ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טומי מלכה נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט י' זמיר

העורר: טומי מלכה

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 31.3.99 בתיק ב"ש 90618/99 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ע' מודריק

תאריך הישיבה: ג' באייר תשנ"ט (19.4.99)

בשם העורר: עו"ד אבי כהן

בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנות

בבית המשפט העליון

החלטה

1. העורר עומד לדין בפני בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בשלושה אישומים של מסחר בסם מסוכן ואישום אחד של עסקה בסם מסוכן. בית משפט השלום החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי דחה את הערר כנגד החלטה זאת. אולם, משחלפו שלושים וארבעה ימים לאחר שהוגש כתב האישום נגד העורר ומשפטו לא החל, החליט בית משפט השלום, ביום 14.3.99, לשחרר את העורר מן המעצר, כפי שנדרש על ידי סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים). העורר שוחרר בתנאים מגבילים של מעצר בית. אולם, בו ביום הגישה התביעה בקשה חדשה לבית משפט השלום לעצור את העורר מחדש עד לתום ההליכים המשפטיים, בהתאם לסעיף 21 לחוק המעצרים. בית משפט השלום נענה לבקשה. העורר הגיש ערר על החלטת המעצר. בית המשפט המחוזי דחה את הערר. בשל כך הוגש ערר זה.

2. בא-כוח העורר מעלה, בראש ובראשונה, טענה של סמכות. הוא טוען כי לאחר שהעורר שוחרר מן המעצר, בהתאם לסעיף 60 לחוק המעצרים, לא היתה יותר סמכות לבית משפט השלום לשוב ולעצור את העורר מחדש, שכן סמכות זאת ניתנה, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, רק לשופט של בית המשפט העליון. וכך קובע סעיף 62:

"על אף הוראות סעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות של שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה".

לדעת בא-כוח העורר עולה מסעיף 62, כי לאחר שנאשם שוחרר מן המעצר לפי סעיף 60, נתונה הסמכות לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש רק לשופט בית המשפט העליון.

בא-כוח העורר מציין אמנם כי לפי ההלכה, משעה שהוקרא האישום בפני בית המשפט, קמה מחדש הסמכות של בית המשפט לעצור את הנאשם, גם אם הנאשם שוחרר קודם לכן ממעצרו. אכן, זו ההלכה מזה שנים רבות. היא נקבעה כבר בב"ש 242/66 עמר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4) 582, 584. לאחר מכן חזר בית המשפט על הלכה זאת פעמים אחדות. אולם, טוען בא-כוח העורר, בינתיים חל שינוי במצב, ולדעתו יש בשינוי זה כדי לשנות את ההלכה. ומהו השינוי שחל במצב? ראשית, חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשנת 1992, הקובע את החירות, לרבות החירות ממאסר או מעצר, כזכות יסוד; ושנית, חקיקת חוק המעצרים, בשנת 1996, שאמור לתת ביטוי גם לרוחו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדעתו של בא-כוח העורר, חוקים אלה משפיעים על פרשנותו של סעיף 62 לחוק המעצרים, באופן שהסמכות לחדש מעצר של נאשם ששוחרר ממעצרו נתונה כיום, לא לבית משפט השלום או לבית המשפט המחוזי, לפי העניין, אלא רק לשופט של בית המשפט העליון. בא-כוח העורר מוסיף כי לדעתו, ככל שבדק, בית משפט זה עדיין לא השיב לטענה זאת, והוא מבקש שבית המשפט ייתן תשובה לטענה בערר זה.

אולם בית המשפט כבר התמודד עם טענה זאת ואף נתן לה תשובה. תשובה לטענה זאת ניתנה, בין היתר, בבש"פ 7721/95 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 166. בהחלטה זאת, שניתנה שנים אחדות לאחר שנחקק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, חזרה השופטת דורנר ואימצה את ההלכה הישנה. היא קבעה (בעמ' 170) כי לבית משפט השלום היתה סמכות לשוב ולהחליט על מעצרו מחדש של נאשם, לפי סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, ואין זה נכון לומר כי סמכות זאת נתונה רק לשופט של בית המשפט העליון. עם זאת, הוסיפה השופטת דורנר, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו משפיע על הפעלת הסמכות גם בידי בית משפט השלום. הכיצד? בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי, לפי העניין, הדן בבקשה לעצור מחדש נאשם ששוחרר מן המעצר, צריך לתת משקל, בין יתר השיקולים, גם לעובדה שהנאשם היה נתון במעצר בלתי-חוקי (מעבר לשלושים יום) וגם לעובדה שהנאשם שוחרר ממעצרו. לשני שיקולים אלה יש משקל נגד שיקולים אחרים בשאלה אם להחזיר את הנאשם למעצר. אך שיקולים אלה נוגעים רק לדרך הפעלת הסמכות ולא לעצם קיום הסמכות. הסמכות להחליט על חידוש המעצר, לאחר שכתב האישום הוקרא, מוקנית לבית משפט השלום ולבית המשפט המחוזי, לפי העניין, מכוח סעיף 21 לחוק המעצרים, ובית המשפט אמור להפעיל אותה בכל מקרה על פי איזון בין השיקולים באותו מקרה. ראו גם בש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 591, 596.

כיוון שכך, נותרה רק השאלה אם חקיקת חוק המעצרים, בשנת 1996, שינתה את המצב באופן שיש בו כדי לשנות את ההלכה. שאלה זאת קיבלה תשובה זה מקרוב בבש"פ 1694/99 מטר נ' מדינת ישראל (לא פורסם). במקרה זה שוחרר העורר מן המעצר בתום 32 ימים למעצרו, מכוח סעיף 60 לחוק המעצרים, כיוון שמשפטו טרם החל. מי מוסמך לחדש את מעצרו? השופט אנגלרד השיב לאמור:

"באשר לחידוש המעצר, עומדות לפני התביעה שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא - על פי סעיף 62 לחוק המעצרים - לפנות לשופט בית המשפט העליון בבקשה לעצרו מחדש, על אף שהמשפט טרם החל. אולם, סמכות זו מוגבלת לפרקי זמן של תשעים ימים. אפשרות אחרת קיימת כאשר הפגם של אי תחילת המשפט תוקן בינתיים, למשל על ידי קריאת כתב האישום, כפי שקרה בנדון. אפשרות זו היא פנייה לערכאה של דיון בבקשה לחדש את המעצר עד תום ההליכים. סמכות זו של בית המשפט של דיון אינה מוזכרת במפורש בחוק המעצרים, אך הפסיקה הכירה בה זה עשרות בשנים".

אכן, אף אני סבור, כמו השופט אנגלרד, שחוק המעצרים לא שינה את ההלכה שהיתה נוהגת בעניין זה קודם לכן. הטענה שההלכה שונתה, או שצריך לשנותה, אין לה סימוכין בטענות העורר או בלשון ובתכלית של חוק המעצרים. ראו גם י' קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק ראשון (1997), עמ' 295-294.

המסקנה היא, אם כן, שבית משפט השלום היה מוסמך להחליט, לאחר שהעורר שוחרר מן המעצר, לעצור את העורר מחדש עד תום ההליכים.

3. כיוון שכך מתעוררת השאלה אם, לגופו של עניין, צדקו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי כאשר החליטו לעצור את העורר עד תום ההליכים. לפי סעיף 21(א)(1)(3) עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי, מקימה עילת מעצר. לא זו בלבד. בעבירות הקשורות למסחר בסם , ובכלל זה החזקת סם בכמות מסחרית, בית המשפט אינו נוטה להסתפק בחלופת מעצר. בשורה של החלטות קבע בית משפט זה כי עבירות כאלה מצדיקות בדרך כלל מעצר בפועל, בשל המסוכנות הרבה הטמונה בעבירות אלה, ובין היתר בשל האפשרות להמשיך ולעסוק במסחר בסם גם בתנאים של מעצר בית. בהתאם לכך, היה מקום לבית משפט השלום ולבית המשפט המחוזי להחליט כי העורר, המואשם באישומים אחדים של מסחר בסם ועסקה בסם, יהיה נתון במעצר עד תום ההליכים.

בא-כוח העורר טוען נגד החלטה זאת, ראשית, כי באישום היחיד בעסקה בסם אין ראיות לכאורה, שכן מנסיבות המקרה עולה כי העורר לא התכוון לעשות עסקה בסם, אלא התכוון להונות את סוכן המשטרה. אין אני רואה צורך לבדוק ולהחליט בטענה זאת. גם אם אקבל את הטענה, עדיין נותרו בכתב האישום שלושה אישומים של מסחר בסם.

לגבי שלושת האישומים של מסחר בסם טוען בא-כוח העורר כי אכן יש בהם ראיות לכאורה, אולם ראיות אלה מצביעות רק על תיווך במסחר, בניגוד לסעיף 14 לפקודת הסמים המסוכנים, ולא על מסחר בסמים, בניגוד לסעיף 13 לפקודה זאת. בית משפט השלום, שניתח את הראיות, מביא מדבריו של שותפו של העורר לכתב האישום ומסתמך על ההודעות של הסוכן המשטרתי, והוא מציין כי "נראה כי מעמדו של המשיב לא היה כמעמדו של מתווך, המקשר בין קונה למוכר, אלא כמעמד מעורב ונותן הוראות". בית המשפט המחוזי, הסומך ידו על המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האישום, מוסיף ואומר כי אינו רואה הבדל בין סוחר סמים לבין מתווך במסחר כזה בשאלת המעצר. אכן, לעניין העונש המירבי לפי פקודת הסמים המסוכנים אין הבדל בין עבירה של מסחר לבין עבירה של תיווך. גם מבחינת המסוכנות, ואף מבחינת צורכי המלחמה בסמים, אין הבדל גדול בין הסוחר לבין המתווך. זה כמו זה הינו חולייה חשובה שבלעדיה מכונת הסם תעצור מלכת.

אכן, כתב האישום מדבר במסחר בסם בקנה מידה קטן. מסחר קמעוני. העורר בוודאי אינו דמות מרכזית בעולם הסמים. זהו שיקול לקולא. גם העובדה שהעורר היה עצור ארבעה ימים שלא כדין, מעבר לשלושים ימי המעצר המותרים לפי סעיף 60 לחוק המעצרים, והעובדה שהוא שוחרר מן המעצר וחזר והתייצב למעצר, אף הן שיקול לקולא. אולם, כנגד שיקולים אלה עומדים שיקולים כבדים לחומרה. בראש ובראשונה, הצורך במאבק נחרץ ונוקשה בסמים הקטלניים, שדורש יד קשה גם נגד סוחרים, מתווכים ובלדרים הממלאים תפקידים משניים בעסקי הסמים. ושנית שהעורר אף כי הוא צעיר בשנים, כבר נושא עמו מטען של עבירות קודמות מסוגים שונים, ובהן שלוש הרשעות (האחרונה משנת 1993) של החזקת סם לצריכה עצמית. הוא נדון בחודש יוני 1997 למאסר של 22 חודשים, בגין שורה של גניבות והתפרצויות, ובעת ביצוע העבירות לפי כתב האישום היה אסיר ברשיון. איזון השיקולים מביא אותי למסקנה שאין יסוד להתערב בהחלטה של בית המשפט המחוזי.

לפיכך אני דוחה את הערר.

ניתנה היום, ד' באייר תשנ"ט (20.4.99).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99021790.I02


מעורבים
תובע: טומי מלכה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: