ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית קרית מוצקין נגד נטליה דביר :

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט ח' אריאל

המערערת: עירית קרית מוצקין

נגד

המשיבה: נטליה דביר

ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי
בחיפה מיום 26.5.97 בתיק ע"א 692/95
שניתן על ידי כבוד השופטים:
מ' סלוצקי, ב' גילאור, מ' נאמן

תאריך הישיבה: ח' בשבט תשנ"ט (25.1.99)

בשם המערערת: עו"ד אייל שמעון

בשם המשיבה: עו"ד עפרה שפרלינג

בית משפט השלום דן בית היתר בצירים שלא היו מפוצלים בתחתיתם וסבר כי גם בכך אין רשלנות שכן שליפת ציר מפוצל אין בו קושי מיוחד לעומת שליפת ציר רגיל, על פי הראיות ודברי מומחה הנתבעת.

פסק-דין

השופט ח' אריאל:

1. לפנינו ערעור ברשות של המערערת (להלן: "הנתבעת") על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שקיבל את ערעור המשיבה (להלן: "התובעת") לעניין האחריות (בע"א 692/95 בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני השופטים הנשיא מ' סלוצקי, ב' גילאור, ומ' נאמן). פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט דר), דחה את תביעתה של התובעת. בית המשפט המחוזי החזיר את התיק לבית משפט השלום לקביעת הפיצוי המתאים.

2. הרקע לתביעה היא פציעתה של התובעת, עובדת ניקיון, אצל הנתבעת. הפגיעה נגרמה על-ידי דלת מקלט שנפלה על התובעת בעת שרצתה להיכנס לנקות את המקלט, הנמצא בבית הספר בקרית מוצקין שבשליטת ובאחריות הנתבעת, עירית קרית מוצקין. המקרה אירע בשעות הבוקר המוקדמות ביום השני של השבוע, ב30.10.87-.

מסתבר שבמוצאי-שבת 28.10.97, פרץ נער למקלט זה וגנב מתוכו חפצים שונים, לרבות רדיו.

מאחר ודלת המקלט היתה נעולה במנעול, הוציא הנער, בדחיפה מלמטה, באמצעות מוט ברזל, את הצירים של הדלת ובפתח שנוצר נכנס למקלט וביצע את הגניבה. לאחר מכן, בצאתו מהמקלט, החזיר את הדלת למקומה, כאילו היא "יושבת" על ציריה, אף כי הצירים לא הוחזרו למקומם. משפתחה התובעת את הדלת, בבואה לנקות את המקום, הדלת נפלה עליה, בהעדר הצירים האמורים המחזיקים אותה.

3. לאחר שמיעת הראיות הגיע שופט השלום הנכבד למסקנה כי העיריה אינה אחראית לפגיעה וזאת אף כי לא נתמלאו כל הוראות הבטיחות, כפי שעוד נציין להלן. שופט השלום המלומד הגיע למסקנה זו מאחר ולדעתו לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין הפגיעה, עקב העדר הצירים שנגרם ע"י הגנב, לבין מעשיה או מחדליה של הנתבעת מאחר וממבט ראשון לא ניתן היה לראות את העדרם של הצירים.

מסקנה זו נקבעה על-ידי השופט המלומד, חרף קביעותיו כי "הסורקים" שהיו אמורים על פי ההוראות המחייבות (ראו בין היתר תקנות שעת חירום (אבטחת מוסדות חינוך) תשל"ד1974-) לסרוק כל בוקר את השטח, לא עשו כן; לא ביום ראשון (29.10.87) ולא ביום שני (30.10.87) וכי גם השומר ג'ורג' איטן או בתו שאמורים היו להיות על משמרתם במקום בימי שישי ושבת, עקב פריצות שהיו קודם לכן בבית הספר, לא היו שם. מדובר בפריצות קודמות בהן נשברו חלונות וגם נגנב ציוד מהמקלט וזאת החל מאוקטובר 1987.

4. בערעור קבע בית משפט המחוזי כי מאחר שסידורי הבטיחות לא היו תקינים, חלה על הנתבעת אחריות לגבי פגיעתה של התובעת וכי מעשי הגניבה אינם מהווים גורם זר מתערב המשחרר את הנתבעת מאחריותה.

הנתבעת מערערת על קביעת אחריותה בהסתמכה, בעיקר, על מסקנות בית משפט השלום ואילו התובעת סומכת את ידיה על פסיקת בית המשפט המחוזי.

5. ראוי שנדגיש את העובדות הבאות:

על פי ההנחיות, שהנתבעת אינה חולקת עליהן, היו אמורים הסורקים לסרוק כל בוקר את המקום והם לא עשו זאת ביומיים שלפני האירוע (ראו סעיף 7.2 בפסק הדין).

אין חולק על כך כי השער הראשי של בית הספר, העשוי מפח, היה פתוח בערב המקרה. לדברי הפורץ במשטרה שהתבטל שם והבטלה הרי היא אם כל חטאת (תיק המשטרה הוגש בהסכמה):

"נכנסתי לבית הספר מהשער שהיה פתוח ופתחתי את הצירים... הייתי משועמם ונכנסתי כי הדלת מברזל הראשונה היתה פתוחה... ופתחתי את הצירים של הדלת פלדה של המקלט עם ברזל קטן שמצאתי שם ליד דלת המקלט... ולא החזרתי את הדלת לתוך הצירים שלהם..." (ההדגשות - לא במקור).

באשר לשער הראשי, שהיה פתוח, סבר בית משפט השלום כי אין לראות בו גורם רשלני מאחר ואינו קשור למקלט, אלא השער בא להגן על הניקיון בלבד.

בית משפט השלום דן בית היתר בצירים שלא היו מפוצלים בתחתיתם וסבר כי גם בכך אין רשלנות שכן שליפת ציר מפוצל אין בו קושי מיוחד לעומת שליפת ציר רגיל, על פי הראיות ודברי מומחה הנתבעת.

בית משפט השלום לא דן וגם באי-כוח הצדדים לא התייחסו לעניין מוט הברזל בו השתמש הפורץ כדי לדחוף החוצה את הצירים; שמא נשארו במקום המוט יחד עם הצירים שהוצאו ולא הוחזרו. הפורץ לקח עמו חפצים מהמקלט ואין, לדעתי, להניח על פי מאזן ההסתברות, שהנער נשא עמו יחד עם החפצים גם את המוט שמצא במקום וגם את הצירים. סביר יותר להניח שהשאירם במקום.

מכאן שבית המשפט גם לא התייחס לשאלה אם הסורקים היו יכולים להבחין במוט ובצירים, חרף המסקנה המתבקשת שהיתה צריכה להיות אצלם ערנות מיוחדת בשל העובדה שהיה קיים, קודם לכן, גל של פריצות בבית הספר שבגינן הועמד על המשמר שומר מיוחד למניעת פריצות וגניבות, בנוסף לסורקים.

משהצדדים ובית המשפט לא התייחסו לעניין זה, אייחס לכך חשיבות מעטה מאוד, אף כי לא מבוטלת, במסגרת חובת ונטל האחריות החלים על הנתבעת, כמעבידה; אף כי, לדעתי, גם ללא עניין זה הפרה הנתבעת את חובותיה והיא נושאת באחריות לפציעתה של התובעת.

7. חובת המעביד כלפי העובד מטילה עליו להראות כי מילא את חובותיו למנוע פגיעה בעובד. אכן נטל זה קיים על המעביד במובן רחב ביותר, כפי שניראה להלן. פועל יוצא מכך הוא שאין לתת פרוש המקל עם הנתבעת, המעבידה, לגבי העובדות שלפנינו, במיוחד שהנתבעת היתה ערה לגל פריצות וגניבות קודם בבית ספר זה וראתה במקום סיכון מיוחד; על כן העמידה שם שומר (אף כי השומר לא מילא את חובתו) ודאגה לסורקים (שגם הם לא מילאו את תפקידם).

אין, איפוא, לומר, לטובת הנתבעת, כי אין חשיבות להיות השער הראשי פתוח, שהרי זה השער היה הפיתוי, לדברי הנער המשועמם, בבחינת "פירצה קוראת לגנב", להיכנס לבית הספר ולפרוץ למקלט. תהיה הסיבה לקיומו של השער אשר תהיה, שער זה לא היה אמור להיות שער פתוח ובמקרה זה, בוודאי לא לצדיקים.

אין גם מקום לומר שאין חשיבות לעובדה שהשומר לא שמר ואין גם מקום לצאת שוב מתוך הנחה דווקא לטובת הנתבעת, כי אילו סרקו הסורקים ביומיים שבין הפריצה לתאונה, לא היו מבחינים כי היתה פריצה וגניבה בשל הדלת שהיתה במקומה. אפשר שהם היו מבחינים בפריצה ואפשר, אף שלא היו חייבים לעשות כן, שהם היו פותחים את המנעול לבדוק אם נגנבו דברים מהמקלט, שהרי לשם כך היו מיועדות הסריקות (פריצה יכולה להתבצע גם בפתיחת המנעול במפתח שגנבים משתמשים בו בלי שהדבר יראה לעין. הרי כבר קודם גנבו חפצים).

אפשר ואפשר גם שבשל העובדה שהשער הראשי, היה פתוח, היה נדלק אור אדום בעיני הסורקים, אילו באו למקום ועקב כך היו בודקים גם את המקלט, שמא נכנסו גנבים וגנבו חפצים מהמקלט.

שלילת כל האפשרויות הללו לטובת הנתבעת אין להן הצדקה מבחינת מאזן ההסתברות. אין סיבה לשלול אפשרויות אלה דווקא כלפי הנתבעת, המעבידה, החבה חובה כלפי התובעת, העובדת, בנסיבות המיוחדות של המקרה בשל גל הגניבות שארע קודם לכן.

כאן ניתן גם לומר, אף כי אין זה הכרחי, כאמור לעיל, שאולי היו שמים לב גם למוט ולצירים, שכנראה, נשארו במקום.

מדוע יש לומר, גם אם זה נכון, שציר מפוצל אינו יוצר קושי מיוחד, כי פיצול הצירים לא היה אולי מונע מהגנב להיכנס למקלט על ידי הוצאת הצירים; שהרי ראינו שהפורץ ציין דווקא את הקלות שבהוצאת הצירים, כפי שהם. ייתכן שאילו הצירים היו מפוצלים, הוא לא היה טורח ליישר אותם לפני הוצאתם, אף אם אין בכך קושי מיוחד.

במילים אחרות: משהנתבעת, באמצעות עובדיה, התרשלה הן בשמירה והן בסריקה, אין להניח דווקא לטובתה הנחות שיש בהן לשחררה מהאחריות. ההפך הוא הנכון על פי חובת המעביד, כלפי עובדו.

8. חובת המעביד כלפי העובד רחבה והנתבעת, כמעבידה, לא עמדה בנטל זה, כדברי הנשיא ברק:

"הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו היא בין השאר דאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל (ע"א 171/56). חובה זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, 212-211)".

כאן בוודאי שהמעבידה לא דאגה לקיום השמירה ולפיקוח ולא נעשה על-ידה דבר לוודא ביצוע אמצעי הבטיחות וכל הכרוך והמשתמע מכך, כפי הנדרש בפסיקה; ההפך הוא הנכון. ראו גם אפרים בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415; ע"א 214/58 קורטין נ' סברנסקי, פ"ד יד(2) 1727, 1728; ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 371; ע"א 422/63 באונשטין נ' שותפות רפחי, פ"ד יז 589, 592; ע"א 100/68 שלמה בראון נ' "פעמון" יעקב בוצינברג ובניו מפעלי מתכת ויציקה, פ"ד כ(3) 183.

אין ספק שבנסיבות המקרה של גל הפריצות היתה חייבת להיות וגם היתה צפייה לגניבה או לפריצה; על כן אין הנתבעת יכולה להתנער בגלל מעשי הנער הפורץ. ראו בין היתר ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 816-817; מובאות שם שורה של פסקי-דין הקובעים כי דרישת הצפייה אינה דרישה לראיית הנולד על כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד הן לגבי האירוע המהווה את הרשלנות והן לגבי תוצאותיו, בין היתר נאמר שם: בעמ' 817 "אכן, המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה".

ראו גם ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1. בעניין זה קבע בית המשפט, מפי הנשיא ברק, שהנתבעת היתה צריכה לצפות כי הנערים אף ייטלו את הרובים והכדורים וישחקו בהם ויפגעו באחר לאחר שפרצו למועדון; ראו אף את ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מב(3) 733.

גם במקרה שלפנינו הנתבעת לא היתה צריכה לצפות שהנער יוציא את הצירים ויחזיר את הדלת למקומה ללא הצירים. די היה שהעיריה היתה צריכה לצפות ואכן צפתה שעשויה להיות גניבה או פריצה למקלט, בכל דרך שהיא, והיא התרשלה למנוע זאת. בשל התרשלותה אמנם היתה פריצה ובשל הפריצה ולא חשוב באיזו דרך, נפגעה התובעת; מה עוד שמדובר בחובת מעביד כלפי עובד שהיא חובה חמורה יותר מאשר במקרה ברדה הנ"ל. הנתבעת, כמעבידה, לא הסירה מעל כתפיה את הנטל שהיה מוטל עליה.

9. ייתכן שחל כאן גם סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

המקום היה בחזקת הנתבעת והאירוע מדבר יותר על קיום רשלנות כלפי העובדת מאשר העדר רשלנות כזו. הנטל גם על בסיס סעיף זה מוטל על הנתבעת.

10. בהתחשב בכל האמור לעיל נראה לי בברור כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזק שנגרם לתובעת.

11. אשר על-כן אני מציע לחברי הנכבד ולחברתי הנכבדה לדחות את הערעור ולהחזיר את התיק לבית משפט השלום כדי לקבוע את הפיצוי המגיע לתובעת.

כן אני מציע לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בערעור זה בסך 10,000 ש"ח.


השופט ת' אור:

אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט אריאל.

במסגרת עבודתה אצל המערערת פתחה המשיבה דלת של מקלט, וזו נפלה עליה. מסתבר, שהדלת לא היתה על ציריה ועל כן ארעה התאונה. כך ארע, הואיל ויומיים קודם לכן בוצעה פריצה למקלט ובעקבותיה דלת המקלט לא עמדה על ציריה, על כל הסיכון שבכך למי שינסה לפתוח אותה. כפי שקבע בית משפט השלום, מתמלאים בענייננו תנאי הכלל של "הדבר מדבר בעדו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ועל כן על המערערת הנטל להוכיח שלא עקב רשלנותה אירע הנזק למשיבה.

אין מחלוקת, כי היתה התרשלות מצד המערערת או מצד עובדיה, בכך שמשך יומיים קודם התאונה לא נעשו על ידי שומר אשר הועסק על ידי המערערת סריקות בשטח בית הספר. בשל כך, לא היתה לשומר כל אפשרות לגלות את הליקוי שבדלת, עקב הפריצה למקלט ופירוק צירי הדלת.

במצב דברים זה, משלא הראתה המערערת שגם לו הגיע השומר, אשר היה עליו לסרוק את השטח, כולל זה שבסמוך לדלת המקלט, אל הדלת לא היה מבחין בסיכון שבדלת, לא הוכח על ידי המערערת שאין קשר בין הרשלנות לה היא אחראית לבין קרות התאונה. הדבר לא הוכח, כי אין בראיות שבאו בפני בית המשפט לשכנע שלו הגיע השומר בסמוך לדלת לא היה מבחין בהעדר הצירים בדלת. וברור, שלו היה מבחין בכך, היה על המערערת לדאוג לתיקון מצב הדלת והתאונה היתה נמנעת.

כאמור, אני מצטרף למסקנה בדבר דחיית הערעור.

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה לדחיית הערעור מטעמיו של חברי, השופט אור.

ת

הוחלט כאמור בסעיף 11 לפסק דינו של השופט ח' אריאל.

ניתן היום, א' בסיון תשנ"ט (16.5.99).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97054250.S04/אמ


מעורבים
תובע: עירית קרית מוצקין
נתבע: נטליה דביר
שופט :
עורכי דין: