ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שולמית בנימין נגד הקרן הקיימת לישראל :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המבקשות: 1. שולמית בנימין
2. ציפורה בנימין
3. לבנת בנימין

נגד

המשיבות: 1. הקרן הקיימת לישראל
2. עירית רמת גן

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בת"א-יפו מיום 8.2.98, בע"א 502/96
ובע"א 674/96 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא
מ' טלגם, והשופטים: א' משאלי, א' חיות

בשם המבקשות: עו"ד יאיר לנדאו

בשם המשיבות: עו"ד נורית ישראלי

בבית המשפט העליון

החלטה

1. המשיבות הגישו כנגד המבקשות בבית משפט השלום תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד ממקרקעין ועליהם בניין, המצויים בשכונת רמת-חן אשר בעיר רמת-גן. בתצהירים שהגישו בבקשת הרשות להתגונן, אשר הפכו מאוחר יותר לכתב הגנתן, טענו המבקשות כי הן מתגוררות בבניין ומחזיקות בקרקע החל משנת 1948, וכי לגבי הבניין נחתם בשנת 1952 חוזה שכירות בין המפקח על נכסי נפקדים כפר שלם אזור יז' לבין אבי המשפחה המנוח - מאיר בנימין ז"ל (בעלה של המבקשת 1 ואביהן של המבקשות 2-3), מכוחו הפכו המבקשות לדיירות מוגנות בבניין.

2. ביום 6.12.89 נתן בית המשפט למבקשות רשות להתגונן, בקובעו שמוצדק לתת רשות זו:

"כדי שביהמ"ש יוכל לברר אם יש להם זכויות של דיירות מוגנת ולאו דווקא מכוח החוזה או אם יש להם זכויות אחרות כלשהן."

ועוד קבע בית המשפט:

"התצהיר ישמש כתב הגנה ואם ב"כ המבקשים סבור לאחר שיברר את הענין שנפלה טעות כלשהי בקשר לחוזה או בענין אחר שמצריך תיקון יהיה עליו לשקול להגיש בקשה בין לתקן את התצהיר ובין להוסיף תצהיר נוסף."

3. בפסק דינו חילק בית המשפט את שטח המקרקעין לשתי חלקות: החלקה שסומנה בתרשים ת6/ כ- A - B - E - F ועליה מצוי הבניין, עצי פרי וגן מטופח (להלן: החלקה הראשונה), והחלקה שסומנה כ- B - C - D - E, ובעת ביקורו של בית המשפט במקום נראתה כשטח שלא טופח ולא עובד (להלן: החלקה השניה). בית המשפט פסק כי למבקשות זכות דיירות מוגנת בבניין, וכי החלקה הראשונה היא בגדר חצר או גינה המשמשות את מטרת השכירות, שחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 , לפי סעיף 2 שלו, פורש את הגנתו גם עליהן. ואילו לגבי החלקה השניה נקבע שאין היא בגדר סעיף 2 לחוק. כמו כן נדחתה טענתן של המבקשות, לפיה אין לסלקן מהחלקה השניה בשל היותן בנות רשות בה, וזאת משני טעמים. הטעם האחד הוא דיוני, והוא שטענה זו לא הועלתה כלל בתצהירי המבקשות ואין לאפשר את הרחבת החזית בשלב מאוחר של הדיון. ואילו הטעם השני הוא מהותי ולפיו גם אילו היו המבקשות בנות רשות הרי רשות זו ניתנת לביטול בכל עת, לרבות על-ידי עצם הגשת התביעה. לפיכך הורה בית המשפט על סילוק ידן של המבקשות מהחלקה השניה בלבד.

4. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורן של המבקשות באמצו את ההבחנה שערך בית משפט השלום בין שתי החלקות ואת המסקנה המשפטית שגזר מהבחנה זו. באשר לטענת המשיבות, לגבי היותן בנות רשות, פסק בית המשפט שדי היה בטעם הדיוני בכדי לדחותה.

5. בבקשה זו טוענות המבקשות שקיימת הצדקה להעניק להן רשות לערעור שני משום שעניינן מעורר סוגיות משפטיות וציבורית חשובות (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). החשיבות המשפטית טמונה, לגישת המבקשות, בכך שבעניין יכולת הבעלים לבטל את זכותו של בר רשות בכל עת קיימים פסקי דין סותרים. ואילו החשיבות הציבורית מקורה בטענת המבקשות, שמשפחתן התיישבה במקרקעין בימיה הראשונים של המדינה בעידוד המוסדות המיישבים, החזיקה בהם שנים ארוכות ומילאה בכך צורך בטחוני וציבורי חשוב. ואילו עתה, עם שינוי הנסיבות, מנסות המשיבות לפנותן בלא כל תמורה.

6. לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות דלמטה, בתצהירי המבקשות ובחומר הנוסף שצורף, הגעתי למסקנה שדי בקיומו של הטעם הדיוני בכדי לדחות בקשה זו. אף אם נניח שנכונות טענות המבקשות באשר לחשיבותו המשפטית והציבורית של נושא בר הרשות, ואין אני קובע דבר בעניין זה, עדיין שומה עליהן להתגבר על המכשול הדיוני בכדי להגיע לשאלה המהותית. שכן אם הטענה בנושא זה מהווה הרחבת חזית אסורה, לא היה כלל צורך להזקק לה, וכל דיון בה יהיה תיאורטי בלבד. לא מצאתי כל הצדקה להתערב בפסיקתן של הערכאות דלמטה, שקבעו כי אכן מדובר בהרחבת חזית. אין גם כל ממש בטענת המבקשות, לפיה נוסח החלטת מתן הרשות להתגונן התיר להוכיח גם את שאלת בר הרשות, כפי שהן אכן עשו על-ידי עדים מטעמן. בית משפט השלום בהחלטת מתן הרשות להתגונן ציין אומנם אפשרות לברר "זכויות אחרות" של המבקשות, מלבד זכות הדיירות המוגנת, אך הוסיף בצורה מפורשת שהתצהירים יהוו כתב הגנה, וכי טענות נוספות יצריכו בקשה לתיקון התצהירים. בקשה כזו לא הוגשה על-ידי המבקשות במהלך הדיון. ואילו בתצהירים המקוריים לא עולה כלל נושא זכותן של המבקשות כבנות רשות. לפיכך אין להן להלין אלא על עצמן באשר לתחימת הדיון בגבולות שהתוו תצהיריהן. אין גם להסיק הסכמה של המשיבות לשינוי החזית משום שלא התנגדו לעדויות שהביאו המבקשות. ייתכן שבעדויות אלה עלו גם נושאים עובדתיים שניתן לבסס עליהם את טענת בר הרשות, אך משלא הועלתה טענה משפטית כזו בשלב זה, ממילא לא יכלו המשיבות להסכים לה בשתיקתן. בנסיבות אלה נותרת השאלה המהותית כשאלה תיאורטית גרידא, ואין בה כדי להצדיק מתן רשות לערעור שני (ראו: רע"א 307/97 עבאס נ' עדיני (לא פורסם); רע"פ 3023/93 הרפז נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

הבקשה נדחית.

המבקשות יישאו בהוצאות המשיבות בסך 3,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ה בתמוז התשנ"ח (19.7.98).

א

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98017330.A03/דז/


מעורבים
תובע: שולמית בנימין
נתבע: הקרן הקיימת לישראל
שופט :
עורכי דין: