ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רוחמה רובינשטיין נגד עין-טל בע"מ :

ע"א 164/94
רע"א 1304/95

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט י' אנגלרד

המערערים: 1. רוחמה רובינשטיין
2. עין דור בע"מ
3. תבים בע"מ

נגד

המשיבים: 1. עין-טל (1983) בע"מ
2. פרץ רוזנברג
3. עין-טל בע"מ (בפירוק) ע"י מפרקה,
עוה"ד איתן הברמן

ערעור על פסקי דין חלקיים של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ת.א. 1501/83
מיום 29.12.93 על החלטת הביניים מיום
22.4.90 (המ' 11353/88) ועל החלטה
מיום 21.10.91 (המרצה 11080/91)

בשם המערערים: עו"ד גבריאל לוי

בשם המשיבה מס' 1: עו"ד לוטי ריצ'רד ועו"ד משה גולדברג

בשם המשיב מס' 2: עו"ד מלצר חנן ועו"ד דניאל פדר

בשם המשיבה מס' 3: עו"ד הברמן איתן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

השופט י' אנגלרד:

1. ערעור זה הוא גלגול נוסף בסכסוך מר, רב שנים, בין אח לאחות אשר שותפותם בחברה לניצול פטנטים ואמצאות של האח עלתה על שרטון לפני עשרים שנה, ומאז מתנהלים ביניהם משפטים על גבי משפטים. כל מאמצי השופטים ליישב את הסכסוך בדרכי פישור עלו בתוהו, ולכן נקראים גם אנו להכריע באחד ההיבטים המרכזיים של המחלוקת. דא עקא, גם בהחלטה זו לא תבוא הפרשה לסיומה, וידם של בעלי הדין עדיין נטויה להעסיק זה את זה, ואתם את בתי המשפט. העיון בתולדות סכסוך זה מגלה כי ננקט מספר עצום של הליכים, אשר התפשטו על פני ערכאות שונות. אחת התוצאות של ריבוי ההליכים והתפשטותם היא יצירת תסבוכות מתסבוכות שונות, שנוצלו ביד אמונה על-ידי בעלי הדין להוספת הליכים כהנה וכהנה. הקטלוג של סימני ההחלטות שניתנו בפרשה הוא רב-גוני: ת"א, ה"פ, בר"ע, בש"א, ע"א, ד"נ, ת"פ. כל סימן וסימן וההיסטוריה שלו בבית משפט של דיון ובבית משפט של ערעור. כך העשירו בעלי הדין את הפסיקה, עושר, שאפשר שהוא שמור לבעליהם לרעתם; כי בינתיים נקפו השנים, והם באו בימים, ושלום אין. יש להודות כי הימשכות ההליכים אינה באה רק בשל התנהגותם של בעלי הדין: אשמה מסוימת רובצת לפתחו של בית משפט זה, שבו משתהה מתן פסק הדין כחמש שנים.

2. באחת מהחלטות הביניים מיום 22.4.90 של בית המשפט קמא, המשמשת גם היא מושא לערעור זה, פותח הנשיא, ד"ר א' וינוגרד, את דבריו בהערה, האופיינית לתיק זה:
אם יש צורך בדוגמא לתסבוכת-משפטית הנובעת מקבוצת החלטות של בתי-המשפט שדנו באותה סוגיה ואמרו דברים המשתמעים, לכאורה, כדברים והיפוכם, הרי התיק הזה יכול לשמש דוגמא כזו. צר לי שבשל שכחות או אי-התייחסות מפורשת או אמירות-אגב בהחלטות שונות לנשוא עניין זה, שניתנו בערכאות השונות, נוצרה תסבוכת, מעין פקעת של חוטים, שצריך סבלנות רבה כדי להתיר אותה ולהציג אותה אחת ולתמיד ברצף ענייני, על מנת שכל עניין יהא ברור, דבר דבור על אופניו.

אנסה איפוא, את כוחי בהתרת הפקעת הסבוכה האמורה, ואני תקווה שאתרום להבהרת הדברים ופישוטם, ולא חלילה להסתבכותם הנוספת.

3. אוסיף על דברי הנשיא א' וינוגרד, כי תרומה מהותית לתסבוכת תרמו גם בעלי הדין, אשר שינו, במהלך המשפט הארוך, את עמדתם מן הקצה אל הקצה, וכן לא טרחו להודיע לבית המשפט, שדן בעניינם, על התפתחויות חשובות בנכסים, ששימשו מושא למחלוקת. בעקבות בית משפט קמא, אנסה גם אני את כוחי בתיאור תמציתי מאוד של הסכסוך על התפתחויותיו השונות, תוך שאיפה להגיע ללב ליבו של הסכסוך למען ההכרעה.

4. המשפט התנהל בשלוש מערכות עיקריות תוך התפצלות מסוימת. מערכה אחת התנהלה על מהות הזכויות בפטנטים והיקפן ביחסים בין האחים השותפים. מערכה זאת התחילה בת"א 840/79 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. על פסק הדין, שניתן ביום 20.6.80, על ידי השופט י' מלץ, הוגשו ערעורים על-ידי שני בעלי הדין ובית משפט זה פסק את מה שפסק בע"א 635,520/80 ביום 9.1.84. על פסק הדין בערעור הוגשה בקשה לדיון נוסף ד"נ 2/84 והבקשה נדחתה בהחלטה מיום 21.10.84.

5. המערכה השנייה התנהלה אצל השופטת ח' אבנור בעניין פירוק חברת עין טל בע"מ, הלוא היא החברה שהוקמה על ידי האח (להלן נכנהו: רוזנברג) והאחות (להלן: רובינשטיין), לניהול המיזם המשותף של ניצול הפטנטים וההמצאות בתחום ההשקייה. הבקשה הוגשה על ידי רוזנברג ביום 13.9.79 וצו הפירוק ניתן בת"פ 2111/79 ביום 15.7.82, לאחר שורה ארוכה של המרצות בנושאים שונים. בית המשפט העיר, כי אין הוא יכול להימנע מהביע הזדעזעותו מהדרך והאופן, שבו הצליח מי שהצליח למשוך את הדיון בבקשת הפירוק במשך ארבע שנים. על פסק דין הפירוק הוגש ערעור על ידי רובינשטיין לבית משפט זה (ע"א 478/82) בצירוף בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן ההכרעה בערעור (ב"ש 575/82). הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה על ידי השופט ג' בך ביום 29.10.82. בסופו של דבר חזרה בה רובינשטיין מן הערעור, אשר נמחק ביום 18.9.85. ההליכים במסגרת הפירוק נמשכו בינתיים ובית המשפט המחוזי ערך התמחרות למכירת החברה בפירוק, על כל זכויותיה והתחייבויותיה, "כעסק חי". ביום 20.11.82 אישר בית המשפט את מכירת המפעל לשולחים הנסתרים של משתתף בהתמחרות בסכום של 655,000$. התברר, כי הרוכשת היא חברה בשם עין טל (1983) בע"מ, שבין בעלי המניות שלה מצוי רוזנברג יחד עם שני אנשים נוספים.

6. עם מכירת נכסי החברה בפירוק לחברת עין טל (1983) בע"מ, נפתחה המערכה השלישית. השאלה הייתה כעת, מהן הזכויות בפטנטים שהועברו לעין טל (1983), דהיינו, האם הועבר לה, בין היתר, רשיון בלעדי לשימוש בפטנט 45916. מערכה זו נוהלה הן בין רוזנברג לבין רובינשטיין, הן בין עין טל (1983) לבין רובינשטיין. דעתה של רובינשטיין הייתה, כי רשיון מעין זה אינו קיים אצל עין טל (1983), ולכן היא רשאית לנצל את הפטנט הנזכר. הדיונים בשאלה זו התפצלו לשני מסלולים. במסלול האחד הוגשה, ביזמת חברת עין טל (1983), בקשה למתן צו מניעה נגד רובינשטיין (המ' 2420/83), וכן הוגשה בקשה על ידי רובינשטיין לסעד הצהרתי נגד רוזנברג (ה"פ 325/83). שתי הבקשות נידונו על ידי השופט ש' אלוני, אשר פסק את מה שפסק, בהחלטות מיום 29.5.83 ו29.11.87-. על ההחלטה האחרונה הוגש ערעור על ידי עין טל (1983) בע"א 318/88, ובית משפט זה ביטל את פסק הדין בכל אשר נוגע לזכויות השימוש בפטנטים ביחסים בין עין טל (1983) והצדדים האחרים. פסק הדין הוא מיום 9.1.91. הדיון בסוגיה עבר למסלול השני, כמוסבר בסמוך.

7. המסלול השני במערכה השלישית התנהל בפני הנשיא דר' א' וינוגרד בת"א 1501/83. זוהי תביעה מצד חברת עין טל (1983) בשל הפרת פטנטים 45916 (מתז) ו69302- (ממטרה מסתובבת) על ידי רובינשטיין ושתי חברות. לב הבעיה הוא, האם בהתמחרות במסגרת מכירת נכסיה של חברת עין טל (בפירוק) כ"עסק חי" נמכרו לרוכשת, הלוא היא חברת עין טל (1983), הרשיון לשימוש בלעדי בפטנטים הנזכרים. הטענה המרכזית של הנתבעות (המערערות לפנינו) הייתה, כי זכויות אלה פקעו עם פירוק החברה ולכן לא יכלו לעבור לידי חברת עין טל (1983).

8. בית המשפט המחוזי - מפי הנשיא דר' א' וינוגרד - קיבל את התביעה וקבע כי זכויות השימוש בפטנטים הנדונים שייכים לתובעת, חברת עין טל (1983). (פסק דין חלקי מיום 27.12.93). כן קבע בית המשפט, כי הנתבעות מנועות מלהעלות טענות כלפי עצם ההפרה, שהרי הן הסכימו, בגדר קדם משפט, שהן אכן עושות שימוש בפטנטים הנדונים ומייצרות לפיהם. בעקבות קביעות אלה ציווה בית המשפט (בפסק דין חלקי נוסף מיום 29.12.93) על הגשת דו"חות על הייצור והמכירה של מוצרים ועל הרווחים שהפיקו מתאריך 21.11.82 ועד ליום סיכום הדו"חות. כן הוציא בית המשפט צווי מניעה נגד הנתבעות. במהלך המשפט החליט בית המשפט שתי החלטות ביניים בעניין כתבי הטענות: הוא דחה את בקשת הנתבעות למחוק סעיף בכתב התביעה (7(ב)), שבו נכללה טענה, כי הנתבעות ניצלו את הפטנטים הנדונים והפרו בכך את זכות הניצול הבלעדית, שנמסרה לתובעת במסגרת רכישת נכסי החברה בפירוק (ת"ה 11353/88, החלטה מיום 22.4.90). על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור, אשר נדחתה על ידי בית משפט זה (רע"א 2263/90 בהחלטה מיום 8.1.91). לעומת זאת, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת התובעת למחוק סעיפים בכתב ההגנה אשר הכחישו את השימוש בפטנטים הנדונים - מחד, וכן את העובדה, כי לחברה בפירוק הייתה זכות לשימוש ייחודי - מאידך (ת"ה 11080/91 החלטה מיום 23.10.91). שני פסקי הדין החלקיים ושתי החלטות הביניים של בית המשפט המחוזי הם מושאי הערעור שלפניי. יצוין עוד, כי עם הגשת הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בקשה שנדחתה על ידי השופט צ' טל (בש"א 165/94, בהחלטה מיום 24.1.94). בכך לא מניתי את כל ההליכים במסלול זה, אשר כללו החלטות נוספות של בית המשפט קמא, כגון ת"ה 10891/94 ות"ה 1645/95 עליהן הוגשה בקשת רשות ערעור נוספת (בר"ע 1304/95), אשר הסתיימה בהחלטה על ידי השופט צ' טל לקראת סוף שנת 1995 לפיה הבקשה תידון אחר שיינתן פסק דין בע"א 164/94, שהוא הערעור הנדון כאן).

9. ריבוי המהלכים המשפטיים במלחמת אחים זו - והסקירה דלעיל אינה ממצה אותם - מעיד על העומק הרגשי של המחלוקת, בעירה של שנאת אחים יוקדת. השופט המסתכל בהתנהגות בני האדם, על חולשות הנפש שבהם, הנגלות לעיניו בכל חריפותן - כי כאן נבחנים בני האדם בכיסם ובכעסם - מהרהר בלבו את הרהוריו על "תיאטרון העולם הגדול" ועל שחקניו, וכשמאמציו לפשרה נכשלים, הוא ניגש למלאכתו השיפוטית ללא היפעלות.

10. במאבקם בזירת המשפט נהגו בעלי הדין על פי כללי המלחמה המקובלים: המהלכים היחידים היו הקרבות שנוהלו לשם המטרה הסופית, הכנעתו של היריב. מאחר שהניצחון בכל קרב וקרב דורש טקטיקה מיוחדת, אין להתפלא כי ריבוי הקרבות הצריך שינויים מהותיים בטקטיקה. בהקשר שלפנינו: בעלי הדין שינו עמדות בסיסיות בין הליך להליך לשם השגת המטרה האסטרטגית, היא הניצחון במשפט. כך: מי שתחילה התנגד לפירוק החברה המקורית, תמך בו בהמשך; מי שתמך תחילה במכירת נכסי החברה כ"עסק חי", התנגד לה בתוקף בהמשך; מי שחלק תחילה על קיום זכויות שימוש אצל החברה המקורית, התכחש לכך מאוחר יותר; מי שטען תחילה, כי הוא עושה שימוש בפטנט, חזר בו מטענה זו; מי שדרש תחילה, כי יכירו בזכויות, שעברו לחברה החדשה, הסכים לאחר מכן, בהליך אחר, כי זכויות אלה פקעו לפני ההעברה. אך מה שאפשר לעשות בעת ניהול מלחמה ממשית, אינו מותר בהכרח במאבק משפטי. ואמנם, בית המשפט המחוזי לא היה מוכן להתיר לבעלי הדין לשנות את עמדותיהם הבסיסיות חדשות לבקרים, והוא צמצמם את חופש התמרון כך שלא יועלו טענות סותרות. עם זאת, השינויים הטקטיים הצליחו ליצור סיבוכים משפטיים בשל ריבוי הערכאות בהליכים השונים, דבר שגרם להחלטות בלתי מתואמות. כפי שנראה, אחת השאלות המרכזיות בערעור זה היא מידת החיוב שיש בהחלטה אחת, שניתנה בבית משפט זה, לגבי הליכים אחרים.

11. אשוב כעת לשאלה המרכזית בערעור זה, והיא: האם רכשה עין טל (1983) את זכות השימוש הבלעדית בפטנטים בעקבות ההתמחרות של נכסי עין טל המקורית כ"עסק חי" במסגרת הליכי הפירוק? אם התשובה היא חיובית, הרי יש לדחות את הערעור על כל חלקיו. בית המשפט המחוזי ביסס את תשובתו החיובית על מכלול של נימוקים, חלקם מהותיים וחלקם פורמליים-ראייתיים, כגון עקרון המניעות. המערערים, החולקים על מסקנתו של בית המשפט קמא, סומכים במידה רבה על הנימוק, כי בית המשפט קמא לא היה רשאי לסטות מהחלטה, שניתנה באחד ההליכים ואשר שללה את קיום הזכות לשימוש בלעדי אצל החברה המקורית.

12. אפרט תחילה את הנימוקים, שהביאו את בית המשפט קמא למסקנה, כי עין טל (1983) רכשה את זכות השימוש הבלעדית בפטנטים מאת החברה בפירוק. קודם כל, קובע בית המשפט המחוזי, כי אין לזהות את חברת עין טל (1983) עם רוזנברג, שהוא בעל מניות שלה, וזאת בשל האישיות הנפרדת של תאגיד. בית המשפט בודק את נסיבות הסכם הרכישה וכן את תוכנו במסגרת ההתמחרות אצל השופטת אבנור. מסקנתו היא, כי בין נכסי החברה בפירוק הייתה הזכות לשימוש בלעדי בפטנטים (מסקנה זו מתבססת על ההחלטות, שניתנו במערכת ההליכים הראשונה (הנזכרת לעיל סעיף 4) הן על ידי השופט של דיון, י' מלץ, הן על ידי שופטי בית המשפט העליון בערעור ובבקשה לדיון נוסף). באשר להסכם המכירה, הרי הכוונה הייתה למכור את נכסי החברה בפירוק כ"עסק חי" הכולל את זכות השימוש הנזכרת. מסקנה זו מבסס בית המשפט קמא על נוסח ההסכם, על דברי השופטת אבנור ועל עדותו של אחד מבעלי המניות הרוכשים, מר יגאל תבורי. בית המשפט קמא מציין בהקשר זה:
בתצהירו - כעדות ראשית - פרט מר יגאל תבורי את השתלשלות העניינים מאז החל להתעניין ברכישת הזכויות של עין-טל, כאשר כל הזמן הציעו לו את עין-טל כעסק-חי. הקמת החברה החדשה היתה על בסיס הצעות אלה. ההצעה שהוגשה למר פלומין, המנהל המיוחד, היתה לרכישת עין-טל כעסק-חי, כאשר ההצעה היתה גבוהה מהצעת גב' רובינשטיין. בעקבות הצעה זו, נערכה ליציטציה שבסופה התקבלה הצעת התובעת לשלם במזומן סך של 655,000 $ במזומן. מר תבורי הבהיר בתצהירו כי גב' רובינשטיין היא זו שהציעה למכור את עין-טל כעסק-חי, ואף נאבקה על עמדה זו נוכח עמדתו של אחיה, מר רוזנברג, שהעדיף כי המכירה תכלול רק את הרכוש המוחשי של עין-טל. גב' רובינשטיין קיבלה את מחצית סכום של התמורה, אך עם זאת עשתה כל שלאל-ידה לסכל את המכירה כעסק-חי ויכולת החברה הרוכשת לממש את הנכס שרכשה. (ת.א. 1501/83 עין טל (1983) בע"מ נ' רובינשטיין, עמודים 51-52)

לאחר ששמע גם את עדותה של רובינשטיין קובע בית המשפט:
כאמור, דבריה של הגב' רובינשטיין בחקירתה לפני, לא עוררו את אמוני. אני מעדיף את גרסת התובעת, מפי מר תבורי, שאכן הרכישה כללה את זכות השימוש הבלעדית בפטנטים. התרשמתי מכנותו של מר תבורי בחקירתו שבפני, ואני מעדיף את דבריו על פני דברי גב' רובינשטיין. (שם, עמוד 53)

13. על חומת הנימוקים סביב מסקנה זו מסתערים המערערים באמצעות איל ברזל שכוח הנגיחה שלו הוא, לדעתם, רב עוצמה עד כדי כך, שהחומה הבצורה חייבת ליפול תחתיה. הכוונה היא לדבריו של הנשיא מ' שמגר בפסק הדין במערכה הראשונה, שניתן ביום 9.1.84 בע"א 635,520/80 רוזנברג נ' רובינשטיין פ"ד לח(1) 85, בעמ' 105: "זכות הניצול הבלעדית בכל הפטנטים המשותפים, שהייתה נתונה - כאמור בנ19/ - לחברת עין טל, פגה עם מתן צו הפירוק". לפי קביעה זו, כך היא טענת המערערים, זכות השימוש לא נמנתה עוד עם נכסי החברה בפירוק, ולכן לא יכלה להירכש על ידי החברה החדשה. יתרה מזו, אם זכות השימוש פקעה עם צו הפירוק, הרי אז המערערים, בתור שותפים בבעלות הפטנטים, לא הפרו כל זכות של קניין רוחני. זאת ועוד אחרת: הסכם המכירה בעת ההתמחרות הפנה במפורש לדיון בערעור בבית המשפט העליון; מכאן שהצדדים הכפיפו את תוכן הרכישה להחלטתו של בית המשפט העליון.

14. טענה זו אינה חדשה, והיא נדונה בהרחבה גם על ידי בית המשפט קמא, אשר דחה אותה מכל וכל. וכך הוא אומר:
מסקנה זו [של הנשיא מ' שמגר] לא היתה תוצאה של בחינת טענות הצדדים אלו מול אלו והכרעה בהן, אלא תוצאה של הסכמה בנקודה זו בין בעלי הדין, אולם בהביעם הסכמה זו - ככל שהיא מחייבת את הצדדים עצמם - לא הביאו הצדדים לפני ביהמ"ש העליון את העובדה החשובה שהזכויות הללו נמכרו בינתיים לצד שלישי - היא חברת עין טל (1983), בכפוף לקביעת ביהמ"ש העליון בדבר קיום זכות הניצול בידי עין טל. ניתן לומר, איפוא, כי אין מסקנה זו של הנשיא שמגר בגדר קביעה המחייבת את כולי-עלמא אלא קביעה בהסכמה המחייבת את בעלי הדין שעמדו לפני ביהמ"ש העליון.

בית המשפט קמא מוסיף כי כל מסקנה אחרת אינה יכולה להתקבל מן הנימוקים הבאים:
א. השופט מלץ קבע שיש זכויות שימוש לחברת עין טל.

ב. זכויות אלו נמכרו בתמורה מלאה לצד שלישי - עין טל (1983) במהלך פירוק עין טל, תחת הרזרבציה היחידה שאם ביהמ"ש העליון יקבע שלא היו זכויות שימוש לחברת עין טל - בניגוד למה שקבע השופט מלץ - כי אז לא רכשה עין טל (1983) את הזכויות הללו. ואולם אם החלטת השופט מלץ לא תשונה - כי אז רכשה עין טל (1983) זכויות אלו במסגרת הרכישה שבפירוק.

ג. היעלה על הדעת שמי שלא היו צד ישיר לעיסקה - כמו ה"ה רובינשטיין ורוזנברג - יוכלו בהבל פיהם לבטל זכויות שרכשה עין טל (1983) בתמורה מלאה? וכל זאת מבלי לבקש צירופה כצד העלול להיפגע מעמדה שהם הביעו בבהמ"ש העליון?

ד. בסופו של דבר לא שונתה החלטת הש' מלץ בענין זה. מה שנקבע בדבר פקיעת הזכויות עם מתן צו הפירוק - היתה קביעה לגבי מה שאירע אחרי פסק-הדין של השופט מלץ.
(ת.ה. 11353/88 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, עמודים 6-7)

ובית המשפט מסיק:
אני סבור, איפוא, שלקביעת ביהמ"ש העליון בסעיף 17(ה) של פסק דינו, אין כל משמעות לגבי עין טל (1983). מבחינתה, מאחר ולא שונה פסק דינו של הש' מלץ, כאמור, בנקודה הזו, זכויות השימוש שהיו לעין טל אכן עברו אליה עם מתן פס"ד של ביהמ"ש העליון. (שם)

15. נימוק נוסף, המועלה על ידי בית המשפט קמא הוא כי בא-כוחו של רובינשטיין הסכים בתשובתו לבקשה לדיון נוסף 2/84, כי שאלת פקיעתה של זכות השימוש לא הוכרעה בבית המשפט העליון. ברוח זו קבע גם השופט ד' לוין בבקשה לדיון נוסף 2/84 רוזנברג נ' רובינשטיין, פ"ד לח(3) 689, בעמודים 692 693-:
קביעה זו אינה תולדה של מחלוקת עובדתית שהוכרעה או דיון עיוני בהיבט המשפטי הנובע מהמפנה במעמדה של החברה שהגיעה לכלל פירוק. לא נמצא כאלה בפסק הדין וגם לא בדיון הנרחב שקדם לו, בהצגת עמדות בעלי הדין בכתב. קביעה זו מגבשת ונותנת ביטוי להסכמה משתמעת של בעלי הדין, כי פקיעת זכות הניצול היא פועל יוצא של צו הפירוק. ברור לחלוטין בנסיבות אלה, כי קביעתו זו של בית המשפט אינה בגדר הלכה כללית בדבר גורל זכויות קנויות לחברה עם פירוקה, וגם אין היא מתיימרת להיות כזו. סוגיה זו פתוחה לדיון ולהכרעה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, כשזו תוצב במוקד דיון משפטי בין בעלי דין, שעניין להם בזכויות ניצול של פטנטים, אשר עלולים למצוא עצמם נפגעים מפקיעת זכות כזו, שהייתה בידי החברה בע"מ ערב פירוקה. לפיכך אין מקום, אין צורך ואין עניין להעמיד קביעה זו לבירור בדיון נוסף.

ובית המשפט של קמא מסכם בסוף דבריו בת.ה. 11353/88:
העולה מכל הנ"ל הוא כי דברי הנשיא שמגר בפסק הדין הנ"ל, בדבר זכויות השימוש, אין להם כל השלכה לגבי זכויותיה של עין טל (1983) לשימוש בפטנטים שרכשה בהליכי הפירוק ואין היא מנועה לתבוע את זכויותיה או כל הנובע מזכויותיה (כגון: תביעה על הפרתן). (עמוד 9)

16. בערעורם חוזרים המערערים על טענתם כי חברת עין טל (1983) כבולה על ידי קביעתו של הנשיא מ' שמגר. לא מצאתי בנימוקים המועלים על ידי המערערים כל בסיס לסטות מן המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא בנקודה זו. חברת עין טל (1983) היא, כאמור, אישיות נפרדת מבעלי המניות היחידים, ואין להטיל ספק בכך כי הכרעה, שניתנה בין השותפים בחברה המקורית, אינה יכולה לחייב בעל מניות בחברה החדשה, אשר בינו לבין השותף המקורי (ובעל מניות נוכחי) רוזנברג, קיימים אף ניגודי אינטרסים.

17. מלבד הטענה של השתק פלוגתא, המערערים חולקים גם על עצם קיומה של זכות שימוש אצל חברת עין טל (1983). טענתם היא כי, בפועל, עם הוצאת צו פירוק של החברה המקורית, פקעה זכות השימוש ולכן לא יכלה להיות מועברת לחברה הרוכשת. לטעמי, גם בנקודה זו אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא. מכירת חברה בפירוק כ"עסק חי", משמעותה היא, כי אין לראות את הפירוק בבחינת חיסול העסק, להבדיל מחיסול החברה בפירוק. הכוונה היא לשמור על כל נכסי החברה בפירוק, כולל הסכם השותפות בין השותפים המקוריים, שהעניקו לחברה המקורית את זכות השימוש הבלעדית בפטנטים. לכן, במקרה של מכירת "עסק חי" אין לפרש את צו הפירוק, כאירוע המסיים את הסכם השותפות המקורי בין בעלי המניות. המצב הוא שונה, כמובן, שעה שפירוק החברה הוא גם חיסול העסק. זו הייתה הנחתו של בית המשפט זה בע"א 635,520/80 הנ"ל, שלא היה מודע בשעת החלטתו לדבר מכירת נכסי החברה בפירוק כ"עסק חי" לידי חברת עין טל (1983).

המסקנה היא, כי יש לדחות את הערעור הן לגבי פסק הדין על שני חלקיו, הן על החלטות הביניים הנזכרות.

מתברר, כי תלויה ועומדת גם בקשת רשות ערעור 1304/95 על שתי החלטות ביניים, הלא הן ת"ה 10891/94 ות"ה 1645/95. עיינתי בבקשת רשות הערעור על נימוקיה ולא מצאתי יסוד להתערב בהחלטותיו של הנשיא א' וינוגרד בדבר הגשת הדוח"ות ואופן העיון בהם.

הערעור בע"א 164/94 נדחה, וכן נדחית בקשת רשות הערעור בר"ע 1304/95. המערערים ישלמו למשיבים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 60,000 ש"ח.

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

אני מסכימה.

ת

השופט י' טירקל:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.

ניתן היום, כ"ו בסיון תשנ"ט (10.6.99).

ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
94001640.Q04 /שב


מעורבים
תובע: רוחמה רובינשטיין
נתבע: עין-טל בע"מ
שופט :
עורכי דין: