ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק ברונסון נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט מ' חשין

העורר: יצחק ברונסון

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 1.9.98 בב"ש 81781/98
שניתנה על ידי כבוד השופט ע' דוויק

תאריך הישיבה: י"ג באלול התשנ"ח (4.9.98)

בשם העורר: עו"ד גיורא אדרת; עו"ד נתן שמחוני

בשם המשיבה : עו"ד ינון סרטל

בבית המשפט העליון

החלטה

העורר נעצר ביום 24.8.98 בחשד לביצוע עבירות אלו: קבלת שוחד, זיוף, קבלת דבר במירמה, קשירת קשר לביצוע פשע וגניבה על-ידי מורשה.

העורר שימש כמנהל סניף בנק הפועלים ברמתיים, והחשד שהועלה נגדו היה זה, שבהיותו מוסמך לאשר מתן אשראי בנקאי, ניצל את סמכותו והורה על מתן אשראי למי ששיחדו אותו ולמקורביהם. כן חשוד הוא בגניבה בידי מורשה.

ביום 25.8.98 הורה בית-משפט השלום בפתח-תקוה על הארכת מעצרו של העורר ב5- ימים, ועררו לבית-המשפט המחוזי נדחה.

ביום 30.8.98 הורה בית-משפט השלום בפתח-תקוה להאריך את מעצרו של העורר ב7- ימים נוספים, וגם ערר שהוגש על החלטה זו נדחה בידי בית-המשפט המחוזי. הערר שלפני הוא על החלטה זו האחרונה.

אין חילוקי דעות בין באי-כוח בעלי-הדין באשר לעובדות שלעניין, ואכן לא נטענו לפני טענות בנושאי עובדה.

אשר לדין החל: מוסכם על הכל כי העילה להארכת מעצרו של העורר היא זו הקבועה בסעיף 13(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן אכנה אותו - החוק). לשון אחר: אין כל עילה להארכת מעצרו של העורר זולתי זו הקבועה בסעיף 13(א)(3) לחוק.

ואמנם, בא-כוחו המלומד של העורר, עורך-דין ג' אדרת, כיוון את טענותיו כולן אל הוראת סעיף 13(א)(3) לחוק, שלגירסתו לא נתמלאו בעורר אותם תנאים הנדרשים בחוק למעצר כפי שציווה בית-משפט מציעא. טענותיו של עורך-דין אדרת, כמי שהרגיל אותנו מכבר, הינן טענות הראויות להישמע, והייתי מאריך בדברים לולא כתבתי את דברי אלה ביום שישי הקצר. אקצר איפוא במקום שיכולתי להאריך.

עילת המעצר הקבועה בסעיף 13(א)(3) לחוק הינה עילת-מעצר אשר זה מקרוב באה אלינו. היא נקבעה לראשונה בַּחוק - דהיינו, בשנת 1996 - וצירפה עצמה לעילות הוותיקות, והן: העילות של חשש לשיבוש הליכי חקירה או משפט, התחמקות מחקירה וכו' ולאחיותיה הרעות של עילה זו: העילות של חשש לסיכון בטחונו של אדם, בטחון הציבור או בטחון המדינה. אין זאת אלא שהמחוקק סבר כי אין די בהן בשתי העילות הידועות והמוכרות, וכי יש מקום לעילה נוספת בצידן.

עד שנמשיך בדברינו נביא את דבר החוק בסעיף 13(א)(3), הקובע וזו לשונו:

עילות המעצר לפני הגשת כתב אישום
13.(א) שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה:

(1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

(2) קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;

(3) בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.

נעיר בראשית, כי על-פניה שונה היא הוראת סעיף 13(א)(3) בתחומי פרישתה משתי אחיותיה הוותיקות. על מיקצת הדברים נעמוד בהמשך דברינו, ועתה ביקשנו להעיר על תקופת המעצר המצומצמת שעילה זו עשויה להקים: שבעוד אשר על-פי העילות האחרות ניתן להורות על מעצר לתקופות של 15 ימים, פעם ועוד - כאמור בסעיף 17 לחוק - עילה זו החדשה אינה מקימה סמכות להורות על מעצר אלא לתקופה מירבית של 5 ימים במסד ועד 15 יום בטפחות; כך - ולא עוד.

פתחנו בהערה זו, וממנה נבקש ללמוד על צימצומה של העילה לעניינה. צימצום זה מחייבנו, כמובן, לזהירות-יתר בהחלתה על העניין המונח לפנינו להכרעה.
עורך-דין אדרת ריכז דבריו בכמה וכמה נושאים, ועתה נעבור על טיעוניו אחד לאחד.

טענה אחת היא, כי עילה זו שבסעיף 13(א)(3) לחוק פורשת עצמה אך-ורק על פני תחומים ששתי העילות הוותיקות אינן פרושות עליהם. לשון אחר: עילות המעצר מוציאות הן זו את זו והרמטיות הן זו לזו. וכך, בפרשנו את הוראת סעיף 13(א)(3) כמו חייבים אנו להניח כי (למשל) אין יסוד לחשש ששחרור החשוד או אי מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה ומשפט, שהרי זו עילה הקבועה בסעיף 13(א)(1) לחוק. הנדרש מכאן הוא, שבצאתנו מתוך הנחה מוסכמת כי שחרורו של העורר אינו מקים יסוד סביר לחשש שיבוש הליכי החקירה, שומה עלינו להוסיף ולשאול אם מתקיימים תנאי סעיף 13(א)(3) לחוק.

אינני מסכים לטענה בניסוחה זה הנחרץ. התחומים בין עילות המעצר אינם זרים אלה לאלה, ולא נמצא לנו טעם טוב להניח מראש כי אין ערבוב בין העילות בתחומים אלה ואחרים. אכן, משנקבע כי תופסת בענייננו אך העילה הקבועה בסעיף 13(א)(3), פשיטא ששאר העילות אינן מתקיימות. ואולם, אין פירוש הדבר כי אלמנטים אלה ואחרים מן העילות האחרות אינם מתקיימים אף במסגרת העילה שלנו. וזו, אמנם, דעתי באשר לפירוש החוק ובאשר ליישומו על ענייננו-שלנו. ניתן להוסיף עוד ולומר, כי בעוד אשר שתי העילות הוותיקות עניינן בעצור ובדברים שעלולים לקרות אם ישוחרר העצור ממעצרו - בדרך כלל המדובר הוא בחשש לפעילות אקטיבית מצידו של העצור, פעילות אשר יש חשש כי יעשה בהיותו משוחרר ממעצר - הנה עניינה של עילת סעיף 13(א)(3) הוא בחקירה גופה כחי הנושא את עצמו.

לשון אחר: בעילות הוותיקות הגיבור הראשי הוא העצור, בעוד אשר בעילת סעיף 13(א)(3) הגיבורה הראשית היא החקירה, ומנקודת מבטה של זו יש לבדוק את קיומה או אי-קיומה של העילה.

להבחנה זו, כך ניתן להניח, יש השלכות על פירוש החוק, אך בשעה מוקדמת זו של פרשנות אין טעם כי נוסיף ונפרט.

טוען עורך-דין אדרת, כי עניינה של עילתנו היא "הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר". והנה, מוצאים אנו את בית-משפט מציעא קובע כי בענייננו "מדובר בחקירה רגישה, מסובכת מבחינה עובדתית וחשבונאית ונוכח עובדות אלה אני סבור שהאיזון הנכון בין הפגיעה בחירותו של העורר, אשר אינו משתף פעולה עם חוקריו, לבין האינטרס הציבורי להשלים ולמצות את החקירה על רקע החשדות החמורים המיוחסים לעורר ולאחרים - מצדיק את הארכת המעצר...". נשווה את דבר המחוקק לדברו של בית-משפט מציעא, טוען עורך-דין אדרת, וידענו כי לא נתקיימה בעניינו של העורר העילה האמורה בחוק.

השאלה הנשאלת היא, איפוא, מה פירוש יש ליתן לאמירת המחוקק על דבר ה"צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר".

סבורני כי אין לפרש הוראת חוק זו כמכוונת דבריה להליכי חקירה אשר יסוכלו מכל-וכל - אם לא יהא החשוד נתון במעצר. פירוש מעין-זה לחוק עלול לרוקן אותו מכל תוכן-של-ממש. לדעתי, צירוף התיבות "שלא ניתן לקיימם" פירושו הוא: שלא ניתן לקיימם באורח סביר וראוי בדרכי החקירה המקובלות והרגילות. כמקובל בדרכי פרשנותו של חוק, אין ענייננו בדיכוטומיה של שחור ולבן בלבד, אלא בגוני-ביניים בין שני אלה. אכן, במקום של ספק ניטה לפירוש מצמצם, אל-עבר העצור ולא אל עבר המדינה. ואולם, במקום זה ענייננו בפירוש העקרוני שיש וראוי להעניק, לדעתנו, לדבר החוק. להסיר ספק אוסיף כי דיברתי בפירוש החוק על דרך הכלל ולא ביישומו על ענייננו-שלנו.

נאמר איפוא זאת: ההכבדה על חקירת המשטרה, כשהיא לעצמה, בוודאי לא תחסה תחת כנפיה של הוראת סעיף 13(א)(3); ואולם, פגיעה חמורה וקשה ביכולת ניהולה הסביר של חקירה תבוא-גם-תבוא בגדריה של העילה הקבועה בסעיף 13(א)(3) לחוק. כך, למשל, בבואו של שופט לבחון אם נתקיים אותו תנאי עיקרי של הליכי חקירה "שלא ניתן לקיימם" אלא בשהות החשוד במעצר, תידרש המשטרה להסביר ולשכנע כי בהיות החשוד משוחרר ממעצר אין דרכי חקירה חלופיות סבירות לדרך החקירה המוצעת על ידה. ואולם, גם כאן יש לנהוג בזהירות יתרה, בזוכרנו כי האחריות להליכי החקירה - לעצם קיומם של ההליכים, להצלחתם או לכישלונם - מוטלת על המשטרה ולא על בית-משפט.

למותר לומר כי השאלה אם עניינה של חקירה פלונית בא - או אינו בא - בגדריה של עילתנו, נתונה לשיקול דעתו של השופט היושב בדין, בנסיבותיו של כל עניין ועניין.

מוסיף וטוען עורך-דין אדרת: דבר המחוקק הוא ברור ומפורש: שומה עליו, על בית-משפט, לא אך להשתכנע כי נתקיימו בחקירה פלונית התנאים הקבועים בסעיף 13(א)(3), אלא מחובתו להוסיף ולהסביר לקורא על-שום-מה-ולמה נשתכנע כפי שנשתכנע, ולרשום את נימוקיו לדבר. ובלשון המחוקק: "בית-משפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו ...". "מנימוקים מיוחדים", טוען עורך-דין אדרת, משמע: נימוקים שאינם אך מליצות חסרות-תוכן אלא נימוקים התוקעים יתד עמוקה בנסיבותיו של עניין פלוני. כך, למשל, טוען עורך-דין אדרת, אמירה - כאמירת בית-משפט מציעא - כי החקירה היא "רגישה" או "מסובכת" אין די בה, שכן חקירה יכולה שתהא רגישה ומסובכת ובכל זאת ניתן יהא לקיימה גם כשחשוד אינו נתון במעצר. יתר על כן, כך טוען עורך-דין אדרת: נוסחאות מיימיות אין די בהן, ואילו בענייננו לא מצאנו אלא נוסחאות מעין זה שהועלו להצדקת מעצרו של העורר.

טעם רב יש בטענתו של עורך-דין אדרת לעניין חשיבותה של הנמקה על דרך הכלל, ובוודאי על דרך הפרט. וכדברו של המחבר אהרן ברק בסיפרו שיקול דעת שיפוטי (תל-אביב, תשמ"ז1987-), 46 עליו הסתמך עורך-דין אדרת:

"רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו"

ואמנם, כל מי שניסה להתמודד עם הצורך לנמק רעיון שעלה בדעתו, יודע כי יש שהעט נעצר וכמו מסרב הוא להמשיך בדרכו. לא אחת אירע לי כדבר הזה, ולעיתים נתברר לי כי יפה עשה העט בעוצרו מלכת. האמירה הנשמעת לעיתים כי: "הדבר הוא כך, אבל קשה לי לנמק" עשויה ללמד כי אין נימוקים ראויים לאותו "דבר". למותר לומר כי הנמקה תדריך בית-משפט שלערעור בשבילי מחשבתו של בית-משפט קמא; ולא אך תקל עליו את מלאכתו, אלא אף תאפשר לו לבקר דברים המונחים לפניו בערעור.

כל דברים אלה כולם קושט אימרי אמת הם, ולא נזוז מהם. השאלה אינה אלא כיצד נחילֵם על ענייננו-שלנו.

הנה-כי-כן: המשטרה הביאה לידיעתם של השופטים שקדמו לי - וגם לפני - תיקי חקירה שנחסו מפני העורר ובא-כוחו. בתיקים אלה הועלו לפנינו "הליכי חקירה" שלדברי המשטרה לא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר, ובה-בעת תובעים צורכי החקירה כי אותם הליכי-חקירה, הם-עצמם, לא ייגלו לפני העורר, שאם ייגלו לא ניתן יהא לקיימם. נמצא לנו, איפוא, כי אם יירשמו "נימוקים מיוחדים" שיפרשו את הליכי החקירה הספציפיים, יסוכל עצם קיומה של החקירה ולא ניתן יהא לקיימה. המעגל הוא מעין מעגל-קסם וסופה של דרכנו תהא בתחילתה.

הדרך להינתקות ממעגל הקסם ובה-בעת שלא לרוקן את החוק מתוכנו, חייבת להיות, לדעתי, בהעלאת רמת ההפשטה של אותם "נימוקים מיוחדים" לרמת הפשטה שתקיים שתי אלה: אחת, רמת-הפשטה שלא תמחק בדרכה את "מיוחדותם" של הנימוקים; שתיים - ובה-בעת - רמת הפשטה שלא תסכל את הליכי החקירה עצמם. הנוסחה לרישומם של "נימוקים מיוחדים" אלה הינה חמקמקה-משהו, אך לא נמצאה לי, לעת הזו (יום שישי הקצר) נוסחה טובה הימנה.

פתרון חלקי לקושי יכול שיימצא על דרך זו, ששופט המעצרים יעלה, אמנם, נימוקים "'מיוחדים'-כלליים", ובסמוך להם יפנה אל מסמכים החסויים מפני העורר אך גלויים לפני בית-משפט שלערעור. פתרון חלקי אמרנו, הואיל ובכך יתקיים הגיון אחד של הצורך בהנמקה - יכולתו של בית-משפט שלערעור לבקר את ההנמקה - אך לא יתקיים הגיון אחר, והוא, זכותו של הציבור לדעת על-שום-מה-ולמה נעצר פלוני בידי המשטרה לצורך חקירה.

הארכתי במקום שביקשתי לקצר, ומעתה אעמוד בהבטחתי.

בחנתי את הליכי החקירה שהמשטרה מבקשת לחסות עליהם ודעתי היא כי נתקיים בהם התנאי של "נימוקים מיוחדים" הקבוע בסעיף 13(א)(3) לחוק. נזכור כי העורר אינו משתף פעולה עם המשטרה, כי ממלא הוא את פיו מים. אכן כן: זכותו עומדת לו לעורר שלא לשתף פעולה עם המשטרה, אך במיכלול יכולה שתיקתו להשפיע - בין במישרין בין בעקיפין - על "הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר". צר לי שלא אוכל להוסיף ולפרט, אך אם הוספתי ופירטתי על דברי השופטים שקדמו לי כי אז סיכלתי את הליכי החקירה.

אני מחליט לדחות את הערר.

היום, י"ג באלול תשנ"ח (4.9.98)

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98054920.G01


מעורבים
תובע: יצחק ברונסון
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: