ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אבירם בן יוסף ועקנין נגד מדינת ישראל :

המערער בע"פ 380/97
והמשיב בע"פ 416/97: אבירם בן יוסף ועקנין

נ ג ד

המשיבה בע"פ 380/97
והמערערת בע"פ 416/97: מדינת ישראל

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בנצרת מיום 1.7.96 בת"פ 120/95
שניתן על ידי כבוד הנשיא אברמוביץ

תאריך הישיבה: כ"ח באייר התשנ"ח (24.5.1998)

בשם המערער: עו"ד ראובן בר-חיים

בשם המשיבה: עו"ד דפנה בינוול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק דין

השופט י' קדמי:

1. פתח דבר

המערער בע"פ 380/97 (להלן: "המערער") הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 120/95), בעבירות הבאות: מעשה סדום בנסיבות מחמירות, אינוס בנסיבות מחמירות, כליאת שווא ותקיפה סתם; ונדון בשל כך לעשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

הערעור (ע"פ 380/97) הוא כנגד הכרעת הדין ולחלופין כנגד גזר הדין; ומנגד - ערעור של המדינה כנגד קולת העונש (ע"פ 416/97).

2. העובדות: גירסת המתלוננת

להלן בתמצית, עיקרי העובדות על פי גירסת המתלוננת:

א. מעשה סדום

המערער והמתלוננת (להלן: "המתלוננת" או "האשה"), נישאו זל"ז בתאריך 14.8.95; לאחר שהמתלוננת הרתה למערער והוריה לחצו עליה להינשא לו. לטענת המתלוננת, היא לא חפצה בנישואים אלה, אך נכנעה להוריה.

למחרת ליל הכלולות, בחדרם שבבית הורי המתלוננת בעפולה - ביצע המערער במתלוננת מעשה סדום; כשהוא מחדיר את אבר מינו לפי הטבעת שלה בניגוד לרצונה. כתוצאה מכך, נגרמו למתלוננת כאבים ודימומים; ויכולת השליטה על הסוגרים אבדה לה למשך מספר ימים.

ימים ספורים לאחר מכן, סיפרה המתלוננת לחברתה, אתי אוריאלי - שוטרת במשטרת עפולה (להלן: "אתי") - מה עולל לה המערער. ברם, על אף שאתי הציעה לה להתלונן על הארוע במשטרה, החליטה המתלוננת שלא לעשות כן: "על מנת לתת צ'אנס לנישואין...".

מטעם זה, גם לא פנתה המתלוננת לרופא מיד לאחר המקרה; ואף לא סיפרה להוריה דבר. עם זאת, המתלוננת עזבה את בית הוריה, ועברה להתגורר בבית דודתה, בנפרד מהמערער; וסירבה לחזור ולהתגורר יחד עימו.

ב. אינוס, כליאת שוא ותקיפה

זמן קצר לאחר מכן, החליטה המתלוננת להפסיק את הריונה ולהתגרש מהמערער. את ההפלה ביצעה המתלוננת מבלי לומר על כך דבר למערער; והיא סיפרה לו על כך רק ימים ספורים לאחר מכן, כאשר התקשרה אליו וביקשה להיפגש עמו, על מנת להסדיר את הגירושין ביניהם. באותה שיחה איים המערער על המתלוננת, שאם לא תחזור אליו הוא ירצח אותה, ולאחר מכן יתאבד. ברם, לאחר שהתקיימה ביניהם שיחה נוספת בה לא השמיע איומים, הסכימה המתלוננת לנסוע עם המערער לבית אימו שבמגדל העמק להסדרת ענין הגרושין.

את דרכם למגדל העמק, עשו השניים ברכב של חברים. במהלך הנסיעה הודיע המערער למתלוננת כי אימו אינה מסכימה להיפגש עמה, לאחר שנודע לה דבר ההפלה; ולפי הצעתו נסעו השנים לזוג חברים של המערער המתגוררים אף הם במגדל העמק, טובה ואלי פרץ (להלן: "טובה" ו"אלי" לפי הענין).

באותו ערב, התלוננה המתלוננת באזני המערער שהיא חשה כאבים בעקבות ההפלה. על פי הצעתו של המערער נכנסה המתלוננת למקלחת; וזאת לאחר שביקשה מטובה, להסביר למערער כי היא אינה רוצה להתקלח יחד עימו, משום ש"היא סובלת מדימום רציני". למרות זאת, נכנס המערער אחרי המתלוננת למקלחת, ושוחח שם עמה כרבע שעה, אך לא גלש למגע מיני.

למחרת בצהרים, נסעו המתלוננת והמערער לחיפה וכאשר חזרו לבית החברים, דרש המערער מהמתלוננת לקיים עימו יחסי מין אוראליים ואחרים. המתלוננת סירבה ואז אנס אותה המערער, תוך שימוש בכוח וכשהיא צועקת מכאב. מיד לאחר מכן, הבחינה המתלוננת שזב ממנה דם רב. היא נבהלה וביקשה מהמערער שיאפשר לה לעזוב את הדירה. ברם, המערער נעל את הדלת, שם את המפתח בכיסו וחזר והתקרב אליה. המתלוננת דחתה אותו, ואז סטר לה וקילל אותה; וכאשר הלכה למטבח וביקשה לברוח, תפס את ראשה והנחית לה מכה על ראשה.

ג. התלונה

שעה קלה לאחר האינוס כאמור, חזרו בעלי הדירה - טובה ואלי - לביתם והמערער פתח להם את הדלת הנעולה. אותה שעה המתלוננת בכתה; ולשאלתה של טובה לפשר הבכי, סיפרה לה על דבר האונס והמכות; וטובה נזפה במערער והוכיחה אותו על מעשהו. המתלוננת ביקשה מטובה להזמין עבורה מונית וטובה מילאה את בקשתה; ומשהגיעה המונית נסעה בה המתלוננת ישירות לתחנת המשטרה בעפולה. בתחנה פגשה המתלוננת את חברתה אתי וסיפרה לה מה אירע; וזו הפנתה אותה בו במקום לשוטר חוקר, לו מסרה המתלוננת את תלונתה.

3. העובדות: גירסתו של המערער

להלן, בתמצית, עיקרי גירסתו של המערער, לגבי כל אחד משני הארועים נושא כתב האישום:

א. מעשה סדום

בהודעתו הראשונה במשטרה הכחיש המערער שקיים אי פעם יחסי מין אנאליים עם המתלוננת. ברם, בהודעה שניה שמסר באותו יום, הודה בכך וטען, כי היוזמה בהקשר זה היתה של המתלוננת דווקא, שאמרה לו כי חברתה סיפרה לה על התנסות דומה. לטענתו של המערער, הוא נענה למתלוננת והוסיף ש"אם זה יכאב אנחנו נפסיק".

על גירסה זו חזר המערער גם בעדותו בבית המשפט. בחקירתו הנגדית הוסיף המערער והבהיר בענין זה: כי באותו הלילה חזר מחתונה של חברים, כשהוא "מסטול משתיית יין"; וכי לאחר שקיימו יחסי מין רגילים, שמע מהמתלוננת כי נשים אוהבות לקיים יחסי מין שלא כדרכן, והוא עשה זאת רק על מנת להנעים לה.

ב. אינוס, כליאת שוא ותקיפה

לדבריו, אילצו אותו הורי המתלוננת, כשבועיים לאחר החתונה לעזוב את דירתם; והוא נפגש עם המתלוננת אצל דודתה ושוחח עמה שם בקשר להתערבותם של הוריה בחייהם המשותפים. בהזדמנות זו, הציע המערער למתלוננת לעבור ולגור עמו בדירה ששכר; אך המתלוננת לא השיבה להצעתו. מאוחר יותר, יום לפני ביצוע ההפלה - שהוא לא ידע דבר בקשר אליה - נפגשו השניים שוב, והמערער הבהיר למתלוננת, שאין בכוונתו להתגרש ממנה, שכן היא בהריון ממנו והוא השקיע כסף רב בחתונה.

הפעם הבאה בה שמע המערער - לדבריו - מהמתלוננת, היתה יום אחד לפני הגשת התלונה. בהזדמנות זו סיפרה לו המתלוננת כי ביצעה הפלה וכי היא רוצה לחזור אליו, אך הוריה מחזיקים אותה בכוח. בו ביום נפגשו השניים בבית דודתה של המתלוננת, ונסעו יחד למגדל העמק לביתם של טובה ואלי. בדרך, הם התחבקו והתנשקו; והמתלוננת אף הציעה לו לעבור לגור הרחק מהוריה. לאחר שהגיעו לבית החברים, התקשרה המתלוננת - לגירסת המערער - להוריה; ואלה הגיבו בצורה קשה, כאשר נודע להם מפיה שהיא נמצאת בחברתו אחרי ההפלה. המתלוננת התרגשה מאד מתגובת הוריה, אך המערער הרגיע אותה והם קיימו יחסי מין מלאים במקלחת והלכו לישון. בשעה 04:00, העירה המתלוננת את המערער וביקשה ממנו לקיים יחסי מין פעם נוספת, אך הוא סירב.

למחרת נסעו השניים - המערער והמתלוננת - יחד לחיפה, כשהם מתחבקים כל הדרך; וכשחזרו לבית החברים, התישבה המתלוננת לידו. לדבריו היתה המתלוננת נרגשת בעקבות שיחה נוספת שקיימה בטלפון עם הוריה; והוא הרגיע אותה בליטופים. ברם, כאשר התחילו להתפשט אמרה לו המתלוננת: "שאולי לא נקיים יחסי מין, יכול להיות שיש לי עוד דם, אני מדממת".

לכך השיב המערער, כי ינסו ויראו. משהחלו לקיים יחסים, התברר כי המתלוננת אכן מדממת; ואז פנו למקלחת והשלימו שם את המגע המיני.

לאחר מכן, החלה המתלוננת לבכות ואמרה שהיא רוצה להתאבד, משום שהוריה לא רוצים אותה. בבית המשפט הוסיף המערער וטען, כי באותה הזדמנות הטיחה המתלוננת את ראשה בקיר. לדבריו, סטר לה המערער על מנת להחזירה למציאות.

ג. ההסבר לתלונה

המערער סבור כי התלונה שהוגשה נגדו, הינה פרי מזימה של המתלוננת, אשר ביקשה בדרך זו לזכות בגט ולחזור לבית הוריה; וזאת בעצה אחת עם השוטרת, חברתה, אתי.

לדברי המערער, עד לשלב שבו גורש מבית הוריה של המתלוננת, היו היחסים ביניהם נהדרים; והם קיימו יחסי מין סוערים, בכל צורה בהסכמת שניהם. גם קיום יחסי המין בדירת החברים טובה ואלי היה - לטענתו - בהסכמה; ובד"כ המתלוננת, היתה זו שהציעה לו מין אוראלי. הפעם היחידה שהיה זה הוא שביקש ממנה מין אוראלי היתה בבית החברים, לאחר שביצעה הפלה; ומשסרבה, הציע לה לקיים יחסי מין רגילים.

4. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי

א. הארוע הראשון: מעשה סדום

בית המשפט נתן אמון בגירסת המתלוננת בענין זה; ומצא חיזוק לגירסתה בעדותה של חברתה אתי.

בעדותה מסרה אתי, כי ימים ספורים לאחר החתונה הגיעה המתלוננת לביתה וסיפרה לה על הארוע, כשהיא מבוהלת, מפוחדת, ובוכה. כן, אישרה אתי כי היא הציעה למתלוננת להתלונן במשטרה, אך זו העדיפה ליתן הזדמנות להצלחת הנישואים.

בית המשפט דחה את גירסת המערער, לפיה בוצע מעשה הסדום בהסכמתה של המתלוננת; וקבע, כי ההסבר שנתן המערער להכחשתו הגורפת בהודעתו הראשונה - אי הנעימות הכרוכה בתיאור פרטים אינטימיים - נראה על פניו חסרי שחר.

ב. הארוע השני: אונס, כליאת שווא ותקיפה סתם

גם בהקשר זה נתן בית המשפט המחוזי אמון בדבריה של המתלוננת; תוך שהוא קובע, שאין בסתירות שנתגלו בעדותה כדי להשמיט את הבסיס מתחת למהימנותו של הגרעין הבסיסי של גירסתה.

לתמיכה בטענתו כי אין לסמוך על דברי המתלוננת, הצביע המערער - בין היתר - על העובדה, כי השיגה את ההיתר הדרוש להפלה בטענה כוזבת שהיא רווקה; ולשיטתו, מי שמשקר בפני וועדת ההפלות, לא יהסס לשקר במשטרה. ברם, בית המשפט לא ראה בהטעיית הועדה בסיס לדחיית גירסתה של המתלוננת כמי שנוטה לשקר.

מאידך גיסא, מצא בית המשפט בשורה של סתירות שנתגלו בעדותו של המערער ובחוסר ההגיון שהמתלוננת תסכן את בריאותה ותסכים לקיום יחסי מין עם המערער סמוך לאחר ההפלה - בניגוד להוראות שקיבלה מהרופאים - חיזוק לגירסתה בדבר האירועים שהתרחשו בדירת החברים במגדל העמק.

עד כאן לענין האינוס, ואילו לענין כליאת השוא והתקיפה, קבע בית המשפט: כי המערער הודה, שלא איפשר למתלוננת לעזוב את דירת החברים, לפני שהם חזרו; ודחה את הסברו, לפיו נתן לה סטירה על מנת להפסיק "השתוללות" מצידה, כבלתי מתקבל על הדעת.

ג. סיכום

לאור כל האמור לעיל, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט עבירה של איומים; וזאת לאחר שמצא בהסכמת המתלוננת להיפגש עם המערער, בסיס לקביעה כי משנרגעו הרוחות לא חשה המתלוננת את עצמה "מאויימת".

5. הטענות בערעור כנגד ההרשעה

להלן, בתמצית, עיקרי הטענות שהעלה ב"כ המערער כנגד הרשעת שולחו:
א. הכרעת הדין מבוססת על עדותה היחידה של המתלוננת, בה נתגלו סתירות, פירכות ותמיהות שהניאו את בית המשפט - כאמור בהכרעת הדין - מלסמוך הרשעה עליה לבדה ללא חיזוק חיצוני; וחיזוק חיצוני מהותי, כפי שהתחייב בנסיבות הענין, אין בנמצא.

וזאת גם זאת: למתלוננת היה מניע לטפול על המערער עלילה כוזבת, הואיל ורצתה להתגרש ממנו. לכן, יש להתייחס לעדותה היחידה במשנה זהירות; וליתן לסתירות ולתמיהות שנתגלו בה משקל של ממש, שדי בו כדי להקים ספק לפחות באמיתות גירסתה.

ב. בית המשפט שגה בכך, שמצא בעובדה שהמערער לא מיהר לפרוש את מלוא גירסתו מיד עם תחילת חקירתו, משום חיזוק לגירסתה של המתלוננת. להתנהגותו זו של המערער יש הסבר סביר, הנעוץ בנסיבות המיוחדות שבהן מצא המערער את עצמו לנוכח ההאשמות החמורות שהעלתה נגדו המתלוננת בתחום הרגיש של יחסי אישות בין בני זוג.

לשיטתו של ב"כ המערער, גירסתו של שולחו אינה לוקה ב"חוסר סבירות", כפי שסבר בימה"ש המחוזי; ומה שנראה על פניו "תמוה" הינו תולדה של מסכת היחסים המיוחדת שהיתה בינו לבין המתלוננת. מסכת יחסים זו התאפיינה - לפי הנטען - בעליות ומורדות; כאשר "אי הסכמה" לקיום יחסים אלה או אחרים, הפכה להסכמה מלאה מאוחר יותר על רקע של התנהגות מפייסת ומרגיעה מצידו.

ג. לתמיכה בעמדתו מצביע ב"כ המערער על עדותם של טובה ואלי, שבדירתם התארח עם המתלוננת, כאשר התרחש הארוע השני. על פי עדות זו, התנהגו השנים כזוג אוהבים ואף התקלחו יחד. טובה הכחישה את דברי המתלוננת, לפיהם התלוננה בפניה - כאשר חזרה עם בעלה לביתה - על כך שנאנסה ע"י המערער - וכי היא גערה בו בשל כך. ברם, ביהמ"ש לא נתן אמון בהתכחשותה של טובה לדברים אלה, והעדיף את גירסת המתלוננת על פניה.

ד. המערער מודה, כי נעל את דלת הדירה כאשר החברים לא היו בה; אך לגירסתו, נעילת הדלת של הדירה לא היתה מכוונת למנוע מהמתלוננת לעזוב אותה אלא התחייבה מ"מצבה" של הדלת. ואילו לענין הסטירה שסטר למתלוננת באותה הזדמנות מסביר המערער, כי לא היתה זו אלימות לשמה, אלא תגובה שהתחייבה בנסיבות לטובתה של המתלוננת. כאמור, ביהמ"ש דחה את גירסתו של המערער בהקשר זה כבלתי מתקבלת על הדעת.

6. הטענות בערעור כנגד העונש

בהקשר זה בפי ב"כ המערער שתי טענות מרכזיות הסובבות סביב ציר אחד:

א. ראשית - הדחיות המרובות שהיו במהלך הדיון - ובמיוחד בשלב גזר הדין - נועדו ללחוץ עליו ליתן גט למתלוננת; ומשסירב, התארך הדיון ללא הצדקה ונגרם לו עינוי דין משמעותי.

ב. ושנית - השופטים שדנו בעניינו הביעו את מורת רוחם מכך שאין הוא מוכן לתת גט למתלוננת; ובכך יצרו אצלו תחושה שאם יתן לה גט - יקלו בעונשו. תחושתו הקשה של המערער היא, כי לא זו בלבד שמתן הגט לא הקל עימו; אלא שביהמ"ש החמיר עמו, בשל כך שלא מיהר ליתן למתלוננת גט ולא בשל אופיים של מעשיו.

7. ההכרעה בערעור כנגד ההרשעה (380/97)

טענותיו של ב"כ המערער כנגד הרשעת שולחו, מתמקדות באמון שניתן בגירסתה של המתלוננת; וכידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בהקשר זה אלא בנסיבות מיוחדות נדירות, כאשר אין לגירסה שזכתה באמון אחיזה בחומר הראיות או כאשר היא בלתי סבירה באורח קיצוני.

המקרה דנא אינו בא בגדר אותם מקרים נדירים, שבהם תתערב ערכאת הערעור במימצאי מהימנות. בית המשפט, שראה את העדים והתרשם מהם ישירות במהלך מתן עדותם, היה רשאי להגיע, על פי התרשמותו, לכלל מתן אמון בגירסת המתלוננת; ומשמצא חיזוק לדבריה בעדותה של אתי בקשר לארוע הראשון ובחוסר ההגיון המאפיין את הסבריו של המערער לאישומי האירוע השני, רשאי היה לבסס הרשעה על פיה. בית המשפט היה ער לאותם פגמי מהימנות בעדותה של המתלוננת, שעליהם הצביע ב"כ המערער; ואנכי לא מצאתי הצדקה להתערב במימצאי המהימנות שקבע על אף קיומם של פגמים אלה.

כאמור, תקיפת מימצאי המהימנות שקבע בימה"ש המחוזי עומדת במרכז הערעור כנגד ההרשעה; ומשלא נמצאה עילה להתערב בנושא זה - דין הערעור כנגד ההרשעה להידחות.

8. ערעור המדינה כנגד קולת העונש (ע"פ 416/97)

א. הטיעון

כאמור, ערעור המדינה מכוון כנגד גזר הדין. לטענת ב"כ המדינה, לא ניתן משקל הולם לחומרה, לנסיבות המיוחדות שבהן נעברו עבירות המין, שבהן הורשע המערער כלפי המתלוננת, אשתו. לענין מעשה הסדום מדגישה ב"כ המדינה, כי הוא התרחש יום אחד בלבד לאחר טקס הנישואים כאשר המתלוננת בחודש החמישי להריונה; ואילו לענין האינוס מודגשת העובדה, כי המתלוננת היתה אותה שעה אישה צעירה - כבת תשע עשרה בלבד - לאחר הפלה.

העונש המירבי הקבוע לצידן של העבירות בהן הורשע המערער הוא עשרים שנות מאסר, לנוכח הנסיבות המחמירות שבהן בוצעו; ובהתחשב בכך שהמערער לא הביע כל חרטה על מעשיו, מן הראוי היה שיגזר עליו עונש חמור במידה משמעותית מזה שנגזר עליו בפועל.

ב. ההכרעה בערעור כנגד גזר הדין

עבירות המין בהן הורשע המערער בוצעו על ידו כלפי אשתו, במסגרת המשפחה; וכפי שקבע בימ"ש זה, לביצוען של עבירות מסוג זה במסגרת האמורה חומרה מיוחדת. חומרה זו נעוצה, בין היתר: בנסיבות החיים המשותפים היוצרים "כר נוח" לביצוען, מצד אחד; ובניצול המחפיר של הנסיבות האמורות, תוך השפלה ויצירת תחושת אין אונים המולידות מחשבות אובדן, מצד שני.

במקרה דנא, יש בהתנהגותו של המערער בארוע הראשון - מעשה סדום - משום התעללות משפילה, בנערה שהיתה לאשתו; ואילו בהתנהגותו בארוע השני - האינוס - גילה המערער אטימות לב בהמית ומרושעת למצב בריאותה של המתלוננת, ימים ספורים לאחר ביצועה של הפלה.

המערער ראה באשתו - המתלוננת - "חפץ", שהוא רשאי לנהוג בו מנהג בעלים ולעשות בו ככל העולה על רוחו לסיפוק יצריו, תוך התעלמות בוטה מרצונה שלה, כאילו זה לא קיים כלל. במצב דברים זה, העונש שנגזר על המערער, אינו נותן ביטוי הולם לאופיה של התנהגותו; ואין בו כדי לקבוע בהכרת הכל את חומרתה של אותה התנהגות. אשר על כן, הנני מציע לחברי לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש.

עם זאת, כידוע, בנסיבות כגון דא, אין ערכאת הערעור ממצה את הדין. נראה לי, על כן, כי ניתן להסתפק בהעמדת עונש המאסר על שלוש עשרה שנים; כאשר עשר שנים מתוכן תהיינה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי.

9. סוף דבר

הערעור כנגד ההרשעה נדחה; ואילו ערעור המדינה כנגד גזר הדין מתקבל, כמפורט בפסקה 8.ב. לעיל.

השופט מ' חשין:

אני מסכים.

השופט י' אנגלרד:

אני מסכים.

הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט קדמי.

ניתן היום, כ"ח בסיון תשנ"ח (22.6.1998).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
97003800.H04


מעורבים
תובע: אבירם בן יוסף ועקנין
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: