ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סימה גל נגד קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ חברות :

27 יוני 2018

לפני:
כבוד השופט אייל אברהמי, נשיא
נציג ציבור (עובדים) מר קיבורק נלבנדיאן
נציג ציבור (מעסיקים) גב' תמר סליימן
התובעת
סימה גל ת.ז. XXXXXX911

ע"י ב"כ: עו"ד דוד סער
-
הנתבעת
קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (בניהול מיוחד) חברות 510791721145099

ע"י ב"כ: עו"ד מיכל גריידי

פסק דין

תביעה זו נסובה על השאלה האם התובעת זכאית לקצבת שאירים מכוח תקנון קרן הגמלאוברי אגד בע"מ (בניהול מיוחד) (להלן: קרן הפנסיה) כשאירה של המנוח מר אליהו גיל.

כללי
התובעת – אשתו השנ ייה של המנוח והמנוח נישאו ביום 6.11.1984. לשניים נולדו מנישואים אלה שלושה ילדים משותפים. ממועד זה ועד למועד פטירתו של המנוח ביום 19.7.2013 היו רשומים בני הזוג כנשואים.

בעקבות אירוע זריקת אבן על רכבו של המנוח ביום 22.5.1989, במהלכו נפגע המנוח בראשו, הדרדר מצבו הנפשי של המנוח והוא החל לסבול מהפרעות קוגניטיביות, אי שקט ו התפרצויות זעם והחל לנהוג בתוקפנות ובאלימות פיזית ומילולית כלפי אשתו וילדיו. נוכח התנהגותו זו הוצאו כנגדו מספר צווי הרחקה. ביום 26.5.2005 הוגדר המנוח כחסוי ומונה לו אפוטרופוס.

לנוכח האלימות המתמשכת מצד המנוח, עברו התובעת וילדיה להתגורר בנפרד מהמנוח החל משנת 2007 ועד למועד הפטירה. כמו כן, בין התובעת לאפוטרופוס של המנוח נחתם הסכם גירושין במסגרתו הוסכם כי מדי חודש ישלם המנוח לתובעת מחצית מהגמלה המשולמת לו על ידי חברת אגד כ"תשלום מזונות". הסכם זה לא מומש מעולם , התובעת והמנוח נותרו נשואים כדת וכדין ולא היה למי מהם בני זוג אחרים עד למועד פטירת המנוח.

המנוח היה מבוטח של קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ ( בניהול מיוחד) (להלן: קרן הפנסיה"), אשר קיבל קצבת זקנה מחודש 10.2005 ועד למועד פטירתו ביום 19.7.2013 ולפיכך חלות עליו הוראות תקנון הפנסיה של הנתבעת ( להלן: הסכם הפנסיה).

טענות התובעת

התובעת טוענת כי לא התגוררה עם המנוח בתקופה שקדמה לפטירתו בשל כורח הנסיבות, מצבו הנפשי של המנוח ו התנהגותו האלימה כלפיה וכלפי ילדיה. לטענתה, הפירוד נעשה מתוך אילוץ ולא מתוך רצון אמיתי. ראיה לכך היא העובדה שבני הזוג נותרו נשואים עד למועד הפטירה (תצהיר התובעת סעיף 20).
עוד טוענת התובעת , כי הייתה זכאית למזונות מהמנוח בהתאם להסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים וכי יש לקחת בחשבון תקופה זו לעניין תקופת המגורים, הגם שאין מדובר בפסק דין של ערכאה מוסמכת. לטענתה הסכם הגירושין לא מומש בשל חשש לעמוד על זכויותיה (סיכומי התובעת, סעיף 44)
בנוסף, טוענת התובעת כי יש לתת ללשון תקנון הפנסיה: " וגרה עמו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום שבו נפטר" פרשנות, לפיה די בחיים משותפים במשך שנה בתקופה כלשהי לפני מועד הפטירה ולאו דווקא בשנה הסמוכה לפטירה (סיכומי התובעת, סעיפים 14-15).

טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת כי אין לראות בתובעת כאלמנתו של המנוח לצורך קבלת קצבת השארים, שכן היא אינה עומדת בחלופה הראשונה להגדרת "אלמנת פנסיונר". התובעת אמנם רשומה כנשואה למנוח, אולם בפועל, החל משנת 2007 לא חיה עם המנוח במגורים משותפים וכתוצאה מכך לא ניהלה עמו משק בית משותף. לטענת הנתבעת, הטענה בדבר אלימותו של המנוח אינה יכולה להצדיק חיים נפרדים במהלך כחמש שנים בלא שיסתיים קשר הנישואין הלכה למעשה. אי לכך, חוסר היכולת האובייקטיבית לחיות עם המנוח בשל אלימותו, הוביל בסופו של יום לפירוד מהותי, פיזי, רגשי וכלכלי בין התובעת למנוח.
לטענת הנתבעת, העובדה שבני הזוג חתמו על הסכם גירושים מעידה על כוונתם להיפרד ולסיים את הקשר, הגם שהסכם זה לא מומש. כן טוענת הנתבעת , כי להסכם בין הצדדים בעניין המזונות, אין נפקות לענייננו, מאחר ולא אושר בפסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת, כנדרש בהוראות תקנון קרן הפנסיה.
הנתבעת טוענת כי התובעת אף אינה עומדת בחלופה השנייה להגדרת "אלמנת פנסיונר", שכן במועד פטירתו של המנוח הייתה התובעת כבת 58 שנים, ואילו בהתאם לנספח א' לתקנון קרן הפנסיה, גיל קצבת זקנה לאישה שנולדה מחודש מאי 1953 ואילך הינו 64.

ההליך
בפנינו העידו התובעת, גב' מירי גל – בתם של התובעת והמנוח, ומנגד העיד מר דניאל פולישוק - אפוטרופוס המנוח. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

הכרעה

נקדים סוף דבר לראשיתו ונאמר כי לאחר שנתנו דעתו לכל החומר שהובא בפנינו, לרבות המסמכים שהוגשו והעדויות שנשמעו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, באשר אין התובעת עונה על התנאים המנויים בתקנון קרן הפנסיה על מנת להגדירה כ"אלמנת פנסיונר" הזכאית לקצבת שאיר פנסיונר. על הטעמים העומדים בבסיס החלטתנו נעמוד בהרחבה בהמשך דברינו.

המסגרת הנורמטיבית

תכליתה של קצבת שאירים והוראות תקנון הקרן

התכלית הסוציאלית העומדת בבסיס תשלום קצבת השאירים "נועדה לענות על צרכיו של מי שהיה סמוך על שולחנו של מקבל הגמלה עובר לפטירתו, ולמנוע את מחסורו הכלכלי" כתוצאה ממותו של המפרנס מקבל הגמלה, וכן להגן על רמת חייו של השאיר, כך שזו תישאר כפי שהייתה, פחות או יותר, לפני מועד הפטירה (בג"ץ 4193/04 שרה אודיה גרטנר-גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' [פורסם בנבו] 20.6.20109, בפסקה 20 וההפניות שם, להלן: פרשת גרטנר; ע"ע (ארצי) 183/99 סנדה אהרון - הממונה על תשלום הגימלאות, [פורסם בנבו] פד"ע לז 396, 403 (2002), להלן: פרשת אהרון; דב"ע (ארצי) נז-6-2 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ - צילה כוכבי [פורסם בנבו] (29.7.19979) .
הובהר בפסיקה כי נוכח תכלית זו, תשולם הקצבה אך " למי שבפועל נסמך על שולחנו של הנפטר", וכי "ביסודה של תכלית קצבת השאירים ניצבת סוגיית התלות הכלכלית", לפיה מטרת החוק " הינה להבטיח זכויותיהם של שאירי המנוח שנקטעו עקב מותו של המפרנס" (ע"ע ( ארצי) 244/08 מדינת ישראל – הממונה על תשלום הגמלאות - יהודית מילוא, [פורסם בנבו] (30.12.2008), בפסקה 11, להלן: פרשת מילוא; ע"ע (ארצי) 16782-11-11 ירדנה פז –הממונה על תשלום הגמלאות, [פורסם בנבו] (19.3.2014), בפסקה 29 לפסק הדין, להלן פרשת פז). יודגש, כי בהתייחסות ל"תלות כלכלית" בפסקי הדין השונים, אין הכוונה בהכרח למצב בו הנפטר תמך כלכלית בבן הזוג שנותר בחיים, אלא נדרש קיום קשר כיחידה משפחתית, שבה ניתן למצוא, בין השאר, ביטוי לקשר ושותפות כלכלית בין בני הזוג. כך למשל בפסק הדין בעניין טלינסקי נקבע כי "גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית" (ע"ע (ארצי) 1016/00 טלינסקי - קרן הגמלאות המרכזית ואח', [פורסם בנבו] (21.6.2001), בפסקה 10 לפסק הדין וההפניות שם).
עוד נקבע, כי בבחינת הזכאות לקצבת שאירים יש " לבחון, ככל האפשר, את מציאות החיים בפועל, ולהעמיד את הזוגיות במבחן חיי המעשה, ולא לבססה על נוסחאות פורמליות שאינן משקפות את המצב לאמיתו" (פרשת גרטנר, שם, ע"ע (ארצי) 57086-10-13 אלמונית- פלונית ואח', [פורסם בנבו] (27.7.14). כלומר, על מנת לקבוע את מסגרת החיים הזוגית האמיתית, יש להתחקות אחר טיב הזוגיות בין השניים, כפי שהיא מתנהלת בחיי היומיו ם.

את זכאות התובעת לקצבת השארים של המנוח יש לבחון, בראש ובראשונה, על-פי הוראות תקנון קרן הפנסיה. בתקנון הקרן מושא דיוננו נקבע כדלקמן:
"אלמנת פנסיונר- בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:
(1) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו במשך לפנות שנה אחת רצופה עד ליום שבו נפטר;
(2) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עמו במשך לפנות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה.

לעניין תקופת המגורים, תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת" (ההדגשות שלי א.א).

בת זוג - אחת משתי אלה:

  1. אשתו של מבוטח או פנסיונר;
  2. מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך."

אין מחלוקת כי התובעת הייתה בת זוגו של המנוח לפני חודש הזכאות הראשון ולכן יש לבחון את החלופה הראשונה, לפיה נדרשים מגורים משותפים במשך שנה לפחות עד למועד הפטירה.
יוער כי אין לקבל את פרשנות התובעת לפיה, די במגורים משותפים במשך שנה רצופה לפחות בתקופה כלשהי לפני מועד הפטירה , ולאו דווקא עד ליום הפטירה, כדי למלא אחר דרישות הגדרת המונח "אלמנת פנסיונר".
פרשנות זו נוגדת את תכליתה של קצבת השארים והוראות התקנון, לפיה תשולם הקצבה למי שבפועל היה סמוך על שולחנו של מקבל הגמלה ערב פטירתו. ולכן, כאמור יש לבחון האם התובעת התגוררה עם המנוח בשנה הסמוכה לפטירתו. יתר על כן, ואולי העיקר לעניינו, שהוראות התקנון בעניין זה ברורות ונקבע בהן מפורשות (על יסוד הרציונל של קצבת השארים כמוסבר) כי המגורים צריכים להיות "שנה אחת רצופה עד ליום שבו נפטר". לשונ ו של הסעיף ברורה וחד משמעית ועניין זה לבדו, מכריע את הכף לחובת התובעת.

מגורים משותפים

אין מחלוקת כי התובעת והמנוח התגוררו בנפרד בחמש השנים עובר לפטירתו. הפסיקה מלמדת אותנו, כי היעדרם של מגורים משותפים לא בהכרח שולל קיומם של חיי שיתוף כאמור ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. כך, בפסק הדין בעניין אביבה ליאון, נקבע מפי השופט יצחק אליאסוף (כתוארו אז), כי:
" הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים... בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל..."(דיון (ארצי) נב/0-69 אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כד 458 (1992).

כך גם השופטת (כתוארה אז) נילי ארד, בע"ע (ארצי) 183/99 סנדה אהרון -הממונה על תשלום הגימלאות [פורסם בנבו] פד"ע לז 396 (ניתן ביום 20.02.2002) : "הסימנים המעידים על האלמנט של "סופיות המעשה" וגמירות -הדעת במצב של "פרידה של קבע" עשויים להיות, בין היתר, אלה: בני-הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא או חלקי, באופן זמני ומשתנה או מתמשך; אורך הזמן שחלף בניתוק הקשר בין הבעל לאשתו; האם התגוררו תחת קורת גג אחת או בנפרד; האם הייתה הפרידה -ולא רק המגורים - זמנית או מתמשכת; האם היה הפירוד מאונס בשל סיבות אובייקטיביות (כגון מחלה או אשפוז בבית חולים) או אם היה הפירוד בשל צו הרחקה של בית-משפט או על-פי רצונו של אחד הצדדים, או של שניהם כאחד; האם התגורר כל אחד מבני-הזוג דרך קבע עם אחר; כוונת הצדדים לפירוד או לחיים במשותף, או למה שביניהם, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם, במסמכים ובראיות".

כאמור, על פי הפסיקה, בבואנו לבחון האם אכן היה פירוד בין בני הזוג, יש לבחון מהן הנסיבות שהובילו לפירוד הפיזי בין השניים והאם הפירוד הפיזי הוביל גם לפירוד מהותי.
במקרה שלפנינו, הפירוד בין התובעת והמנוח נבע ממעשי אלימות קשים של המנוח כלפי התובעת וילדיה וחשש ממשי לחייהם . לטענת התובעת , הסיבה היחידה בגינה נאלצה שלא להתגורר עם המנוח הייתה כורח הנסיבות, ואת הניתוק הפיזי ביניהם יצרה בלית ברירה "עד יעבור זעם" תוך תקווה שהמצב ישתנה והכל יחזור לקדמותו (תצהיר התובעת סעיפים 13-16). פירוד זה נמשך כ-5 שנים עד למועד פטירתו של המנוח ביום 19.7.2013, למעט תקופה בת חודשיים במהלך שנת 2010 במהלכה נעשה ניסיון שלא צלח להתגורר במשותף ( פרוטוקול עמ' 8 שורה 11 , עמ' 11 שורה 8-23 וכן תצהירה של הגב' מירי גל, סעיף 13).

מקרה דומה מאד בנסיבותיו למקרה מושא דיוננו נדון בפסק הדין בעניין שטיינר שהיה חולה סכיזופרניה, ושבשל מחלתו נאלצו בני הזוג להיפרד פרידה של קבע. יש לציין כי בעניין שטיינר לא עולה כי המחלה גרמה לגילויי אלימות כלפי בת הזוג, אם כי תופעות המחלה הקשתה על חיים משותפים. ואלה דברי בית דין זה בעניין שטיינר (ע"ע (ארצי) דוד שטיינר – מדינת ישראל- הממונה על תשלום הגמלאות [פורסם בנבו] (12.1.2006), 6-7 להלן: פרשת שטיינר ) :

"אין צורך לכן שקשר הנישואין יסתיים כדת וכדין. די בכך שבני זוג יפרדו פרידה של קבע על מנת לקבוע שבן הזוג שהוא שאיר של בן זוג שנפטר לא יהא זכאי לגמלת שאירים. זאת מאחר וכאשר בני הזוג אינם חיים חיי שיתוף אין האחד נהנה מהכנסות בן זוגו במהלך חייו התכלית של גמלה לשאיר אינה מתקיימת" ... "בענייננו טוען מר שטיינר, ובצדק, שהיה קושי בקיום משק בית משותף בגין מחלתו. ברם הפירוד של בני הזוג, גם אם החל בגין נסיבות כלכליות ובריאותיות, הרי שהוא הוביל בסופו של יום לפירוד כלכלי ומהותי. מירב העדויות, כגון אלו של הבת המשותפת, של העובדת הסוציאלית, מעידים על כוונה לפירוד. היו אמנם גם ראיות שהגברת שטיינר ביקשה שלא להתגרש. ברם על פי חומר הראיות המשקל נוטה לכוונה לפרידה. אמת הנסיבות יצרו זאת אך לא עולה מחומר הראיות שהיה קשר כלכלי או מהותי כלשהו בין בני הזוג עובר לפטירת הגברת שטיינר ז"ל" (ההדגשה שלי א.א)

הנה כי כן, אף אם המגורים בנפרד היו תוצאה של אילוץ שנבע ממחלת אחד מבני הזוג, ובעניין שטיינר מחלת הנפש של אחד מבני הזוג, עדיין יש לבחון אם התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים שיש בה סממנים של שיתוף, ולעניין זה, לאור תכלית תשלום הקצבה, מתבקשת בעיקר בחינת קיומו של קשר ושיתוף כלכלי בין בני הזוג (ראו על כך גם בעב"ל ( ארצי) 2953-09-10 נעמי חגולי - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (25.11.2011), בפסקה 13 ).

בעניין זה נשאלה התובעת בעדותה:
"ש. האם היה בינכם שיתוף כלכלי.
ת. לא.
ש. היה הפרדה רכושית. כל אחד גרה בדירה שלו ושילם חשבונות שלו.
ת. כן"...(פרוטוקול, עמ' 7 שורה 14-17).

"ש. מהרגע שעזבת את הדירה מ2007 לא נתמכת כלכלית במנוח.
ת. נכון" (פרוטוקול, עמ' 9 שורה 26-27).

כך גם גב' מירי גל- בתו של המנוח:
"ש. אביך לא העביר לכם כל חודש סכום כסף למחיה
ת. לא. רק פעם אחת שהיה הוצל"פ הוא שילם 1000 שקל" (פרוטוקול, עמ' 12 שורה 19-20):

וכך העיד גם מר פולישוק- אפוטרופסו של המנוח:
"ש. האם העברת כספים ממנו לתובעת.
ת. לא. פעם אחת העברתי כסף שידעתי שזה הולך לשם שהיה הוצאה לפועל של מזרחי פיצוחים שהגיעו אליהם לבית..." (פרוטוקול, עמ' 16 שורה 9-12).

באשר לטיב הקשר בין השניים ו אופייה של מערכת היחסים נשאלה התובעת:

"ש. אבל המנוח אומר שהילדים שלו עזבו וזנחו אותו. הוא היה סיעודי, היה בבית חולים כמה חודשים ואף אחד לא מהילדים ולא ממך לא בא לראות אותו והוא מאזכר את זה. אף אחד לא התקרב ובדק לשלומו. איזה קשר היה ביניכם לאחר שעזבת.
ת. היה קשר בשנה וחצי האחרונות פשוט לא היה בינינו תקשורת הוא פשוט נעלם..." (פרוטוקול עמ' 6 שורה 27-32 , ההדגשות שלי א.א).

"ש. איך בתזכירים המנוח מצייר תמונה אחרת לחלוטין ממה שאת מתארת. הוא שיקר?
ת. מה שכתוב בתזכירים מתייחס רק לשנה שנתיים אחרונות שאז לא היה בינינו קשר בכלל. אבל עם הילדים היה לו " (פרוטוקול, עמ' 7 שורה 24-26,ההדגשות שלי א.א).

כך גם הגב' מירי גל- בתו של המנוח בעדותה:

" ש. מ2007 עד 2010 היה ניתוק מוחלט. לאחר מכן חודשיים ב2010 אביך חזר והיה שוב ניתוק עד מועד הפטירה.
ת. היה ניתוק. אבא היה נוהג להתקשר אלי לפלאפון. שנה אחרי (צ"ל לפני) הפטירה הוא הפסיק.
ש. רק לטלפון שלך.
ת. רק שלי" (פרוטוקול עמ' 11 שורה 28-32).

וכך העיד גם מר פולישוק - אפוטרופסו של המנוח:

"ש. מה אתה יודע להעיד פה על מצב היחסים שהיה בתוך הבית בין התובעת לבין המנוח.
ת. ...תמיד שאלתי מה קורה עם המשפחה ידעתי שיש לו תסבוכת עם הילדים. ידעתי על קיומה של סימה ושיש לו ילדים. כמה פעמים ניסיתי להגיד לו המצב שלך כזה אתה זרוק באיזה דירה לבד תבוא אולי נדבר איתם. אמר לי אל תפנה אליהם והיה עושה בלאגן לא קטן. ניסיתי לעשות פגישה כמה פעמים הוא לא רצה. הוא איים והשתולל שהוא לא רצה"(פרוטוקול עמ' 13 שורה 7-14).

מהדברים ניתן ללמוד כי לכל הפחות בשנה וחצי שקדמה לפטיריה בין התובעת למנוח קשר כלשהו, לרבות קשר כלכלי או רגשי. לכן, הדברים שנאמרו בעניין שטיינר יפים לכאורה גם לעניינינו. הפירוד בין התובעת למנוח נבע אמנם ממחלת המנוח, שבעקבותיה אלימות קשה, אך הפרידה בין השניים הייתה ממשית קבועה, בת מספר שנים, גם אם הייתה כורח הנסיבות. על פי העדויות וחומר הראיות, במהלך תקופת הפירוד, לא הייתה לתובעת תלות כלכלית במנוח או שיתוף כלכלי, ובני הזוג לא ניהלו קשר של חיי משפחה או משק בית משותף. על כן, גם אם נפרדו בני הזוג כתוצאה מאלימות של המנוח כלפי התובעת וילדיה , כשלא היה מנוס מבחינתה אלא להתגורר בנפרד ממנו, הרי שאין להתעלם מן הנתק הכלכלי והרגשי שנוצר ביניהם עם השנים . נתק זה הפך למעשה את הפרידה הפיזית הזמנית בין השניים לפרידה מהותית וקבועה.

יוער, כי בשנת 2007 חתמה התובעת על הסכם גירושין עם המנוח. הסכם זה לא מומש מעולם . בעדותה, נשאלה התובעת מדוע לא פעלה למימוש ההסכם:

"ש. הכסף נתן לך את הפוש לצאת החוצה. אבל אין חולק שהחלטתם לסיים את מערכת היחסים שלכם בהסכם גירושין שנערך ע"י עו"ד נילמן. אפילו נפתח ברבנות תיק גירושים.
ת. נכון.
ש. זאת אומרת רציתם לסיים את מערכת היחסים
ת. רצינו אבל לא הגענו לזה"(פרוטוקול, עמ' 4 שורה 22-32).

"ש. בהסכם הגירושין מדוע לא הגשתם את הסכם הגירושין לבית משפט למשפחה על מנת לקבל תוקף של פסק דין"
ת. לא היה לי כוחות לזה. הייתי מותשת. נמאס לי מבתי משפט, משטרות אמבולנסים. ברגע שיצאתי מהבית הייתי מותשת שבורה. אפילו מזונות לא קיבלתי. היה לי ילד קטן בגיל 14" (פרוטוקול עמ' 8 שורה 26-29) .

מהדברים עולה כי הסיבה לאי מימוש הסכם הגירושין טכנית בעיקרה ואינה מעידה על רצונה של התובעת לשמר את חיי הנישואין או על כוונתה לשוב ולחיות יחד עם המנוח בעתיד. לפיכך, מקובלת עלינו טענת הנתבעת לפיה, ניתן לראות בהסכם זה, סממן נוסף לכוונת בני הזוג להיפרד באופן קבוע.

התובעת טענה כי על פי הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים היא הייתה זכאית לתשלום מזונות מהמנוח, ולכן יש לקחת בחשבון תקופת זכאות זו לעניין תקופת המגורים, כנדרש בתקנון קרן הפנסיה וכפי שמובא להלן:

"לעניין תקופת המגורים, תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת".

מטרתה של הוראה זו, לאור תכלית קצבת השארים היא למנוע את מחסורה של מי שהייתה תלויה כלכלית במנוח- במקרה הזה על ידי תשלום מזונות, ולהבטיח את רמת חיה כפי שהיו עובר לפטירתו . בענייננו, כאמור, הסכם המזונות בין השניים לא אושר בפסק דין של ערכאה מוסמכת ועל כן אינו עומד בתנאי תקנון קרן הפנסיה. כפועל יוצא מכך , ההסכם גם מעולם לא מומש על ידי התובעת (פרוטוקול עמ' 9 שורה 17). בעדותה ציינה התובעת כי גם לו הסכם המזונות היה מקבל תוקף של פסק דין , היא לא הייתה מממשת אותו, מתוך התחשבות במצבו הכלכלי של המנוח (פרוטוקול, עמ' 9 שורה 18-21). נוכח האמור, משהוכח בפנינו כי המנוח מעולם לא חויב בתשלום מזו נות התובעת בפועל והתובעת לא הייתה תלויה בו כלכלית, אין היא עומדת בתנאי סיפא זו.

באשר לטענת הנתבעת, לפיה התובעת אף אינה עומדת בחלופה השנייה להגדרת "אלמנת פנסיונר", שכן במועד פטירתו של המנוח הייתה התובעת כבת 58 שנים, ואילו בהתאם לנספח א' לתקנון קרן הפנסיה, גיל קצבת זקנה לאישה שנולדה מחודש מאי 1953 ואילך הינו 64. טענה זו אינה רלבנטית הואיל והחלופה הנוגעת לענייננו היא החלופה הראשונה כאמור , שאינה מותנית בגילה של בת הזוג.

סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל, אין ספק כי הפרידה בין התובעת למנוח נבעה ממחלת המנוח, שבעקבותיה אלימות קשה, אך פירוד זה הפך עם השנים מפירוד פיזי לפירוד מהותי. מערכת היחסים בין התובעת למנוח בשנים האחרונות עובר לפטירתו לא התאפיינה בתלות כלכלית או שיתוף כלכלי, והשניים לא ניהלו קשר המעיד על חיי משפחה ו משק בית משותף, או קשר רציף כלשהו העשוי ללמד על כוונה ורצון הדדי להמשיך ולחיות חיים משותפים . יתרה מכך, למצער בשנה וחצי האחרונה לא היה כל קשר בין השניים , וזה לא חודש גם בתקופה בו אושפז התובע והיה לסיעודי. עולה מהאמור כי קודם לפטירת המנוח, התובעת לא גרה עמו כנדרש בתקנון קרן הפנסיה, שהוא זה שקובע את המסגרת הנורמטיבית.

לאור האמור, אין התובעת עונה על הגדרת " אלמנת פנסיונר" כנדרש בתקנון קרן הפנסיה. התביעה נדחית בזאת.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום לבית הדין הארצי בירושלים.
ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ח, (27 יוני 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

מר,
קיבורק נלבנדיאן (עובדים)

אייל אברהמי, נשיא

גב',
תמר סליימן ( מעסיקים)


מעורבים
תובע: סימה גל
נתבע: קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ חברות
שופט :
עורכי דין: