ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יאיר אלמקייס נגד סלחאת איסמעיל :

לפני כבוד ה שופטת מיה רויזמן-אלדור

התובעים:

יאיר אלמקייס
ע"י ב"כ עו"ד רזניק

נגד

הנתבעים:

1.סלחאת איסמעיל
2.הכשרה היישוב חברה לביטוח
ע"י ב"כ עו"ד בדור

פסק דין

מונחת לפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע

ביום 30.5.16 אירעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב מושא התביעה (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפניי מר יאיר אלמקייס, התובע עצמו, וכן העיד בפניי מר סלחאת איסמעיל, הנתבע 1 (להלן: "נתבע 1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

עיקר טענות הצדדים

לטענת התובע, ביום 30.5.16 בשעה 16:00 לערך, התובע נהג ברכבו ברחוב בן סירא בירושלים והשתלב בכביש. כאשר הרכב שלפניו עצר, בשלב זה ולאחר זמן המשאית החלה לפתע לנסוע ופגעה ברכבו בחלקו של העמוד הקדמי השמאלי.

לטענתו, הנתבע 1 אשם בקרות התאונה הואיל והפר את הוראת תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, ולפיכך על הנתבעים לשאת בנזקים שלטענתו נגרמו לו כתוצאה מהתאונה.

הנתבעים מכחישים את טענות התובע. לטענתם, התובע השתלב למסלול נסיעת הנתבע 1 וגרם לתאונה ברשלנותו ו/או פזיזותו ו/או חוסר זהירותו.

עוד מכחישים הנתבעים את הנזקים להם טוען התובע, את גובהם, את אופן שומתם ואת הקשר הסיבתי בינם לבין התאונה.

דיון והכרעה

השאלה הטעונה הכרעה בענייננו היא מי מבין הנהגים אחראי לקרות התאונה.

במקרה שבפני אכן מדובר בגרסה מול גרסה, אולם על ביהמ"ש לבחון האם יש בעדויות, או בראיות חיצוניות, כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי להעדיף את גרסת התובע ולאמצה במלואה, ואנמק.

עדותו של התובע בפניי היתה מהימנה, עקבית וסדורה, ולא נבקעו בה סדקים בחקירתו הנגדית. בעדותו הראשית והספונטנית הוא ציין כי:

"...מדובר בכביש חד סטרי רציתי לפנות במורד הרחוב, מכיוון שבשעות האלו יש עומס במרכז העיר ירושלים, עמדתי במקום ראיתי את הפקק מולי עמדה הרכב של הנתבע והמשאית שלו. מהמקום שאני עומד עם השער פתוח אני יכול ליצור קשר עין עם הנהג שמולי, בשלב זה הפקק מתחיל להשתחרר מתחילים לנסוע אני רואה את הנהג משאית למעשה עומד לאחר שהוא ראה אותי ונתן לי זכות קדימה אני מתחיל להתקדם ולהשתלב כאשר הרכב לפני נעצר אני נעצר גם כן כאשר הרכב שלי חצי בתוך הנתיב ואני עומד לאחר כעשר שניות אני שומע צפירות מאחורה ולמעשה אני רואה את המשאית מתקדמת לעברי ונכנסת בי....ממחיש את רכבי בהטיה ימינה לכיוון הכביש ואז המפגש בין הרכבים בין החלק ימני קדמי של המשאית לבין הכנף שמאלית קדמית שלי לכיוון הדלת השמאלית. שוחחנו לאחר מכן, עצרנו בצד, ביקשתי מהאדם את הפרטים, האדם אמר לי שהוא מעוניין לסגור את זה מחוץ לבימה"ש לקחתי את הפרטים ולקחתי טלפון, ראיתי שהוא נתן לי רק ביטוח חובה ושאין לו צד ג' ניסיתי לתפוס אותו מספר ימים בטלפון ללא הצלחה." (עמ' 3 שורות 7-18 לפרוטוקול).

התובע היה עקבי בגרסתו גם בחקירה הנגדית. הוא ציין כי הצפירות ששמע הגיעו מאחור מרכב כלשהו שאיננו משאית הנתבעים (עמ' 3 שורות 22-23); התובע שלל לחלוטין את האפשרות שהצפירות נועדו לו וציין כי הוא עצמו עמד במקום ורק לאחר כמה שניות החלו הצפירות כאשר מאחוריו לא היו רכבים נוספים שיצאו מהחניה (עמ' 3 שורות 25-26 לפרוטוקול); וציין כי הקפיד לאזכר את הצפירות בעדותו כדי ללמד על היעדר תשומת ליבו של הנתבע 1, אשר החל בנסיעה לאחר שרכב התובע כבר היה בחציו בתוך נתיב הנסיעה. (עמ' 3 שורות 28-29 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית אמנם הודה התובע כי זכות הקדימה בכביש היתה של הנתבע 1, ואולם הקפיד לציין כי כשיצא מהחניה נוצר בינו לבין הנתבע 1 קשר עין, הנתבע 1 עצר לו ולא המשיך לנסוע על אף שהתנועה כן המשיכה לנסוע, ומכאן למד התובע כי הנתבע 1 נתן לו את זכות הקדימה (עמ' 3 שורות 30-33; עמ' 4 שורות 1-3 לפרוטוקול).

התובע היה נחוש לאורך כל עדותו בכך שאין לו כל אשם ביחס לתאונה, ולכן גם לא רצה להפעיל את פוליסת הביטוח שלו (עמ' 4 שורות 12-15 לפרוטוקול).

עדותו של הנתבע 1, לעומת זאת, עוררה סימני שאלה ותהיות. בעדותו הראשית ציין כי:

"...זה כביש חד סטרי סמוך לשעה 16:00 שהכביש הזה פקוק, אני נוסע בנתיב הנסיעה שלי אני נהג המשאית ואני יושב גבוה, השתחרר הפקק, פתאום אני נוסע אני הרגשתי מכה הסתכלתי ימינה שמאלה המשכתי בנסיעה אני מרגיש מכה ואני רואה את הבן אדם יושב (ממחיש באופן דומה להמחשה של התובע) המשאית במנח ישר רכב התובע בהטיה שמאלה, מפגש בין חלק ימני קדמי לחלק שמאלי אמצעי של רכב התובע. ירדתי וצילמתי את המקום וזה מה שקרה, הוא התחיל להתווכח אתי אמרתי לו בוא נחליף פרטים והחברת ביטוח תתבע. נגרם נזק שפשוף בטמבון הקדמי הגשתי תמונות לסוכן הביטוח." (עמ' 4 שורות 18-24 לפרוטוקול).
משעומת עם גרסת התובע לפיה נוצר ביניהם קודם לכן קשר עין לא הכחיש זאת הנתבע 1 באופן מפורש אלא אך ציין: "איך הוא יכול ליצור איתי קשר עין כשאני יושב מעליו כמטר, מטר וחצי ואני לא יכול לראות אותו" (עמ' 4 שורות 27-28 לפרוטוקול).

זה המקום לפתוח סוגריים ולציין, כי עיון בתמונת הרחוב בגוגל מפות, כפי שנעשה במהלך הדיון, מלמד בעיניי כי לא ניתן לשלול את האפשרות ליצירת קשר עין בין נהגי מכוניות היוצאים מהחניון ממנו השתלב התובע לכביש לבין נהגים בכביש הראשי – גם אם הם נוהגים במשאיות גבוהות יותר. נראה כי מדובר בכביש שנהגי משאיות הנוסעים בו בהחלט יכולים להבחין ברכבים ובנהגים היוצאים מחניון התובע.

בכל שלוש הפעמים בהן עומת הנתבע 1 עם גרסת התובע לפיה יצר עמו קשר עין לפני התאונה, העלה הנתבע 1 הסברים מהסברים שונים אודות היעדר ההיתכנות של סיטואציה מסוג זה בשל גובה המשאית, המרחק בין המשאית לחניה וכיו"ב. תשובותיו היו ארוכות, מתפתלות, מתחכמות ולא שללו קטגורית את גרסת התובע לעניין זה (ר' עמ' 4 שורות 27-28; עמ' 5 שורות 20-22) זולת הפעם השלישית אשר רק בה – ואף זאת לאחר הקדמות מתחכמות, ציין הנתבע 1 כי "...לא ראיתי אותו לא יצר איתי קשר עין..." (עמ' 5 שורות 26-27 לפרוטוקול). התנהלות זו של הנתבע 1, ובפרט על רקע בחינת תנאי הרחוב כפי שהוצגו בפניי על גבי גוגל מפות– פוגעת בעיניי במהימנות גרסתו לעניין זה.

לא זו אף זו; הנתבע 1 הודה בחקירתו הנגדית כי המשאית בבעלותו. הוא אמנם הכחיש את אשמו בקרות התאונה ואולם הודה כי במקרה שיפסיד בתביעה ישלם מכיסו השתתפות עצמית בסך של כ- 6,000 ₪ (עמ' 5 שורות 9-15).

בעדותו הראשית ציין הנתבע 1 כי יצר קשר עם סוכן הביטוח ושלח אליו תמונות שצילם בסמוך לאחר התאונה. ואולם, משנשאל בחקירתו הנגדית האם מילא טופס הודעה השיב בחיוב אך לא ידע להשיב היכן הטופס (ר' עמ' 4 שורות 31-32; עמ' 5 שורות 1-8 לפרוטוקול). גם בכך יש כדי לעורר סימני שאלה ותהיות אודות מהימנות גרסתו, בפרט לאור סכום ההשתתפות העצמית הגבוה בו הוא עלול לחוב במידה שיפסיד בתביעה, ומקום שההגיון הבריא היה מצפה ממנו להביא עמו את כל הראיות התומכות בגרסתו כדי לוודא שהתביעה כנגדו תידחה.

הנתבע הודה בתחילת עדותו כי נגרם נזק של שפשוף לטמבון הקדמי של המשאית, וכי שלח תמונות לסוכן הביטוח (עמ' 4 שורות 23-24). בהקשר זה נקלע הנתבע 1 למלכוד של ממה נפשך: אם הנזק היה פעוט ומראש ידע כי אין בכוונתו לתבוע בגינו, ובפרט מקום שחשב כי איננו אשם בתאונה – מדוע זה טרח לצלמו ולהעבירו לסוכן הביטוח שלו? מנגד, אם הנזק לא פעוט, והנתבע 1 אמנם סבור כי איננו אשם בתאונה, מדוע זה לא הגיש תביעה כנגד התובע? או למצער מדוע לא הציג לבית המשפט את החומר שהעביר לסוכן הביטוח שלו?

בחקירתו הנגדית ציין אמנם הנתבע 1 כי "זה טמבון מברזל לא קרה שום נזק בקושי שפשוף של צבע. ואין לי את הזמן והכוח לרוץ לביטוח... " (עמ' 6 שורות 1-2 לפרוטוקול). ואולם דברים אלו לא עולים לחלוטין בקנה אחד עם הדברים שציין בעדותו הראשית ולפיהם נגרם לו נזק, הוא צילם תמונות ושלחן לסוכן הביטוח שלו. לא ברור מדוע אדם ששוכר שירותיו של סוכן ביטוח ונקלע לתאונה שלטענתו איננו אשם בה, מוותר על הגשת תביעה מן הטעם שאין לו זמן וכוח "לרוץ לביטוח". תהיות אלו מתחדדות ביתר שאת לאחר שהנתבע 1 ציין בעדותו שצילם תמונות אותן שלח לסוכן הביטוח ואף העיד כי מילא טפסים לביטוח. הסתירה בין הדברים הללו היא סתירה היורדת בעיניי לשורשה של העדות ופוגעת במהימנותה.

זה המקום להוסיף ולציין, כי גרסת התובע מתיישבת בצורה טובה יותר עם ההגיון הבריא והפשוט. התובע הודה לכל אורך עדותו כי הבחין במשאית הנתבעים עובר לתאונה אך הסיק, לאחר שנוצר קשר עין עם הנתבע 1, כי זה מאפשר לו להשתלב בכביש לפניו. יש להניח, כי אדם סביר שחייו יקרים לו לא ישתלב באופן מודע אל תוך נתיב נסיעתה של משאית במצב של תנועה מזדחלת, אם לא השתכנע קודם לכן שזכות ההשתלבות הוענקה לו. מובן, כי אותו הגיון גם יניח שנהג משאית לא יבקש לנסוע ולהתנגש ברכב פרטי שראה קודם לכן ואשר יצר עמו קשר עין, זולת אם הדבר נעשה בהיסח הדעת.

אשר על כן, לאור ההשוואה בין עדות התובע שהיתה קוהרנטית, מהימנה ולא נסדקה בחקירתו הנגדית מחד, ובהתחשב בעדות הנתבע 1 שעוררה תהיות וסימני שאלה רבים מאידך; והואיל והנתבע 1 לא הציג את טופס ההודעה שמילא לטענתו לחברת הביטוח, ובהתחשב בכלל המשפטי לפיו אם נמנע בעל דין מהצגת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו (ר' למשל ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה(4) 651 (1991)) - הרי שאני מאמצת את גרסת התובע במלואה.

אני סבורה כי התובע יצר קשר עין עם הנתבע 1 לפני שהחל להשתלב מהיציאה מהחניון אל תוך הכביש, הנתבע 1 עצר את משאיתו, התובע החל בהשתלבות לתוך הכביש ונעצר לאחר רכב אחר לפניו שנעצר אף הוא. גם משאית הנתבע 1 נעצרה. ייתכן כי באותו שלב כבר יצאו התובע ורכבו מתוך שדה הראיה של הנתבע 1 אך ייתכן גם שלא. לאחר עמידתם של הרכבים משך מספר שניות, ומשנשמעו צפירות מאחור, וככל הנראה ברגע של היסח הדעת, נשתכח מליבו של הנתבע 1 דבר קיומו של התובע והוא החל בנסיעה קדימה ופגע בו.

במקרה שכזה, מאחר שאני מאמצת את גרסת התובע במלואה, וגם אם זכות הקדימה במקורה היתה נתונה לנתבע 1, הרי מרגע שיצר קשר עין עם התובע ואפשר לו להשתלב בכביש לפניו, רשאי היה להניח התובע כי החל מאותו רגע דרכו להתקדם ולהשתלב בכביש סלולה, ורשאי היה לפעול על סמך ההנחה כי הנתבע 1 לא יתקדם עד אשר רכב התובע ישתלב לפניו.

כבר נפסק לא אחת, כי הסטנדרטים הקבועים בתקנות התעבורה אינם מוחלטים אלא הם לעולם יחסיים. הסיבה לכך היא שיש נסיבות בהן קיום סטנדרט התנהגות אחד מחייב להפר סטנדרט התנהגות אחר. גם בית המשפט העליון פסק לא אחת, כי נהג, על-אף היותו בעל זכות דרך צריך להיות ער לנעשה בכביש (ר' למשל ע"א 267/58 לקריץ נ' שפיר, פ"ד יג 1250 (1959)), וכי זכות קדימה אינה זכות מוחלטת אלא יחסית (ר' ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט(2) 341 (1975)). עקרון העל הוא כי כל משתמש בדרך חייב לעשות כן בזהירות, ואם לא נקט זהירות סבירה ונגרם נזק כתוצאה מכך, הוא עלול להיות מחויב ברשלנות.

הנתבע 1 שככל הנראה ברגע של היסח הדעת "שכח" כי רכב התובע מצוי בעיצומה של השתלבות לנתיב לפניו וכי איפשר לו להשתלב כאמור, פשוט נסע לפנים למשמע צפירות ופגע ברשלנותו ברכב התובע שחציו כבר היה לפניו, ובכך הפר את הוראת תקנה 21 לתקנו התעבורה, התשכ"א – 1961 ולא נהג בזהירות הדרושה להגנה על משתמשי הדרך האחרים.

בנסיבות המקרה דנן, משאימצתי את גרסת התובע כי נוצר בינו לבין הנתבע 1 קשר עין ועל סמך קשר עין זה ניתנה לו זכות הקדימה, ומשקבעתי כי הוא החל בהשתלבות לכביש וכשהוא בעמידה וחציו של הרכב על גבי הכביש הנתבע 1 פגע בו – הרי הכלל המורה כי לנתבע 1 זכות קדימה נסוג מפני סטנדרט ההתנהגות הקבוע בתקנה 21 לתקנות התעבורה. בהתאם, משהיה התובע בעמידה/עצירה ולא יכול היה לעשות דבר על מנת למנוע את התאונה – לא נכון יהיה להטיל עליו כל אשם תורם (ובוודאי לא אשם תורם מקים אחריות) לקרות התאונה, והאחריות לקרות התאונה רובצת כולה על כתפי הנתבע 1 (השווה לת"ק (תביעות קטנות ת"א) 45278-11-14 גרינהויז-לנדוי נ' טיולי גבלים בע"מ (פורסם בנבו, 26.07.2015), שם פסק הדין ניתן על בסיס ההנחה שלא נוצר קשר עין בין הנהגים ולא ניתנה לתובע זכות הקדימה).

משקבעתי כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע 1 הרי שעתה יש לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובע.

התובע תמך את נזקיו בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, בחשבונית תיקון מקורית, ובחשבונית בגין שכר טרחתו של השמאי.

לאור האמור, אני קובעת כי התובע הרים את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה שבענייננו.

לסיכום

הנתבעים ישלמו אפוא לתובע, ביחד ולחוד, סך של 14,622 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ואגרת בית משפט ששולמה, שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי-כוח הצדדים.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשע"ח, 04 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יאיר אלמקייס
נתבע: סלחאת איסמעיל
שופט :
עורכי דין: