ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דלאל גאנם נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט מ' אילן

המערערת: דלאל גאנם

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 10.3.98 בתפ"ח
3074/97 שניתן על-ידי כבוד השופטים
א' סטרשנוב, ז' המר, ש' טימן

תאריך הישיבה: כ"ב בטבת תשנ"ט (10.1.99)

בשם המערערת: עו"ד רמי דיין

בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט א' מצא:

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שלפיו הורשעה המערערת בעבירת רצח, על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ונידונה למאסר עולם.

2. המנוחה ברטה קליין ז"ל (ילידת שנת 1912) התגוררה בבית האבות "משען" ברמת-אפעל. ביום 10/7/97 בשעות אחר הצהריים נמצאה גופתה על ריצפת חדר האמבטיה בדירתה בבית האבות. ראשה היה מונח על וילון המקלחת בתוך שלולית דם. בראשה, בפניה ובפיה נראו סימני חבלה קשים ובכף-ידה הימנית סימני נשיכה. על הקירות, על האסלה ועל דלת הכניסה לחדר האמבטיה נתגלו נתזים של דם. מוטות התלייה של וילון המקלחת, העשויים מברזל, נמצאו מוטלים על הריצפה - האחד ליד דלת חדר האמבטיה והשני בחדר המגורים - כשעל שניהם כתמי דם. תֶפֶס עקור וחוליה מנותקת העידו כי המוטות נתלשו ממקומם, ומן הנסיבות עלה כי המנוחה הומתה בחבטות באמצעות המוטות. הבדיקה הפתולוגית אימתה הערכה זו. בבדיקה זו נקבע, שכתוצאה מן החבטות שספגה נגרמו למנוחה דימומים תוך-גולגולתיים, שברים בצלעות וחבלות פנימיות נוספות; ונזקי החבלה בגולגולת העידו כי המנוחה אמנם הוכתה בראשה בעזרת חפץ קהה. תיקה של המנוחה, שנותר על מיטתה כשהוא פתוח ותכולתו מפוזרת, היעלמות סך 300 ש"ח שבתה של המנוחה הותירה ברשותה ערב קודם לכן, ומגרותיה הפתוחות של השידה אשר ליד מיטתה, העלו חשד שהמנוחה נרצחה במהלך מעשה שוד או בידי גנב שהופתע על-ידה בשעת-מעשה. בבדיקת שרידי המזון בקיבתה של המנוחה נמצאה התאמה לתפריט ארוחת הבוקר בבית האבות ביום המעשה, אך בקיבתה לא נמצאו כל שיירי מזון היכולים להתאים לתפריט שהוגש בארוחת הצהריים. בהתבססו, בין היתר, על נתון זה העריך הפתולוג המומחה (פרופ' היס), כי מותה של המנוחה נגרם ביום מציאת גופתה, שעות אחדות לאחר ארוחת הבוקר, לערך בשעה 11:00.

3. המערערת הועסקה בבית האבות כעובדת ניקיון, וסידור העבודה שלה לבוקר יום האירוע כלל גם את דירת המנוחה. המערערת אכן הודתה בחקירתה, כי באותו בוקר, בשעות 11.00-10.30 לערך, ניקתה את דירתה של המנוחה, אך הכחישה כל קשר לגרימת מותה. היא סיפרה, כי היתה זו הפעם הראשונה שהוטל עליה לנקות דירה זו, ומאחר שלפי סידור העבודה היה עליה לבצע ניקיון "לא יסודי", עבדה בדירה רק כחצי שעה. במהלך כל זמן העבודה היתה המנוחה בדירה, ומשסיימה את עבודתה נפרדה מן המנוחה לשלום והלכה לעבוד בדירה אחרת. דא עקא שבין הראיות, שנאספו בחקירת המשטרה, נתגלו שלושה מימצאים אובייקטיוויים, שלכאורה קשרו את המערערת לביצוע הרצח; ולמימצאים אלה לא היה בפי המערערת כל הסבר.

4. המימצא הראשון נתגלה על החולצה אותה לבשה המערערת בהיותה, בבוקר יום האירוע, בדירת המנוחה. משהגיעו השוטרים לבית האבות, סמוך לאחר גילוי גופתה של המנוחה, הוביל אותם הממונה על עובדות הניקיון (העד ואסם נאסר) למחסן, שהמערערת ועובדת ניקיון נוספת (העדה רניה ג'באלי) נהגו להחליף בו את בגדיהן, והצביע בפניהם על חולצתה של המערערת. החולצה היתה הפוכה על פניה, אך על צידה החיצון נתגלו כתמים שנראו ככתמי דם. העובדת רניה מסרה בחקירתה, כי בשעות לפני הצהריים הבחינה שהמערערת לובשת את חולצתה במהופך. לקראת צוהרי היום שחה לה המערערת כי חולצתה התלכלכה, ולבקשתה של המערערת השאילה לה אחת מחולצותיה.

חולצתה המוכתמת של המערערת נבדקה. הכתמים זוהו ככתמי דם. איפיוני ה-DNA שהופקו מכתמי הדם שעל החולצה הושוו לאיפיונים שהופקו מדמה של המנוחה, ובבדיקה ההשוואתית נמצאה זהות בין האיפיונים. מימצא זה, אמנם, לא שלל לחלוטין את האפשרות שהחולצה הוכתמה בדמו של אחר, שאיפיוני ה-DNA שלו זהים לאיפיוני דמה של המנוחה, אך הסתברותה של אפשרות כזאת היא נדירה ביותר (היחס האפשרי בקרב האוכלוסיה היהודית בארץ עומד על 1:3,600,000). מימצא אובייקטיווי זה קשר, באורח נסיבתי, את המערערת למעשה הרצח.

שני המימצאים הנוספים נתגלו במהלך החיפוש אחר טביעות אצבע בזירת האירוע. בקצה אחד ממוטות הווילון של המקלחת, שקצהו האחר הוכתם בדמה של המנוחה, נתגלתה טביעת אצבע שזוהתה כטביעת אגודל יד ימינה של המערערת. ואילו על גבי כתם דם, על פני אריח חרסינה בקיר חדר האמבטיה, פוענחה טביעת כף-יד שזוהתה כטביעת כף-ידה של המערערת. פשיטא שמעצם הימצאותן של טביעות המערערת בדירת המנוחה (בה ביצעה, באותו הבוקר, עבודות ניקיון) אי-אפשר היה להסיק מאומה לחובתה. אך ייחודן של שתי הטביעות שאותרו היה בכך, שאחת מהן נתגלתה על גבי אחד המוטות המגואלים בדם, ושעל-פי ההערכה שימשו לביצוע הרצח, ואילו השניה - בתוך כתם דם, שזוהה כדמה של המנוחה, בחדר האמבטיה שבו נרצחה המנוחה. השאלה שניצבה לפני מומחי מז"פ היתה, לאיזו משלוש ההתרחשויות הבאות (אם בכלל) ניתן לשייך כל אחת משתי הטביעות: כי הטביעה קדמה לדם; כי הטביעה נוצרה עקב נגיעה בשטח מוכתם בדם; או, כי הטביעה נוצרה במגע אצבע, או כף-יד, מוכתמת בדם. ביחס לטביעת האצבע שעל גבי המוט התקשו המומחים לקבוע, אם הטביעה קדמה להכתמתו של המוט בדם אם לאו. ואולם ביחס לטביעת כף היד שעל פני האריח הגיעו למסקנה, כי הטביעה נוצרה עקב מגע כף-יד מוכתמת בדם.

5. משנשאלה המערערת בחקירתה, אודות החולצה שלבשה בזמן עבודתה, ניסתה בתחילה להתחמק מתשובה של ממש. רק לאחר שעומתה עם רניה הודתה, כי החולצה שנתפסה במחסן היא חולצתה. גם עתה ניסתה לחמוק מן העובדה שבאמצע יום העבודה החליפה את חולצתה בחולצה ששאלה מרניה, ורק לקראת סוף חקירתה הודתה בכך. גירסתה האחרונה - בה דבקה גם בעדותה במשפט - היתה, כי בבוקר יום האירוע, בעת שנטלה את כלי עבודתה ממחסן הכלים, הוכתמה חולצתה בחומר ניקוי ("שמפו"), ומסיבה זו לבשה אותה במהופך. בשעה 12:00 לערך, לאחר שסיימה את עבודות הניקיון בביתנים, יצאה, ביחד עם רניה ועובדת נוספת, לעריכת קניות בסופרמרקט. לקראת יציאתן, שאלה מרניה חולצה אחרת, ואת חולצתה המוכתמת תלתה על קולב במחסן. ביחס למעשיהן משעה זו ואילך סיפרו רניה והמערערת, כי לאחר שובן מן הקניות הועסקו בניקיון חדר האוכל, ובשעה 14:00 לערך יצאו יחדיו מבית האבות בדרכן הביתה. לפני צאתן ביקשה המערערת ליטול את חולצתה מן המחסן. אך רניה, שרק בידה היה מפתח לדלת המחסן, אמרה כי היא עייפה ואינה רוצה לחזור למחסן לצורך זה. לנוכח דברים אלה ויתרה המערערת על בקשתה. נראה שהניחה כי תוכל לקחת את חולצתה למחרת היום, אלא שעם גילוי גופתה של המנוחה, בשעות אחר הצהריים, נטלו חוקרי המשטרה את החולצה המוכתמת והעבירו אותה לבדיקה.

בימי החקירה הראשונים לא נשאלה המערערת אודות מוטות התלייה של וילון המקלחת, ומיוזמתה לא סיפרה עליהם דבר. כאשר נאמר לה, בעת חקירתה ביום 15/7/97, שעל גבי המוטות נתגלו טביעות-אצבע שלה, הכחישה המערערת שנגעה במוטות. לשאלה אם ניקתה "את המוטות למעלה" השיבה בשלילה, ולשאלה כיצד אם כן הגיעו ידיה אל המוטות, השיבה כי אינה יודעת. רק ב13/8/97-, לאחר שכבר הוגש נגדה כתב האישום, מסרה לחוקריה גירסה חדשה. עתה סיפרה, כי בבואה לדירת המנוחה בבוקר יום האירוע, ראתה כי וילון המקלחת נשמט ממקומו והמוט המחזיק את הווילון מוטל על הריצפה. לפיכך, הרימה את המוט והניחה אותו בצד. בעדותה בבית המשפט הסבירה, שכאשר נקראה מביתה לחקירה במשטרה, במוצאי יום האירוע, שאלה את ואסם (הממונה עליה), אם לספר בחקירה כי המוט של וילון המקלחת היה מונח על הריצפה, והוא הציע לה שלא להזכיר זאת. ואסם, שנשאל על כך, אישר בעדותו, שכאשר ליווה את המערערת לחקירה במשטרה אכן יעץ לה לא להזכיר בעדותה דברים שנראו לו כמיותרים, בכללם עניין המוט שלדבריה ראתה על הריצפה. בעדותה במשפט אמרה המערערת, שאת מוטות הווילון של המקלחת נהוג לנקות רק כחלק מ"ניקיון יסודי", שככלל מבוצע אחת לחודש; ואף שביום האירוע ביצעה בדירת המנוחה ניקיון "לא יסודי", שוב איננה זוכרת אם ניקתה את המוטות.

6. בית המשפט המחוזי קבע, כי בהיעדר כל הסבר מפי המערערת, להכתמת חולצתה בדמה של המנוחה ולהימצאות טביעת כף-ידה המגואלת בדמה של המנוחה על אריח הקיר בזירת הרצח, יש בשני המימצאים הללו משום ראיה ברורה לכך כי המערערת - ולא שום אדם זולתה - היא שרצחה את המנוחה בהנחתת מכות עזות במוט ברזל על כל חלקי גופה. חיזוק למסקנה זו נמצא לבית המשפט בשקרים בעזרתם ניסתה המערערת להתחמק בשלב החקירה. בית המשפט ציין, שאילו היה ממש בגירסת המערערת, שבבוקר יום האירוע הוכתמה חולצתה בשמפו, ושבשל כך ביקשה מרניה להשאיל לה חולצה, חזקה שהיתה מעלה גירסה זו מיד, ולא היתה מסתבכת בשקרים ביחס לבעלותה על חולצה זו וביחס לעובדה שלבשה אותה בבוקר יום האירוע. הוא הדין ביחס לגירסאות השונות אותן מסרה המערערת בפרשת המוט. אף שמומחי מז"פ התקשו לקבוע, אם טביעת אצבעה של המערערת, שאותרה על גבי המוט, קדמה להכתמתו של המוט בדם אם לאו, קבע בית המשפט כי אין לראות בה משום "טביעה אקראית שנוצרה במהלך עבודת הניקיון בדירה". ראשית, לנוכח גירסת המערערת בעדותה, שכלל לא היתה אמורה לנקות את המוטות, וממילא לא היתה כל סיבה להימצאות טביעתה על גבי המוט. ושנית, לנוכח התכחשותה המוחלטת בעת חקירתה ביום 15/7/97 לאפשרות שנגעה במוטות. בקשר לכך צוין בהכרעת הדין, כי גם בהנחה הדחוקה, שבפתח חקירתה נמנעה בעצתו של ואסם מלספר לחוקר, כי בבואה לדירת המנוחה נוכחה שהמוט והווילון נשמטו ממקומם, שוב אין כל הסבר סביר לכך, כי גם חמישה ימים לאחר מכן, משהוצגה לפניה העובדה שטביעת אצבעה נתגלתה על גבי המוט, המשיכה המערערת לעמוד על גירסתה שכלל לא נגעה במוטות. אין זאת, סבר בית המשפט, אלא שהמערערת "ביקשה להרחיק עצמה, ככל הניתן, מראיה מפלילה זו שעניינה הימצאות טביעת אצבעה על גבי הכלי ששימש לביצוע הרצח".

בית המשפט המחוזי קיבל כמשכנעת את קביעת הפתולוג המומחה, כי מותה של המנוחה נגרם שעות אחדות לאחר שסעדה את ארוחת הבוקר; בשעה 11:00 לפני הצהריים לערך. ההגנה, שניסתה לסתור קביעה זו, קיוותה להסתייע בעדויות שתיים מעובדות בית האבות. אחת מעדות ההגנה (עובדת המרפאה בבית האבות) העידה, כי המנוחה ביקרה במרפאה ביום האירוע בסביבות השעה 11:30-11:00. בדחותו גירסה זו ציין בית המשפט, כי הן באימרתה בחקירה והן בעדותה העלתה העדה השערות שונות ביחס לשעת ביקורה של המנוחה במרפאה (החל מן השעה 10:30 וכלה בשעה 13:00), כשביחס לכל אחת מהאפשרויות ציינה כי איננה בטוחה מפני שלא הסתכלה בשעון. העדה השניה, אף היא עובדת בית האבות, סיפרה כי ראתה את המנוחה בחדר האוכל בשעה 12:15 לערך. אך מעדותה נתברר, שכמעט ולא הכירה את המנוחה, לא זכרה את שמה ומסרה תיאור מוטעה של השמלה אותה לבשה המנוחה ביום האירוע. ביחס לעדות זו ציין בית המשפט, כי היא רחוקה מלשמש בסיס רציני לקביעת מימצא עובדתי כלשהו בדבר שעת מותה של המנוחה; מה גם שגירסת העדה עמדה בסתירה למימצא שנקבע בחוות-דעתו של הפתולוג המומחה, כי בתוכן קיבתה של המנוחה לא נמצא כל רמז לאפשרות שאכלה ארוחת צהריים.

7. בערעור שלפנינו טען הסניגור, כי בראיות הנסיבתיות, עליהן השתית בית המשפט את הכרעת-דינו, אין כדי לבסס את אשמת המערערת במידה הנדרשת להרשעה. בחולצתה המוכתמת בדם של המערערת אין, לטענתו, משום ראיה מספקת; שכן, לאנשים רבים היתה גישה למחסן בו נמצאה החולצה, ולא מן הנמנע כי הרוצח, מתוך רצון להסיט את החשד לעבר אדם אחר, השתמש בחולצת המערערת בעת ביצוע הרצח, או מרח אותה בשרידי הדם לאחר מעשה. בהימצאות טביעת אצבעה של המערערת על גבי המוט, סבור הסניגור, אין משום ראיה לחובתה, לנוכח מה שמסרה בחקירתה ביום 13/8/97, כי בהיכנסה לדירה ראתה את המוטות על הריצפה ולכן אספה והניחה אותם בצד. עוד טען הסניגור, כי אף מקביעת מומחי מז"פ, שטביעת כף-ידה של המערערת על אריח הקיר בחדר האמבטיה נוצרה עקב מגע ביד מגואלת בדם, לא היה בית המשפט רשאי להסיק כל מסקנה לחובת המערערת. זאת מאחר והשיטה בה פוענחה הטביעה על-ידי המומחים היא חדשה, והניסיון המצומצם שיש לגביה אינו מעמיד ערובה מספקת למידת אמינותה; וכן מפני שגם מחוות-דעתו של מומחה מז"פ, סנ"ץ שפרינגר, עולה, כי המסקנה אליה הגיע אינה אלא משוערת.

לסתירות ולשקרים בהם לקו הגירסות שמסרה המערערת עצמה, סבור הסניגור, לא היה מקום לייחס כל חשיבות; הן משום היותה של המערערת בחורה צעירה ופשוטה, שלאורך כל זמן חקירתה היתה מבולבלת, מבוהלת ואובדת עצות, והן לנוכח העולה מעדותו של ואסם, כי אמנם הורה לה שלא להזכיר בחקירתה את דבר המוטות. מאידך, לדידו של הסניגור, מן הראוי היה לייחס משקל לעדויותיהן של עובדות בית האבות אשר סיפרו כי ראו את המנוחה לאחר השעה שבה - לפי קביעת פרופ' היס - כבר לא היתה בחיים. עוד נאחז הסניגור בשערה שנמצאה בכף-ידה של המנוחה. בבדיקה ההשוואתית נקבע לגביה כי אינה של המנוחה ואף לא של המערערת, ובמימצא שלילי זה מבקש הסניגור למצוא אינדיקציה לאפשרות שהרצח בוצע בידי אדם אחר.

8. אני סבור, כי אין כל יסוד להתערב בהכרעת-דינו המנומקת היטב של בית המשפט המחוזי. כתמי דמה של המנוחה על החולצה אותה לבשה המערערת, בבואה לעבוד בדירת המנוחה ביום האירוע, הם עדים אילמים המצביעים על המערערת כמבצעת הרצח. אכן נכון הדבר, כי הכתמים אינם אלא ראיה נסיבתית לחובתה; אך בהיעדר הסבר, שבכוחו לעורר ספק סביר בדבר משמעותם, המסקנה הסבירה האחת והיחידה שניתן להסיק מהם היא, שחולצת המערערת הוכתמה בדמה של המנוחה בשעת ביצוע מעשה ההמתה. לאפשרות שמישהו אחר, שהיה בעל גישה למחסן, נטל את חולצת המערערת מן הקולב עליו תלתה אותה, השתמש בה בעת ביצוע הרצח ואחר-כך חזר ותלה את החולצה במקומה, לא רק שאין גם שמץ של אחיזה בראיות, אלא שגם על-פניה היא אפשרות רחוקה מן הדעת. יותר דימיונית אף ממנה היא האפשרות שלאחר ביצוע הרצח חדר הרוצח האלמוני אל המחסן וקינח את ידיו המגואלות בדם בחולצתה של המערערת. מן הראיות נבע, כי זולת מפתח אחד למחסן, אשר נשמר במשרד בית האבות, רק בידי רניה היה מפתח למחסן זה. את רניה עצמה לא יכלה המערערת להחשיד, שכן מגירסות שתיהן עלה כי מעת שהמערערת פשטה את חולצתה המוכתמת ולבשה את החולצה ששאלה מרניה, ועד לצאתן יחדיו מן העבודה בדרכן הביתה, היו השתיים זו במחיצת זו במשך כל הזמן. את שקריה של המערערת בשלב החקירה, בנושא החולצה, לא ניתן לייחס לשום מניע אחר, זולת הניסיון להרחיק את עצמה מבגד זה, שהיווה ראיה נחרצת לזיהויה כמבצעת הרצח.

9. גם בטביעת כף-ידה המגואלת בדם של המערערת, על גבי אריח הקיר, יש משום ראיה נסיבתית חזקה לאשמת המערערת. בהתייחסו למימצא זה, בחוות-דעתו, כתב המומחה סנ"ץ שפרינגר, כי הטביעה "ככל הנראה נוצרה על ידי מגע כף היד המוכתמת בדם באריח"; ומן המלים "ככל הנראה", בהן השתמש המומחה, ביקש הסניגור להסיק כי המדובר בהערכה המבוססת על השערה לכאורית בלבד. אלא שבעדותו בבית המשפט הסביר המומחה, כי השתמש בחוות-דעתו במלים "ככל הנראה" רק כמידה של זהירות מדעית, בעוד שלאמיתו של דבר, הריהו די נחרץ ביחס לצדקת קביעתו. כן שלל, כבלתי-סבירה, את האפשרות שהטביעה קדמה לדם; היינו כי יכלה להיווצר תוך כדי ביצוע עבודתה של המערערת בניקיון הדירה. באותה רוח, יצוין, קבע מומחה המעבדה הניידת (רפ"ק מוטי ליבנה) בחוות-דעתו, שעל-פי ניסיונו המקצועי "ניתן לשלול במידה סבירה של ודאות את ההנחה כי טביעת כף היד הינה תוצאה של התזת דם על גבי טביעה שהיתה קיימת קודם לכן". ונמצא, כי לעניין קביעת רמת הוודאות של מסקנת הבדיקה, אין כל נפקות מעשית להבדל בין ניסוחיהם של שני המומחים. אכן, פיענוח המימצא האמור נעשה בשיטה הידועה בשם "אמידו שחור" (Amido Black), שהיא שיטה חדשה ומטבע הדברים הניסיון הקיים לגביה איננו רב. אך מיגבלה זו הובאה בחשבון על-ידי המומחה סנ"ץ שפרינגר, שלצורך גיבוש מסקנתו ערך שורה של ניסויים ובדיקות; בעוד שמצד המערערת לא הובאה כל ראיה לסתור.

נראה שבית המשפט המחוזי צדק גם בקביעתו, כי טביעת אצבעה של המערערת על גבי המוט לא נוצרה באופן אקראי במהלך ביצוע עבודות הניקיון; הגם שאת עיקר החשיבות נוטה הייתי לייחס, לא לעצם הימצאותה של טביעת האצבע על גבי המוט, אלא לשקרים שבעזרתם ניסתה המערערת להרחיק את עצמה מחפץ זה. אך משנחה דעתי, כי די בשני המימצאים האחרים - חולצתה המוכתמת של המערערת וטביעת כף-ידה המגואלת על אריח הקיר - כדי לבסס את אשמתה, שוב אינני רואה צורך להרחיב בדבר משקלו הראייתי של מימצא נוסף זה.

10. בהשגות הסניגור על קביעת בית המשפט, כי לעניין שעת מותה של המנוחה יש להעדיף את מסקנות הפתולוג המומחה על פני עדויותיהן של שתי עובדות בית האבות, אין מאומה. לא זה בלבד, שהמדובר בהכרעה המבוססת על התרשמותו הבלתי-אמצעית של בית המשפט המחוזי מאמינות גירסותיהם של העדים, שאין זה ממידתה של ערכאת הערעור להתערב בשכמותה, אלא שלנוכח המימצא שנקבע בבדיקת תוכן קיבתה של המנוחה, קשה להלום שהיה בידי בית המשפט המחוזי להגיע לכלל קביעה שונה מזו שאליה הגיע בנושא שעת המוות.

11. אשמת המערערת הוכחה, איפוא, מעבר לספק סביר. גם בשערה שנמצאה בכף-ידה של המנוחה, ושבבדיקה נקבע כי אינה של המערערת ואף לא של המנוחה, אין כל אחיזה לספק כזה. קיומה של השערה יכול, לכל היותר, ללמד שבשעותיה האחרונות נמצאה המנוחה בקירבתו של אדם אחר. אך לעניין ההכרעה בדבר אשמתה של המערערת, שנתחייבה בעליל מן הראיות הממשיות שהובאו נגדה, לא היה בשערה זו כדי להוסיף או לגרוע.

12. המסקנה המתבקשת מן האמור היא, כי יש לדחות את הערעור.

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ת

השופט מ' אילן:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.

ניתן היום, ט"ז באב תשנ"ט (29.7.99).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98025020.F03


מעורבים
תובע: דלאל גאנם
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: