ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אריאל קפלן נגד משה פריזמנט :

לפני כבוד הרשם הבכיר ניר נחשון

התובע:

אריאל קפלן

-נגד-

הנתבע:

משה פריזמנט

פסק-דין

מבוא:

1. הורתו של ההליך שלפניי בבקשה לביצוע שטר חוב ע"ס 50,000 ₪ שהוגשה בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים ביום 26.08.2014 במסגרת תיק הוצל"פ מס' 03-XX379-13-8. עיון בשטר מלמד, כי הינו שטר חוב שניתן במסגרת הסכם לשכירות דירה המצויה ברחוב בן גוריון 47/18 בבת-ים (להלן - " הסכם" ו- " המושכר" בהתאמה ), שנכרת ביום 03.06.2010 בין התובע לבין הנתבע. ביום 26.08.2014 הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות והתנגדות לביצוע שטר אשר הועברה להידון ב בית משפט השלום בירושלים. ביום 30.10.2014 ניתנה החלטה על יסוד הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים לפיו, הוארך המועד, ניתנה לנתבע רשות להתגונן וסכום התובענה הועמד על סך 21,580 ₪. בשים לב לסכומה, התובענה הועברה להידון בסדר דין מהיר.

2. נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

טענות התובע בקצירת האומר:

3. מטעם התובע הוגש תצהירו של מר אדוארדו דנילוביץ, מיופה כוחו של התובע. לדבריו, בין הצדדים נכרת ביום 03.06.2010 הסכם שכירות לתקופה בת שנה שהוארכה פעמיים עד ליום 30.05.2013. עסקינן בתביעה כספית שהוגשה בגין הפרת הנתבע התחייבויותיו המתייחסות לתקופת שכירותו את המושכר. לטענת התובע, הנתבע לא שילם את דמי השכירות כסדרם, וכן, את התשלומים לנציגות ועד הבית לתקופה מחודש ינואר 2011 ועד חודש דצמבר 2013, וכן, לא פינה את המושכר בתום תקופת השכירות אלא רק לאחר הגשת תביעה לסילוק ידו ממנו. בלית ברירה, נאלץ התובע לשאת על חשבונו בתשלום סך של 7,150 ₪ לנציגות ועד הבית בצירוף הוצאות שונות בסך 1,038 ₪ ובסה"כ הוציא מכיסו סך של 8,188 ₪ בגין הוצאות ועד הבית שעל הנתבע היה לשאת בהן. לטענת התובע, עסקינן בחוב ועד בית שוטף שעל פי ההסכם מוטלות על הנתבע. כמו כן, הנתבע נותר חייב לתובע בגין אי תשלום דמי שכירות סך של 2,000 ₪ לתקופה שמיום 01.06.2014 ועד ליום 16.06.2014. בנוסף, בעת חידוש תקופת השכירות השנייה סוכם בין הצדדים, כי דמי השכירות יעודכנו ב-200 ₪ לסך של 4,000 ₪ לחודש החל מיום 01.06.2012, ואולם, הנתבע המשיך לשלם את דמי השכירות הלא מעודכנים ומשכך, נוצרה יתרת חוב בגין 19 חודשים נוספים, עד יום 31.12.2014, בסך כולל של 3,800 ₪.

4. עד תביעה מטעם התובע, מר אליעזר סיילס, חבר בנציגות הבית המשותף במושכר, הגיש תצהיר עדות ראשית והעיד לפניי . לדבריו, החוב לוועד הבית נובע מדמי ועד שוטפים עבור אחזקה שוטפת הכוללת את הוצאות התפעול של המעליות, ניקיון, חשמל, מים וכיו"ב. כן העיד, כי לאורך כל התקופה הרלוונטית מסי ועד הבית היו קבועים ולא נגבו תשלומים חריגים, כאשר בחודש ינואר 2011 עמד סכום החיוב החודשי השוטף על סך של 150 ₪ ובכל יתר החודשים על סך של 200 ₪. אשר לטענת הנתבע לקיזוז חוב – בעטיו של נזק רכוש שנגרם לרכבו כתוצאה מפעולה שגויה של מחסום הכניסה לבניין בו מצוי המושכר – אותו ביקש הוא לקזז מחובו, הופנה הנתבע לחברת הביטוח של המושכר לצורך הסדרת הנזק הנ"ל. אשר לטענת הנתבע לכך שאחת מהמעליות לא פעלה במשך 6 חודשים ציין העד, כי עסקינן במעליות המתופעלות על ידי חברת שירות, וככל שקיימת תקלה, היא מטופלת בתוך זמן סביר. אף לגבי טענות הנתבע לסתימות והצפות של מערכת הביוב שה עלו ריחות רעים אישר העד, כי היו סתימות והצפות במערכת, ואולם אף הן טופלו כיאות ובתוך זמן סביר.

טענות הנתבע בקצירת האומר:

5. הנתבע מאשר, כי שטר החוב נמשך לטובת התובע כביטחון לקיום התחייבויותיו בהתאם להסכם השכירות שנכרת בין הצדדים. אלא שלטענתו, מי שהפר את הסכם השכירות היה התובע עצמו בכך שלא סיפק לו את התמורה המלאה עבור דמי השכירות ששולמו בעדה. כמו כן, מבקש הנתבע לקזז מהחוב הנטען נזקי רכוש שנגרמו לרכבו בסך כ-5,000 ₪ בגין נזק שנגרם כתוצאה ממחסום הכניסה לחניון הבניין וכן, לטענתו, יש לקזז החלפת מנעול הכניסה למושכר בסך 1,200 ₪. עוד טוען הנתבע לליקויים שנפלו במושכר ובמתקניו וכן, לליקויים שנפלו בתחזוקת הבית המשותף על מתקניו אשר לא טופלו כיאות. כן מלין הנתבע על תשלומים חריגים שנדרש לשלם לוועד הבית שלא כדין.

מהלך הדיון:

6. בתיק זה התנהלו מספר דיונים בבית המשפט במסגרתם העידו בפני העדים מטעם הצדדים והנתבע עצמו.

6.1 בעדותו בפניי גרס מר דנילוביץ, כי הנתבע חתם על חוזה השכירות והתחייב לשלם את דמי ועד הבית כאשר הוא לא נדרש לשלם יותר מסך של 200 ₪ לחודש, אך לא עשה כן. ביחס לתלונות הנתבע אודות מצב המושכר העיד, כי אילו אכן היו בעיות שכאלה, תמוה מדוע בחר הנתבע להאריך את תקופת השכירות. ביחס לטענת הנתבע בגין נזק שנגרם לרכבו העיד, כי הפנה את הנתבע לביטוח של המושכר.

6.2 ע/ת – מר אליעזר סיילס, העיד בפניי. לגרסתו, 200 ₪ היה הסכום המוערך עבור הוצאות שוטפות בגין אחזקת הבניין, לרבות המעליות, משאבות המים, חשמל, מים, ניקיון ותחזוקת קומת הקרקע וקומת הביניים. כן גרס, כי מחובתו של בעל הדירה לשאת אף בתשלומים לספקים, בין היתר, בגין חובות עבר, שכן ועד הבית לא כפוף לדמי שכירות. כן העיד, כי בבניין לא קיימות בעיות במערכת הביוב.

6.3 כן העיד בפניי הנתבע. לגרסתו, הוא תובע את הנזק לרכבו ללא קשר לטענה בגין בעיות במושכר, וכי הפסיק לשלם את התשלומים לוועד הבית בגין הפגמים במושכר, כשלגרסתו, האריך את תקופת השכירות לאחר שהובטח לו כי הליקויים יטופלו, ואף המתין למינוי נציג חדש לוועד הבית , כמו גם לאור נסיבות אישיות החליט להישאר ולהתגורר במושכר חרף הליקויים. כן אישר, כי אין ברשותו חוות דעת שמאי רכב בגין הנזק שנגרם לרכבו כתוצאה מתקלה במחסום בבניין וכי הבין כי מסי ועד הבית נגבים בגין חובות עבר או בגין ביצוע עבודות שעל פי הסכם השכירות אינו חב לשאת בהם .

7. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים על נספחיהם ושמעתי עדויות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי.

7.1 עניינה של תביעה זו יסודה בעילה שטרית. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ההמחאה נשוא תיק זה נמסרה לחזקת התובע כדין בהיותו צד קרוב לשטר, כשטר ביטחון להבטחת קיום התחייבויות הנתבע כשוכר על פי הסכם השכירות מיום 03.06.2010. השאלה הדרושה בירור לצורך הצדקת מימוש שטר החוב, היא האם עמד הנתבע בהתחייבויותיו על פי הסכם השכירות.

7.2 ככלל, ניתן לסווג את שטרי הביטחון לשלושה סוגים עיקריים ( ראו: ע"א 1794/09 אלומיניום החזקות ( א.ה.) בע"מ נ' דוד אפל ( פורסם בנבו, 4.7.2010)): האחד – שטר שניתן להבטחת תשלום שוטף, לדוגמה, ביחסי ספק-לקוח, שאם נצטבר חוב שאינו נפרע, רשאי הספק להגיש את השטר לפירעון ( ראו גם: ר"ע 22/85 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' סלון אמפיסל בע"מ, פ"ד לט(2) 565 (1985)); השני – שטר שניתן כמשכון לכל דבר ועניין, כאשר הנכס המשועבד הוא הזכות השטרית של הלקוח כלפי צד שלישי מושך השיק; השלישי – שטר שניתן על תנאי שרק בהתקיימו ניתן לממשו. במקרה כאמור, מסב השטר מעביר את השטר לנפרע ומתנה את סיחורו או את הזכות להגיש תביעה על פיו בהתרחשותו של אירוע מסוים ( תנאי מתלה), או מסכים כי הזכות לסחר את השטר או לתבוע את פירעונו תחדל אם יתקיים אירוע מסוים ( תנאי מפסיק).

7.3 שטר הביטחון בענייננו משתייך לסוג השלישי, קרי מימושו מותנה בהתרחשות תנאי מתלה, והוא הפרת הנתבעת את הסכם השכירות והנספח לו.

7.4 בהתאם להלכה הנוהגת, שטרי ביטחון הם ככל השטרות וחל עליהם אותו הדין. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט זוסמן בע"א 333/63 שמולביץ' נ' "סיקו", פ"ד יח(1) 550, 553: "חזקת התמורה לפי סעיף 29( א) לפקודת השטרות פועל במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את ' מימוש הביטחון' על ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. שטר יוצר ' חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר ' המוציא מחברו' לפי סעיף 29( א)." ( ראו גם: תא"מ 23624-05-15 רפאל נ' פנחס ( פורסם בנבו, 23.11.2017)). משכך, הנטל במקרה דנן מוטל על הנתבע להוכיח, כי לא הפר את הסכם השכירות שלביטחונו ניתן השטר, כלומר כי התנאי לחבות המאפשר מימושו לא התקיים.

7.5 בענייננו, כאמור, על פני השטר נשוא התובענה דנן אין חולק כי עסקינן בשטר ביטחון לצורך הבטחת ביצוע התשלומים הנדרשים בשכירות דירה על ידי הנתבע, דהיינו, השטר נמסר בכוונה להצמיח על פיו חבות הכפופה לתנאי שהינו אי פריעת חוב בגין שכירת הנכס, כאשר נדרש להראות התקיימותו של אותו תנאי לחבות ( ראו למשל: רע"א 2157/07 אדאטו נ' רנתיסי ( פורסם בנבו, 2.08.2007)).

7.6 על פי סעיף 16.2 להסכם השכירות בתביעה שלפניי, "המשכיר יהא רשאי...להציג לפירעון את השטר...אם השוכר לא יקיים התחייבות כלשהי על פי הסכם זה, לרבות אם השוכר...לא ישלם תשלום כלשהו של דמי השכירות והתשלומים המוטלים עליו על פי ההסכם". בעניין זה טענת ההגנה של הנתבע הינה, כי לא קיבל תמורה עבור דמי השכירות בשים לב למצב המושכר, לפגיעה ברכבו ולתשלומים חריגים שנדרש לשלם לוועד הבית. ראשית יוער ביחס לדמי השכירות, כי הנתבע נותר חייב לתובע בגין אי תשלום דמי שכירות סכום של 2,000 ₪ לתקופה שמיום 1.6.14 ועד ליום 16.6.14, כאשר הנתבע מאשר קיומו של חוב זה ומודה כי עליו לשאת בתשלומו ( עמ' 1 לפרו' מיום 02.06.2015, ש' 27).

7.7 ביחס לתשלומים לוועד הבית, הרי שבהתאם להסכם הארכת תקופת חוזה השכירות מיום 01.06.2012, הסכים הנתבע כי דמי השכירות יעודכנו לסך של 4,000 ₪ המגלמים את העלייה במס החודשי לוועד הבית. סעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ( להלן: "החוק") קובע, כי " הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף, והיא זכאית בעניינים אלה להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל הליך משפטי ובכל משא ומתן אחר בשם כל בעלי הדירות". סעיף 58( א) לחוק קובע, כי בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחויבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג, הכל בהתאם לחלקו ברכוש המשותף זולת אם נקבע בתקנון שיעור ההשתתפות אחר". בהקשר זה, כבר נפסק לא אחת, כי חובותיו של בעל דירה מחד גיסא לשלם את חלקו בהוצאות האחזקה על פי סעיף 58 לחוק המקרקעין וחובותיה של הנציגות, מאידך גיסא, כלפי בעלי הדירות הן חובות עצמאיות שאינן תלויות זו בקיומה של זו ( ראו למשל: ע"א 204/79 וייזר נ' נציגות הבית המשותף, פס"מ מד(1) 498 (1979)). הלכה היא, כי חוזה, שנכרת על-ידי הנציגות במסגרת הכוח והסמכות, שחוק המקרקעין מעניק לנציגות, ועל יסוד הסמכת הנציגות על ידי בעלי הדירות לפעול בשמם, הוא בעל נפקות כפעולת נציגות, ועל-כן הוא מחייב את כל בעלי הדירות, בין אלה שהסכימו לכך ובין אלה שהתנגדו לאותו חוזה ( ע"א 98/80 קדמת לוד בע"מ נ' נציגות הבית המשותף רחוב רבי עקיבא 77, לוד , פ"ד לו(2) 21, 27 (1981)). בהקשר זה כבר נקבע, כי נציגות הבית המשותף מוסמכת אף לגבות חובות עבר ( ראו: פסק-דינו של המפקח על המקרקעין ( פ"ת) 66/08 נציגות הבית המשותף נ' בן ציון ( פורסם בנבו, 08.03.2009) (להלן: "עניין בן ציון"). כך, גם כשיש לבעל דירה טענות כנגד הנציגות אין בהן כדי לפטור אותו מחובותיו שלו לשלם את חלקו. כפי שנפסק בעניין בן ציון, "בעל הדירה רשאי להגיש תביעה כנגד הנציגות בפני המפקח, אך במקביל לכך הוא חייב למלא את חובותיו שלו ולשלם את חלקו, שאם לא כן יגדיל הדבר את נטל התשלום על שאר בעלי הדירות, וישמש תקדים מסוכן לבעלי דירות אחרים שגם הם יסרבו לשלם את חלקם שלהם, וסופו של דבר הוא כי מערכת אחזקת הבית תקרוס, דבר שיביא כמובן גם לירידת ערכן של הדירות, ולפגיעה בעסקיהם".

7.8 הנתבע במקרה שלפניי לא פעל בהתאם להוראות הדין וההסכם שנכרת מול הנציגות ו בחר לחדול כליל מתשלום מיסי ועד הבית ובכך הפר את חובתו לשאת בתשלום הוצאות הבית המשותף, על פי החוק, תקנון הבית המשותף והחלטות האסיפה הכללית. ודוק, בענייננו אין מחלוקת, כי לנתבע כדייר בבית המשותף סופקו בפועל שירותי ניהול ואחזקה שוטפת לבניין. שוכנעתי, אפוא, כי הרוב המכריע של בעלי הדירות שילמו לאורך השנים את הוצאות הניהול וההחזקה בגין זאת ( ראו לעניין זה למשל: ע"א 1350/06 דו סלע נכסים (1996) בע"מ ואח' נ' ניהול בית גבר (99) בע"מ ואח', תק-מח 2006(4) 3483 (2006)). כמו כן, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי עסקינן בדמי ועד בית ששולמו עבור תקופות מוקדמות לתקופת שכירותו וכל עוד לא מוכח אחרת חזקה, כי עסקינן בדמי ועד בית ראויים לטיפול השוטף באחזקת הבית המשותף.

7.9 אשר על כן הגעתי לכלל מסקנה, כי קיימת יתרת חוב שעל הנתבע לשלם – הן בגין תשלומי שכר דירה והן בגין מסי ועד בית – קרי, במקרה שלפנינו מתקיים התנאי לחבותו של הנתבע על פי שטר הביטחון. כמו כן, עלה בידיו של התובע להוכיח קיומם של חובות נוספים מעבר לחוב בגין דמי השכירות. כך, כפי שעולה מחשבוניות אשר צירף התובע לתצהיריו, ביום 30.08.2013 שילם הוצאות יתרות בגין חובות שהותיר הנתבע כלפי נציגות הבית המשותף בגינן נתבע התובע בהליך משפטי נפרד שהתנהל מול הנציגות.

7.10 אשר לטענות הנגדיות של הנתבע – באתי לכלל מסקנה, לפיה לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים באופן שעלה כדי הפרת הסכם השכירות מצד התובע אשר ימנע מימוש שטר הביטחון. בעניין זה יוער, כי טענות הנתבע הינן בבחינת הודאה והדחה. טענה של "הודאה והדחה", הינה טענה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה, מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו; כאשר הוא אינו מרים את הנטל, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), 1995, 321-320). לעניין העברת נטל הראיה בגין טענות של 'הודאה והדחה' נקבע בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146 כדלקמן: "כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע, צריכה טענת הנתבע להיות מסוג 'הודאה והדחה' – 'כן, אבל', כלומר הודאה בכל העובדות הנטענות ע"י התובע, כשבצדה של אותה הודאה, טענות המפקיעות את זכותו של התובע".

7.11 הנה כי כן, אין חולק, כי הנתבע מטעמיו שלו האריך פעמיים את תקופת השכירות – הן ביום 01.06.2011 והן ביום 01.06.2012 – וזאת בהתאם לתנאים שהופיעו בהסכם השכירות המקורי, וכאשר לא הוכח, כי במהלך התקופה הנ"ל העלה כל הסתייגות באשר לאי אלו ליקויים בנכס. ודוק, מצאתי את גרסתו של מר סיילס מהימנה בכל הנוגע לטיפול בליקויים שהתגלו מעת לעת בתוך זמן סביר ולשביעות רצון הדיירים, אף בכל הקשור לטענות שהעלה הנתבע בקשר לשמישות המעלית בבניין. כאמור, הנתבע לא גיבה את גרסתו לעניין הליקויים במושכר בתשתית הראייתית הדרושה לצורך כך – הן בחוות דעת והן בעדים.

7.12 בנוסף העלה הנתבע טענת קיזוז. ככלל, טענת קיזוז הינה טענה אפשרית וראויה בין צדדים קרובים ( ראו למשל: רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור ( ירושלים), פ"ד נג(2) 274 (1999)), כאשר הנטל להוכחת טענת הקיזוז מוטל על הטוען. ודוק, יש לבחון האם בנסיבות המקרה אכן ניתן לערוך קיזוז בגין הפרשי תשלומי שכר הדירה, לפי הכלל המעוגן בסעיף 53 לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973. כידוע, הקיזוז לפי סעיף זה מותר כשמדובר בחיובים כספיים הדדיים שצדדים חבים זה לזה וכאשר נודעת משמעות גם לשאלות האם מדובר בחיובים בסכומים קצובים, והאם נמסרה הודעה על הקיזוז לצד שכנגד ( ראו למשל: ע"א 476/82 'תדהר' נגריה קואופרטיבית בע"מ ( בפירוק) נ' מרקוביץ, פ"ד לט(2) 813, 819 (1985)). בענייננו נחה דעתי, כי טענת הקיזוז לא יכולה לעמוד לזכות הנתבע. ראשית ועיקר, סבורני כי קיים קושי להעלות טענות שיכול ועומדות לנתבע כלפי ועד הבית – כלפי התובע עצמו – זאת בשל היעדר יריבות. שנית, סבורני, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח הן את שאלת האחריות והן את שיעור הנזק הנטען שנגרם לרכבו. כך, הנתבע אישר, כי אין ברשותו חוות דעת שמאי המעריך את הנזק ומכמת את שיעורו ( עמ' 16 לפרו', ש' 30-31). אף למעלה מכך, לא הוכח כל קשר סיבתי בין הנזק הלכאורי לבין פעילות תקולה וקלוקלת של מחסום הבניין. בידוע, שביסוס קשר הסיבתי בין הנזק לאירוע המזיק, הינו הכרחי להוכחת אחריות לנזק נטען ( ראו למשל: ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשיית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו(3) 337 (1982)). ודוק, טענת קיזוז נוספת של הנתבע נוגעת להחלפת מנעול הכניסה למושכר בסך 1,200 ₪ וזאת עקב קלקולו ולאחר שהתקבל אישור התובע, ואולם סבורני כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח נסיבות הקלקול וכי אכן החלפת המנעול הייתה נדרשת בנסיבות העניין ונעשתה באישור המשכיר, זאת לאור הכחשתו של התובע את טענות הנתבע באשר למצב המושכר ולאור העובדה שהסכמה לכאורית זאת מצד התובע להשיב לנתבע את סך החלפת המנעול לא הועלתה על הכתב בשום בשלב בעת שחידש הנתבע את חוזה השכירות פעם אחר פעם. יתר על כן, הקושי לערוך קיזוז בענייננו מתבטא גם בספק לגבי קיומו של יסוד הדדיות החיובים, בשים לב להתנהלות הנתבע לאורך שימושו במושכר ולאור הסכמתו הברורה להמשיך ולעשות בו שימוש ולהאריך את תקופת השכירות חרף אי שביעות רצונו הלכאורית ממצב המושכר.

7.13 כאמור, ועל פי פירוט הסכומים והראיות שהציג התובע, משהנתבע פינה את המושכר ביום 01.06.2014, בהתאם לפסק הדין המורה לו לפנות את המושכר, הרי שחב הוא אף ביתרת תשלומי מיסי ועד בית בגין חודשים ינואר-מאי 2014 בסך מצטבר של 1,000 ₪. זאת בנוסף להפרשי התשלומים בגין החוב לוועד הבית מיום 01.06.2012 ועד ליום 31.12.2014, בסך כולל של 3,800 ₪. לכך יש לצרף תשלום בגין דמי שכירות סכום של 2,000 ₪ לתקופה שמיום 1.6.14 ועד ליום 16.6.14, בה הודה הנתבע, ותשלום בגין החוב אותו נאלץ התובע לשלם לוועד הבית בהליך שניהלה נגדו הנציגות, בסך 4,647 ₪ בתוספת הוצאות המשפט בסך 1,038 ₪. הסכומים הנ"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית כמוסכם בסעיף 8.4 להסכם נכון ליום 29.1.17 מסתכמים בסך כולל 19 ,464 ₪ (ראה מוצגים ת/1-ת/3).

8. סוף דבר - הנני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 19,464 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית מיום 29. 01.2017 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כן יישא הנתבע בהוצאות התובע בגין אגרות ההוצאה לפועל ובית המשפט, שכר בטלת העדים וכן, בשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, ל' ניסן תשע"ח, 15 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אריאל קפלן
נתבע: משה פריזמנט
שופט :
עורכי דין: