ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ניאז תאופיק נאבסו נגד מדינת ישראל :

בבית המשפט העליון בירושלים

בפני: כבוד השופטת ד' ביניש

המבקש: ניאז תאופיק נאבסו

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"פ 399/98, שניתן ביום 26.11.98 על-ידי כבוד השופטים ס' ג'ראח, מ' בן דוד ונ' אפל-דנון

בשם המבקש: עו"ד י' ריינפלד ועו"ד פ' שאהין

בית משפט השלום בנצרת הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום הראשון, וגזר עליו קנס בסך 150,000 ש"ח, מאסר בפועל שהומר בעבודות שירות למשך שישה חודשים, וכן מאסר על תנאי של 30 חודשים. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש, והערעור התקבל באופן חלקי, כך שסכום הקנס הועמד על סך 250,000 ש"ח.

החלטה

1. בשנת 1994 הגישו שלטונות מס הכנסה כתב אישום כנגד המבקש (להלן: "כתב האישום הראשון"). בכתב האישום נטען כי המבקש מסר לשלטונות מס הכנסה דיווח כוזב בדבר הכנסותיו בשנים 1991-1992, וזאת על-ידי ניהול של שתי מערכות ספרי חשבונות בו זמנית. בשל כך הואשם המבקש בעבירות לפי פקודת מס הכנסה (נוסח חדש).

בית משפט השלום בנצרת הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום הראשון, וגזר עליו קנס בסך 150,000 ש"ח, מאסר בפועל שהומר בעבודות שירות למשך שישה חודשים, וכן מאסר על תנאי של 30 חודשים. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש, והערעור התקבל באופן חלקי, כך שסכום הקנס הועמד על סך 250,000 ש"ח.
2. בשנת 1997, שלוש שנים לאחר הגשת כתב האישום הראשון, הגישו שלטונות המע"מ כתב אישום כנגד המבקש, בבית משפט השלום בטבריה (להלן: "כתב האישום השני").

לפי המתואר בכתב האישום השני, מסר המבקש לשלטונות מע"מ דיווח כוזב בדבר הכנסותיו בשנים 1991-1992, על ידי כך שדיווח על פחות עיסקאות מאשר היו לו בפועל, וזאת תוך ניהול שתי מערכות ספרי חשבונות. לפיכך, הואשם המבקש בעבירות לפי סעיף 117(א)(3) וסעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975-.

כתב האישום השני נסוב על אותן שנות מס אליהן התייחס כתב האישום הראשון. על רקע זה, טען המבקש בבית משפט השלום מספר טענות מקדמיות, שלדעתו היה בהן כדי להצדיק את ביטולו של כתב האישום שהוגש נגדו.

בית משפט השלום בטבריה (כבוד השופט א' אברהם) דחה את כל טענותיו המקדמיות של המבקש פרט לאחת, היא טענת "ההגנה מן הצדק". בית המשפט קבע כי אף שהעבירות נשוא כתבי האישום השונים אינן בעלות אותו יסוד עובדתי, שני כתבי האישום מתייחסים לאותה מסכת עובדתית. לדעתו של בית המשפט, היה ראוי כי יתקיים תיאום בין רשויות התביעה, באופן שהמבקש לא יוטרד פעמיים בגין אותה מסכת עובדות. בית המשפט הוסיף וקבע כי לגישתו, הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום השני מחד, וכן הזמן שחלף מיום הגשת כתב האישום הראשון ועד שהוגש כתב האישום השני (שלוש שנים) מאידך, מחזקים את תחושת אי הצדק שבהעמדה נוספת של המבקש לדין, לאחר שכבר התמודד עם כתב האישום הראשון. אשר על כן, הורה בית המשפט על ביטולו של כתב האישום השני כנגד המבקש.

על החלטתו זו של בית משפט השלום, ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בנצרת.
3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ס' ג'ראח, מ' בן-דוד ונ' אפל) קיבל את ערעור המשיבה. לאחר שניתח בהרחבה את טיבה ומהותה של טענת "ההגנה מן הצדק", קבע בהאי לישנא:

"...אנו מסכימים עם כבוד השופט קמא כי בנסיבות אלה...יש כדי לגרום לנאשם (המבקש) אי נוחות קשה ביותר, שרצוי היה וצריך היה למנוע אותה. במעט התחשבות בנאשם ובמעט ארגון יעיל ניתן היה להגיש כתב אישום אחד על עבירות מס הכנסה ומע"מ, למרות שהטיפול בכל אחת מהן נעשה על ידי רשות נפרדת. אין זה ראוי שעל המשיב (המבקש) יהיה להתמודד במשפט פלילי נוסף בגין מסכת עובדתית דומה, תחילה עם רשות מס הכנסה ולאחר מכן עם שלטונות מע"מ, אולם אין זה מקרה שהדעת איננה יכולה לסובלו ואין זה מקרה בו התנהגות הרשות הינה 'כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם'. אנו סבורים... כי גם אם יש לבית המשפט סמכות לבטל כתב אישום בגין טענת 'הגנה מן הצדק', דורש האינטרס הציבורי כי הנאשם יובא לדין על עבירות מע"מ, ולא רק על עבירות מס הכנסה".

(עמ' 115-166 לפסק-הדין המחוזי).

בהתאם לכך, נפסק כי לא יבוטל כתב האישום השני שהוגש נגד המבקש.

4. על פסק-דין זה נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. בא כוח המבקש עותר לקבלת הטענה בדבר "הגנה מן הצדק", ולביטול כתב האישום אשר הוגש נגדו בגין עבירות מע"מ.

לאחר שעיינתי בבקשה וכן בתגובת המשיבה, החלטתי כי דינה של הבקשה להידחות.

בע"פ 2910/94 ארסנט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, הציב בית המשפט מפי השופט ד' לוין סטנדרטים חמורים ביותר כתנאי לקבלתה של טענת "הגנה מן הצדק", ובלשונו של השופט לוין:

"קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי, באמצעות העיקרון הידוע של 'ההגנה מן הצדק'..., נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שיקול-דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם, או כלשון הלורד Devlin (Connelly [117] , at 1192 ) ‘oppressive’ ; המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם".

(שם, עמ' 370).

המקרה דנן אינו עומד במבחן שנקבע בהלכת יפת הנ"ל, המתאים למקרים נדירים ביותר; אף אין כל יסוד לקבוע כי בשיטתנו ראוי להנהיג אמות מידה מרחיבות יותר ליישומה של הגנה זו. מכל מקום, על פניו ניכר, כי אין עניינו של המבקש נכנס לגדרה של "ההגנה מן הצדק". נראה לי כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי כאשר שוקלים זה מול זה את האינטרס של המבקש לעמוד לדין פעם אחת בגין אותה מסכת עובדות, ואת האינטרס הציבורי בהעמדתם לדין של עברייני מס, כף המאזניים נוטה לטובת האחרון.

מודעת אני לעובדה כי הגשת כתב האישום השני כעבור מספר שנים ממועד הגשתו של כתב האישום הראשון, לאחר שהמבקש כבר נידון בגין עבירות מס הכנסה, ריצה את עונשו ושילם את הקנס שהוטל עליו, גורמת למבקש אי נוחות קשה שצריך היה למונעה. מן הראוי להקפיד על כך שהעובדה שרשויות המס פועלות באמצעות מנגנוני חקירה ותביעה נפרדים, לא תכביד על הנאשמים שלא לצורך. חשוב שרשויות מס הכנסה ושלטונות מע"מ ישאפו לתיאום ביניהן בעת העמדת עברייני מס לדין. העובדה כי נגרם למבקש אי צדק ואי נוחות בנסיבות האמורות, וכן חלוף הזמן, הם שיקולים שראוי לשקול אותם במסגרת קביעת עונשו, אם יורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום השני; יחד עם זאת, בהתחשב במכלול השיקולים שהובאו, אין באי הנוחות כדי להוות נימוק לביטולו של כתב האישום. (וראו גם: ע"פ 450/77 בעל טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (2) 152, 158, דברי מ"מ הנשיא דאז השופט לנדוי).

בסופם של דברים אציין כי המבקש הגיש את בקשתו לרשות הערעור כששה חודשים לאחר קבלת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. די היה בסיבה זו לבדה, כדי להביא לדחיית בקשתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ב בתמוז התשנ"ט (6.7.99).

ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99033960.N02
חכ/


מעורבים
תובע: ניאז תאופיק נאבסו
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: