ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רוית מזרחי נגד אריק אלון :

לפני כבוד ה שופטת טל פישמן לוי

התובעת
רוית מזרחי

נגד

הנתבעים

1.אריק אלון
2.דפנה אלון

בשם התובעת - עוה"ד ניר רפפורט
בשם הנתבעים - עוה"ד איתמר טורס

פסק דין

תמצית התובענה וטענות הצדדים
1. לפני תובענה לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכבה של התובעת, כתוצאה מהתפרצות ילד צעיר לכביש. האם ניתן לחייב את הורי הפעו ט בגין הנזק אשר נגרם כתוצאה מהתפרצות בנם הצעיר לכביש? זאת השאלה נשוא תובענה זו.

2. התובעת טוענת בכתב תביעתה, כי ביום 18.05.2016 עת זו נסעה ברכבה (מספר 73-070-73) במופע אור ירוק לכיוונה, התפרץ לפתע בנם של הנתבעים, אשר היה במקום יחד עם הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת) אל הכביש. התובעת, נטען, בניסיון למנוע פגיעה בילד – הסיטה את רכבה לכיוון ימין, ופגעה עקב כך במשאית אשר נסעה בנתיב זה (הנתיב האמצעי).

3. התובעת סיכמה, כי על הנתבעת האחריות על התפרצות הילד לכביש, ולתוצאת התאונה שנגרמה משום כך, שכן זו לא השגיחה על הילד כראוי.

4. בכתב ההגנה מטעם הנתבעים הופנו כלפי התובעת דברי אשמה קשים: כי מדובר על תובענה שקרית (דבר חמור עוד יותר, כך נטען, מפאת היותה של התובעת עוה"ד ורו"ח) שמטרתה "לגלגל" את הוצאותיה לתיקון רכבה – על הנתבעים; כי התובעת נהגה באופן רשלני וחסר זהירות; כי התובעת היא אדם בלתי אמין; וכי תיאור האירוע בכתב התביעה – הוא שקרי, וכך גם הנזק שנגרם – כביכול – לתובעת.

5. לגופה של התובענה, טענו הנתבעים בכתב הגנתם, כי ביום האירוע המתינה הנתבעת יחד עם בנה להתחלפות מופע האור ברמזור מאדום לירוק. נטען עוד, כי הנתבעת אחזה בידו של הילד, וכאשר זה הניח רגלו הקטנה על מעבר החצייה – הבחינה בכך הנתבעת מיד ומשכה בידו. לאחר שהתחלף מופע האור מאדום לירוק, חצתה הנתבעת יחד עם בנה את מעבר החצייה לכיוון רחוב פנקס.

6. בכתב ההגנה נטען עוד, כי הנתבעת לא הבחינה כלל בסטיית רכב התובעת לכיוון המשאית ולהתנגשות ביניהם, וכי רק לאחר מספר פסיעות – בתחילת רחוב פנקס – ניגשה אליה התובעת בטענות לעניין התפרצות הילד לכביש. הנתבעים סיכמו עוד סוגיה זו במילים "אירוע התאונה לא היה ולא נברא, וכי לנתבעת 2 לא הייתה כל ידיעה עליו בעת שקרה, כביכול" (רישא סעיף 9 לכתב ההגנה).

מנגנון התרחשות האירוע
7. תחילה אכריע על האופן שבו התרחשה התאונה. כאמור, לטענת הנתבעים לבנם לא היה כל קשר לתאונה, והתנהלותו כמו גם התנהלות הנתבעת – לא תרמה מאומה לכך. לעומת זאת, לטענת התובעת – סטייתה מנתיב נסיעתה נבעה אך ורק על מנת להימנע מפגיעה בילד, ומשכך אחראים הנתבעים לנזק שנגרם כתוצאה מהתפרצות הילד לכביש.

8. התובעת העידה, כי בשעה 14:40 לערך, נסעה ברחוב איבן גבירול בתל אביב יפו בצומת עם רחוב פינקס (לכיוון צפון) . התובעת נסעה בנתיב השמאלי, אשר סמוך לאי התנועה עליו עמדו הנתבעת ובנה. בנתיב האמצעי נסעה המשאית – בה פגעה התובעת – והנתיב הימני ביותר הוא נתיב תחבורה ציבו רית. כאשר הגיעה התובעת סמוך לאי התנועה ולקראת הכניסה לצומת, התפרץ ילד כבן שלוש לכביש. או אז הסיטה התובעת את ההגה ימינה, על מנת להימנע מפגיעה בילד, ופגעה במשאית אשר נסעה בנתיב האמצעי, שכן זו לא הספיקה לעצור או לסטות בתגובה. עוד העידה התובעת, כי הנתבעת, אם הילד, אחזה בידה האחת אריזת נייר טואלט גדולה, ובידה השני יה אחזה בשקיות עם מצרכים אחרים. התובעת ציינה מפורשות בעדותה – כי הנתבעת לא אח זה בידו של הילד, והוא עמד על אי התנועה לצידה של הנתבעת (פרוטוקול מיום 18.06.2017 עמוד 1).

9. גרסה דומה מופיעה בטופס ההודעה של התובעת לחברת הביטוח שלה, בו נרשם "נסעתי בכביש חד סטרי, בנתיב השמאלי כשלפתע קפץ לכביש פעוט, הסטתי את הרכב ימינה ופגעתי ברכב צד ג'" (טופס ההודעה מיום 22.05.2016). באופן דומה מתארת התובעת את האירוע במכתב לב"כ (מיום 24.08.2016), שם רשמה : "היו המון הולכי רגל שעברו את מעבר החצייה וכש הגעתי למעבר החצייה (במהירות אפסית) התפרץ ילד בן 3 לכביש, רץ עד לאמצע מעבר החצייה וחזר לאי התנועה שעל הכביש...".

10. בחקירתה הנגדית עדותה של התובעת לא השתנתה. התובעת אישרה, כי נהגה במהירות אפסית עד 20 קמ"ש; ציינה כי מצאה לנכון להסיט את הרכב ולא לעצור, על מנת להימנע מפגיעה בילד; וכן העידה – כי אילו הייתה רוצה להדריך את העד, שעדותו תובא בהמשך, היה לה מספיק זמן לעשות כן, ולא להמתין ליום הדיון בתובענה זו.

11. מר שלמה סעידי, נהג המשאית, העיד אחרי התובעת. סעידי אישר, כי בכיוון נסיעתם היה מופע אור ירוק. העד העיד כי "פתאום הילד התחיל לרוץ בחזקה למעבר החציה, הגברת מצד שמאל שלי (- התובעת – ט. פ. ל). לא רצתה לפגוע בילד, ונכנסה בי". ובהמשך "כמעט הייתי במהירות של עשר, כשהרמזור התחלף לירוק התחלתי לנסוע, איך שהילד רץ לא רצתה לפגוע בילד והיא הייתה קצת במהירות יותר ממני, הילד חזר בחזרה בינתיים עד אמצע המעבר וחזר חזרה". ב"כ הנתבעים ביקש לראות בעדותו זו של נהג המשאית – סתירות. ואולם בחינתה מעלה – כי אין כל סתירה בעדות זו, אף שיש בה אי-דיוקים, הדבר אופייני לעדות אמינה דווקא. טענתו של ב"כ הנתבעים, כי העד שוחח עם התובעת לפני הכניסה לאולם הדיונים – שובת לב, ואולם אין בה כדי לפגוע בעדותו. מדובר על עד ניטרלי, אשר אין לו כל אינטרס. לתובעת וב"כ היה זמן רב "להכין" את העד לעדות, ואולם לא עשו כן חודשים רבים לפני המשפט, ואין להניח שעשו כן סמוך למועד הדיון – גם אם התובעת ישבה בסמוך אליו על ספסל במבואת בית המשפט וששוחחה עמו על חייו ועל חייה.

12. העד ציין מפורשות, כי לא ראה את רכבה של התובעת, ואולם שם לב לילד, ו-"פחד עליו". לבסוף ציין, במענה לשאלות בחקירה הנגדית, כי הוא והתובעת היו קרובים למעבר החצייה, כ-2-3 מטרים, ומיד כאשר פגעה התובעת ברכבו – שניהם עצרו. עדות זו יחד עם עדותה של התובעת – מצביעים גם על המהירות הנמוכה יחסית בה נסעו התובעת והעד.

13. הנתבעת העידה גם כן. בעדותה הראשית ציינה, כי יצאה מהבית עם ארנק קטן, וכי היא ובנה הלכו "... מהגן, מהסופר פארם", וכי קנו מברשות שיניים אותן הנתבעת שמה בתיק של הי לד (יחד עם ארנקה) ואת התיק נשאה על גבה. עוד העידה, כי בידה האחת אחזה במארז נייר הטואלט, ובידה השניה – שהייתה פנויה – אחזה ביד הילד ולא בשקיות אחרות (שכן רכשה רק מברשות שיניים ונייר טואלט) . לאחר שעברו את מעבר החציה הראשון (לכיוון הנסיעה דרום), והילד צעד מעט לפני הנתבעת, הילד נ יסה לשים רגלו במעבר החצייה השני (לכיוון צפון – מושא הדיון), אך האור היה אדום, ולכן הנתבעת תפסה הילד וציינה בפניו, כי יש להמתין לחילוף מופע האור ברמזור. לאחר שסיימו את המעבר – מי שהי קראה לה, וציינה בפניה כי היא גרמה לתאונה, והנתבעת ענתה לה כי כלל לא ראתה תאונה. הנתבעת סיכמה עדותה הראשית בכך – שכלל לא שמעה רעש של תאונה.

14. בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת, האם האירוע זכור לה כאירוע טראומטי – וזו השיבה שלא. הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית, כי אכן אחזה בידה האחת מארז עם נייר טואלט, ואולם ידה האחרת הייתה פנויה וללא שקיות. הנתבעת חזרה על גרסתה, כי לא ראתה את התאונה ולא שמעה את התרחשותה. הנתבעת אישרה עוד, כי לכל היותר הילד שם רגלו על הנתיב, ואולם העדיפה לא להגדיר זאת "כניסה לנתיב". לבסוף, ולשאלת בית המשפט השיבה הנתבעת, כי ההליכה במקום זה – אינה דרושה לשם הוצאתו של הילד מהגן, "אלא רק כדי לקנות משהו".

15. בסיכומים מטעם הנתבעים ציין בא כוחם, כי מוכנים הנתבעים להניח – לשם נוחות הדיון – כי הילד לא רק הניח רגלו על הכביש, אלא התפרץ לכביש במלוא גופו, כאשר מופע האור בכיוונה של הנתבעת והילד היה אדום (סעיף 5 (ז) לסיכומי ההגנה). ואולם, כפי שיפורט בהמשך – אין כל צורך בהנחה זו.

16. בחינת עדות התובעת כשלעצמה מביאה לכך, כי יש להעדיפה על פני עדות הנתבעת. ראשית, עדות התובעת הולמת את האמור בטופס ההודעה מטעמה למבטחת שלה. טופס ההודעה, שנמסר אך מספר ימים לאחר האירוע, נמסר שעה שלא התנהל כל הליך, ותקוותה של התובעת הייתה כי העניין יוסדר ללא ניהול הליך משפטי.

שנית, עדותה של התובעת הייתה קוהרנטית, ולא רק תואמת את האמור בטופס ההודעה, אלא הגיונית, כשלעצמ ה, ומתאימה גם למכתבה לב"כ כפי שפורט לעיל. ויוער – לא כל "אי התאמה" והקטנה ביותר, הופכת עדות לבלתי אמינה. היפוכו של דבר: מדובר דווקא על סיטואציה בה עדות העד מעצם היותה עדות "טבעית" אשר אין מטרתה להתאים בכל מחיר את תוכנה – לאינטרס בעל הדין.

שלישית: אומנם הדבר אינו מקובל בדרך כלל , ואולם הצדדים חשפו את בית המשפט – במודעות ובהסכמה מלאה – לאופן ניהול המו"מ בינם ובין עצמם בטרם הגשת התובענה. כידוע, בתובענה אזרחית – ראיה שאינה קבילה, או שאין להגישה – תהיה קבילה אם הצדדים לא התנגדו להגשתה. יותר מכך, כאמור, הצדדים לא רק שלא התנגדו אלא פעלו באופן זה – שניהם – התייחסו לדין ו לדברים שקדמו להגשת התובענה. בחינתם מעלה, כי הודעות הטקסט ששלחו הצדדים האחד לשני – תומכים בגרסת התובעת. כך באחת מהודעות רשמה הנתבעת "לשאלתך, בר בסדר, אני עדיין המומה מכל מה שקרה...". הנתבעת העידה, כי כלל לא התייחסה לאירוע באופן טראומטי, ואולם להתעקשות ב"כ התובעת לעניין זה ציינה, כי הייתה המומה מהאשמות שהוטחו בה. אין לקבל גרסה זו, אשר לא רק נוגדת את האמור בהודעה שצוטטה לעיל, אשר מתייחסת לילד ולאירוע, ולא להאשמות, אלא שגם אין כל היגיון לשלוח הודעה שנוסחה באופן שבו נוסחה, אם עמדת הנתבעת כי הייתה המומה מההאשמות שהוטחו בה.

רביעית, בעדות התובעת – תומך עד ניטרלי. ניסיונו של ב"כ ה נתבעים לערער את אמונו של בית המשפט בעדות זו – לא צלח, ואין לקבלו. עדותו תמכה באופן מוחלט בעדות התובעת, ואף ביתר שאת, שעה שאין לו כל עניין בתובענה זו.

חמישית, עדותה של הנתבעת עצמה – היא עדות התומכת בעדות התובעת, לכל הפחות לעניין העובדה האם הילד הניח הרגל או לא על הכביש (מעבר חציה). הנתבעת הייתה חשופה, באופן טבעי, לכל גרסאותיה של התובעת (למעט גרסתה כפי שנמסרה בבית המשפט): לגרסה בכתב התביעה, לגרסה שנמסרה לחברת הביטוח, ולגרסה שנשלחה לב"כ התובעת. מאוחר יותר, העידה במענה לשאלות בחקירה הנגדית, האם עצם הנחת הרגל של הילד על הנתיב – נחשבת מבחינתה של הנתבעת – "ככניסה לנתיב", וזו כאמור השיבה כי לא יודעת האם זו ההגדרה הנכונה, ואולם לא שללה כי הילד אכן נהג כך. לשאלה "באותו יום הוריד בנך את הרגל לכביש, מסכימה איתי שהורדה זו בנך נכנס לנתיב נסיעת רכב, שלכם היה רמזור אדום" השיבה: "נכון". לבסוף, כאמור, גם ב"כ הנתבעים הרשה להניח בסיכומי ההגנה , כי הילד "נכנס" לכביש, גם אם מעט, ובתגובה משכה הנתבעת את הילד בידו חזרה על המדרכה.

17. התובעת הייתה בעמדה, כי הנתבעת אחזה בחפצים בשתי ידיה – בידה האחת את מארז נייר הטואלט, ובאחרת שקיות עם חפצים קנויים אחרים. הנתבעת הכחישה זאת מכל וכל. לצורך ההכרעה בתובענה – אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן המסקנה מהניתוח לעיל היא, כי הנתבעת לא אחזה בידו של הילד בזמן ששניהם היו על אי התנועה. אין נפקא מינה, האם הילד נכנס למעבר החצייה לאחר שרץ כל הדרך – ברמזור ירוק – במעבר החציה הקודם (זה שבכיוון נסיעה דרומה), ובשלב מסוים התפרץ גם אל הצד השני של מעבר החצייה (זה שבכיוון נסיעה צפון – היכן שהתרחשה התאו נה), או שהנתבעת ובנה עמדו על אי התנועה, והילד נכנס למעבר החצייה לאחר שעמדו שם. כך או אחרת – הילד התפרץ לכביש, וגרם לתובעת לסטות מנתיב נסיעתה על מנת להימנע מפגיעה בו, תוך שהתובעת פוגעת ברכבה במשאית שנסעה בנתיב ה אמצעי.

18. לבסוף לא ברור, איך אל מול שני עדים של התובעת – אשר גורסים כי התאונה התרחשה מטרים ספורים ממעבר החציה (אם לא פחות) – לא שמה לב הנתבעת לא לאשר התרחש שם, ולא לרעש שהתאונה בוודאי גרמה (גם אם רעש מזערי), בעודה חוצה את מעבר החצייה – שניות אחדות לאחר מכן – כשהיא אוחזת בידו של בנה הקטן. עמדה זו של הנתבעים אינה הגיונית גם מהטעם, שהודעת הטקסט כפי שהובאה מעלה – מתייחס ת לאירוע עצמו, ולא כפי שניסתה הנתבעת להסביר "להאשמות השווא" שהוטחו בה – מטרים ספורים לאחר שעברה את מקום התאונה.

לסיכום חלק זה – נקבע, כי הילד התפרץ לכביש – במעבר החציה – וחזר לאי התנועה, כאשר הנתבעת לא אחזה בידו לפני שעשה כן. זאת ועוד, כתוצאה מהתפרצות זו נאלצה התובעת לסטות מנתיב נסיעתה, דבר אשר גרם לפגיעה במשאית ולנזק לרכבה של התובעת. משכך, קיים קשר סיבתי בין התנהגות הילד ובין התאונה.

19. בשלב זה – ונוכח טענות הנתבעים בכתב הגנתם, ובהמשך בסיכומיהם, יש לקבוע האם יש בכך כדי להטיל אחריות על הנתבעים.

מעבר חציה וזכותו של הולך הרגל בו
20. אכן, מעבר החצייה "ממלכתו של הולך הרגל הוא, ורכב כי יתקרב לאותה ממלכה חייב הוא לעצור עד אם יעבור הולך הרגל בשלום את דרכו במעברו האחד של הכביש של עברו האחר" (בש"פ 7578/00 תחסין נ' מדינת ישראל (פורסמה במאגרים המשפטיים, 24.10.2000)), ואולם באותה נשימה, מציין כבוד השופט חשין, בפרשת תחסין, כי "אכן, אפשר במקרה פלוני, יזנק הולך רגל לפתע מאי-שם אל מעבר חצייה, בנסיבות שבהן לא יכול היה הנוהג ברכב לצפות כי הולך רגל יעשה את אשר עשה" (שם, שם).

21. אכן, ממלכה זו נועדה להגן על הולך הרגל, גם מהטעם כי הסיכון המוטל עליו בעת השימוש בדרך – גדול יותר בהשוואה לסיכון המשתמשים ברכבים, וגם משום שיכולתו לשלוט בנעשה בכביש קטנה יותר בהשוואה לשליטת משתמשי הרכבים. תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן – תקנות התעבורה), קובעת כי "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". תקנה 52 מרחיבה מפרטת מקרים פרטיים לכלל הכללי הקבוע בתקנה 51, כאשר לעניינו קובעת:

"בכפוף לאמור בתקנה 51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה:
(1) בתוך שטחים בנויים מאוכלסים ובקטעי דרך שבתים בנויים לצדם ותנועת הולכי רגל מצויה בהם;
...
(5) בקרבת קבוצת ילדים או בקרבת התקהלות;
(6) בהתקרבו למעבר חציה;
..."

כן, מגוון תקנות קובעות את זכותו של הולך הרגל לזכות קדימה על פני הרכב (תקנה 67 (א) ו-(א1), כאשר האחרונה קובעת: "נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, יאט את רכבו אם הולך רגל עומד על המדרכה בסמוך למעבר החצייה ואם ניכר שבכוונתו של הולך הרגל לחצות את הכביש, ייתן לו זכות קדימה"). אכן, כטענת ב"כ הנתבעים, תקנה זו הוספה בשנת 2015 לתקנות התעבורה, תוך קביעת נורמה ספציפית ומפורטת לסוגיה זו. ואולם, נורמה זו אומצה שנים רבות לפני כן בפסיקה של בית המשפט, לרבות בית המשפט העליון.

22. לצד זאת, אין להתעלם מהעובדה – כי גם לממלכת הולכי הרגל יש גבולות, כמו לכל ממלכה אחרת. כך, תקנה 53 לתקנות התעבורה מאפשרת לנהג לבלום את רכבו "לשם מניעת תאונה שאי-אפשר למנעה בדרך אחרת או אם הדבר הכרחי מטעמי בטיחות התנועה". זאת ועוד, תקנה 110 (א) לתקנות התעבורה קובעת, כי "לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות", ותקנה 111 לתקנות התעבורה מסכמת סוגיה זו במילים: "לא ירד הולך רגל ממדרכה או ממקום מבטחים אחר שבדרך באופן פתאומי או מבלי שנקט בזהירות מספקת, בשעה שרכב מתקרב אליו, ממרחק שאין סיפק בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה".

23. מכאן, נשאלת השאלה מה הוא האיזון בין צורכי הולך הרגל, ובין צורכי משתמשי הרכבים? בית המשפט העליון דן בסוגיה זו בפרשת מלניק, בציינו:

"מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל" (ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, 03.05.1998)).

24. ואולם ברור, כי יישום דווקני של הוראות התקנות – שצוטטו לעיל – וכן פרשנות מחמירה לפסיקתו זו של בית המשפט העליון – עשויה להביא לסיטואציה בה רכבים י יסעו במהירות אפסית ברחבי העיר, שמא יאלצו לבלום או לסטות ממסלולם משום שהולך רגל יתפרץ לכביש, הגם במעבר חצייה, תוך שאין כל דרך לצפות לכך מראש וסמוך להגעת הרכב אל הולך הרגל (למשל – כאשר הולך הרגל עומד באור אדום, או כאשר הולך הרגל עומד עם הגב למעבר החצייה) . אכן האיזון בין דרישות משתמשי הרכבים, ובין הולכי הרגל – לא תמיד פשוט, בוודאי כאשר ההחלטה של הנהג היא תוצר של מחשבה של שניות ספורות. ככל שהתוצאה המצערת אותה מנסים למנוע (פגיעה בהולך הרגל) אינה תוצר של נהיגתו הרשלנית של הנהג – אין לבוא אליו בטענות (המ' 475/69 רוכורגר נ' מדינת ישראל פ"ד כג(2) 248, 251 (1969)).

25. ומהכלל אל הפרט – בעניינו אין מחלוקת כי מעבר החצייה היה בצומת מרומזר, כאשר לגרסת כל העדים – מעבר החצייה של הנתבעת וילדה ּ היה במופע אדום. משמע – לא הייתה להם זכות מעבר במעבר החצייה, שע ה שלתובעת הייתה זכות כזו, שכן הרמזור בכיוון נסיעתה היה במופע ירוק. כך גם העיד נהג המשאית, מר סעידי. הנתבעת עצמה ציינה בעדותה, כי גם לגרסתה המקלה ביותר – הילד דרך על מעבר החצייה, כאשר מופע האור לכיוונם היה אדום.

26. משכך, אין לקפח את זכותה של התובעת לעבור את הצומת במופע אור ירוק שהיה בכיוון נסיעתה. זאת ועוד, בהינתן מהירות נסיעתה, עליה העידה היא עצמה, וכן מר סעידי, ואף אם נתחשב בעובדה, כי מהירות נסיעתה של התובעת הייתה אך מעט יותר מהירה ממהירות נסיעתו של נהג המשאית, מר סעידי, הרי שמדובר על מהירות נמוכה ביותר לכל הדעות (לכל היותר 20 קמ"ש לשעה), וכאשר התנועה זורמת. בנסיבות אלה – לא הייתה לתובעת כל אינדיקציה לכך, שילד או הולך רגל אחר העומד על אי התנועה יפרוץ פתאומית אל הכביש. היפוכו של דבר: התפרצותו הפתאומית של הילד אל הכביש, מעידה – כי לאף אחד ממעורבים לא הייתה ציפ ייה לכך: לא לנתבעת, ולא לתובעת. לא כל התפרצות אל הכביש מלווה ברשלנות של נהג הרכב (ע"פ (ת"א) 70518/00 בן דון נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, 11.07.2000)). נהג המשאית, מר סעידי, העיד כי היה מודאג מנוכחותו של הילד על אי התנועה, ואולם כמובן שאין לצפות כי יעביר "מסרי דאגה" לתובעת ברוח זו במהלך נהיגתם . התובעת נסעה במהירות נמוכה ביותר, ולא הייתה עליה כל חובה להוריד מהירותה עוד יותר או אף לעצור (ת"ד (תעבורה, ת"א) 20725/07 מדינת ישראל נ' גבאי (פורסם במאגרים המשפטיים, 29.12.2011)) – שמ א אחד מהולכי הרגל הנמצאים על אי התנועה יחפוץ בחציי ת הכביש כאשר אור אדום אוסר עליו לעשות כן. נהיגתה של התובעת הייתה יותר מסבירה בנסיבות העניין.

27. מכאן – לא יכולה להיות מחלוקת, כי היה אסור לילד לעבור את מעבר החצייה (ואף הנתבעת עצמה העידה על כך, בציינה כי הילד נכנס למעבר החצייה במופע אור אדום לכיוונם), והתובעת לא התרשלה במאומה באופן שבו נהגה שניות לפני התאונה.

אחריות קטין בנזיקין ואחריות הורה לנזק הנגרם על ידי הקטין 28. אין מחלוקת, כי בעת התרחשות האירוע – וגם בעת הדיון בתובענה זו – היה הילד קטן מאוד. ביום האירוע מעט יותר גדול מגיל שלוש. בהתאם לסעיף 9 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אין להגיש תובענה בנזיקין כנגד ילד שלא מלאו לו 12 שנים. וכן בענייניו.

29. השאלה העיקרית – היא עד כמה הנתבעת אחראית להתנהלות הילד, אשר גרמה כאמור לנזק מושא התובענה?

30. הפסיקה הכירה באפשרות, שהולך רגל הגורם נזק לרכב כתוצאה מהתנהגותו בדרך – אחראי לנזק זה (תא"מ (שלום, הרצ') 1333-05-17 חנן פדר נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, 03.01.2008)). פסיקה אחרת, הכירה גם באפשרות של אחריות הורה לנזקים הנגרמים על ידי ילדיו הנמצאים באחריותו או בהשגחתו:

"אחריות הורים בנזיקין למעשי ילדיהם, נמצאת בשני מישורים: במישור האחריות השילוחית ובמישור האחריות הישירה. אין ההורים בתור שכאלה אחראים באחריות שילוחית לרשלנות ילדיהם אלא אם כן מערכת היחסים במקרה כזה או אחר מכניסה אותם למסגרת דומה לזו של מעביד ועובד. הורים חבים חובת זהירות ישירה של השגחה על מעשי ילדיהם שלא יזיקו, לפי מידת הזהירות הרגילה של הורה סביר ואחראים הם כלפי מי שניזוק על ידי ילדם עקב אי מילוי חובת הזהירות המוטלת עליהם כהורים" (ת"א (חי') 1225/90 כהן נ' ניר (פורסם במאגרים המשפטיים, 14.11.1993)).

31. באופן דומה נקבע, כי "חובת הזהירות המושגית של הורים למעשים שגורמים ילדיהם הקטינים, לעצמם ולאחרים, נובעת מהאפשרות של ההורים לשלוט במעשי הקטין ולכוון התנהגותו..." (ת"א (ת"א) 1173/99 אילן נ' מאיר (פורסם במאגרים המשפטיים, 05.03.2008)). ובהמשך: "אחריות זו של ההורים כלפי שלומו של הקטין עצמו וכלפי אחרים העלולים להיפגע ממעשיו, נובעת מהעדרם של מנגנוני הגנה ושיקל דעת מפותחים בקרב קטינים וכן מיכולתם של ההורים לפקח על הקטין..." (שם, פרשת אילן, לעיל). חובתם של ההורים להשגיח על מעשי ילידיהם היא במידה סבירה (ת"ק (תביעות קטנות, ת"א) 53379-11-15 פלונית נ' אלמונית (פורסם במאגרים המשפטיים, 08.09.2016)), ולא מוחלטת, ותוכנה שונה מכל מקרה ומקרה ונסיבותיו.

32. בעניינו, ברור, כי אם המלווה ילדהּ הפעוט בכביש עירוני, עמוס מכוניות ומשתמשי דרך אחרים, חייבת לוודא כי הקטין לא יתפרץ לכביש, ולא יעשה מעשה אשר יש בו כדי לסכן את עצמו או את משתמשי הדרך האחרים או את רכושם. הנתבעת לא עשתה כן, הילד התפרץ אל הדרך במעבר החצייה, וגרם לתובעת להסיט את רכבה על מנת להימנע מפגיעה בו. לעניין זה – אין נפקא מינה האם התובעת הייתה פוגעת בילד בפועל (אם זה היה נשאר על מעבר החצייה, ולא חוזר חזרה לאי התנועה) או לאו, אילו הייתה ממשיכה בנסיעתה ישר אל עבר מעבר החצייה, ולא מסיטה את רכבהּ . דיי בסיכון הסביר שיצרה הסיטואציה, כדי להצדיק את תגובתה להסיט את הרכב אל עבר המשאית. קיים קשר סיבתי לא רק בין התפרצות הילד אל הכביש והנזק שנגרם לרכב התובעת , אלא בין אי השמירה והעדר הפיקוח המספק של הנתבעת על הילד – ובין הנזק שנגרם לרכב התובעת.

33. נוכח האמור, הנתבעת אחראית לנזק שנגרם לרכבה של התובעת.

שאלת הנזק
34. התובעת העידה, כי לשם צמצום דרישתה מהנתבעים, היא פנתה למבטחת שלה, וזו שילמה על פי בדיקת המבטחת 7,272 ₪ בגין תיקון לרכב, וכן 1,053 ₪ בגין ירידת ערך. זאת, לאחר שקוזזה מסכום הזכאות השתתפות עצמית בגובה של 1,050 ₪ בגין רכיב התיקון, וכן 638 ₪ בגין רכיב ירידת הערך. סך כל ההשתתפות העצמית היא בסכום של 1,688 ₪.

35. בנוסף, התובעת שכרה רכב לשלושת ימי התיקון של רכבה בעלות של 150 ₪ לכל התקופה (50 ₪ ביום), כן נתבע פיצוי בגין הפסד הנחת העדר תביעות 927 ₪ לשנה ובסך הכל 2,781 ₪ לשלוש שנים (שכן הפעילה את הפוליסה אצל המבטחת שלה לכיסוי חלק מנזקיה בתאונה), ובגין הפסד נוסף של 5,000 ₪ לאחר מכירת הרכב – כאשר במחיר הקניה הייתה התחשב ות בעברו התאונתי של הרכב, בהשוואה למחירון "לוי יצחק", ועל פי בדיקת מוסך דינמומטר אשר נערכה לרכב. סך הכל סכום תביעת התובעת הוא 9,619 ₪.

36. בסיכומי ההגנה – ציינו הנתבעים, כי אין מחלוקת אודות הנזקים כדלקמן: ירידת ערך (על שני חלקיה) בסכום של 1,688 ₪; 150 ₪ בגין השכרת הרכב; ו-927 ₪ בגין הפסד הנחת העדר תביעות לשנה אחת בלבד.

37. משכך, יתמקד הדיון בחלק זה – רחלקים השנויים במחלוקת. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית באיזה סכום מכרה את הרכב ומה זהות הקונה. זו השיבה, כי הרכב נמכר בסכום של 34,250 ₪, וזאת לאחר שהקונה – "אוטו דיל" – בדק את הרכב, והוריד במחיר הקניה לסכום האמור נוכח העבר התאונתי של הרכב (פרוטוקול מיום 18.06.2017, עמוד 4, שורות 15 עד 19). עוד העידה התובעת, כי החליפה הרכב לרכב קטן יותר, שביטוחו זול יותר, ובכל זאת המחיר שנאצלה לשלם – היה יקר יותר, כאמור נוכח הפסד הנחת העדר התביעות.

38. הפסד הנחת העדר התביעות – התובעת העידה, כי נדרשה לשלם תשלום גבוה יותר נוכח תביעת הביטוח שהוגשה על התאונה. כאמור, גם בסיכומי ההגנה לא הייתה מחלוקת כי עבור שנה אחת ההפסד הוא בגובה של 927 ₪. המחלוקת היא עבור איזו תקופה זכאית התובעת לפיצוי בגין רכיב זה בהפסדיה.

39. התובעת צירפה פוליסה, וכן אישור של המבטחת בו מצוינת תביעת הביטוח שהוגשה בגין האירוע. בדיווח של המבטחת אכן מצוינת תקופה של שלוש שנים, כאשר זו אכן התקופה בה נדרש "עבר ביטוחי נקי" לשם מתן הנחת העדר תביעות. בהינתן עדות התובעת – לה אני נותנת אמון מלא – לעניין תקופת ההפסד בגין העדר התביעות, וכן נוכח נוהגן של חברות הביטוח בעניין זה ולתקופה האמורה (עדי סומך תאונות פח ושיבוב רכב 100 (2013)), ובהינתן הוכחת סכום ההפסד לפוליסה של התובעת (כאשר יצוין – כי סכום ההפסד פחת למעשה, בגלל הפחתת דמי הביטוח שנגבו מהתובעת משום שרכשה רכב שביטוחו זול יותר גם ככה), הרי שדיי בראיות אלה כדי לפסוק לתובעת סכום זה.

40. ההפסד כתוצאה ממכירת הרכב – שמאי מבטחת התובעת קבע 2.5% ירידת ערך, ואכן המבטחת פיצתה התובעת בגין סכום זה. ואולם, כבר עתה יש לציין – שמאות הרכב היא ראיה הצופה פני עתיד. מטרתה של השמאות לחזות את אשר עשוי להתרחש במועד "תרגום" הרכוש לכסף: משמע, במועד מכירת הרכב. התובעת העידה, כי מכרה הרכב – ואולם הרכב עמד לבדיקה אצל "דינמומטר", כאשר שם צוינו אותם רכיבים שנפגעו בתאונה. טענת הנתבעים, כי התובעת קיבלה למעשה פיצוי בגין רכיב זה, וכל הפסדיה בעת מכירת הרכב נובעים מהעדר יכולת המיקוח שלה במעמד מכירת הרכב. אין לקבל טענה זו.

41. ראשית, לטענות התובעת – תימוכין, הן בטופס הבדיקה של "דינמומטר", והן בהסכם המכירה. שנית, בירידת הערך יש להתחשב בגורמים שאינם טכניים בלבד, כפי שנהוג לעשות לא פעם, אלא גם בשיקולים פסיכולוגיים (כגון – הרתיעה מרכבים שנפגעו במרכב וכיוצא בזה), וכן שיקול ים כלכליים ומסחריים (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו פ"ד מח(4) 70 (1994))– אשר כולם באים לידי ביטוי מלא רק בעת מכירת הרכב, ולאו דווקא בעת קביעת השמ אות:

"בפרשת מוריאנו נקבע, כי יש לקחת בחשבון לעניין ירידת הערך "ירידת ערך פסיכולוגית" ואת ערך המכונית בשוק וכי 'כל ערך שוק הוא פסיכולוגי גם צלקת מפגיעת גוף, על פניה של אישה הוא רק נזק פסיכולוגי... זהו ההבדל בין רכב שעבר את פגעיה הפיזיים של התאונה, אף אם תוקן, לבין רכב שנותר במצבו הכללי כפי שיצא מבית החרושת... הנזק האמור אינו אמורפי ואינו לכאורי ואינו עתידי... פסלון שנשבר והודבק שווה פחות מפסלון שלם...'"(ציטוט שהובא מפרשת מוריאנו בפרשת גלאור: תא (שלום, ת"א) 10310-11-11 גלאור נ' מוסך הקניון בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 28.08.2015)).

כמו כן, בחוות דעת השמאי נרשם מפורשות , כי "ירידת הערך שנקבעה אינה משקפת את ערך הרכב בשוק הרכב המשומש", ודווקא לכך היא צריכה להתייחס. השמאי לא זומן לחקירה נגדית, ובתובענה זו לא עלתה לדיון כל מחלוקת – יש להניח בהעדר מחלוקת זו – בין התובעת ובין המבטחת שלה. ואולם כידוע, עובדת היותו של הנכס מושא הנזק מבוטח, אינה מפחיתה או מורידה מחובתו של מזיק לפצות בגין הנזק שנגרם לאותו נכס (סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). התובעת לא ת בעה את הסכום אותו קיבלה מהמבטחת.

42. בין אם "החטאת" המטרה הייתה בעת קביעת ירידת הערך אצל השמאי, ובין אם לאו, בסופו של יום הרכב נמכר בסכום נמוך יותר מאשר היה יכול להימכר אילולא היה נפגע בתאונה. התובעת העידה על כך, ואף הוסיפה – כי לא היו תאונות נוספות. כמו כן, לא הוגשה כל חוות דעת נגדית, ואף לא הצעת מחיר – ואין לקבל את טענת הנתבעים כי התובעת כשלה במשא ומתן למכירת רכבה, שעה שמכרה את הרכב במחיר זול מאוד , בהעדר כל ראיה מנגד למחירו "האמתי" של הרכב כפי שנטען על ידי הנתבעים. משום כך אין לייחס את הירידה במחיר הרכב – אלא לתאונה . משכך, יש לקבל את עדות התובעת, הנתמכת כאמור במסמכים אובייקטיביים – ולפסוק לה גם רכיב תביעה זה.

סיכום ומסקנות
43. לפני סיכום אעיר – כי הנתבע 1 הוא אביו של הילד. הוא לא נכח במקום, ולא נטען כי הפר כל חובה - ובכל מקרה זו לא הוכחה – בשמירה או פיקוח על הילד במועד התאונה או לפניה. משכך, אין להטיל עליו אישית אחריות בגין האירוע דנן. הדבר אומנ ם לא נטען בכתב ההגנה, אך הוא עולה מפורשות מהמסכת העובדתית שהוצגה בדיון, משכך, התביעה כנגדו נדחית.

44. ניתוח עובדות התובענה, על כל רכיביה – החל באשר התרחש עובר לתאונה ולאחריה, התנהלות הצדדים אחריה, והמחלוקת סביב הנזק – מעלה כי טוב היה אילו הי ו הנתבעים עושים הכל על מנת להימנע מהבאת התובענה לפתחו של בית המשפט. הפשרה, באופן מצער, לא צלחה בין הצדדים, ומשכך היה מקום להכרעות כפי שהן באות לידי ביטוי בפסק דין זה . ישנן תובענות שיפה היה כי תסתיימנה בפשרה, ונדמה – לאור העובדה כי הצדדים חשפו לפני בית המשפט את ניסיונות הפשרה ביניהם – כי טוב היו עושים הנתבעים אילו הי ו מתפשרים עם התובעת. זאת ועוד, למעשה חסכה התובעת מהנתבעת את הסכום ששולם לה על ידי חברת הביטוח שלה – אשר יכולה בתורה לתבוע את הנתבעת בתביעת תחלוף.

45. בסיכום כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעת תשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה – 9,619 ₪. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום התאונה (18.05.2016).

46. שאלת ההוצאות – הצדדים ניהלו הליך משפטי שלם: הוגשו כתבי טענות, הועדו שלושה עדים והוגשו סיכומים בכתב . אין מדובר על תיק רכב פשוט "וטיפוסי". משכך, בנוסף לסכום קרן התביעה, תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאותיה בסכום של 1,700 ₪ (סכום זה כולל את שכר עדות מר סעידי וכן את סכום האגרה), וכן שכר טרחת עו"ד התובעת בסכום של 5,000₪ (כולל מע"מ).

47. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים, שכן אחרת יישאו ריבית פיגורים והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ח, 15 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רוית מזרחי
נתבע: אריק אלון
שופט :
עורכי דין: