ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יהשוע בחבוט נגד עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ :


בפני כבוד ה רשמת תמר נסים שי

מבקשים

  1. יהשוע בחבוט (המנוח)
  2. תמר גמליאל

נגד

משיבים

  1. עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
  2. מימון בוחבוט (המנוח)
  3. יגאל בוחבוט

בית המשפט העליון דן במשמעותו ובתכליתו של סע' 19 לחוק המקרקעין וקבע כדלקמן:

החלטה

עניינה של החלטה זו בשתי בקשות לסעדים זמניים בנוגע לזכויות בדירת מגורים ברח' גולני בטבריה, הידועה גם כגוש 15008 חלקה 3 תת חלקה 3 ( להלן: הדירה או הנכס).

בקשה אחת הינה למתן צו, אשר יורה על סילוק ידו של המשיב 3 ( ולהלן: המשיב) מהדירה אליה פלש בראשית חודש מאי 2017, לאחר פטירת מר יהושע בחבוט ז"ל ( ולהלן: המנוח), אשר התגורר בדירה משך למעלה מ – 50 שנה עד שהלך לבית עולמו בחודש אוגוסט 2016.

הבקשה הנוספת הינה למתן צו איסור דיספוזיציה בזכויות הרשומות בנכס, צו מניעה האוסר על שינוי החזקה בנכס, צו המורה על מינויה של בתו של המבקש המנוח – הגב' תמר גמליאל ( ולהלן: המבקשת) כמנהלת הנכס לצורך שמירת מצבו, הפיקוח עליו ומניעת כל פגיעה או עריכת שינוי בו, וזאת עד להכרעה בהליך העיקרי.

ביום 25.5.17 נעתרתי לבקשות במעמד צד אחד באופן חלקי, כך שניתן צו איסור דיספוזיציה ביחס לזכויות בנכס, וכן ניתן צו המופנה למשיב והאוסר עליו לשנות מהמצב הקיים בנכס, לרבות ביחס לרכוש המנוח והמיטלטלין המצויים בו ובחצריו.

ביום 8.6.17 התקיים דיון בבקשות במעמד הצדדים. אציין, כי ב"כ המבקשים הופיע על דעתה של המשיבה 1 והודיע כי למעשה אין לה עמדה ביחס לצו, וכי תכבד כל החלטה שתינתן בגדרי הליך זה. עוד ציין כי הנכס רשום על שם מר בחבוט דוד חי ז"ל ( אביו של המנוח).

לאחר חקירת הצדדים ושמיעת טענותיהם, ניתנה לצדדים ארכה להגשת פסיקה לצורך מתן החלטה, תוך הבהרה כי מדובר בפסיקה בלבד, אליה לא יתלווה כל טיעון נוסף. חרף האמור, הוגשו לבית המשפט בקשות שונות ותגובות עליהן. בין היתר הגיש המשיב טיעון מפורט לעניין הבקשה עצמה, ובעקבות זאת הוגשה בקשה למחיקת הטיעון. עוד הוגשה בקשה בדבר הסתרת חומר ראיות מבית המשפט, ובקשה להוספת ראיה.
ביום 8.7.17 ניתנה החלטה במכלול הבקשות. בין היתר ולצורך העניין שלפניי, אציין כי נעתרתי לבקשה להוצאת התגובה מהתיק, וכן לבקשה לצירוף ראיה. בצד האמור, ובנסיבות כמפורט שם, קצבתי למשיב ארכה נוספת להגשת פסיקה, כאמור בהחלטה שניתנה במועד הדיון.

עד כה לא הוגשה פסיקה או כל הודעה אחרת מטעמו של משיב זה, והחלטה זו, אם כן, ניתנת בהיעדרה.

ואלה טענות המבקשת:

הבקשות לסעדים זמניים מוגשות במסגרת תובענה למתן סעד הצהרתי וצו עשה. במסגרתה עותרת המבקשת, שהינה בתו ויורשתו היחידה של המנוח ( בהתאם לצוואה), להצהיר כי המנוח, אשר התגורר בדירה משך 50 שנה עד לפטירתו, הוא מי שזכאי להירשם כבעלים של הנכס.

המשיבה 1 הינה חברת עמידר שמנהלת את נכסי רשות הפיתוח, שהייתה הבעלים המקוריים של הנכס ולימים מכרה את הזכויות בו לאביו של המנוח - דוד חי בוחבוט ז"ל ( להלן: דוד). כאמור, עד למועד זה הזכויות רשומות על שם דוד.

המשיב 2 הינו עיזבון המנוח מימון בוחבוט ז"ל ( להלן: מימון), שהיה אחיו של המנוח ובנו של דוד, וזאת באמצעות יורשיו, שאחד מהם הינו המשיב.

בתמצית יצוין, כי על פי הנטען בתביעה, ירש מימון את הזכויות בדירה מאביו דוד, לאחר שמי מאחיו הסתלקו מהעיזבון לטובתו, ואת יתר הזכויות רכש מאחיו שלא הסתלקו ממנו ( במימונו ובסיועו של המנוח). נטען, כי את מלוא זכויותיו בדירה העביר לבסוף מימון למנוח, אשר כאמור התגורר בדירה מאז פטירת דוד ובמשך כל השנים, ללא עוררין מצד מי מהיורשים.

המנוח התגורר בדירה, נהג בה מנהג בעלים, נשא בכל התשלומים בגינה, שיפץ אותה והשביחה ואף ניהל ממנה את עסקיו. אף הרשויות ראו בו בעלים של הנכס, ופנו אליו בדרישות לתשלומים שונים בגינה. רכושו וחפציו של המנוח מצויים בנכס עד היום.

מאז פטירת המנוח ועד למועד פלישת המשיב, החזיקה המבקשת בנכס, ביקרה בו ושמרה על רכוש אביה וחפציו האישיים המצויים בו, לרבות חפצים בעלי ערך. המבקשת נהגה להגיע לנכס מדי פעם, לשהות בו ולעשות בו שימוש.

לאחר פטירת המנוח פנו לראשונה אל המבקשת מי מיורשי מימון, והעלו טענות בדבר זכותם בנכס. המבקשת דחתה מכל וכל את הטענות.

ביום 9.5.17 נודע למבקשת כי דלתות הדירה נפרצו, וכי המשיב פלש לדירה, זרק והשחית את הרכוש המצוי בו.

על יסוד האמור לעיל, בשים לב להחזקתו של המנוח בנכס משך למעלה מ-50 שנה ולרכישתו אותו ממימון בסביבות שנת 2000, בהיעדר כל טענה של מי מהיורשים לזכויות כלשהן בנכס על פני השנים, הרי שקיימת עילה לכאורה לתביעה, ואין מקום להורות על ביטול הצו הארעי שניתן בדבר איסור הדיספוזיציה. כמו כן, יש להורות על סילוק ידו של המשיב שפלש לנכס.

טענות המשיבים:

המשיבים לא הגישו תגובות בכתב.

בדיון בפניי טען ב"כ המשיבים ( שהינו למעשה ב"כ כל יורשי מימון ז"ל), כי אין חולק שהסכם המכר המקורי והיחיד נערך בין המשיבה 1 לבין דוד, וכי בהתאם לצו הירושה שניתן בעניינו של דוד ולהסכמים המאוחרים בין יורשיו לרבות המנוח, כלל הזכויות בנכס הועברו למימון, בין בתמורה ובין שלא בתמורה. עם פטירתו של מימון הועברו זכויותיו ליורשיו בהתאם לצו ירושה שניתן בעניינו.

בעדותו הוסיף המשיב, כי המנוח עבר להתגורר בטבריה על פי הצעתו של מימון, אשר הקים עבורו עסקים והתיר לו להתפרנס מהם, וכל זאת מתוך כבוד למנוח שהיה מבוגר ממימון. לאחר שהוריהם של המנוח ומימון הלכו לבית עולמם, הועברו 5/7 חלקים מעיזבונם למימון, ויתרת החלקים – 2/7 נרכשו על ידו מיתר היורשים, ואין ספק שכך היה.

עוד נטען כי מימון, ילדיו וקרובי משפחה אחרים, טיפלו במנוח לאורך השנים ודאגו לענייניו.

המשיב הוסיף כי נכנס לבית בהתבסס על אישור משפטי שקיבל מבא כוחו, עו"ד אורי מס, שאם לא כן המנעולן שפרץ לנכס לא היה מסכים לפרוץ את המנעול.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי דברי הצדדים, בשים לב לרישום הזכויות אצל המשיבה 1, סבורני יש מקום להותיר את צו איסור הדיספוזיציה בעינו עד לתום ההליך המשפטי, כמו כן, בהיעדר טיעון לעניין הנזקים העלולים להיגרם למשיב ובהיעדר כתב הגנה מטעמו ( עד היום), הרי שיש מקום להרחיב את הצו בעניינו ולהורות על סילוק ידו ממש עד להכרעה בתובענה.
להלן אפרט טעמיי.

תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, קובעת כי לצורך מתן סעד זמני, בית המשפט יבחן קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה. לעניין זה "די בכך שבית המשפט ישתכנע כי התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק" ( ראה רע"א 7547/16 לשכת עורכי הדין בישראל נ' זכותי מומחים לזכויות רפואיות בע"מ (פורסם בנבו) [3.11.16]). כן יבחן בית המשפט את מאזן הנוחות בין הצדדים. כידוע, בין שיקולים אלה מתקיים יחס גומלין המכונה " מקבילית כוחות", כך שככל שסיכויי התביעה להתקבל גבוהים יותר, קטן משקלו של מאזן הנוחות ולהיפך.
בנוסף, שוקל בית המשפט שיקולי יושר. היינו, אם הבקשה הוגשה בתום לב, ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין.

אשר לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה –

בתביעה נטען, כי כשנה לפני פטירת דוד, התעוררה הזדמנות לרכוש את הנכס מרשות הפיתוח. המנוח פעל לעשות כן עבור הוריו, ונתן בידי אביו את התשלום הראשון לשם כך. באותו מועד נרשם הנכס בבעלות דוד. בשנת 1965, בסמוך לרישומו ועוד בטרם שהיה בידי דוד להשלים את יתרת התשלום, הלך דוד לעולמו. לאחר פטירת האב, עברו המנוח ורעייתו להתגורר עם אמו של המנוח בנכס, והמנוח התגורר שם מאז. האם הלכה לעולמה בשנת 1966.
המבקשת טוענת, כי עזבונו של דוד כלל את הדירה, וכן זכות שכירות בחנות בעיר העתיקה וסכומי כסף מסוימים. כיוון שהחנות בעיר הייתה מהותית למחיית מימון, הסתלק המנוח מהעיזבון וכך עשו משיקוליהם גם אחים נוספים, והירושה התחלקה בין מימון לבין שני אחים נוספים, כאשר מימון ירש 5/7 מהעיזבון ושני האחרים 1/7 כל אחד.
זמן מה לאחר פטירת דוד באה המשיבה 1 בדרישת תשלום ליורשיו בכלל ולמימון בפרט, לפרוע את יתרת התמורה בגין הנכס שלא הספיק דוד לשלם בחייו. כנגד האחים אף ננקטו הליכי גבייה. משהיה המנוח הבעלים דה פקטו של הדירה, פנה אליו מימון בדרישה לשלם את יתרת התשלום. המנוח עשה כן, ונתן בידי מימון סכומי כסף כדי לסלק תשלומים אלה.
לימים נתגלע בין האחים סכסוך ביחס לכלל הזכויות בעיזבון. גם במקרה זה נתן המנוח למימון כספים לצורך רכישת חלקי האחים האחרים בדירה, לשם סיום כל המחלוקות. באופן זה, בכספים שקיבל מהמנוח, רכש למעשה מימון זכות במלוא הנכס, אולם כפי שהיה ברור לשני האחים ( מימון והמנוח) ולכל יתר המשפחה, הבעלות האפקטיבית והמעשית הייתה של המנוח.

המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לאורך השנים סייע המנוח למימון בכספים רבים. בשנת 1995 היה זקוק מימון לסכום משמעותי נוסף ופנה למנוח. למנוח ולמימון הייתה, בין היתר, זכות דיירות מוגנת בנכס בטבריה ששימש לניהול עסק משותף של השניים. למרות שהיה מדובר בנכס מניב, הסכים המנוח לבקשת מימון למכירת זכויותיו, כאשר כל התמורה תועבר לידי מימון. בתמורה התחייב מימון להסדיר את שהיה ברור וידוע לצדדים, ולהעביר את הבעלות בנכס על שם המנוח. הצדדים פעלו למימוש ההסכמה וחתמו על הסכם עם בעל הנכס, והתמורה עברה במלואה למימון, אך העברת הדירה על שם המנוח נגררה מספר שנים. בשנת 99 לערך התקשר המנוח עם עו"ד מטעמו ( עו"ד קורין), שיטפל בהעברת הנכס על שמו, ואף מימון עשה כן. מימון ביקש ( בהתאם לייעוץ משפטי שקיבל), כי העברת הנכס תעשה כמתנה, ועורכי הדין של הצדדים אף הכינו מסמכים מתאימים.
ככל שהיה ידוע למנוח, עדיין עמדה סוגיית הסדרת רישום חלקי האחים הנוספים, שירשו עם מימון את עזבון דוד, על שם מימון. עורך דינו של מימון צריך היה להסדיר זאת טרם העברת הנכס על שם המנוח.
המבקשת אינה יודעת מדוע לא הושלם הרישום. אולם, לטענתה, בשנים אלה ניהל המנוח מאבק משפטי על נכס אחר, ועל אף היותו איש עסקים מצליח עד לאותה עת, הרי שלא היה בקיא דיו או נתן דעתו על הפרוצדורה, והסתמך על עצם ההליך להעברת הנכס על שמו כ"מעשה גמור". בהמשכו של אותו סכסוך בעניין הנכס האחר, אף נוצר קרע בינו לבין בא כוחו דאז, ונראה כי בשל אותו קרע אף לא ידע המנוח כי הסדרת הרישום לא הסתיימה מעולם. לאורך כל השנים סבר כי העסקה הושלמה ונרשמה, וכך אף סברו בני המשפחה כולם.
לאחר פטירת מימון ב – 2001 הוצא צו ירושה, ומתוך מודעות מוחלטת לבעלות המנוח בדירה לא פעלו יורשי מימון לרשום את הנכס על שמם ולא העלו כל טענה לגבי הזכויות בו, לרבות ברישום הערת אזהרה. למבקשת הוברר לראשונה כי הרישום לא הושלם, עת נדרשה להגיש בקשה לצו אפוטרופסות לאביה בחודש אוגוסט 2016 ( שבועיים טרם פטירתו).

הטענה המרכזית שבפי המבקשת הינה כי הגם שהעניין לא הסתיים ברישום, הרי שמימון העביר או התחייב להעביר את זכויותיו בנכס למנוח. עוד נטען, כי עומדות למנוח זכויות מכח פרק ח' לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [ נוסח חדש] תשכ"ט 1969, מכוח ישיבתו שם משך שנים. המנוח החזיק בנכס, התגורר בו ונהג בו מנהג בעלים משך למעלה מחמישים שנה, וזאת מבלי שנשמעו מפי מבני המשפחה טענות לעניין זכויות של מי מהם בנכס.

אכן, אף כי ראיה לאותה רכישה לא היה בידי המבקשת להציג, הרי שהטענה כי המנוח החזיק בנכס משך שנים ארוכות איננה שנויה במחלוקת, ואף כעת לא הובאה כל ראיה כי מי מיורשי מימון או בני המשפחה האחרים דרש בעבר את סילוקו. מימון הלך לעולמו אף הוא לפני כ – 16 שנה ואף יורשיו, ככל שיש בידיהם זכות, לא עשו מאום כדי לתובעה.

לא נעלם מעיני כי בידי המשיב, לכאורה, זכויות טובות. אף המבקשת אינה חולקת כי במישור הפורמאלי הזכויות עברו למימון ( ראה המסמכים שהציג המשיב – צו הירושה, שטרי המכר עם האחים שנותרו בעלי זכויות בעיזבון עמו ואישורי המס). יחד עם זאת, עד למועד זה הדירה עצמה אינה רשומה על שם מימון, חרף הרכישה המוכחת. הרישום אצל המשיבה 1 נותר בשמו של אביהם המנוח – דוד ועניין זה אומר דרשני ולמצער טעון בירור.

בנסיבות העניין, לכל הפחות לשלב זה של ההליך, אף שקיימות ראיות לזכויות למימון ( ומכוחו למשיב), הרי שנוכח העובדה שזכותו של מימון לא נרשמה ונוכח החזקה על פני השנים של אחיו המנוח, ובשים לב לטענות המבקשת בדבר הסכמות האחים ביחס לזכויות בדירה, הרי שלא ניתן לטעון כי התביעה הינה תביעת סרק ויש לאפשר את בירורה.

לעניין סילוק היד המבוקש - המשיב לא פנה למבקשת טרם הכניסה לדירה להסדיר את סוגיית החזקה, אלא ( ואף על כך אין מחלוקת) פלש לדירה לאחר שפרץ את הדלת. זאת עשה, חרף העובדה שחפצי המנוח מצויים בדירה והמבקשת למעשה מחזיקה בו מאז פטירת המנוח.

סע' 19 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

בית המשפט העליון דן במשמעותו ובתכליתו של סע' 19 לחוק המקרקעין וקבע כדלקמן:

"סעיף 19 לחוק המקרקעין נועד לתת אמצעי בידי בית-המשפט להחזיר מצב לקדמותו בלא בירור שאלת זכויות הצדדים כל אימת שחזקה בקרקע ניטלה מידי מי שמחזיק בה ( בין בזכות ובין שלא בזכות) על-ידי אחר, והוא – גם כאשר אותו אחר טוען כי בידו זכות לקרקע העדיפה על זו שבידי המחזיק, וכאשר החזקה נתפסה על-ידיו שלא במסגרת התנאים המוכרים בחוק לעשיית דין עצמית ( על-פי סעיף 18( ב) לחוק). המייחד הליך זה הוא בהיותו מכוון, בעיקרו, להחזיר את המצב העובדתי בשטח לכשהיה בטרם תפיסת החזקה, גם כאשר המחזיק המקורי החזיק שלא כדין ואפילו תופס החזקה מידיו טוען לזכויות טובות בנכס. החזרת המצב לקדמותו באמצעות התביעה הפוססורית לא תמנע מהנתבע מלהגיש מאוחר יותר תביעה נפרדת להוכחת זכותו לקרקע, ובמובן זה הצלחת התובע בתביעה הפוססורית עשויה להיות זמנית בלבד". (רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294).

בהקשר זה האחרון, אציין כי אין לפניי תביעה בעניין זכויות המשיב ( או מי מיורשי מימון האחרים), זאת אף שהמשיבים היו מיוצגים. יתרה מכך, אף שהתביעה שביסוד הליך זה הינה תביעה למתן פסק דין המצהיר על בעלות המנוח בנכס, המשיב אף לא טרח להגיש כתב הגנה, המועד לכך כבר חלף, ובשלב זה כבר מונחת גם בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה.

כאמור, בענייננו, אין ספק שהמשיב עשה דין לעצמו ונכנס לנכס ללא הסדרת סוגיית ההחזקה בו, חרף ידיעתו על החזקת המנוח ולאחר מכן המבקשת בנכס. בנסיבות אלה מקנה החזקה למבקשת את ההגנה מכוח סע' 19 לחוק המקרקעין.

אוסיף עוד, כי לאחר פטירת המנוח, בהיותה יורשתו היחידה ( לכאורה, משלא צורף צו קיום צוואה), ובהיעדר התנגדות מטעם המשיבים, הרי שהיא נכנסת בנעלי המנוח לעניין החזקה בנכס ( ראו רעא 1798/16 עדל מוחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' נג'אתי אלג'עברי (פורסם בנבו) [14.3.17] אליו מפנה המבקשת).

שאלת מאזן הנוחות –

לטענת המבקשת, הצווים ( הן צווי איסור הדיספוזיציה והן צו סילוק היד) חיוניים לצורך שימור המצב הקיים ומניעת גרימת נזקים לנכס ולמיטלטלין המצויים בו. עוד נטען, כי ככל שלא יינתנו צווים, קיים חשש מכך שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, ככל שבית המשפט יפסוק לטובת המבקשים. מנגד, אין בפניי טענה מטעם המשיבים או מי מהם לגבי הנזקים העלולים להיגרם להם ככל שהצווים שניתנו ( בהחלטה מיום 25.5.17) יוותרו על כנם, ואף אין התייחסות מטעם המשיב באופן ספציפי לסוגיית הנזקים העלולים להיגרם לו, ככל שאורה על סילוק ידו מהדירה.

בנסיבות העניין, נוכח אופיין של הזכויות הנטענות בנכס ועל מנת למנוע שינוי במצב הקיים עד למתן פסק הדין, ובהיעדר טיעון לגופו של עניין בנוגע לכך, הרי שצו איסור הדיספוזיציה יוותר בעינו עד לתום ההליך.
בנוסף, ונוכח נטילת החזקה בפלישה, שאף עליה לא היה חולק, בהיעדר כתב הגנה עד למועד זה, ולפי שאין לפניי טענה מהו הנזק העלול להיגרם למשיב ככל שיינתן הצו ( ואף בסיכומי המשיב בדיון לא נשמעה), סבורני כי גם בעניין זה נוטה מאזן הנוחות לטובת המבקשת שהחזיקה בפועל בנכס, ויש להיעתר לה ולהרחיב את הצו שניתן, כך שיכלול גם את סילוק ידו של המשיב.

לסיכום
על יסוד האמור לעיל, אני מורה כי הצווים שניתנו ביום 25.5.17 יוותרו בעינם עד לתום ההליך. כמו כן אני מורה למשיב לסלק את ידו מהדירה לאלתר.

המשיב יישא בהוצאות המבקשת ובשכ"ט בא כוחה בסך של 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ו אב תשע"ז, 18 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.

תמר נסים שי ,שופטת
רשמת בית המשפט המחוזי-נצרת


מעורבים
תובע: יהשוע בחבוט
נתבע:
שופט :
עורכי דין: