ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלון חזן נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' ריבלין

המערער: אלון חזן

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 21.2.99 בת.פ.ח. 4125/98
שניתן על ידי כבוד השופטים:
א' משאלי, נ' ישעיה, מ' סוקולוב

תאריך הישיבה: ט' בחשון התש"ס (19.10.99)

בשם המערער: עו"ד אדי אבינועם

בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט א' ריבלין:

1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת אינוס בניגוד לסעיף 345(א) לחוק העונשין התשל"ז1977- ובעבירות תקיפה לפי סעיפים 379 ו380- לחוק. ההרשעה בעבירת האינוס נקבעה ברוב דעות. בית המשפט גזר על המערער בגין כל העבירות בהן הורשע עונש מאסר לתקופה של 5 שנים, ארבע מהן לריצוי בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות מין ואלימות במשך שנתיים מיום תום ריצוי עונשו.

הערעור מכוון כלפי ההרשעה - ולחילופין, כנגד חומרת העונש. את עיקר טענותיו מכוון המערער כנגד החלטת בית המשפט המחוזי להרשיעו בפרשת האינוס.

2. לדעת המערער לא היה מקום לאמץ את גרסת המתלוננת בפרשה זו. המתלוננת כבשה את תלונתה, כך הוא מציין, במשך כחודש ימים. היא נמנעה מלהתלונן על דבר האינוס גם בשתי הזדמנויות בהן חקרה המשטרה תלונות אחרות שהגישה כנגד המערער. אף כי מעשה האינוס בוצע, על פי עדותה, במחצית חודש ספטמבר 1998, ואולי אף לפני כן, טוען המערער, לא פנתה המתלוננת למשטרה. היא לא סיפרה לחוקרים אודות מעשה האינוס גם כאשר נגבתה ממנה הודעה בעניין אחר, ביום 15.10.98, בתחנת המשטרה. גם בעימות שנערך באותו יום בינה לבין המערער לא העלתה את פרשת האינוס.

בית המשפט המחוזי טעה, לדעת המערער, משאימץ את גרסת המתלוננת כאילו ביצע בה המערער מעשה אינוס בתגובה ל"בגידתה" בו. גרסה זו, אינה מתיישבת לדעתו עם המציאות, שכן, על פי עדות המתלוננת במשטרה, ניתן להבין כי מעשה האינוס ארע במחצית חודש ספטמבר 1998, או אף לפני כן, ואילו המערער העיד במשטרה, ביום 15.10.98, ועוד בטרם שהוגשה נגדו התלונה בדבר מעשה האינוס, כי דבר הבגידה נודע לו רק ביום 20.9.98, לאחר המועד שצויין על ידי המתלוננת כמועד האינוס. העובדה שלאחר מעשה האינוס שבה המתלוננת לבקר את המערער בביתו אף היא אינה מתיישבת, לדעת המערער, עם גרסת המתלוננת.

אשר לעבירות התקיפה המיוחסות לו, גם כאן סבור המערער כי לא היה מקום לאמץ את גרסת המתלוננת. לדעתו הציעה המתלוננת גרסה רצופת סתירות. בני משפחתה של המתלוננת, שתמכו בעדותה, הם לדעת המערער בעלי עניין בתלונה והמניע להטחת האשמות שווא בו נעוץ, לטענתו, בסכסוך כספי, שנתגלע בינו לבינם. בשל אותו סכסוך, שהתפתח ביום 15.10.98 לכלל קטטה בין בני משפחתו לבין בני משפחתה של המתלוננת, בחרו האחרונים, לטענתו, לטפול עליו עלילות שווא. לעניין העונש, סבור המערער כי בית המשפט החמיר עמו יתר על המידה ולא הביא בחשבון את גילו הצעיר, את העובדה שלא ריצה בעבר עונש של מאסר ואת נסיבות המקרה.

3. שמענו את טעוני הצדדים ובחנו את חומר הראיות שעמד ביסוד הכרעת הדין. הייתי מציע לדחות את הערעור על שני חלקיו.

מן העדויות שהובאו במשפט עלתה תמונה קשה. מערכת היחסים שנקשרה בין המתלוננת לבין המערער התמשכה על פני שנים. המערער מבוגר מן המתלוננת ב4- שנים והקשרים ביניהם החלו מאז היתה ילדה בת 13 שנים. במהלכה של חברות זו נוצר בין השניים גם קשר אינטימי, אולם היחסים שהיו תקינים בתחילה נתפתחו ברבות השנים למסכת של התעללות מצד המערער כלפי המתלוננת.

עם השנים הגביר המערער את שלטונו במתלוננת. עוד בהיותה תלמידה בבית הספר, נהג המערער לפקח על תנועותיה, בעצמו או באמצעות שליחיו. הוא פיקח על דרכי לבושה ובלש אחריה במקום עבודתה. הוא קבע לה את חוג חברותיה והחל לנהוג בה בגסות. עם השנים הפכו הגידופים, שספגה מן המערער, למכות, ואלה הלכו והחמירו. בני משפחתה של המתלוננת ביקשו בהזדמנויות שונות להרחיקה מפניו ושילחו אותה לבתי קרובים בערים אחרות, אלא שהמערער שב ועלה, בכל פעם, על עקבותיה והחזירה לקרבתו. בצר לה קיוותה המתלוננת כי המערער, שהתרועע עם נשים נוספות, יתן עינו באחרת ויניח לה לנפשה, אך גם תקווה זו נכזבה. עם השנים למדה המתלוננת להתמודד עם המציאות הקשה בה היתה נתונה. על מנת לחמוק מתגובותיו האלימות של המערער היא נכנעה לרצונותיו. גם בני משפחתה בחרו שלא לבוא לכלל עימות עם המערער מחמת האיומים שהשמיע. המתלוננת לא הרהיבה עוז בנפשה לנתק את קשריה עם המערער והמשיכה בקיום יחסים אינטימיים עמו. חרף בקשתה של עובדת הסעד שטיפלה בה, סרבה המתלוננת, כל אותה עת, להתלונן במשטרה על דבר מעשי האלימות שהופעלו כלפיה. מערכת היחסים בין המתלוננת לבין המערער הגיעה לסיומה רק לאחר מריבה קשה ואלימה שפרצה בין בני משפחתה לבין בני משפחתו של המערער על רקע דרישותיו הכספיות מן המתלוננת. באותו לילה התלוננה במשטרה לראשונה. היא סיפרה על ההתרחשות האלימה בביתה. גם בעימות שנערך במשטרה בינה לבין המערער היא חזרה וסיפרה על קורות ליל הקטטה. עניין האינוס לא עלה. יומיים לאחר מכן בשיחה עם נציגת הפרקליטות סיפרה לה המתלוננת על דבר מעשה האינוס. באותו יום הוגשה על ידה גם תלונה בעניין זה במשטרה. על דבר התלונה חזרה המתלוננת גם באוזני המערער בעימות נוסף שנערך ביניהם במשטרה.

שופטי בית המשפט המחוזי היו מאוחדים בדעתם בדבר הצורך להרשיע את המערער בביצוע מעשי אלימות כלפי המתלוננת אך נחלקו בדעתם בשאלת ההרשעה בעבירת האינוס.

מעשי האלימות

4. אין מחלוקת בין שופטי הערכאה הראשונה באשר למהימנות גרסתה של המתלוננת על כל חלקיה.

שופטי הרוב תארו את התרשמותם מעדות המתלוננת בדרך הבאה:

"שמעתי את דבריה של המתלוננת אשר העידה בבית המשפט ונחקרה חקירה ממושכת ומתישה במשך שעות ארוכות. דבריה מהימנים עלי הן באשר למעשי האלימות והן באשר לאירוע האונס. המתלוננת תארה בפרוט את מערכת היחסים שהתפתחה בינה לבין הנאשם ואת האלימות שנהג בה הנאשם במשך שנים. המתלוננת אף תארה מספר ניכר של אירועים ספציפיים שבהם הכה אותה הנאשם והשפיל אותה. לעתים הוא נהג כך בנוכחות אחרים" (השופטת מ' סוקולוב).

וכן:
"עדויות התביעה נאמנות ומהימנות עלי בעוד אני דוחה כשקרית ובלתי אמינה את עדות הנאשם" (השופט א' משאלי).

גם השופט ישעיה, שנותר בדעת מיעוט לעניין ההרשעה בעבירת האינוס, אינו מטיל ספק בעדותה של המתלוננת:

"המתלוננת העידה בפנינו במשך שעות ארוכות. היתה לנו האפשרות להתרשם מהתנהגותה, מדבריה ומתגובתה".

וכן:

"תיאוריה את מערכת היחסים עם הנאשם, את 'השתלטותו' על חייה ואת התנהגותו האלימה כלפיה, היו אמינים ומהימנים. לא התרשמתי כי מדובר בהגזמות או ב'המצאות' סיפורים שלא היו ולא נבראו כדי ל'השחיר' את התמונה וכדי לטפול האשמות שווא על הנאשם" (השופט נ' ישעיה).

ככלל, אין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב בממצאים עובדתיים שיסודם בהתרשמות הערכאה הראשונה מן העדים שהופיעו בפניו. גם במקרה זה, אין עילה להתערב בממצאים המעוגנים היטב בראיות שבאו בפני בית המשפט. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי המערער אכן תקף את המתלוננת בהזדמנויות שונות, מצאה לה תימוכין, לבד מעדות המתלוננת, גם בראיות אחרות.

5. עובדת הסעד, אשר טיפלה במתלוננת מאז נשרה מלימודיה בבית הספר, שמעה מפיה על קנאתו החולנית של המערער לה, על האיסורים שהטיל עליה ועל הכאתה. במספר הזדמנויות הבחינה עובדת הסעד בסימנים "כחולים" על זרועותיה של המתלוננת, אולם המתלוננת סרבה ליחס אותם למערער. עובדת הסעד שחשדה כי המערער הוא שעולל למתלוננת את החבלות האלה שידלה אותה להתלונן במשטרה, אלא שהמתלוננת לא נעתרה להצעה והביעה את החשש מפני תגובתו של המערער. בית המשפט נתן אמון מלא בעדותה של עובדת הסעד וראה בה תמיכה חשובה לעדות המתלוננת.

אחיה של המתלוננת סיפר בבית המשפט המחוזי כי היה עד, במספר הזדמנויות, להכאתה של המתלוננת בידי המערער. הוא, וכמוהו גם אחות המתלוננת, הבחינו לא אחת בסימני חבלה על גוף אחותם. אמה של המתלוננת ספרה אף היא על מסכת קשה של אלימות ואיומים, להם היתה עדה, ביחסים בין בתה לבין המערער. גם היא הבחינה בסימני חבלה על גופה של בתה. בתחילה סרבה המתלוננת לייחס חבלות אלה למערער. אולם בדיעבד התברר לאם כי המערער הוא שחבל בבתה, והיא ניסתה, כאמור, להרחיקה מפגיעתו הרעה. בית המשפט קמא מצא שדברי העדים האלה אמת ולא ראה סיבה לפקפק במהימנותם.

המערער עצמו ביקש להמעיט מחומרת מעשיו. עם זאת, אין הוא כופר בעצם ביצוע מעשי תקיפה כלפי המתלוננת. בהודעה שנגבתה מפיו במשטרה הוא הודה בכך שסטר למתלוננת מספר פעמים.

ממצאיו של בית המשפט המחוזי, בדבר מעשי האלימות שביצע המערער כלפי המתלוננת, מעוגנים, איפוא, היטב, בראיות שבאו לפניו ואין מקום להתערב בהם.

מעשה האינוס

6. שופטי בית המשפט קמא נחלקו, כאמור, בשאלה אם ראוי להרשיע את המערער גם בעבירת האינוס. בעוד שופטי הרוב ראו להרשיע את המערער גם בעבירה זו בחר שופט המיעוט לזכותו. בפועל לא נחלקו השופטים, כולם, בדבר האמון שראוי היה ליחס לעדות המתלוננת. עיקר המחלוקת ביניהם נסבה על המסקנות המשפטיות העולות מעדויות התביעה.

המתלוננת ספרה בעדותה, בבית המשפט קמא, כי בשלב מסויים סמוך לקראת המועד בו נותקו יחסיה עם המערער סופית, החלה לקיים קשר רומנטי עם צעיר אחר. כשנודע למערער דבר "בגידתה" החליט להענישה. הוא דרש ממנה, בעת שהיתה בדירתו, להתפשט ו"להראות לו כיצד קיימה יחסי מין" עם אותו צעיר. כאשר סרבה לעשות כן פתח המערער בכוח את מכנסי הגי'נס שלבשה, וחלץ את נעליה. היא גילתה התנגדות למעשיו ואז קרע את תחתוניה, ולמרות בכיה בעל אותה. בעדות זו נתנו שופטי הרוב האמון וראו בה עדות על מעשה של אינוס.

שופט המיעוט מאמץ אף הוא את גרסת המתלוננת באשר להתרחשות האמורה אך אינו מצטרף למסקנה אליה הגיעו השופטים האחרים. על עדות המתלוננת הוא כותב:

"המתלוננת מספרת כי הנאשם פתח את מכנסיה בכוח, הסיר את נעליה, קרע את תחתוניה ושכב איתה כשהיא בוכיה. תאור זה מצביע על מעשה אונס מובהק לאמור: לפי דברי המתלוננת קיים עמה הנאשם יחסי מין בניגוד למפורש להסכמתה תוך כדי כפיית רצונו על רצונה בכוח".

עם זאת סבור היה שופט המיעוט כי העובדה שהמתלוננת נמנעה מלהתלונן על האירוע מיד לאחר התרחשותו, והעובדה שבמהלך חקירתה לא יכולה היתה לזכור במדוייק את המועד בו קרה המעשה, מעוררים ספק בשאלה האם ניתן לראות באירוע מעשה אינוס "כמשמעותו המשפטית של מונח זה". המתלוננת עצמה, כך ציין, לא ראתה במעשה משום אונס על אף שלא היה בהסכמתה ובלשונה:

"אני לא קוראת לזה אונס כי אני לא יודעת למה. המקרה הזה לא היה בהסכמתי, אני לא יודעת, בכל זאת אני לא מישהי מרחוב. השופט יחליט איך לקרוא לזה".

נסיבות המקרה - כך קבע השופט - מצביעות על החשיבות המועטה שייחסה המתלוננת לאירוע ועל העובדה "שהיא לא ראתה בו, כנראה, משום אונס מובהק ובכוח". בנסיבות שפורטו, כך פסק, לא ניתן לשלול את האפשרות כי המתלוננת סרבה אמנם תחילה לקיים יחסי מין עם המערער אך בהמשך "נעתרה לו ונתנה הסכמתה, אם במפורש ואם במשתמע לקיום יחסי המין". גם אם כך היה, קובע שופט המיעוט, "מניח אני כי ההסכמה לא היתה נלהבת".

מסקנה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הבחירה לאמץ את גרסת המתלוננת, לרבות דברי עדותה כי המערער פתח את מכנסיה בכוח, וחרף בכיה והתנגדותה קרע את תחתוניה. גם לשיטתו של שופט המיעוט, יש, כאמור, ליתן אמון בעדות המתלוננת על שארע בינה לבין המערער. השופט לא נתן אמון בגרסת המערער. הוא דחה את טענתו כי לאחר שנגלו לו הקשרים שקיימה המתלוננת עם צעיר אחר לא שב לקיים עמה יחסי מין. נותרה בעינה, איפוא, עדותה של המתלוננת ואין בחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא כל סימן וכל ראיה לכך שהמתלוננת שינתה את דעתה וחזרה בה מהתנגדותה במהלך יחסי המין שנכפו עליה.

7. בצדק קבעו שופטי הרוב כי העובדה שהמתלוננת לא ראתה במעשיו של המערער משום אונס, חרף העובדה שיחסי המין קויימו שלא בהסכמתה, אינה משנה, כשלעצמה, מן התוצאה. סברתה של המתלוננת אינה מלמדת, בהכרח, על משמעותו המשפטית של המעשה. יתרה מכך, על אף שהמתלוננת לא ראתה במעשה האינוס עבירה המצדיקה פניה למשטרה היא הבחינה היטב בין ההתרחשות נשוא האישום לבין המקרים האחרים בהם קיימה עם המערער יחסי מין בחוסר-רצון אך בלא התנגדות. "עד לאירוע שקרה - כך היא מציינת בעדותה - הוא לא עשה לי בכוח. האירוע שקרה כן היה בכוח". כך לפני מעשה האינוס - וכך עם אחריו: יום לאחר מעשה האינוס דרש ממנה המערער, בשנית, "שתראה לו" כיצד שכבה עם האחר. "ואז הייתי יותר חכמה - מעידה המתלוננת - לא נתתי לו לקרוע את התחתון. פתחתי באדישות את הג'ינס והמגף והוא אמר לי תתלבשי אני לא אעשה לך מה שעשיתי לך אתמול". הנה כי כן המתלוננת עצמה, בעדותה (שבה נתנו השופטים אמון), הצביעה על השוני שבין ההתרחשות נשוא האישום למקרים אחרים בהם קיימה עם המערער יחסי מין. גם המערער הבין כי המעשה שארע יום קודם לכן - הוא מעשה אסור.

העובדות עליהן העידה המתלוננת מצביעות על מעשה אינוס. על פי תאורה בעל אותה המערער בניגוד לרצונה, חרף התנגדותה ולמרות בכיה, כשהוא מסיר וקורע את בגדיה בכוח. המתלוננת עצמה מסבירה כאמור במלותיה היא, את השוני בין תפישתה שלה את מהות המעשה לבין המשמעות החוקית שעשויה להיות לו.

העובדה שלא היתה, כלשונה, "מישהי מהרחוב", וכי קיימה קשרים אינטימיים בעבר עם המערער, הביאה אותה לסבור כי אין במעשיו משום עבירה. תפישה מוטעית זו של אופיו של המעשה מאפיינת גם את התנהגותה של המתלוננת בעקבות אותה התרחשות.

8. התמיהות שעשויות להתעורר כתוצאה מהתנהגותה של המתלוננת בעקבות מעשה אינוס מוסברות, בין היתר, בעובדה שהמתלוננת לא ראתה בכפיית יחסי המין עליה משום אינוס. היא מעידה כי מעשה תקיפה זה של המערער לא חרג, מבחינתה, בחומרתו, ממעשי האלימות הקשים שמהם סבלה במשך תקופה ממושכת. כיוון שכך, לא נחרת מעשה האינוס בזכרונה, יותר מאשר מעשי האלימות האחרים. בכך יש גם כדי להסביר את העובדה שנמנעה מלהתלונן במשטרה על המעשה בהזדמנות הראשונה שנתנה לה, ואת העובדה שלא היה בכוחה לשחזר במדוייק את המועדים הנוגעים למקרה.

בא-כוח המערער סבור כי העובדה שעל פי עדות המתלוננת, במשטרה ובבית המשפט, ארע מעשה האינוס במחציתו של חודש ספטמבר 1998, או אף לפני כן, בעוד שדבר מעשה ה"בגידה" נודע למערער רק ביום ה20- לספטמבר, משמיטה את הבסיס מתחת לגרסת המתלוננת כי מעשה האינוס בה בתגובה לגילוי הקשרים הרומנטיים בינה לבין צעיר אחר.

טענה זו אין לקבל. ראשית לכל, אין תימוכין בראיות אחרות לגרסת המערער כאילו דבר "בגידתה" של המתלוננת נודע לו אכן ביום ה20- לספטמבר 1998. ואפילו כך הוא, אין מקום לקבוע כעובדה כי מעשה האינוס ארע קודם לכן. המתלוננת כאמור לא יחסה חשיבות חריגה למעשה ועדותה בדבר המועד בו התרחש אינה אלא ניסיון לשחזר בדיעבד את הדברים. במשפט באו ראיות המצביעות על כך כי תיתכן בהחלט האפשרות כי המעשה ארע לאחר יום ה20- לספטמבר. המתלוננת עצמה מציינת כאחת האפשריות בעדותה במשטרה, מיום 18.10.98, כי מעשה האינוס ארע "שלושה שבועות" קודם לכן, לאמור, במחצית השניה של חודש ספטמבר.

אמה של המתלוננת שהיתה עדה, תחילה שלא בידיעתה, לתוצאותיו של מעשה האינוס, העידה אף היא על המועד המשוער בו התרחש. האם באה לבקר בדירת המערער במועד בו התרחש האינוס. באותו יום לא שבה המתלוננת לביתה ואמה חיפשה אחריה בדירתו של המערער. איש לא השיב שם לקריאותיה, ורק כעבור כרבע שעה נפתחה הדלת והיא ראתה את בתה נרגשת ודומעת. כשביקשה לשבת על הספה שבחדר ביקשה ממנה המתלוננת לעזוב את המקום. לימים, לאחר שגילתה לה המתלוננת את דבר האינוס, ספרה לה גם כי הדבר התרחש ביום בו חיפשה אחריה, כאמור, ובמעמד בו, נקשה בדלתו של המערער, והדלת לא נפתחה. היה זה על פי עדותה של האם "יומיים אחרי ראש השנה", לאמור לאחר המועד בו נגלה למערער, גם לפי גרסתו שלו, מעשה ה"בגידה". שופטי הרוב התרשמו מפשטות הליכותיה וכנותה של עדה זאת ונתנו אמון בגרסתה. גם שופט המיעוט אינו מטיל ספק באמינותה ואין עילה להתערב במסקנות המתבקשות מן העדות הזו. לבד משיש בה בעדות זו כדי ליישב את הקושי לו טוען המערער בדבר מועדי ההתרחשויות האמורות, יש בה גם כדי לסייע בתיאור מצבה הנפשי של המתלוננת מיד לאחר מעשה האינוס.

9. העובדה שהמתלוננת לא ראתה במעשה אינוס מעשה החורג בחומרתו ממעשי התקיפה האחרים, שבוצעו כלפיה, מסבירה גם את בחירתה שלא להפנות למשטרה תלונה מיוחדת בעניין זה, קודם לשיחה שניהלה עם נציגת הפרקליטות. עדותה הראשונה במשטרה באה, כאמור, בעקבות התקרית האלימה שנתרחשה בין בני משפחתה ובני משפחתו של המערער. היתה זו מריבה על ענייני כספים וחלוקת חפצים בעקבות הקרע ביחסי המתלוננת והמערער. בעדותה בפרשה זו, וגם בעימות שנערך בינה לבין המערער, באותה פרשה, לא ראתה המתלוננת צורך לתאר את פרשת האינוס "כי לא היה מדובר על המקרה הזה". "המקרה הזה" לא נחזה בעיניה כחמור יותר ממקרי תקיפה אחרים שבוצעו כלפיה על ידי המערער. בבית המשפט ובמשטרה תארה מקרים שנחשבו בעיניה חמורים יותר ממעשה אינוס - ובהם המקרה בו הובאה על ידי המערער לפרדס והוכתה על ידו עד עילפון, והמקרה בו הוכנסה על ידי המערער, בבגדיה, למקלחת ונכפה עליה למלא את פיה בדברי מתיקה כדי לחוש את "מצוקתו" של המערער. מסיבה זו, לא ראתה לספר לבני משפחתה על מעשה האינוס. היה ברור למתלוננת כי ממילא אין היא יכולה לצפות בעניין זה לסיוע כלשהו מבני משפחתה. פתח של תקווה נפתח בפניה לראשונה בשיחתה עם נציגת הפרקליטות.

אכן, מעשה האינוס כפי שבוצע במתלוננת אף לא שימש נקודת שבר ביחסיה עם המערער. היא המשיכה להיפגש עמו כשם שנפגשה עמו אחרי ביצוע מעשי האלימות האחרים. אולם המעשה היווה אך חוליה אחת בשרשרת של מעשי תקיפה. השופטים, כולם, מצאו כאמור, סיוע של ממש, לתיאור המתלוננת בדבר מסכת מעשי האלימות, בדברי העדים האחרים. עדויות אלה מוכיחות את השרשרת העובדתית כולה. הן מחזקות גם את החוליה האלימה של מעשה האינוס.

לאור כל האמור לעיל הייתי מציע לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.

10. העונש שהוטל על המערער אינו חמור במידה המצדיקה את התערבותנו. המתלוננת היתה נתונה במשך שנים בצל שלטונו של המערער. מנת חלקה היתה גידופים, מעשי תקיפה ומעשי השפלה. הוא פגע בה ובבני משפחתה. נסיונותיה החוזרים ונשנים לרצותו לא חסכו ממנה את נחת זרועו. מעשיו חמורים. בית המשפט המחוזי הקל עמו כאשר קבע, בעת שבא לגזור את דינו, כי מעשה האונס לא הטביע את חותמו יתר על המידה בנפשה של המתלוננת ולא נגרם לה נזק נפשי קבוע. אין מקום להקלה נוספת בדינו של המערער היום.

הייתי מציע לפיכך לדחות גם את הערעור כנגד חומרת הענישה.

הנשיא א' ברק
אני מסכים.
א

השופט י' טירקל:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.

ניתן היום, כ"ה בחשון תש"ס (4.11.99).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
COURT/אמ


מעורבים
תובע: אלון חזן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: