ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יונה שכטר נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' גולדברג

המבקש: יונה שכטר

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 23.11.97 בע"פ
1004/97 שניתן על ידי כבוד השופטים
א' לוי, ד"ר א' גרוניס, א' חיות

תאריך הישיבה: א' באייר התשנ"ח (27.4.98)

בשם המבקש: עו"ד היכל גדעון

בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל

בבית המשפט העליון בירושלים

פסק-דין

השופט י' קדמי:

1. פתח דבר

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ע.פ. 1004/97) בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (ת.פ. 5920/95). על פי פסק הדין האמור, הורשע המבקש בעבירה של חבלה ברשלנות לפי הסעיפים 341 ו326- לחוק העונשין, בשל אחריותו לחבלה שנגרמה לנער אבי ביטון בבריכת שחיה שהיתה באחריותו; ונדון לעשרה חדשים מאסר מהם שישה חדשים לריצוי בעבודות שירות והיתרה על תנאי. כן חייב המבקש בתשלום פיצויים בסך 3,000 ש"ח לנער שניזוק.

הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחילופין כנגד עונש המאסר בפועל וכנגד החיוב בפיצויים; והבקשה היא ליתן רשות להגשתו.

2. העובדות

להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הבקשה:

א. ביום הארוע נשוא האישום, שימש המבקש כמנהל מרכז הספורט "קאנטרי לי" בשיכון ל' בתל אביב (להלן: "מרכז הספורט").

ב. במרכז הספורט שלש בריכות. אחת מהן מכונה בשם "בריכת הזרמים" (להלן: הבריכה"); וזאת - בשל זרמי המים שמחולל בה מנגנון מיוחד. הבריכה מיועדת לילדים והמים בה רדודים.

ג. זרמי המים נוצרים על ידי הזרמת מים מצינורות שפתחיהם בתוך הבריכה; והמים מוחזרים באמצעות צינור, שפתחו מצוי בגומחה שבדופן הבריכה, סמוך לקרקעית (להלן: "הצינור המחזיר"). בפתח הצינור המחזיר קבוע סורג מתכת; ואילו פני הגומחה, שבה קבוע פתח הצינור מכוסים בשכבת מתכת, שתפקידה לבלום את כוח היניקה של הצינור המחזיר, שדרכו מוצאים המים מן הבריכה (להלן: "שבכת הבטחון").

ד. ביום הארוע - וככל הנראה במשך פרק זמן לא קצר קודם לכן - שבכת הבטחון נעתקה ממקומה, לא היתה כלל בבריכה ופתח הגומחה נותר חשוף.

אותו יום נכנס הנער אבי ביטון (להלן: "אבי") לבריכת הזרמים ונתגלה שוכב על קרקעיתה. המציל שהוזעק למקום מצא, כי אבי נצמד אל הגומחה, בשל כח היניקה שפעל בפתח הצינור המחזיר ולא איפשר לו להתרומם ולהתרחק מפתח גומחה.

אבי הובהל לבית החולים וחזר להכרתו רק כעבור 3 ימים.

ה. הראיות שבאו בפני בית המשפט אינן מותירות מקום לספק, כי עכוזו של אבי נצמד בכח היניקה אל סורג המתכת שבפי הצינור המחזיר; וזאת - בשל העדר שבכת הבטחון הסוגרת על הגומחה.

ו. התביעה ראתה את המבקש כנושא באחריות לכך, שאבי נלכד בבריכה מתחת לפני המים בשל העדר שבכת הבטחון, מכח היותו מנהל מרכז הספורט; ומכאן אישומו באחריות לחבלה שנחבל אבי.

ז. כפי שצוין בכתב האישום, התביעה ראתה את מקור אחריותו של המבקש, בהפרת החובה הקבועה בסעיף 326 לחוק העונשין. בית משפט השלום ובעקבותיו בית משפט המחוזי קבעו, כי המבקש אכן הפר את החובה הקבועה בסעיף 326 הנ"ל; ובית משפט השלום אף הוסיף, כי ניתן לבסס את אחריותו של המבקש לאירוע, גם על הפרת חובות ממקורות אחרים. בית המשפט המחוזי לא נזקק ל"מקורות אחרים" כאמור, משום שסבר שהפרת החובה הקבועה בסעיף 326 הנ"ל הוכחה כדבעי.

3. הבקשה לרשות ערעור

א. את בקשתו לרשות ערעור, סומך בא כוח המבקש על שניים אלה: ראשית - על הפרשנות, ה"חדשנית" והמוטעית לשיטתו, של סעיף 326 לחוק העונשין, באופן שהמושג "דבר" שבו מדבר הסעיף, כולל גם בריכת שחיה; ושנית - על הדברים שכתב בית משפט השלום בפסק דינו, בדבר קיומן של מקורות נוספים לחובה שהפרתה מביאה את המבקש אל גדרי סעיף 341 לחוק העונשין, בו הורשע.

ב. לשיטתו של בא כוח המערער: בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שגו בקביעתם, כי החובה שבסעיף 326 הנ"ל חלה גם בהקשר לבריכת שחיה, כאשר קביעה זו עומדת בניגוד להלכה שנפסקה בע"פ 80/55 (פד"י ט(2) 1027, פורת); ובנסיבות הענין אין ולא היתה הצדקה לפנות למקורות אחרים לחובת המבקש, בהתחשב בכך שכתב האישום והדיון כולו התמקדו בחובה שבסעיף 326 הנ"ל.

4. ההכרעה בבקשה

א. כתב האישום מייחס למבקש גרם חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין, בשל המחדל שבאי קיום החובה הקבועה בסעיף 326 לחוק הנ"ל; וטענתו של המבקש - הסומך, כאמור, על הפירוש שניתן לסעיף זה בע"פ 80/55 הנ"ל - היא, שהחובה שבה מדבר הסעיף מתייחסת אך ורק לחפץ מיטלטל, ולא למבנה נייח ודומם דוגמת בריכת שחיה.

ב. אכן, הפרשנות שניתנה בע"פ 80/55 הנ"ל למושג "דבר" שבסעיף 326 לחוק העונשין מצמצמת אותו לחפץ מיטלטל בלבד; ומוציאה מגידרו - במפורש - בריכת שחייה.

ברם, מאז ניתן פסק הדין הנ"ל, שונתה לשונו של סעיף 326 האמור, במסגרת חקיקתו של חוק העונשין, שהחליף את פקודת החוק הפלילי; וטענת המדינה היא, שהנוסח החדש של הסעיף מרחיב את תחולתו וכולל במסגרתו גם בריכת שחיה.

את עמדתה סומכת המדינה על הנקיטה בשני מונחים, שלא הופיעו בנוסח הקודם של הסעיף (שמספרו היה אז 232): האחד - "נייח", שקבע, בצורה מפורשת, חלופה "נוספת" של "דבר", לצד החלופה של "נייד"; והשני- "בתנאים", שקבע, בצורה מפורשת, חלופה נוספת למקור הסיכון הנעוץ ב"דבר" שהסעיף מדבר בו, לצד טיבו הסגולי של אותו "דבר".

לשיטה זו, היעדרם של שני המונחים האמורים מהגדרתו המקורית של הסעיף, הם שעמדו בבסיס הפרשנות המצומצמת שעמדה בבסיס פסק הדין שניתן בשעתו בע"פ 80/55 הנ"ל; וכוונת המחוקק בהוספת שני המונחים האמורים להגדרה שבנוסח החדש היתה, להתגבר על הקשיים הפרשניים שנתגלו בהקשר זה בעבר (ראה גם: ע"פ 26/58 היועץ המשפטי נגד אייזנצוייג, פ"ד י"ב(2) 986, 992).

ג. עמדה זו של המדינה נראית לי; ואין אני רואה בקבלתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, החלטה המצדיקה ערעור שני. בכך יכולתי לסיים את החלטתי. ברם, בית משפט השלום העיר כי ניתן למצוא בסיס לחובתו של המבקש להבטיח את תקינות אביזריה של הבריכה גם בהוראות חוק שמחוץ לחוק העונשין; ואילו - ב"כ המבקש טען כי בכך שגה בית המשפט ובקשנו להתייחס לענין זה.

אכן, בעבר נתגלעה מחלוקת בשאלה, אם ניתן להרשיע אדם בעבירה של רשלנות - למעט בעבירה של גרם מוות ברשלנות - בשל הפרתה של חובת זהירות הקבועה בהוראות חוק שמחוץ לחוק העונשין. ראו בהקשר זה: י. לוי, א. לדרמן, עיקרים באחריות פלילית, 541, 543; הערתו של הנשיא אגרנט בע"פ 26/58 הנ"ל; ופרופ' מ. קרמניצר, על הרשלנות בפלילים, יסוד נפשי, יסוד עובדתי או שניהם גם יחד", משפטים כד', 84.

לכאורה, נפתרה מחלוקת זו עם חקיקתו של תיקון מס' 39 לחוק העונשין, לנוכח ההגדרות של "מחדל" בסעיף 18(ג) לחוק הנ"ל ושל "רשלנות" בסעיף 21 לאותו חוק.

מכאן ואילך, כך נראה: הפרתה של חובת זהירות - "לפי כל דין" - תשמש בסיס לקביעת קיומו של "מחדל", כפרט של היסוד העובדתי, לעניינה של כל עבירה ולא דוקא עבירה של רשלנות; כאשר, היסוד הנפשי שילווה אליה, יקבע את סוגה של העבירה. נילווה אל הפרת החובה יסוד נפשי של "רשלנות" - תהיה בפנינו עבירה של רשלנות; ואילו אם נילוותה אליה "מחשבה פלילית" - תהיה זו עבירה מסוג זה. העובדה שמדובר בהפרת חובת זהירות, היא כשלעצמה, אינה אומרת שבפנינו עבירה של רשלנות.

לנוכח עמדתי בדבר פרשנותו של סעיף 326 לחוק העונשין - בנוסחו ה"חדש" כאמור לעיל - הנני נמנע מלהרחיב את הדיון בשאלה זו; ואני מותיר את ההכרעה בה למקרה שבו תידרש כזאת בעתיד.

ד. לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי לדחות את הבקשה.

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1. הבקשה שלפנינו מעלה שתי שאלות משפטיות: האחת, האם החובה שבסעיף 326 חלה גם בהקשר לבריכת שחיה; השניה, האם ניתן להיזקק למקור חובה שמחוץ לחוק העונשין - במקרה דנן, לעוולה בדיני הנזיקין - כדי להרשיע אדם בעבירה של גרימת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק.

2. סעיף 326 לחוק קובע לאמור:

חובת הממונה "מי שבאחריותו או בשליטתו נמצא דבר - בין חי על דבר שיש ובין דומם, בין נייד ובין נייח - ממין או בו סכנה בתנאים שיש בהם כדי לסכן חיי אדם, בטיחותו או בריאותו אם לא ינהגו זהירות וקפידה בשימוש או בטיפול בו - חובה עליו לנקוט מידה סבירה של זהירות וקפידה למניעת הסכנה, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חיי אדם או על בריאותו מחמת שלא קיים את חובתו האמורה."

לצורך פרשנות הסעיף, השליך הסניגור המלומד את יהבו על ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בפסק הדין בע"פ 80/55 שמריהו פורת נ' היועץ המשפטי, פ"ד ט(1) 1013. מאחר ובית המשפט קבע שם, כי בריכה אינה "דבר" כמשמעותו בסעיף 232 (כיום סעיף 326), לא ניתן - כך לפי הטענה - להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף זה. דין הטענה להידחות.

3. ככל שהדבר נוגע לפסק-הדין הנ"ל, נראה לי כי אין ליישמו בענייננו משלושה טעמים עיקריים: ראשית, השוני בין נוסח הסעיף בחוק העונשין לבין הנוסח בפקודת החוק הפלילי; שנית, השוני בין הנסיבות העובדתיות באותו פסק דין לבין אלה שבמקרה שלפנינו; שלישית, ההתפתחות המשפטית בתפיסת האחריות הנובעת מחובת הזהירות.

4. אשר לשוני בנוסח הסעיפים: כפי שציין חברי השופט י' קדמי, הוספו בסעיף 326 לחוק העונשין, לצד המונח "דבר", מונחים שאינם מופיעים בסעיף 232 לפקודת החוק הפלילי. שם מופיעות לצד המונח "דבר", המילים, "בין שיש בו רוח חיים ובין שהוא נע או דומם" ואילו בסעיף 326 מופיעות לצד "דבר", המלים "בין חי ובין דומם בין נייד ובין נייח". סעיף 232 תוקן עוד בשנת תשכ"ה. קודם לתיקון נאמר בו: "ממין שיש בו כדי לסכן...". התיקון הוסיף את המילה "בתנאים" ונאמר בו "ממין או בתנאים שיש בהם כדי לסכן...". יש לתת לשינוים אלה משמעות שתשרת את תכלית דבר החקיקה ואת מטרתו.

5. אומנם, כאשר מדובר בנוסח חדש של פקודה ישנה, יש לדין הקודם משקל מיוחד בפרשנותו של הנוסח החדש. עם זאת, מורה לנו סעיף 16(ז) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, כי משנתפרסם נוסח חדש, "יהיה הוא מיום הפרסום ואילך... החוק המחייב ולא יהיה עוד תוקף לכל נוסח אחר של אותו חוק ולא תישמע טענה שהנוסח משנה מתוכנו של החוק המקורי".

"הן לנוסח החדש והן לנוסח המשולב חיים משלהם. הם הביאו לביטול החקיקה הקודמת וליצירתו של דבר חקיקה חדש, אשר לו קיום - וממילא תכלית ופרשנות - משלו. הוראה בנוסח חדש או משולב עשויה להתפרש בשונה מהמקור ההיסטורי שלה, שכן יש לה חיים משלה, קיום משלה, ועל כן גם מובן משלה" (א' ברק פרשנות במשפט (כרך שני: פרשנות החקיקה, תשנ"ג) 363).

מכאן, שעלינו לפרש את סעיף 326 פירוש עצמאי שיעלה בקנה אחד עם מילותיו, עם תכליתו ועם תפיסת האחריות הפלילית עקב רשלנות בטיפול בחפצים מסוכנים העלולים לפגוע בחייו ובבריאותו של אדם. יש להעיר כי בענייננו אין מדובר בנוסח חדש של פקודה מנדטורית אלא בחוק עונשין משולב חדש שהחליף את הפקודה ובא תחתיה.

6. השארת פתח פתוח של צינור היונק המצוי בתוך "בריכת הזרמים" שהוסר ממנו הסורג המגן, עונה על רכיבי סעיף 326. הבריכה ופתח הצינור היונק החשוף הינם בגדר "דבר" "דומם" "ונייח" והמערער הוא כמי שבאחריותו או בשליטתו נמצא "דבר"... ממין או "בתנאים שיש בהם כדי לסכן חיי אדם בטיחותו או בריאותו אם לא ינהגו זהירות וקפידה בשימוש או בטיפול בו..." (ס' 326).

אינני רואה מקום לנקוט בפרשנות מצמצמת של ס' 326 באופן ש"דבר" יכלול אך ורק מטלטלין. אין פרשנות כזו עולה ממילות החוק וגם לא מתכליתו; אין היא פרשנות ראויה ואין היא עולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית ועם עקרונות השיטה.

7. אשר לפסק הדין בע"פ 80/55, התשתית העובדתית שם שונה מזו שבענייננו. שם, מדובר היה בבריכה לאגירת מים שאיננה מיועדת לשחייה ושבעל המקרקעין נקט פעולות שונות על מנת להרחיק ממנה רוחצים למיניהם. כאן מדובר בבריכה המיועדת לרחצה לילדים המוזמנים אליה לרחוץ בה ולהשתעשע בזרמי המים הנוצרים בה. שם, נטה בית המשפט לראות בנפגע מסיג גבול, אם כי בסופו של דבר הגיע למסקנה שהוא היה בר-רשות ולא מוזמן (אבחנה שאינה קיימת עוד ועימה נפל גם חלק מההבחנות לענין החובה כלפי סוגים שונים של אנשים הנכנסים למקרקעי הזולת). שם נקבע, כי הנער - שמצא את מותו הטראגי בהישאבו אל פי צינור בבריכת האגירה - היה בן 15. הוא ידע על כך שמדובר בצינור בעל כוח שאיבה והתיישב במתכוון על פי הצינור כדי לבדוק את כוח "הסחיבה" שלו. בית המשפט ראה בכך נטילת הסיכון על עצמו עד כדי היות המעשה בעיני בית המשפט "מעשה מתאבד". בנסיבות אלה לא מצא בית המשפט להטיל אחריות על מחזיק המקרקעין כלפי המנוח. במקרה שלפנינו, הוזמנו הילדים לבריכה שנועדה להיות בריכת שחיה לרווחתם ולהנאתם. בבריכה זו נמצא הצינור היונק, כשפיו גלוי לאחר שהסורג הוסר ממנו, דבר שהיה ידוע למערער, שהיה המציל בבריכה והאחראי לנושא. בנסיבות אלה יש לראות את מה שנאמר שם, בהקשר של אותו מקרה בלבד ואין לו יישום לענייננו. על כל פנים, אם יש לקרוא את פסק הדין בע"פ 80/55 הנ"ל כקובע באופן מנדטורי שבריכה איננה בגדר "דבר" לצורך סעיף 232 דאז, משום שהסעיף חל רק על מיטלטלין ולא על מקרקעין, אינני סבורה כי יש ללכת בעקבות קביעה כזו לעניין פרשנותו של סעיף 326 לחוק.

8. אשר על כן הרשעת המערער בסעיפים בהם הורשע, בדין יסודה ודי בטעם זה כדי לדחות את הערעור. אף על פי כן, אייחד מספר מילים לשאלה האחרת העומדת על הפרק והיא, האם ניתן להיזקק למקור חובה מחוץ לחוק העונשין לצורך הרשעה לפי סעיף 341 שבו. זוהי שאלה מורכבת ואין תמימות דעים ביחס אליה.

סעיף 341 קובע לאמור:

חבלה "העושה מעשה שלא כדין, או נמנע מעשות מעשה ברשלנות שחובתו לעשותו, והמעשה או המחדל אינם מן המפורטים בסעיפים 338 עד 340, ונגרמה בהם חבלה לאדם, דינו - מאסר שנה."

יש הגורסים כי ניכרת מגמה להיזהר מהרחבת תחולת סעיף 341 לחוק, אגב חיפוש מקורות חובה בענפי משפט אחרים ובראשם בגבולות עוולת הרשלנות בנזיקין. מגמה זו נובעת מן החשש שהקביעה "... שכל מעשה רשלנות במובן.. פקודת הנזיקין האזרחית... מחייב את עושהו ממילא בעונש פלילי... יהיה הנזק שנגרם אשר יהיה, תערפל במידה בלתי רצויה את התחומים בין המשפט האזרחי והפלילי וזאת דווקא בקטגורית העבירות שאופיה הפלילי בולט פחות מפאת ויתורה על הסממן העונשי, הוא המחשבה הפלילית" (ראו: י. לוי, א. לדרמן, עיקרים באחריות פלילית, עמ' 541, 543; ע"פ 26/58 היועץ המשפטי נ' אייזצוויג, פ"ד יב 986, 992 (השופט לנדוי כתוארו אז)).

על שאלה זו אומר ממלא מקום הנשיא אגרנט:

"זוהי שאלה רחבה ונכבדה הנוגעת למדיניותו של המשפט הפלילי ואינני מביע דעה עליה לכאן או לכאן."

גם פרופ' קרמניצר מטיל ספק אם "חובת הזהירות בנזיקין יכולה לשמש מקור חובה למחדל פלילי". (מ. קרמניצר "על הרשלנות בפלילים, יסוד נפשי, יסוד עובדתי או שניהם גם יחד" משפטים כ"ד (תשנ"ד), בעמ' 84-85).

גישה אחרת מוצאים אנו אצל המלומד פלר הסבור כי "אין איפוא מקום לרתיעה מחובות 'עשה' המעוגנות בתחומים נורמאטיביים אקסטרה פליליים" (ראה ש.ז. פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א') עמ' 398-402).

מצטרפת אני לדבריו של חברי השופט י. קדמי, הסבור כי לכאורה נפתרה המחלוקת הנ"ל עם חקיקתו של תיקון מס' 39 לחוק העונשין, נוכח הגדרת המונחים "מחדל" בסעיף 18(ב) לחוק ו"רשלנות" בסעיף 21 לחוק, והתשובה הניתנת על ידי התיקון מרחיבה לכאורה את מסגרת מקורות החובה אל מחוץ לגבולות חוק העונשין. אלא שלאור פרשנות סעיף 326 המקובלת על חברי ועלי מוצאת אני להשאיר שאלה זו, שהיא השאלה השניה שעלתה לדיון בענייננו, בצריך עיון.

אשר על כן, אף אני בדיעה כחברי השופט י. קדמי כי דין הבקשה להידחות.

ת

השופט י' גולדברג:

חבריי המכובדים השופטים י' קדמי וט' שטרסברג-כהן תמימי דעים, ואני עמהם, לגבי פרשנותו של סעיף 326 לחוק העונשין תשל"ז1977- במאובחן מסעיף 232 לפקודת החוק הפלילי 1936 ודי בכך, בנסיבות הענין, שלא להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הוחלט לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור, כאמור בפסק דינו של השופט י. קדמי ובהערותיהם של השופטים ט. שטרסברג-כהן ו-י. גולדברג.

ניתן היום, כ"ח בסיון תשנ"ח (22.6.1998).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97075190.H03


מעורבים
תובע: יונה שכטר
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: