ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סימון בן-ארי נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המבקש: סימון בן-ארי

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשה למשפט חוזר

בשם המבקש: עו"ד איתי בן-נון

בשם המשיבה: מר אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה

בבית המשפט העליון

החלטה

1. השתלשלות האירועים שביסוד הבקשה שבפני סבוכה וחריגה. לא בכדי נפתח פסק הדין בע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, בדברים הבאים:

"ערעור זה יוצא דופן וחסר תקדים בנסיבותיו. חיזיון נפרץ הוא כי שניים מורשעים ברצח אחד, בין בהליך אחד וביו בשני הליכים נפרדים. אולם לא מצאנו כי כל אחת מן ההרשעות מבוססת על מסכת ראייתית אשר לא רק שהיא שונה מן האחרת, אלא שאין שתי המסכתות מתיישבות זו עם זו, ואין כל ראייה כי שני הנאשמים קשורים זה לזה או אף מכירים זה את זה." (שם, בעמ' 51).

אולם, לא רק הערעור האמור הוא יוצא דופן וחסר תקדים בנסיבותיו. גם פסקי הדין שקדמו לו ובאו לאחריו, ואשר עסקו כולם בהרשעת המבקש ברצח, יוצרים, כל אחד כשלעצמו, וכולם ביחד, מסכת אירועים חריגה וייחודית.

2. בית המשפט העליון סקר באריכות ובפירוט רב את עובדות המקרה, הן בע"פ 6251/94 האמור, והן בדנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377. לפיכך, יובאו עתה רק עיקרי הדברים, ככל שהם נדרשים לצורך הדיון בבקשה שבפני. גם כך, מחייב ריבוי האירועים וההליכים פירוט רב למדי.

3. ביום 14.7.91 נרצח בביתו שבפתח תקוה, ישראל דז'לושיצקי ז"ל (להלן: "המנוח"). המנוח היה חלפן כספים. מן הממצאים בזירת הרצח עלה, כי המנוח נרצח במהלך שוד, וכי התנהל מאבק בינו לבין השודד או השודדים. על גופת המנוח נמצאו דקירות סכין ובפיו נתחבה מגבת. בדירה נמצא גם סכין מטבח מגואל בדם שהוטמן מתחת למזרן בחדר השינה. בנותיו של המנוח העידו, כי הסכין לא היה של המנוח. העובדות הנוגעות למבקש, אשר אינן שנויות עוד במחלוקת, הן אלו: המבקש הכיר את המנוח; הוא התקשר לבית המנוח פעמיים בבוקר הרצח; לאחר מכן הגיע לדירת המנוח ושהה בה בעת ביצוע הרצח; במהלך שהותו בדירה נדקר המבקש וכתמי דם, שזוהה כדמו נמצאו במספר מקומות בדירת המנוח; המבקש נמלט מדירת המנוח והשמיד פרטי לבוש שלו שהוכתמו בדם; הוא נמנע מפניה לבית חולים לשם טיפול בכל פצעיו, שכן חשש שדבר פציעתו יוודע למשטרה. לפיכך פנה לעזרת ידיד (אבנר כבל) שסייע לו, בעזרת שכנתו, לחבוש את פצעיו; במהלך הטיפול ביקש מידידו לפרוט עבורו דולרים; לאחר שנחבש וטופל עזב המבקש את ביתו ואת עבודתו ונסע לטבריה, שם שהה עד שפצעיו הגלידו; המבקש הסתיר מבת זוגו את נסיבות פציעתו ואת סיבת נסיעתו לטבריה; גם לאחר מכן, משנעצר ונחקר, הכחיש המבקש תחילה כל זיקה למנוח ומסר מספר גרסאות כוזבות באשר לנסיבות פציעתו ולנגיעתו למנוח.

4. דא-עקא, שתאור עובדתי זה אינו משקף אלא את מקצת האירועים הנוגעים לרצח המנוח. סמוך לאחר הרצח נעצרו שלושה חשודים: מרדכי בן עזרא (להלן: "בן עזרא"), חגי יוסף (להלן: "יוסף") ומוסטפא סרסור (להלן: "סרסור"). השלושה נעצרו על בסיס מידע שמסר בן עזרא, תחילה בעילום שם ולאחר מכן - משנעצר וחשף עצמו - בחקירותיו. בסופו של דבר הוגשו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שני כתבי אישום בקשר עם רצח המנוח: נגד בן עזרא (תפ"ח 517/91) ונגד יוסף וסרסור (תפ"ח 505/91) (הפיצול נבע מן הכוונה להעיד את בן עזרא במשפטם של יוסף וסרסור). על פי כתבי האישום, קשרו השלושה קשר לשדוד את המנוח, בן עזרא הסיע את יוסף וסרסור לדירת המנוח, והשנים, יחד עם אדם נוסף שהמתין בסמוך, עלו לדירת המנוח, דרשו את כספו ומשסרב היכו אותו, דקרוהו, תחבו מגבת בפיו וגרמו למותו. לאחר מכן נטלו כסף, זהב ותכשיטים שהיו בדירה ונמלטו. בתום משפטו הורשע בן עזרא ברצח, קשירת קשר לבצע שוד ורצח ובשוד בנסיבות מחמירות.

5. גם המבקש נחקר בחשד לרצח המנוח. זאת בעקבות מידע שמסר אבנר כבל, בעת שהיה עצור (בעניין אחר) יחד עם יוסף. חקירה זו לא העלתה בתחילה דבר ולפיכך נמשכו משפטיהם של השלושה. סמוך לפני הכרעת הדין בעניינו של בן עזרא, החלו להצטבר ממצאים הקושרים את המבקש לרצח המנוח. בעקבות ממצאים אלה חודשה החקירה נגדו. ובסופו של דבר הוגש נגד המבקש (ביום 28.6.92) כתב אישום (ת.פ.ח. 284/92), לפיו הואשם ברצח המנוח "לבדו או ביחד עם אחרים". סמוך לאחר הגשת כתב האישום נגד המבקש שוחרר בן עזרא מכלאו, בהסכמת התביעה. כמו כן עיכב היועץ המשפטי לממשלה את ההליכים במשפטם של יוסף וסרסור, שהיה תלוי ועומד באותה עת. ביום 27.6.93 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיא, ד"ר א. וינוגרד והשופטות ד. ברלינר וו.אלשיך) את המבקש ברצח המנוח "בין לבדו ובין אם ביחד עם אחרים". בית המשפט ביסס את ההרשעה, בין היתר, על גרסתו הסופית של המבקש (גרסה, בה הודה, כאמור לעיל, בכך שנכח בדירת המנוח בעת הרצח, בכך שנפצע במהלך שהייתו בדירה, ובכך שנמלט מן הדירה לאחר הרצח ופעל להעלמת שהותו ופציעתו) וכן על עדות אבנר כבל, לפיה הציע לו המבקש, מספר ימים לפני הרצח, לפרוץ עמו לדירת המנוח ולאחר הרצח התייצב בביתו על מנת שיסייע לו בקבלת טיפול רפואי. כמו כן הסתמך בית המשפט על עדות בת זוגו של המבקש, שהעידה כי מבית המבקש נעלם סכין אותו זיהתה (אם כי לא בוודאות מוחלטת) כסכין המגואל בדם שנמצא בבית המנוח. בית המשפט דחה את גרסת המבקש, כאילו שהה בדירה לשם קבלת הלוואה מהמנוח וכאילו היה עד לביצוע השוד על ידי אחרים שנכנסו לדירה ונפצע בעת שנאבק בשודדים. לעניין זה, הצביע בית המשפט על סידרת הגרסאות השקריות שמסר המבקש קודם לכן וקבע, כי נועדו, כמו גרסתו האחרונה, להרחיק את המבקש מן האישומים שיוחסו לו, תוך התאמת הגרסאות למידע שכבר היה מצוי בידי המשטרה. עוד קבע בית המשפט כי גרסתו של המבקש אינה הגיונית והיא לוקה בסתירות פנימיות ובכשלים לוגיים.

6. לאחר הרשעתו של המבקש הגישה פרקליטות המדינה הודעה במסגרת ערעורו של בן עזרא על הרשעתו (ע"פ 3044/92). בהודעה נאמר:

"בהתחשב בעובדה שהרשעתו של המערער מבוססת בעיקרה על הודייתו, ולעומתה עומדת הרשעתו של סימון בן ארי על יסודות מוצקים של ראיות חיצוניות ואובייקטיביות, ובהעדר ראיות לקשר בין סימון בן-ארי למערער, הגיעה המשיבה למסקנה כי יהיה זה נכון להסכים לערעורו של המערער ולזיכויו מהעבירה בה הורשע."

נוכח הודעה זו נתן בית משפט זה פסק דין בערעורו של בן עזרא, לפיו:

"לאור הודעת הפרקליטות, נספח 'א' על נימוקיה אנו מקבלים את הערעור מבטלים את ההרשעה וגזר הדין ומזכים את המערער."

7. המבקש ערער על הרשעתו לבית משפט זה (כבוד השופטים א' גולדברג, ת' אור ומ' חשין) (ע"פ 4369/93). בפסק דינו קבע בית המשפט:

"6. טענתו העיקרית של סנגורו המלומד של המערער בפנינו, אם גם לא היחידה, היא, כי יש בהרשעתו של בן עזרא ברצח המנוח כדי להעלות ספק באשמתו של המערער. שכן מוסכם הדבר כי אין כל ראיה כי היה קיים קשר כלשהו בין בן עזרא ובין המערער בביצוע הרצח, וכל אחת מן ההרשעות מושתתת על מסכת עובדתית שונה לחלוטין, ולטענתו אף קיימת סתירה בין שתי המסכתות העובדתיות. לפיכך לא יכולות שתי ההרשעות לדור בכפיפה אחת...

9. לא יכול להיות ספק כי על אף הרשעתו של בן עזרא בבצוע הרצח, לא היה כבול בית משפט קמא לקביעות העובדתיות ולמסקנות שנקבעו במשפטו של בן עזרא. על בית משפט קמא היה להכריע את הדין על פי שקול דעתו הוא בהתאם לכל חומר הראיות שהובא בפניו, והשאלה הראשונה שהצגנו לעצמנו היתה אם אומנם עשה כן.

10. מטעמים המובנים מתוצאתו של פסק דיננו, כמובא להלן, לא נביע כל דעה לגבי הכרעת הדין בכל הנוגע לראיות עליהן נסמכה ההרשעה. אולם, סבורים אנו כי על בית משפט קמא היה לקבוע את עמדתו לגבי כל חומר הראיות שהוגש לפניו בהקשר לעדותו של בן עזרא, בין לעצמו ובין בהקשר לשאר הראיות שהוגשו בתיק, לרבות שאלת מהימנותו של בן עזרא, שהעיד, כאמור, לפניו, ולקבוע על איזו מבין גירסאותיו, או כל חלק שלהן, ניתן לסמוך. בית משפט קמא בחר שלא להביע דעה לגבי עדותו של בן עזרא וגירסאותיו, ובכך סבורים אנו כי לא השלים את מלאכתו. בלי להתייחס לעדותו של בן עזרא ולחומר הראיות הנוגע לו, לא ניתן לקבוע עמדה פסקנית לגבי אשמתו של המערער. שהרי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, משליכה המסקנה המתבקשת לגבי בן עזרא על המסקנה המתבקשת לגבי המערער. אם ייקבע כי התוודותו של בן עזרא במשטרה היא נכונה אזי אין היא משתלבת בגירסת התביעה במשפטו של המערער, ורק אם תועדף גירסתו בבית המשפט, נותרות הראיות הנוגעות למערער לבדן. לא נעלם מאתנו הקושי שבהכרעה, אולם לא ניתן לדעתנו שלא להתייחס למהימנות עדותו של בן עזרא לצורך קביעת אשמתו או חפותו של המערער."

לפיכך החזיר בית המשפט העליון את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שיתן הכרעת דין מתוקנת, לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות להשלים את טיעוניהם לעניין זה.

8. בהכרעת הדין המתוקנת, שניתנה ביום 7.11.94, נפסק:

"בפנינו עמדו סימון בן-ארי, גירסאותיו
והעדויות שהובאו נגדו ומטעמו. שקלנו אותן,
ניתחנו אותן, השווינו אותן ואת דעתנו הבענו בהכרעת הדין האמורה.

בין הראיות שהביאה ההגנה, היתה גם עדותו של מרדכי בן-עזרא הנ"ל. בית המשפט העליון מבקש עתה מאיתנו את התרשמותנו מעד זה. עד זה לא
נתקבל על-ידינו כמי שניתן לסמוך על דבריו.
בן-עזרא החליף גירסאות כפי שאדם מחליף
בגדיו. לא היתה בידינו האפשרות לבחון
את אמיתות דבריו במשטרה, מול עדותו בבית
המשפט, מול ראיות אחרות שהובאו במשפטו שלו, כפי שעשה בית המשפט שדן בעניינו ושהרשיעו
בסופו של דבר. לנו היתה ההזדמנות לתהות על
קנקנו, רק מעדותו אצלנו, וכאמור: התרשמותנו היא, כי לא ניתן לסמוך על דבריו ולא ניתן לקבוע על-פיהם ממצאים כלשהם. העד הזה מסוגל, לדעתנו, לומר כל דבר שנראה לו אותו רגע
כמשרת את האינטרסים שלו, בין אם דבר זה מעוגן באמת ובין אם לאו.

זו הסיבה שבחרנו להתעלם מדבריו במשטרה, על
היותו הוא וחבריו סרסור ויוסף מעורבים ברצח החלפן, כשם שהתעלמנו מדבריו בבית המשפט, שהשוטרים הם שהכתיבו לו את אמירותיו או כפו עליו להודות במה שלא עשה ובמעורבותו בענין שלא היה מעורב בו כלל וכלל.
סימון בן-ארי טען, שברצח - שהוא היה נוכח
בעת ביצועו, היו מעורבים שניים אחרים, ובשלב מסויים בדבריו אף קישר אותם לחגי יוסף
ולמוסטפה סרסור. כתב האישום נגדו אף הוא ציין כי הנאשם סימון בן-ארי רצח את הזקן 'לבדו או יחד עם אחרים' אנו לא קיבלנו את הגירסה שהרצח בוצע רק על-ידי אחרים ולא על-ידי הנאשם. עם זאת, לא יכולנו לאשר את הגירסה שהרצח בוצע על-ידי הנאשם, ביחד עם אחרים, כשם שלא שללנו אפשרות כזו. כאמור, הגענו למסקנה חד-משמעית, כמפורט בהכרעת-דיננו, כי הנאשם היה זה שביצע את הרצח, בין אם היה לבדו ובין אם היו אחרים עמו מאחר וכאמור לא יכולנו לסמוך במאומה על מרדכי בן-עזרא, לא היה בידינו לומר אם יש ליחס אמון לדבריו במשטרה, לפיהם אכן היו הוא, סרסור ויוסף, קשורים לרצח או ליחס אמון לדבריו בבית המשפט, לפיהם לא היו הוא והשניים האחרים קשורים לרצח. על-כן, כאמור, לא הבענו - ואין אנו מביעים בזה - עמדה לגבי איזו מבין הגירסאות הרבות שמסר. התביעה וההגנה לא השכילו לתת בידינו כלים לבחון באמצעותם - בחינה אובייקטיבית - את נכונות גירסה זו או אחרת, בקשר למעורבותם של שלושה אלה, כפי שעלתה בדברי בן-עזרא. מאחר שהכרעת-דיננו הקודמת בוטלה על-ידי בית המשפט העליון ונתבקשנו לתת הכרעת-דין חדשה, אנו נותנים בזה הכרעת-דין חדשה, שהיא זהה להכרעת הדין הראשונה, בתוספת לאמירותינו דלעיל".

9. המבקש שב וערער (ע"פ 6251/94) ערעורו הובא בפני ההרכב שדן בשעתו בע"פ 4369/93. ביום 17.5.95 דחה בית המשפט את הערעור בדעת רוב (כבוד השופטים א' גולדברג ומ' חשין). בשלב זה עתר המבקש לקיום דיון נוסף בעניינו (דנ"פ 3391/95). לטענתו, בדחותו את ערעורו, חידש בית המשפט הלכה, בקבעו, כי בית משפט רשאי להתעלם מעדות או ראייה שהובאו בפניו ולהשתית את פסק הדין על יסודות שאינם כוללים התייחסות (חיובית או שלילית) לעדות או ראייה כאמור. כבוד הנשיא שמגר נעתר לבקשה והורה על קיום דיון נוסף, כמבוקש. בית המשפט העליון שב ונדרש איפוא לעניין בהרכב של שבעה שופטים, והחליט (בדעת רוב) להותיר את הרשעת המבקש על כנה. כבוד השופטים ג' בך וי' קדמי הצטרפו לכבוד השופטים א' גולדברג ומ' חשין (שהחזיקו בעמדה אותה קבעו בע"פ 6251/94) וקבעו, כל אחד מטעמיו, כי אשמתו של המבקש הוכחה מעבר לספק סביר. ואילו כבוד השופטים א' מצא וד' דורנר הצטרפו לפסק דינו של כבוד השופט אור (שהחזיק אף הוא בעמדה אותה קבע בע"פ 6251/94). לאחר מתן פסק הדין, ביקש המבקש לקיים דיון נוסף שני בהרכב מורחב. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 20.7.97, בהסתמך על ההלכה שנקבעה בבש"א 5388/95 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט (5) 196, 197, הלכה לפיה אין דיון נוסף על דיון נוסף.

10. כאמור בראשית הדברים, מונחת בפני בקשה לקיום משפט חוזר. הבקשה מסתמכת, כל כולה, על סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "חוק בתי המשפט"). על פי סעיף זה:

"31. (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

...4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

טענותיו העיקריות של המבקש הן שתיים: ראשית: "פסק דין זה יצר מצב אבסורדי על פיו המבקש נשלח למאסר עולם למרות ששלושה שופטי בית משפט נכבד זה הורו לזכותו." ושנית: השאלה בשלה ניתן דיון נוסף, היינו: יכולתו של בית משפט להכריע בהליך שבפניו בלא לקבוע עמדה באשר לעדות או ראייה שהובאה בפניו, לא נדונה כלל בדיון הנוסף. עוד טוען המבקש, כי הכרעת הרוב בדיון הנוסף מבוססת על טעמים שונים וסותרים ואינה מתיישבת עם טענות פרקליטות המדינה, לא כל שכן עם טענות העותר: כך בהתייחס לעדותו של בן עזרא ולהודעותיו השונות, וכך בהתייחס לקיומה (או היעדרה) של זיקה בין המסכת העובדתית על בסיסה הורשע המבקש לבין המסכת העובדתית על בסיסה הוגשו כתבי אישום נגד יוסף, סרסור ובן עזרא. לעניין זה טוען המבקש, כי סוגיית הזיקה בין שתי המסכתות עלתה רק בשלב הערעור, כך שלא ניתן לו להתגונן מפניה במהלך משפטו.

11. היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני לפי הוראות תקנה 2 (ג) לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר במקרה זה. לשיטתו, הבקשה לקיום משפט חוזר אינה אלא ערעור נוסף על הליך שנדון פעמיים בבית המשפט המחוזי (שם הוכרע פה אחד - לחובת המבקש) ושלוש פעמים בבית המשפט העליון. לדעת היועץ המשפטי לממשלה, מיצה המבקש את כל ההליכים שעמדו לרשותו ואין בקשתו הנוכחית מצביעה על כל עילה לקיום משפט חוזר. לכל היותר, ניתן לראות את הבקשה כבקשה לקיום דיון נוסף, אלא שדיון נוסף כבר נתקיים ובקשה לקיום דיון נוסף שני נדחתה כבר. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף וטוען, כי העובדה שבית המשפט העליון דחה את ערעורו של המבקש (שהורשע, כאמור, פה אחד על ידי בית המשפט המחוזי) בדעת רוב ולא פה אחד, כמו גם העובדה ששלושה שופטים סברו שיש לזכותו, אינה מקימה עילה למשפט חוזר: בחוק בתי המשפט נקבעה (בסעיף 80) נוסחה להכרעה בהליך (לרבות הליך פלילי) שנחלקו בו הדעות, ועניינו של המבקש הוכרע בהתאם להוראות החוק. לעניין זה, מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי המבקש אינו מציין, מיהו הפורום שידון במשפט החוזר המבוקש: שהרי בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש פה אחד ובית המשפט העליון, שבו נתגלעו המחלוקות המהוות בסיס לבקשה לקיום משפט חוזר, כבר דן פעמים בטענות המבקש לגופן והכריע כנגדו. בהתייחסו לטענה, לפיה נמנע בית המשפט העליון מדיון בשאלה שהובאה בפניו במסגרת דיון נוסף, משיב היועץ המשפטי לממשלה, כי טענות המבקש בעתירתו לקיום דיון נוסף נדונו בהרחבה ובהעמקה על ידי שופטי הדיון הנוסף והוכרעו על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה. בהתייחסו לקיום משפט חוזר בהתקיים חשש של ממש לעיוות דין, מפנה היועץ המשפטי לממשלה להחלטות שנתקבלו במ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: "פרשת ברנס") ובמ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334 (להלן: "פרשת עזריה"). לטענתו, על פי העולה מהלכות אלו, לא עלה בידי המבקש, להראות כי בקשתו אינה אלא ערעור נוסף גרידא או כי "מבט על" על מלוא חומר הראיות מעורר חשש ממשי, כי אכן נגרם למבקש עיוות דין בהרשעתו. לשם הוכחת טענה זו סוקר היועץ המשפטי לממשלה באריכות את ההליכים הנוגעים לרצח המנוח ומצביע על הדיון המקיף והמעמיק בכל הטענות שהעלה המבקש ואשר מועלות בשנית בבקשה שבפני.

המסגרת הנורמטיבית

12. העילות בדין לקיומו של משפט חוזר קבועות בסעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הקובע:

"31. (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

כאמור, סומך המבקש את כל טענותיו על סעיף 31 (א) (4) לחוק. סעיף 31 (א) (4) הוסף לא מכבר לחוק (במסגרת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 22), התשנ"ו1996-), בעקבות המלצת הוועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר, בראשות השופט א' גולדברג (להלן: "ועדת גולדברג"). מאז תיקון החוק דן בית המשפט העליון מספר פעמים בסעיף במתכונתו החדשה. אולם עד כה נטען דבר קיומו של עיוות דין כעילה נוספת, ולא בלעדית, לקיומו של משפט חוזר. מבחינה זו, מחייבת הבקשה שבפני התייחסות עצמאית ונפרדת למונח "עיוות דין" ולמשמעותו בהקשר הדברים. לפיכך, נדון תחילה בעקרונות הכלליים העומדים בבסיס המשפט החוזר בכלל, לאחר מכן, נידרש לשימוש בביטוי "עיוות דין" במשפטנו בכלל ובמשפט הפלילי בפרט. על בסיס צירוף הדברים נידרש למעמדו של עיוות הדין במסגרת הליך המשפט החוזר:

על המשפט החוזר

13. שני עקרונות יסוד עומדים בבסיס קיומו של המשפט החוזר: עשיית צדק ומניעת טעות מזה וסופיות וודאות מזה. ועדת גולדברג, שנדרשה לסוגיית העילות הראויות לקיומו של משפט חוזר, ציינה:

"המשפט הפלילי אינו חסין מפני טעויות, וכבר אמר השופט (כתוארו אז) אגרנט בבג"צ 175/50 (ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ה 737, 751) כי:

'מטבע הדברים לא קיימת וטרם נוצרה, באיזה ארץ שהיא מערכת משפט העשויה לפעול בשלמות וללא תקלה ולעשות צדק מוחלט בכל מקרה ומקרה...אף השופטים, בהיותם בני אדם, עלולים לטעות מדי פעם בפעם'.

לפיכך יש לשאוף לכך כי הרשעות שוא יוכלו לבוא על תיקונן. מאידך גיסא, עומד עיקרון אחר, חשוב אף הוא, של סופיות הדיון. כפי שמציין פרופ' ש"ז פלר במאמרו 'הרהביליטציה: מוסד משפטי מיוחד מחוייב המציאות' (משפטים א (תשכ"ח) 497, 503: 'נחרץ הדין סופית - הוא הדין ואין להשאיר כל תקוות ואפשרויות להתדיינות נוספת ומחודשת. מובן, בחריג אחד...כשמתגלות סיבות העשויות להוות עילה למשפט חוזר. מלבד זה, פסק הדין הסופי צריך להתאפיין ביציבות כמעט מוחלטת; אחרת מעמידים בסכנה גמורה את כל יעילותו החינוכית והמרתיעה'.

התנגשות זו בין הצורך לתקן עיוותי משפט ובין כלל סופיות הדיון, מחיבת איזון ביניהם, אשר מביא בהכרח לכך כי העילות למשפט חוזר תהיינה במשורה. השיקול להרחבתן או לצמצומן של העילות אינו יכול להיות מנותק ממידת אמינותן של הערובות הקיימות בהליך הפלילי (במובנו הרחב) מפני הרשעות שוא. ככל שמתמעט הבטחון בערובות גדל הצורך בהרחבת העילות ולהיפך." (שם, בעמ' 54; ראו גם פרשת עזריה, עמ' 354-353).

על בסיס הנחות אלה סיימה הוועדה וקבעה, כי:

"לדעת הוועדה אין הסעיף האמור (סעיף 31 לחוק בתי המשפט - א'ב') עונה על האפשרות כי התוצאה המרשיעה במשפט נגרמה עקב התרשלותו הברורה של עורך-הדין בניהול המשפט. כגון שלא העריך נכונה את חשיבותה של ראייה קיימת ולפיכך לא הביאה במשפט; הוא לא שאל עד שאלה חשובה; המליץ בפני הנאשם שלא להעיד במשפט והנאשם קיבל את דעתו; וכיוצא באלה מקרים בהם קיפוח הגנתו של הנאשם שינה, על פני הדברים, את תוצאת המשפט לרעתו...מכאן מסקנתנו כי יש לתקן את סעיף 31 (2) לחוק בתי המשפט, לפיו רק עובדות או ראיות חדשות שלא היו יכולות להיות בידי הנידון או להיות ידועות לו בשעת בירור משפטו, הן עילה למשפט חוזר...כמו כן נראה לוועדה כי יש להוסיף "עילת סל" נוספת למשפט חוזר. זאת כדי שלא יהיו ידיו של בית המשפט כבולות להעתר לבקשה במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם נתעורר בלבו חשש של ממש כי נגרם עיוות דין, והם אינם נכללים בגדר העילות האחרות למשפט חוזר. וכן כדי לתקן, במקרים ראויים, מצב של ניגוד בין פסקי דין שונים." (שם, בעמ' 55-56; ראו גם דברי ההסבר להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 22) (עילות למשפט חוזר), התשנ"ו1995-, ה"ח 131, 132)

על "עיוות דין"

14. מעצם טיבו וטבעו, אין הביטוי "עיוות דין" ניתן להגדרה ולתיחום כלליים: זיהויו והגדרתו ייעשו ממקרה למקרה, על-פי נסיבותיו של מקרה לגופו: "צופנת-הפענח הוא בצירוף התיבות "עיוות דין", ובית המשפט יעשה כחוכמתו וכמצפונו." (דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' יורם אבוטבול, פ"ד נא(2) 1, 29 ; והשוו: ע"פ 5052/95 ואקנין נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 642, 657; ע"פ 2910/94 ארנסט יפת, נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221, 370; ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד, פ"ד לג (2) 281, 292; ד"נ 22/82 רביב נ' בית יולס, פ"ד מג (1) 441, 463). המושג אינו זר למשפטנו, ולמשפט הפלילי בכלל זה. בית המשפט העליון נזקק לו עם הקמתו (וראה ע"פ 1/48 סילבסטר נ' מדינת ישראל, פ"ד א 5, 18). הוא מצוי, בין היתר, בסעיף 26 (א) לחוק הבוררות, התשכ"ח1968- (שעניינו אי ביטולו של פסק בורר שנפלה בו עילת ביטול - משום שקיומה של עילה זו לא גרם עיוות דין), בסעיף 440 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955- (שעניינו דחיית ערעור על פסק דין שנפל בו פגם משפטי - אם השתכנע בית המשפט שפגם זה לא גרם עיוות דין למערער) ובסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי". גם עניינו של סעיף זה הוא בדחיית ערעור על פסק דין, אפילו ניתן היה לקבל טענה מטענות הערעור - אם לא נגרם עיוות דין, באשר לפרשנותו של סעיף 215 ראו: ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (1) 793). עם זאת, אין להסיק מכך, מניה וביה, כי פרשנותו של הביטוי, כאמת מבחן לקיומו של משפט חוזר תהא זהה לפרשנותו של הביטוי כאמת מידה לאי-קבלת ערעור או לאי ביטולו של פסק בורר (וראו לענין זה: א. ברק, פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה, עמ' 599-602).

15. בפרשת עזריה ציינתי, בהתייחס לסעיף 31 (א) (4):

"לבחינתה של עילה זו, על הנשיא להשקיף "במבט-על" על מלוא חומר הראיות - המקורי והנוסף - ולשאול עצמו, אם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין." (שם, בעמ' 360-359).

כבוד המשנה לנשיא, שנדרש אף הוא לסוגייה, בדונו בפרשת ברנס, ציין:

"לדידי חולש הדיבור 'עיוות דין' בסעיף 31 (4) שאליו נלוות המלים 'חשש של ממש' על סעיף 31 כולו. דיבור זה לא התכוון להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף, שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות אליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו; אלא הוא התיר לבית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש עת קבע את הנוסח המקורי של סעיף 31 , והוא - כאשר קיים חשש של ממש שאיש חף מפשע הורשע. יש לחזור ולהדגיש: התיקון לא בקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון הסופיות של פסק הדין, אלא לתת לנשיא, או לשופט המטפל בבקשה, כלי נוסף, מעין 'סעיף עוללות', המאפשר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר, כאשר הוכח לשביעות רצונו שנתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן, המצדיקות את הדבר." (שם, בפיסקה 5).

מן הכלל אל הפרט

16. כאמור ברישא, מקרהו של המבקש אינו מקרה שגרתי. עם זאת, ייחודו של המקרה לא נעלם מעיני השופטים שדנו בו. אדרבא: בתי המשפט נהגו זהירות יתרה במקרה זה וטענותיו של המבקש נבחנו שוב ושוב לגופן. כך הרשיע בית המשפט המחוזי ( פה אחד ) את המבקש פעמיים - תחילה בלא שהתייחס לעדותו של בן עזרא ולאחר מכן, בהנחיית בית המשפט העליון, תוך התייחסות גם לרכיב זה. גם בית המשפט העליון שב וקבע את אשמתו של המבקש, תחילה בע"פ 6251/94 ולאחר מכן בדנ"פ 3391/95. אכן, פסקי דינו של בית המשפט העליון ניתנו בדעת רוב ולא פה אחד. אולם עובדה זו, כשלעצמה, ודאי שאינה מעידה על קיומו של עיוות דין. ההסדר השיפוטי בישראל מניח את קיומם של חילוקי דעות בין שופטים וקובע כללי הכרעה במקרים בהם מתגלעים חילוקי דעות במותב הדן בהליך, הן בהליך פלילי והן בהליך אזרחי (וראה סעיף 80 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-). גם העובדה ששלושה משופטי בית המשפט העליון, שנטלו חלק בדנ"פ 3391/95 סברו, איש איש מטעמיו, כי ראוי היה לזכות את המבקש אינה מעידה על קיומו של עיוות דין: הואיל וארבעת השופטים הנוספים שישבו בדין סברו שיש להותיר את הרשעת המבקש על כנה. כלל ההכרעה הוא אחד: למותב של שלושה שופטים ולמותב גדול יותר (והשווו: דנ"פ 3576/97 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, טרם פורסם וכן ד"נ 3/88 בן ציון נ' הוצאת מודיעין, פ"ד מב(2) 212, 215).

17. טענתו הנוספת, של המבקש היא, כי הואיל והסוגייה שבשלה נתבקש וניתן דיון נוסף, לא נדונה במסגרת דיון כאמור, קמה עילה לקיום משפט חוזר. אין בידי לקבל טענה זו. בשלב הדיוני בו אנו מצויים אין אנו שואלים עוד אם צדקה הערכאה הקודמת שדנה בהליך או אם טעתה; אם דנה בכל נקודות המחלוקת, או אם נמנעה מכך. כוחן של שאלות אלו יפה בשלב הערעור - ושלב זה מוצה מכבר. השאלה שבפנינו היא אם ההימנעות הנטענת הסבה עיוות דין למבקש. נחה דעתי שאין הדבר כך. כל אחד מן השופטים שישבו בדיון הנוסף נדרש לשאלת מהימנותו של בן עזרא. התוצאות אליהן הגיעו השופטים, כמו גם ההנמקות שניתנו על ידיהם, שונות. עם זאת, אין מחלוקת, כי רוב השופטים הגיע לכלל מסקנה בדבר אשמתו של המבקש.

18. לא מצאתי ממש גם בטענה, כי לא ניתנה למבקש האפשרות להתגונן נגד הטענה, כי ביצע את הרצח בשיתוף פעולה עם יוסף, סרסור ובן עזרא. מלכתחילה הואשם המבקש בכך שרצח את המנוח "לבדו או ביחד עם אחרים". חלק ניכר מחקירותיו של המבקש ומעדותו יוחד לשאלת זיקתו ליוסף ולסרסור. למבקש היו די והותר הזדמנויות להתייחס לרכיב זה. יתרה מזו, אף עתה, לאחר שנסתיימו כל ההליכים בעניינו של המבקש, לא שונתה מהות הרשעתו: לא נקבע ממצא בשאלת קיומם או היעדרם של שותפים נוספים לרצח. ממילא לא ניתן היה לקבוע ממצא כאמור בלא ששותפים כאמור נטלו חלק בהליך. .

19. לאחר שדנתי בטענותיו הנקודתיות של המבקש, הגיעה השעה לבחון ב"מבט-על" את מלוא חומר הראיות בעניינו של המבקש. אין אני יושב כאחד מן השופטים שדנו בעניינו של המבקש בערכאה ראשונה או בערכאת ערעור. אין אני נדרש לשאלה אם מסכים אני לכל אחד ואחד מנימוקיו של כל אחד מן השופטים שסברו שיש להרשיע את המבקש. השאלה הניצבת בפני היא אם, על פי השקפתי שלי, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין וכי המבקש הוא חף מפשע. לאחר שעיינתי בכל פסקי הדין שניתנו בעניינו של המבקש ובכל טיעוני המבקש בבקשה שבפני נחה דעתי שאין הדבר כך. בפני בית המשפט הוצג מכלול ראיות הקושר את המבקש לזירת הרצח. כך הימצאותו של המבקש בדירת המנוח בעת הרצח, כך פציעתו וכך העובדה שנמלט מן הדירה, כשבידיו כספים שהשתייכו למנוח. אין עוד חולק על אמיתותן של ראיות אלו; המבקש עצמו חזר בו מכפירתו הכוללת והוא מודה באמיתותן. אין גם חולק, כי המבקש עשה כל שלאל ידו על מנת להרחיק עצמו מכל קשר לרצח ולזירת הרצח וכי מסר גרסאות שקריות בעניין זה לבת זוגו ולמשטרה. אל כל אלה מצטרפים הזיהוי (הלא-ודאי) של כלי הרצח כסכין שנעלם מבית המבקש ועדותו של אבנר כבל, לפיה פנה אליו המבקש מספר ימים לפני הרצח והציע לו לפרוץ עמו לדירת המנוח. בית המשפט המחוזי מצא לנכון להעדיף את עדותו של כבל על עדות המבקש, שכאמור לעיל הכחיש תחילה את כל דבריו של כבל ורק לאחר מכן הודה, טיפין טיפין, באמיתות טענותיו של כבל, למעט הטענה בדבר ההצעה האמורה. קביעה זו, המסורה בראש ובראשונה לשיקולה של ערכאה ראשונה, עומדת בעינה. כנגדה של מסכת ראייתית זו, מציב המבקש את גרסתו שלו (ושמא נאמר - את גרסתו הנוכחית) ואת גרסתו של בן עזרא (ושמא נאמר - גרסתו המוקדמת).

20. על גרסת המבקש אמרו בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון (בדעות הרוב, בין בערעור ובין בדיון הנוסף) את דברם. בהתחשב בשקריו הקודמים של המבקש ובעדויות החפציות שנמצאו בזירת הרצח, כמו גם בהגיונה הפנימי של גרסת המבקש, קשה עד מאד לראות בגרסה זו של המבקש טענה המקימה ספק סביר שיש בו כדי להביא לזיכויו, כמו גם חשש ממשי, כי בהרשעה נגרם למבקש עיוות דין. לפי גרסה זו, אין המבקש אלא עובר אורח תמים שנקלע בטעות לדירת המנוח דוקא בעת הרצח ונמלט בעור שיניו לאחר שהותקף על ידי מבצעי הרצח "האמיתיים". לשם קבלת גרסה זו נדרשים אנו להאמין, בין היתר, בכך שהמבקש, שהוא בעל חגורה שחורה בקרטה, ישב תחילה בדירת המנוח באפס מעשה שעה ששמע את המנוח, ידידו, מותקף בידי שודדים, וכי לאחר מכן, מילט עצמו מן הדירה, כל עוד נפשו בו, כשהוא פצוע וזב דם, וכל זאת בלא שהותיר כתם דם כלשהו על מדרגות הבית. בו בזמן, נדרשים אנו להתעלם משרידי דמו של המבקש שנמצאו בחדר השינה של המנוח, מקום בו לא שהה המבקש כלל, לפי גרסתו, להתעלם משרידי דמו של המבקש (המעורבים במים), שנמצאו על הסכין בחדר השינה ומכתמי דם שנמצאו על מתג החשמל בחדר האמבטיה בדירת המנוח ולהניח, כי כל הפעולות שעשה המבקש לאחר הרצח, כדי להסתיר את נוכחותו בזירת הרצח, נבעו מחרדתו, כי יאונה לו רע מצד מבצעי הרצח "האמיתיים" או כי יואשם ברצח על לא עוול בכפו.

21. גם גרסותיו של בן עזרא, על גלגוליהן השונים, אינן מקימות אותו חשש ממשי לעיוות דין. לשם כך, איני מוצא צורך להידרש לשאלת אופיו ומהימנותו של בן עזרא. די לי אם אומר, כי אף הגרסה הנוחה ביותר למבקש (כאמור לעיל, אחת מני גרסאות רבות, שקצתן שקריות בעליל וקצתן שוללות מכל וכל כל מעורבות של בן עזרא, יוסף וסרסור ברצח) אינה מתיישבת עם טענות המבקש. אין בפנינו טענה, כי בן עזרא עצמו נכח בדירת המנוח. גרסתו מבוססת על דברים ששמע, לטענתו, מיוסף וסרסור. והנה: גרסה זו כוללת פרטי פרטים ששמע בן עזרא (לטענתו) מיוסף וסרסור באשר לביצוע הרצח, דוגמת טמפרטורת המים בבית המנוח, העובדה שהמנוח "לא רוצה להחנק", קיומה של מערכת אזעקה בדירת המנוח ועוד. אך אין בה כל זכר, לא כל שכן אישור, לטענות המבקש, לפיהן נתקלו מבצעי הרצח "האמיתיים" (היינו: יוסף וסרסור) במבקש ופצעו אותו, עד שנמלט מן הדירה. ניתן היה להניח, כי לו אכן כך קרו הדברים, היו יוסף וסרסור מגלים את אזני בן עזרא אודות התפתחות מרכזית זו בשוד וברצח, ואפשר שאף היו נוקטים פעולה כלשהי לשם מרדף אחרי המבקש, כמי שהיה עד לרצח. כאמור, לא נמצא זכר לכל אלה בהודעותיו של בן עזרא.

סוף דבר

22. כאמור בראשית הדברים, מסכת הארועים שביסוד הבקשה שבפני היא חריגה וייחודית. גם כיום, לאחר שהמבקש הורשע בכל הערכאות ברצח המנוח, אין אנו יודעים אל נכון, מהי המסכת העובדתית השלמה הנוגעת לרצח המנוח. לא בכדי הואשם המבקש מלכתחילה ברצח המנוח "בין לבדו ובין אם ביחד עם אחרים". ולא בכדי נמנע בית המשפט המחוזי שהרשיע את המבקש מהכרעה בשאלה אם פעל המבקש לבדו. אולם בדוננו בהליך פלילי אנו ממקדים את מבטנו ב"יש", בראיות שהובאו בפני בית המשפט - ולא בהשערות ובטענות שיש בהן כדי להסביר את שלא הוכח בבית המשפט: אכן, כבר נאמר בע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו' 514, 520:

"במשפט רצח, בו העדים שנוכחו בשעת מעשה, הם לעתים במספר מועט או אינם בנמצא כלל, עלול חומר ההוכחה מטעם הקטיגוריה להכיל, לפעמים חלל ריק ופרשיות סתומות. ברור כי במצב דברים זה אין מתפקידו של בית המשפט למלא את החלל או לפרש את הסתום, ובודאי שחלילה לו לעשות כן בדרך מלאכותית. עליו, על בית המשפט, להביא בחשבון כי בחומר העדות שהציגה הקטיגוריה ישנם דברים אחדים אשר אמנם לא בא עליהם פתרון משביע רצון, ולשקול אם אף על פי כן קיימת הוכחה מספקת המקשרת את הנאשם אל מעשה הרצח בו הואשם. במלים אחרות, תפקידו של בית המשפט הוא לדון בהאשמה, המתבררת לפניו, על סמך החומר שהוצג במשפט, ולאו דווקא לצייר תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם". (ראו גם את פסק דינו של כבוד המשנה לנשיא בע"פ 2109/96 אל עביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 673, 734-733).

עניינו של המבקש נדון שוב ושוב בערכאות. כל הערכאות שדנו בעניינו הגיעו לכלל מסקנה, כי הוכח, מעבר לכל ספק סביר, כי רצח את המנוח. לא מצאתי, כי מסקנה זו, או הביסוס לה, מקימים חשש של ממש, כי נגרם למבקש עיוות דין. לפיכך, דין הבקשה למשפט חוזר להידחות.

ניתנה היום, י"ז בשבט התשנ"ט (3.2.99).

א

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97075580.A01/דז/


מעורבים
תובע: סימון בן-ארי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: