ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין Belinda Shipholding Corp. נגד חברת נמל אשדוד בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת אורנה סנדלר-איתן

תובעת

Belinda Shipholding Corp.

נגד

נתבעת

חברת נמל אשדוד בע"מ

בשם התובעת: עו"ד דן סלע

בשם הנתבעת: עו"ד אילן אורלי ועו"ד ערן שלח

פסק דין

1. התובעת היא חברה המאוגדת כדין באיי מרשל אשר רכשה את האנייה M/V VENUS (להלן – "ונוס") במסגרת הליכי התמחרות פומבית אשר נערכו בבית המשפט לימאות. בהתאם להחלטת בית המש פט לימאות, התובעת היא הנושאת בהוצאות בגין אחזקת האנייה החל מיום 3.3.13.

הנתבעת היא חברה ממשלתית המפעילה את נמל אשדוד, ובכלל זה מעניקה שירותים שונים לאניות הפוקדות את הנמל.

התביעה שלפניי עניינה דרישת התובעת להשבת הסכומים ששילמה לנתבעת בגין שירותים שונים אשר הוענקו – כך נטען על ידי הנתבעת – לאנייה ונוס, במהלך תקופה בת 17 יום, החל מיום 3.3.13 ועד ל יום 20.3.17, מועד בו עזבה את הנמל.

2. תביעת ההשבה מתייחסת לארבעה חיובים שונים:

א. חיוב בגין עיתוק האנייה מרציף 103 לרציף מס' 4 ב. חיוב בגין דמי מנגש (Berthage)
ג. חיוב בגין פינוי אשפה (Garbage Removal)
ד. חיוב בגין פינוי מי שיפוליים שמנוניים (Bilge Water Removal)

באשר לחיוב בגין עיתוק האנייה, טענתה העיקרית של התובעת היא שהעיתוק נעשה על פי יוזמתה החד צדדית של הנתבעת, בשל צרכיה האופרטיביים, ועל כן אין מקום לחייבה בגינו.

טענתה העיקרית של התובעת בנוגע לחיובה בדמי מינגש היא , שלא היה מקום לחייבה בגין "מינגש" מקום בו הרציף אליו הועתקה, רציף מס' 4, היה בעיצומם של שיפוצים נרחבים , וכל אורך האנייה היה חפור ובלתי עביר לכלי רכב, תוך שבקושי רב ניתן היה להגיע לאנייה רגלית.

בנוגע לחיובים בגין פינוי אשפה ובגין סילוק מי שיפוליים שמנוניים טוענת התובעת ששירותים אלה לא נתבקש ו על ידה מהנתבעת , ואף לא ניתנו לה ב פועל במהלך התקופה נשוא התביעה.

טענתה המרכזית של התובעת היא שהנתבעת אינה מוסמכת לגבות תשלום חובה כלשהו כגון מס, היטל או אגרה, אלא עליה לספק את השירותים השונים שהיא מחוייבת לתיתם כנגד קבלת תשלום מצד מבקש השירותים, ככל שזה אכן ביקש אותם, ובהתאם לתקרת התשלום שנקבעה בצו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (שירותי נמל), תש"ע-2010 (להלן – 'הצו'). בהעדר בקשה למתן שירות , ומשלא ניתן שירות – אין מקום לחייב את התובעת בתשלום מחיר בגי נו.

כן טוענת התובעת, כי ראוי שהנתבעת, בהיותה חברה ממשלתית בעלת זיכיון מהמדינה, השולטת בתחום מרכזי וחיוני למשק הישראלי, תנהג בסבירות ובתום לב , ובכלל זה תשקול מתן הנחות במקרים המתאימים לכך , כגון במקרה הנוכחי.

סכום תביעת ההשבה בגין ארבעת החיובים האמורים הועמד על 82,398 ₪ (ראו כתב התביעה המתוקן מיום 6.8.13).

3. טענות ההגנה של הנתבעת נחלקות לשני סוגים:

בכל הנוגע לתשלום בגין סילוק אשפה ופינוי מי שיפוליים שמנוניים טוענת הנתבעת כי המדובר באגר ות.

לטענת הנתבעת, החיוב בגין סילוק מי שיפוליים שמנוניים אינו מותנה כלל בפינויים בפועל מכלי השייט, אלא המדובר בחיוב המוטל על מי שמוטלת עליו החובה לפנות את מי השיפוליים בהתאם לתקנה 174ב(א) לתקנות הנמלים, תשל"א-1971 (להלן – 'ת קנות הנמלים'). על פי הנטען, השירות הניתן על ידי הנתבעת הוא עצם היותה ערוכה מבעוד מועד לקלוט מי שיפוליים שמנוניים מכל אנייה ככל שיידרש, ומכאן החבות בתשלום בגין שירות זה.

גם בכל הנוגע לסילוק אשפה טוענת הנתבעת כי עצם העמדת פחי אשפה בנמל לשימושם של כל כלי השייט במידת הצורך, וריקונם מדי יום, מהווים שירות הניתן על ידה ואשר בגינו קמה החובה בתשלום לכלי השייט .

לטענת הנתבעת, החובה לשלם עבור השירותים האמורים נועדה לא רק לשפות את הנתבעת בגין העלויות הכרוכות במתן שירותים אלה, אלא יש בה כדי להבטיח את עמידתה של מדינת ישראל בהתחייבויותיה הבינלאומיות להגנה על הסביבה הימית, תוך יצירת תמריץ לאניות לסלק את האשפה ואת מי השיפוליים השמנוניים באופן חוקי ולא בלב ים.

באשר לחיוב בדמי מינגש טוענת הנתבעת כי רציף מס' 4 בו עגנה האנייה וונוס היה רציף ככל רציף, וכי חרף העבודות שבוצעו בו לא הייתה כל מניעה לעשות בו שימוש ראוי. ממילא, לדידה של הנתבעת לא היה מקום לפטור את התובעת מתשלום זה.

באשר לחיוב בדמי עיתוק טוענת הנתבעת כי מאחר שעיתוק האני יה בוצע על מנת למנוע מכשול או כדי להפחית סכנה, כמשמעותם של מונחים אלה בתקנה 72 לתקנות הנמלים, הרי שכאמור בתקנה זו, היה על התובעת לשאת בתשלום האמור, ואין כל מקום להשיבו לה.

באשר לסוגיית ההנחות טוענת הנתבעת כי סמכותה ליתן הנחות לבעלי האניות ממומשת בהתאם לשיקולים מסחריים. לדבריה, לא מצאה לנכון ליתן הנחה כלשהי לתובעת, מאחר שהאנייה וונוס עמדה תקופה ארוכה בנמל ללא כל פעילות.

4. להלן אתייחס לראיות שהוצגו לי בנוגע למתן ארבעת השירותים המדוברים.

נפתח בסילוק אשפה ופינוי מי שיפוליים שמנוניים:

מר אריה דולב הצהיר מטעם התובעת כי הוא סוחר גרוטאות אשר סייע בענייניה התפעוליים של האנייה וונוס במהלך התקופה נשוא התביעה. מר דולב הצהיר כי במהלך התקופה האמורה עמד בקשר יום-יומי עם שלושת אנשי הצוות שהיו על האנייה, וכי בכל אותה תקופה לא דווח לו והוא לא הבחין בריקון אשפה או בפינוי מי שיפוליים שמנוניים מהאנייה.

בחקירתו הנגדית העיד מר דולב כי היה באנייה במהלך 17 הימים נשוא התביעה מספר פעמים ביום (עמ' 10 ש' 22), אף כי לא היה שם 24 שעות ביממה (עמ' 11 ש' 27 – 28). לדברי העד, לא התקיים פינוי אשפה מהאנייה בנוהל המקובל בנמל, לפיו מגיעה משאית פינוי אשפה עד לאנייה והצוות מטיל אליה שקיות אשפה, וזאת מאחר שלא הייתה כלל נגישות למשאיות ברציף מס' 4 בו עגנה האנייה (עמ' 11 ש' 20 – 32). מר דולב העיד עוד כי הוא מניח שהאשפה פונתה רגלית על ידי הצוות לאחד ממתקני האשפה הפזורים בנמל, אף כי "ליד רציף 4 לא היה כזה מתקן" עמ' 12 ש' 7 – 8).

עו"ד ניר ספיר העיד מטעם התובעת ומסר בחקירתו הנגדית כי ברציף בו עגנה האנייה וונוס לא הייתה מכולת אשפה (עמ' 21 ש' 24), וכי צוות האנייה התלונן כי מצב הרציף מקשה עליהם להגיע לאנייה ולרדת ממנה, אף כי עו"ד ספיר לא זכר אם אנשי הצוות התלוננו ספציפית על כך שהם התקשו לפנות את האשפה מהאנייה (עמ' 20 ש' 29). בתצהירו ציין עו"ד ספיר כי לדברי צוות האנייה ומר דולב, שירותי סילוק אשפה ופינוי מי שיפוליים שמנוניים כלל לא ניתנו לאנייה בתקופה המדוברת (ס' 14 לתצהיר).

5. לעומת עדויות אלה העיד רב החובל מוריס מור מטעם הנתבעת, כי מונה לשמש רב חובל הנמל בפועל בכל הקשור לטיפול באנייה ונוס, וכי ברציף 103 כמו גם ברציף 4 היה מיכל אשפה גדול אליו פינו אנשי הצוות מדי יום את האשפה מהאנייה. מר מור העיד כי "כל יום עוברת משאית של אשפה בכל אנייה ואנייה", וכי "חוץ מהמשאית שעוברת יש גם צפרדעים של אשפה שמפוזרים בנמל, יש אניות עצורות, יש אניות כמו האנייה שאנחנו מדברים עליה, שהיא עומדת באותו מקום, אין לה כמות גדולה של אשפה. לכן הצפרדעים האלה נועדו גם למקרים כאלה של אניות. אם זה ליד האנייה זה בטווח של כ – 100 מטר... יכול להיות שקצת יותר" (עמ' 29 ש' 18 – 24).

רב החובל מיכה לב הצהיר מטעם הנתבעת כי שימש רב החובל של האנייה וונוס במהלך התקופה נשוא המחלוקת, ולדבריו, במהלך התקופה נשוא התביעה פונו מהאנייה וונוס מי שיפוליים שמנוניים. כן הצהיר רב החובל לב כי צוות האנייה פינה את האשפה מדי יום למיכל אשפה גדול שנמצא בסמוך לאנייה.

יוער, כי בתמונות שצירפה התובעת (ת/1) לא נראה פח אשפה, אף כי אין המדובר ב"תצלום אוויר" של כל סביבת שטח הרציף.

לדברי מר לב, הוא שהה באנייה 24 שעות ביממה במהלך כל התקופה (עמ' 23 ש' 9). מר לב העיד כי ככלל, הנמל הוא שזה שיוזם הגעה של משאית אשפה לאנייה על מנת שתפנה ממנה את האשפה, אם כי באופן מעשי אנשי הצוות מפנים את האשפה מהאנייה "כל יום או יומיים למקום מסוים, אנחנו לא שואלים אם זה בסדר או לא " (עמ' 23 ש'32 – עמ' 24 ש' 2). באשר לפינוי מי שיפוליים העיד מר לב כי הנמל הוא שיוזם את פינוי מי השיפוליים אחת לשבועיים-שלושה, וכי המכונאי הראשי רושם זאת ביומן פינוי אשפה ושיפוליים (עמ' 24 ש' 25 – עמ' 25 ש' 6).

6. ראשת מחלקת חישובים במחלקת הכספים אצל הנתבעת, גב' שושנית לב ארי, העידה כי "סביר להניח" שיש תיעוד לפעולת פינוי מי שיפוליים לאנייה וונוס במועד הרלבנטי (עמ' 40 ש' 15 – 16), אף כי לדברי העדה, לא מדובר בשירות שאנייה מזמינה מהנמל אלא מדובר בשירות חובה הניתן באופן שוטף לכלל האניות העוגנות בנמל. כדברי גב' לב ארי, "אני לא מחכה שאנייה תבקש את זה. הקבלן נמצא בנמל, עובר בין כל אנייה ועושה את זה" (עמ' 40 ש' 26 – 27).

עוד העידה גב' לב ארי כי לכל אורך הרציפים מוצבות "צפרדעים", פחי אשפה, לשם אמורים צוותי האנייה להעביר את האשפה שלהם (עמ' 44 ש' 2 – 7).

גב' לב ארי הוסיפה והעידה כי הקבלן המבצע עבור הנמל את פעולת פינוי מי השיפוליים מקבל תשלום על פי ההסכם עמו על עצם גישתו לאנייה, בין אם זו קיבלה את שירות הפינוי בפועל ובין אם לאו (עמ' 49 ש' 16 – 17). לדברי גב' לב ארי, מבחינת הנמל , על הקבלן לגשת לכל אחת מהאניות בין אם הוזמן על ידה ובין אם לאו (עמ' 49 ש' 31 -33) , ובמקרה שבוצע פינוי בפועל מקבל הקבלן תוספת תשלום (עמ' 51 ש' 29 – 30).

יצויין, כי אין חולק שאף שככלל, ברשות הנתבעת קיים תיעוד של מתן שירות פינוי מי שיפוליים שמנוניים לאניות השונות, הרי שבמקרה של התובעת, נעלם התיעוד (עמ' 51 ש' 3 – 4, עמ' 58 ש' 2 ו – 19, וכן תצהירו של רב החובל מוריס מור שהוגש לתיק ביום 27.11.16). למותר לציין כי לבעלי הדין סברות שונות בדבר נסיבות היעלמותו של אותו תיעוד.

7. בכל הנוגע לפינוי מי שיפוליים אני סבורה כי עלה ביד הנתבעת להוכיח כי שירות זה אכן ניתן לתובעת בפועל, וזאת משעדותו של מר לב לא נסתרה. מכאן שדין התביעה לעניין זה להידחות.

בכל הנוגע לפינוי אשפה: מעדויות עדי הנתבעת, ובכלל זה מעדותו של מר לב רב חובל האנייה ששהה בה 24 שעות ביממה, עלה כי פינוי האשפה התבצע מהאנייה ונוס באמצעות השלכת שקיות האשפה ל"צפרדעים" הפזורות בשטח הנמל. למחלוקת בדבר עצם מיקומם של מיכלי האשפה בקרבת הרציף ראו חוזה פינוי האשפה (הוגש על ידי התובעת ביום 6.10.16) וכן טענות ב"כ הנתבעת בסיכומיו (עמ' 90 ש' 10 – 14).

השאלה היא האם המדובר בשירות של פינוי אשפה במובנו של הצו, או שמא, כטענת התובעת, עצם קיומם של מיכלי אשפה בנמל אינו מהווה מתן שירות כאמור.

המונח "שירותי סילוק אשפה" מוגדר בצו כ"קבלת אשפה שהוצאה מאנייה על ידי צוותה, לפי הוראות סימן ג' בפרק החמשה עשר לתקנות הנמלים, למעט קבלת אשפה באופן מתמיד באמצעות ארבה שהוצמדה לצורך זה".

ומה קובעות הוראות סימן ג' בפרק בחמשה עשר בתקנות הנמלים, תשל"א-1971? ובכן, הן דנות באיסוף הפסולת מכלי השייט ב"מיכלי פסולת מתאימים ובטוחים", ומתייחסות ל"הנחת מיכלי פסולת ברציף והרקתם משם " (תקנה 176).

מכאן, שצודקת הנתבעת בטענתה כי עצם הצבת מיכלי האשפה מהווה מתן שירות של סילוק אשפה במובנו של הצו, ודין התביעה להידחות גם לעניין זה.

8. באשר לדמי המינגש:

אין חולק כי ברציף 4 בוצעו עבודות עת הועתקה אליו האנייה ונוס מרציף 103.

מר דולב העיד מטעם התובעת שהגישה הרגלית לאנייה ונוס כשזו שהתה ברציף 4 הייתה מסוכנת (סעיף 5 לתצהיר, עמ' 10 ש' 29). דברים דומים מסר בעדותו עו"ד ניר ספיר (סעיף 13 לתצהיר, עמ' 16 ש' 3 – 6 וכן ש' 11 – 16).

לעומת זאת, רב החובל של האנייה, מר לב, העיד מטעם הנתבעת שהייתה גם הייתה גישה לאנייה, ושרכב פרטי, אמבולנס או מכונית כיבוי אש יכולים היו להגיע עד לדופן האנייה (עמ' 28 ש' 11 – 25). כזכור, מר לב גם העיד שצוות האנייה פינה את האשפה מדי יום מהאנייה למיכלי אשפה ברציף.

9. מוכנה אני להניח שהגישה הרגלית לאנייה ונוס ברציף 4 הייתה נוחה פחות מאשר ברציף 103.

יחד עם זאת, המונח "מינגש" מוגדר בצו כ"שהיית אנייה ליד הרציף". הא ותו לא.

המונח "רציף" מוגדר בצו כך: "לרבות מזח, מקשר, כלונסאות עגינה ('דולפינים'), וכל מיתקן אחר המיועד לריתוק אנייה בנמל". מכאן, שהדגש בהגדרת רציף ככזה הוא בעצם ריתוק האנייה ולא במידת הנגישות של הרציף להולכי רגל מהאנייה ואליה.

מכאן, שהחיוב בדמי מינגש בדין יסודו.

אך אפילו שגיתי במסקנתי זו, נראה כי גם עדי התובעת לא טענו כי נשללה לחלוטין האפשרות לגשת לאנייה רגלית מהרציף, שהרי הם עצמם ניגשו אליה. מכאן, שגם אם יש לפרש את המונח "מינגש" באופן בו מפרשת אותו התובעת, דין התביעה להידחות גם ברכיב זה.

10. ולבסוף, באשר לדמי עיתוק:

אין חולק כי ביום 6.3.13 הודיע מר מוריס מור באמצעות הדוא"ל:

"בשעות אלה אני בודק את האפשרות להעתיק את האנייה ונוס לרציף 4 מאחר וברציף 103 הסתיימו התיקונים ומיועדות לשם אניות לטעינה".

היוזמה להעתיק את מקום האנייה ונוס לרציף 4 הייתה אפוא של הנתבעת.

בתגובה השיב בא כוח התובעת למר מור כי אין התנגדות להעתקת האנייה, ובלבד שהוצאות העיתוק יהיו על חשבו נה של הנתבעת ולא על חשבון התובעת. בא כוח התובעת הוסיף וציין כי האנייה צפויה לעזוב את הנמל ב – 14-15 לאותו חודש.

בתגובה השיב מר מור:

"...עיתוק האניה מרציף 103 אל רציף 4 יבוצע הואיל ו:

  1. פינוי רציף 103 שהפך לתפעולי.
  2. יש צורך לבצע את השיפטינג ע"מ למקם את האניה ברציף 4 כאשר חרטומה מופנה לכיוון צפון, וזאת ע"מ לאפשר קשירה בטוחה של הגוררת הזרה בהגעתה, לחרטום האנייה, וגרירה בטוחה (מרציף 4) לים הפתוח".

בתצהירו של עו"ד ניר ספיר מטעם התובעת נאמר כי "לאחר קבלת תשובתה המשופצת של הנתבעת ערך ב"כ התובעת בדיקות מהן התחוור ללא כל ספק כי סיבת העיתוק האמתית הינה כפי שנאמר בהתחלה על ידי הנתבעת, דהיינו רצונה לעשות שימוש ברציף 103 לצרכיה האופרטיביים" (סעיף 10.4 לתצהיר).

מר מוריס מור התייחס בתצהירו לדברים האמורים והסביר כי מאחר שב"כ התובעת הודיע בתגובתו שהאנייה צפויה לעזוב את הנמל תוך פרק זמן קצר, ממילא היה מקום להעתיק אותה לרציף 4 וזאת משיקולי בטיחות השיט. לדברי מר מור, למעשה הקדים את העיתוק מטעמי בטיחות במספר ימים ותו לא.

בחקירתו הנגדית העיד מר מור כי סבר שיש להעתיק את מיקום האנייה ונוס לרציף 4 לקראת עזיבתה את הנמל משיקולי בטיחות השייט, וזאת לאור ניסיונו עם אנייה קודמת (עמ' 34 ש' 8 – 28). עוד הסביר מר מור, כי משהודיע על כוונתו לבצע עיתוק בפעם הראשונה לא ידע עדיין שהאנייה עומדת לעזוב את הנמל, ועל כן שיקול הבטיחות בגרירתה מחוץ לנמל לא צוין על ידו אותה עת. כדברי העד, "ב – 6.3 לא הייתה לי ידיעה שמיד אחרי שכתבת לי, אם אני לא טועה ב – 14.3, שהאנייה נוסעת. ברגע שכתבת לי אז התייחסתי לזה. לפני שכתבת את זה, במחשבה שלי האנייה נשארת עוד תקופה ארוכה בנמל" (עמ' 33 ש' 25 – 27).

מר מור הוסיף והעיד כי היה ידוע לכל שמנוע האנייה אינו פועל. כדבריו, "אני יודע שהעברנו את האנייה הזו בעיתוקים ותמיד אמרו לנו שאין מנוע, שצריך להביא גוררות כדי להפעיל אותה" (עמ' 33 ש' 5 – 6).

חרף ספקנותו של בא כוח התובעת בנוגע לאמיתות שיקוליו של מר מור ולמקצועיותם , עדותו של האחרון לא נסתרה כלל.

11. סעיף 24 לצו קובע כי –

"תשלומים לפי פרק זה יחולו על בעל כלי השיט, ואולם תשלום דמי עיתוק אנייה, כאשר העיתוק מתבצע לבקשת הספק הנותן את שירותי הניטול לכלי השייט, למעט בנסיבות האמורות בתקנה 72 לתקנות הנמלים, יחולו על אותו ספק".

ואילו תקנה 72 לתקנות הנמלים, תש"לא-1971, קובעת כי –

"נוכח רב חובל הנמל שיש הכרח בהרחקה מידית של כלי שיט ממקום עגינתו בנמל או בביצוע כל תמרון אחר בו, כדי למנוע מכשול או כדי למנוע או להפחית סכנה לחיים או נזק לכלי השייט, לכלי שייט אחר, למתקני נמל או לכל רכוש אחר בנמל, רשאי הוא בתיאום, ככל האפשר, עם מנהל הנמל לעשות בעצמו כל פעולה כאמור לגבי כלי השיט ועל חשבון בעליו, אם קברניט כלי השיט לא היה מסוגל לעשות פעולה כאמור מיד לאחר קבלת ההוראה".

מההוראות דלעיל עולה, כי מקום בו רב חובל הנמל משתכנע כי עיתוק כלי השיט נחוץ כדי למנוע מכשול או להפחית סכנה וכיו"ב, וקברניט כלי השיט אינו מסוגל להעתיק את כלי השיט, יושתו עלויות העיתוק על בעל כלי השיט.

מעדותו של מר מור כפי שנסקרה לעיל עולה כי התמלאו התנאים לחיוב התובעת בדמי עיתוק, ומכאן שדין התביעה להידחות גם לעניין זה.

12. לפני סיום -

דומה כי שורש טרונייתה של התובעת כלפי הנתבעת נעוץ בכך שהנתבעת לא הקנתה לתובעת הנחות על החיובים אותם גבתה ממנה, בניגוד לאופן בו נהגה עם הבעלים הקודמים של האנייה (ראו תצהירה של גב' שושנית לב ארי מטעם הנתבעת ).

ואכן, גב' לב ארי העידה מפורשות כי הנתבעת הגיעה להסכמות עם הבעלים הקודמים בדבר מתן הנחה, בתנאי שהסעת הנוסעים באנייה תתבצע מנמל אשדוד, וזאת מתוך מטרה להגדיל את היקף הפעילות הכלכלית של נוסעים ושל אניות נוסעים בנמל. גב' לב ארי הוסיפה כי לאחר שהאנייה נרכשה על ידי התובעת עקב אי תשלום לספקיה השונים, "הפריעה" האנייה וונוס לפעילותו המסחרית של הנמל מאחר שהפכה את הנמל "למגרש חנייה" (עמ' 39 ש' 25 – 26 , ראו גם עמ' 45 ש' 17 – 19) .

דברים ברורים בהקשר זה נאמרו גם בתצהירו של מר מוריס מור, שתיאר את האנייה וונוס כ"עצם בגרון", משלא ניתנו לה שירותי ניטול כלשהם משך חודשים ארוכים, תוך שהיוותה נטל על הנמל בהיבט התפעולי (סעיף 5 לתצהירו של מר מור).

מנקודת מבטה של התובעת הדברים נראו, כמובן, אחרת. לדידה, האנייה וונוס הייתה עצורה בנמל בהוראת בית המשפט לימאות, דהיינו, האנייה נשארה בנמל שלא בשל בחירתה לעשות כן, והיה אפוא מקום לכך שהנתבעת תבוא לקראתה בהפחתת החיובים המושתים עליה.

ואכן, התובעת טענה בכתב התביעה כי היה מקום לכך שהנתבעת תעשה שימוש "בסמכותה הטבעית" לתת הנחות במקום לעמוד על קיום החיובים בצורה דווקנית.

חרף טיעוניו היפים של בא כוח התובעת, לא נמצא כי החובות החלות על הנתבעת מכוח עקרונות המשפט המינהלי, בהיותה חברה ממשלתית בעלת סממנים ציבוריים מובהקים (ע"א 7685/11 ארבל פלדות 2004 בע"מ נ' חברת נמל אשדוד בע"מ (ניתן ביום 3.3.2014)), מובילות למסקנה כי על בית המשפט להורות לה ליתן הנחות, תוך התערבות בשיקול דעתה העסקי.

בשולי הדברים אעיר, כי גם להתערבות הרגולטור בסוגיית מתן הנחות בנסיבות מעין אלו אליהן נקלעה האנייה ונוס פנים לכאן ולכאן.

13. סוף דבר, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ח, 08 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: Belinda Shipholding Corp.
נתבע: חברת נמל אשדוד בע"מ
שופט :
עורכי דין: