ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב עוזיאל-עו"ד נגד ש.א.ע. אבני ירושלים בע"מ :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט מ' אילן

המערער: יעקב עוזיאל-עו"ד, כונס הנכסים של ערד
נאות בנגב בע"מ

נגד

המשיבה: ש.א.ע. אבני ירושלים בע"מ

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 25.5.97 בתיק ת.א. 199/94
שניתן על ידי כבוד השופט י' עדיאל

בשם המערער: עו"ד עוזיאל יעקב

בשם המשיבה: עו"ד דוד בן-חיים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

השופט מ' אילן:

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט יהונתן עדיאל), אשר דן בשאלה, האם ניתן לחייב שותף בחיובי שותפו, שנעשו לפני שכוננה השותפות.

העובדות:

המערער הוא כונס נכסים של חברה בשם "ערד נאות הנגב בע"מ"
(להלן: "ערד"). ביום 15.11.90 חתמה ערד עם חברת "א.א. פלד פרוייקטים לבניה בע"מ" (להלן: "פלד"), על הסכם לפיו תבנה ערד, כקבלן משנה, עבור פלד 40 יחידות דיור מתוך 120 יחידות הדיור שהתחייבה פלד לבנות באתר רמות בבאר שבע (להלן: "ההסכם"). מאוחר יותר, ביום 6.12.90, חתמה פלד על הסכם שותפות עם המשיבה, "ש.א.ע אבני ירושלים בע"מ" (להלן: "הסכם השותפות"). ערד לא ידעה על כך.

במהלך ביצוע ההסכם נתגלע סכסוך, שעניינו כספים המגיעים לערד מפלד, וערד הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. הדיון הועבר בהסכמה לבוררות, שקבעה כי פלד חייבת לערד 648,212 ש"ח נכון ליום 5.11.91 (להלן: "פסק הבוררות").

ביום 24.11.91 מונה עו"ד עוזיאלי ככונס נכסים של ערד (להלן: "הכונס"). בסמוך לאותו מועד נודע לו על הסכם השותפות שבין פלד לבין המשיבה. הכונס טיפל באישור פסק הבוררות על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 2.3.92.

הכונס לא הצליח לממש את פסק הדין וביום 9.12.92 הגיש בקשה לפירוקה של פלד. משכשלו נסיונותיו של הכונס לגבות את החוב הפסוק, הגיש, בשנת 1994, תביעה נגד המשיבה בבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, ומכאן הערעור שלפנינו.

התביעה בבית המשפט קמא

בית המשפט קמא נתבקש לחייב את המשיבה, מכוח פסק הבוררות, בתשלום הסכום שחוייבה בו פלד.

השופט הנכבד בחן את השאלה:

"האם התקיימה בין הנתבעת [המשיבה דנן - מ.א.] לפלד שותפות לגבי בניית הפרוייקט, או שמא התקיימה ביניהם מערכת יחסים של שיתוף, או מערכת יחסים אחרת שאיננה בגדר שותפות.

בהנחה שהתקיימה בין אותם צדדים שותפות, האם ניתן לחייב את הנתבעת מכוחו של פסק הבוררות".

אשר לשאלה הראשונה, השופט המלומד הגיע למסקנה כי מדובר בשותפות. הוא בחן שאלה זו נוכח הגדרותיה של פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה1975- (להלן: "פקודת השותפויות"), ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה והראיות שהיו לפניו. בקביעה זו אני מציע לחברי לא להתערב.

עוד נטענה בפני השופט קמא טענה חלופית, שאם היתה שותפות - השתנו התנאים בהמשך, ושוב לא היתה שותפות. גם טענה זו דחה השופט על יסוד ממצא עובדתי, ואני מציע לא להתערב בזה.

אשר לשאלה השניה, מציין השופט המלומד כי סוגיה מעין זו שבאה לפניו טרם נדונה בישראל. הוא בחן את סעיף 14 לפקודת השותפויות, את ההלכה האנגלית ואת הגישה בארה"ב. כך הוא כותב:

"...גם אם התדיינות משפטית רגילה יש בה כדי לחייב שותף אם לא היה צד להליכים, הדין יהא שונה, לדעתי, ביחס להתדיינות בבוררות. התדיינות כזו, איננה כפופה בהכרח לדיני הראיות, גם לא לדין המהותי, היא מושפעת במידה רבה מאישיותו ומידת בקיאותו בדין או בעניין נשוא המחלוקת של הבורר ולעיתים קרובות היא משקפת, בין במוצהר ובין במשתמע, הסכמה על סילוק המחלוקת בדרך של פשרה... דומה כי זה גם הטעם שביסוד הדין האנגלי והאמריקאי אשר אינו מכיר בכוחו המחייב של פסק בוררות לגבי שותף אשר לא היה צד לאותה בוררות".

טענה נוספת שהועלתה לפני בית משפט קמא - ונדחתה - היא, כי חיובה של המשיבה נובע גם מכוח דיני ההשתק. השופט עדיאל מוצא כי בהחלת דין זה:

יש "משום עקיפה של הוראות סעיף 14 לפקודה, אשר נועדה למצות את המצבים בהם השותף האחד (והשותפות) יחוב במעשיו ובמחדליו של השותף האחר".

עובדתית, השופט אינו מקבל את הטענה שהמשיבה ידעה בבירור על קיומם של הליכי הבוררות, ובכל מקרה, לגישתו, רמת המעורבות שלה בהליכים אלו לא יכלה להיות מספקת לשם יצירת השתק מכוחו של פסק הבוררות. מעורבותה היתה בעיקר בשל בקשת ביטול פסק הבורר, ומכאן בודאי שלא נובע השתק.

גם משפטית השופט דוחה את הטענה, בקובעו כי:

"אין אנו עוסקים במקרה שבפנינו בהשתק מכוח עילת השיפוי, ... השתק כזה, ייתכן שיכול היה לחול, אילו היה מדובר בפסק דין שניתן נגד השותפות עצמה. על מקרה כזה היה חל סעיף 20 לפקודת השותפות... במקרה שבפנינו פסק הבוררות לא ניתן נגד השותפות אלא נגד אחד השותפים. לפיכך, פסק דין כזה אינו יכול להקים חבות כנגד השותף האחר מכוחו של סעיף 20".

השאלה שעומדת לדיון לפני בית משפט זה:

השופט המלומד בבית המשפט קמא קבע כי בין פלד לבין המשיבה התקיימו יחסי שותפות, כהגדרתם בפקודת השותפויות. השאלה שעומדת לדיון בפנינו היא, כפי שמנסח אותה ב"כ המערער בסיכומיו: מהו תוקפו של פסק הבוררות שניתן נגד שותף כלפי שותף אחר בשותפות?

כדי להשיב על השאלה האמורה עלינו להשיב על שתי שאלות נוספות, שגם בהן דן בית המשפט קמא, והן:

א. האם פסק הבוררות הוא בעניין הנוגע לעיסקי השותפות?
ב. האם השותף האחר - המשיבה בענייננו - ידע על דבר קיומם של הליכי הבוררות, הסכים להם והסמיך את השותף האחר - פלד - לנהלם גם בשמו?

אשר לשאלה הראשונה, השופט הנכבד בוחן היטב את הסכם השותפות ומגיע למסקנה עובדתית ומשפטית, כי השותפות שבין המשיבה לבין פלד נוצרה לצורכי בניית כל 120 יחידות הדיור, שבניית 40 היחידות היא חלק מהן. לפיכך, חיובה של פלד מכוח ההסכם בגין 40 יחידות דיור אלה היא עניין הנוגע לעסקי השותפות.

אשר לשאלה השניה, ערד מפנה אותנו לעדויות שנשמעו לפני בית משפט קמא ומבקשת מאתנו כי נלמד מהן, כי היתה למשיבה ידיעה ברורה בדבר קיומם של הליכים אלה. המשיבה עונה על כך, כי אם אלו פני הדברים, היה באפשרותה של המערערת לבקש צירופה של המשיבה כבר באותה עת. משלא עשתה כן "הרי היא מוחזקת בכך כמי שויתרה על צירוף המשיבה כנתבעת בהליך הבוררות" (ס' 14 לסיכומי בא כוח המשיבה). השופט הנכבד לא השתכנע, כי היתה למשיבה אותה רמת ידיעה שמבקשת ערד שנקבע, ולי נראה כי טענה זו באה מצד ערד רק כאשר מונה לה הכונס, אשר ביקש מהשופט "להסיק" את הדבר מדיוני הבוררות, ואילו השופט סבר אחרת. מכיוון ששאלה זו הוכרעה עובדתית, אינני מוצא מקום לשוב ולדון בה. עם זאת, יהא עלינו להתמודד עם שאלת "ההסכמה" הנובעת מכוח סעיף 20 לפקודת השותפויות. על כך אפרט בהמשך.

טענות המערערת

כאמור, אני מציע לא להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא. לפיכך אציין רק את הטענות המשפטיות שמעלה המערערת, ככל שהן רלוונטיות לשאלה שבמחלוקת, כאמור לעיל.

א. על פי הוראת סעיף 14 לפקודת השותפויות, "כל שותף הינו שלוח של השותפות ושל שאר השותפים לכל עניין של השותפות". לא ניתן לאמר, שהליכי הבוררות חרגו מעסקיה של השותפות, גם אם מדובר בעניין שאינו במהלך העסקים הרגיל, ולכן פעולתו של שותף תחייב את השותפות ואת כל אחד מהשותפים.

ב. קיומה של שליחות נסתרת, על פי סעיף 7 לחוק השליחות, מביא לכך שזכויות ערד על פי פסק הבוררות מחייבות ביחד ולחוד את השולח ואת השלוח - פלד והמשיבה או השותפות כגוף אחד. על פי הוראת סעיף 20 לפקודת השותפויות, "כל שותף חב יחד עם שאר השותפים יחד ולחוד בכל דבר שהשותפות חבה בו".

ג. לחילופין יש לקבוע, כי המשיבה מושתקת מכוח פסק הבוררות שניתן נגד שותפתה, פלד, למרות שהמשיבה לא נטלה באופן ישיר חלק בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין ערד לבין פלד, ופסק הבורר מחייב את המשיבה כמעשה בית דין כאמור בסעיף 21 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-.

טענות המשיבה

המשיבה חזרה והעלתה בסיכומיה טענות הגנה שהיו בפיה בערכאה הראשונה: שלא היתה כלל שותפות בין פלד לבין אבני ירושלים, ולחלופין, אם היתה, הרי שבמשך הזמן השתנו התנאים. טענות אלו הוכרעו, ואני מציע לא לדון בהן שוב במסגרת הערעור, מפני שמדובר בקביעות עובדתיות וביישום ההלכה הפסוקה בצורה נכונה. מתוך תשובת המשיבה נותר לדון בשניים מתוך ששה-עשר הסעיפים שהוגשו על ידה.

טענה אחת עניינה "מניעות" ערד מלטעון לאי הצטרפותה של המשיבה להליך הבוררות, מכיוון שאם לדעתה ניכר היה במהלך הדיונים כי המשיבה "יודעת" על קיומם - ברי, כי ערד יודעת על קיומה של המשיבה. משנמנעה לבקש צירופה של המשיבה במהלך דיוני הבוררות, היא מנועה כעת מלטעון בדבר ידיעתה של המשיבה או הסמכתה את פלד לנהל הליך זה גם בשמה.

טענה שניה שמעלה המשיבה היא, כי גם למשיבה פסק דין נגד פלד. לדעת בא כוח המשיבה, יש להטיל על ערד את התחייבות פלד כלפיה ולקזז את סכומי החיוב. כותב על טענה זו הכונס בסיכומי תשובתו:

"...טענה זו היא אבסורד שאין כדוגמתו. הרי מעולם לא עלתה טענה כלשהי כאילו ערד היתה שותפה של פלד בצורה כלשהי וממילא אין כל אפשרות לדרוש מערד לשאת בהתחייבויות פלד. זאת בשונה מהמשיבה, שהיתה שותפה של פלד בפרוייקט..". (ההדגשה במקור - מ.א.)

לא נותר לי אלא להסכים לדברי תשובה אלו (השווה גם מול סעיף 21 לפקודת השותפויות).

כוחו של שותף לחייב את השותפות

זו לשונו של סעיף 14 לפקודת השותפויות:

"כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל עניין של עסקי השותפות; ופעולותיו של כל שותף כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר בה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו, זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק והאדם שעמו נשא ונתן יודע שאין לשותף הרשאה לכך, או שאינו יודע, או אינו מאמין שהוא שותף".

אין מחלוקת כי ביום כריתת ההסכם לא היה ידוע לערד על קיומו של השותף (המשיבה), שכן הסכם השותפות נחתם מאוחר יותר והכונס מציין עובדת אי הידיעה בצורה מפורשת. אילו ידעה ערד על קיומה של השותפות והיתה בוחרת להתקשר עם אחד השותפים בלבד - אישית - לאחר מכן, היא היתה מנועה מלבוא בטענות ובתביעות אל השותפות ואל יתר השותפים. אין זה המצב שלפנינו.

באי-ידיעתה של המערערת לא סגי. על מנת שיופטר השותף ותופטר השותפות מחיובו של המתקשר בעניין של עסקי השותפות, צריך להתקיים גם התנאי, שלעושה הפעולה לא היתה הרשאה לפעול בשם השותפות.

בענייננו, השופט המלומד מצא שהיתה בין השותפים - פלד והמשיבה - חלוקת תפקידים.

"תפקידה של הנתבעת בשותפות בהמצאת הבטוחות הדרושות לצורך קבלת הערבות הבנקאית... הבניה עצמה, טוענת הנתבעת, בוצעה על ידי פלד".

אין בעצם חלוקת התפקידים כל פסול, ובטענת הנתבעת - המשיבה בערעור שלפנינו - יש משום הודאה בכך, שפלד, אשר התקשרה עם המערערת, פעלה מתוך הרשאה, ואין נפקא מינה לעניין זה שההרשאה ניתנה בדיעבד.

משמצאתי כי הסייג שבסעיף 14 אינו מתקיים בענייננו, באנו בגידרו של הכלל: יש בכוחו של שותף לחייב את השותפות.

ההסכם שנכרת, אין חולק כי הוא "בדרך הרגילה של העסקים". גם התדיינות משפטית היא בתחום הצפיות. האם אף זו תבא במסגרת זאת? ולעניננו השאלה היא, מה דינו של הסייג שהושם על ידי השופט המלומד של בית המשפט קמא, שהתדיינות בדרך של בוררות - לא תבוא באותו תחום.

חיוב השותף בדין הזר:

Unif. Partnership Act @ 9 האמריקאי מקביל ודומה מאוד בניסוחו לסעיף 14 לפקודת השותפויות וזו לשונו:
“(1 Every partner is an agent of the partnership for the purpose of its business, and the act of every partner, including the execution in the partnership name of any instrument, for apparently carrying on in the usual way the business of the partnership of which he is a member, binds the partnership, unless the partner so acting has in fact no authority to act for the partnership in the particular matter, and the person with whom he is dealing has knowledge of the fact that he has no such authority”. (Unif. Partnership Act § 9 (1) (1994)).

באופן כללי, במהלך הרגיל של עסקי השותפות יש לכל שותף הכוח לחייב את השותפות ואת השותפים האחרים, על ידי התקשרות והעסקת אנשים, אשר שרותיהם דרושים באופן סביר לניהול העסקים של השותפות.
State Compensation Ins. Fund v. Industrial Accident Commission (1938) 82p.

לפי החוק של מדינת קליפורניה כל שותף הינו שלוח של השותפות למטרות עסקיה, ופעולה של כל שותף לשם ניהול לכאורה של עסקי השותפות, לרבות מעשי עוולה, כמו תרמית והונאה, מחייבות את השותפות. B.F. Goodrich Co. v. Naples (D.C. 1954) 121 F. Supp. 345
וגם: Zemelman v. Boston Ins. Co. (1970) 84 Cal. Rptr. 206,4 C.A. 3d15.

ההלכה האנגלית, כפי שמובאת על ידי בית משפט קמא, קובעת כך:

“One partner cannot, without special authority, bind the firm by a submission to arbitration. The power to refer disputes, even although they relate to dealing with the firm, cannot be said to be an act done
for carrying on its business in the ordinary way”.
Linddey & Banks, On Partnership, Sweet & Maxwell, 17th ed., 1995 pp. 312

גישה זהה נמצא בסעיף משנה (3) לחוק האמריקאי שהבאתי לעיל:

“Unless authorized by the other partners or unless they have abandoned the business, one or more but less than all partners have no authority to:
...
(e) Submit a partnership claim or liability to arbitration or reference”.

לגישתו של השופט בבית משפט קמא, הסייגים שבדין האנגלי והאמריקאי נובעים מכך שהתדיינות במסגרת של בוררות משקפת, לעתים קרובות, הסכמה על סילוק המחלוקת בדרך של פשרה.

אכן, כבר נפסק על ידי בית משפט זה, כי הסכם פשרה שנעשה על ידי השותפים מבלי להיוועץ עם השותפים האחרים ומבלי לקבל את הסכמתם, אינו מחייב אותם. הסיבה לכך היא, שהסכם פשרה, גם אם נעשה במהלך דיון משפטי, איננו מהווה "עסק מן הסוג שעושה השותפות", כמשמעותו בסעיף 14 לפקודת השותפויות (ע"א 549/84 חורי נ. בת אהרון ואח', פ"ד מ(3) 198).

בהתאם ל- (e)(3)§ 9 של החוק האמריקאי הנ"ל, נפסק ב- Jones V. Bailey, 5 cal. 345, 1885 , כי שותף אינו יכול לחייב את שותפיו האחרים על ידי מסירת עניני השותפות לבוררות. אף על פי כן, מחייב דבר זה את השותף עצמו. גם באנגליה שולטת, ככל הנראה, אותה הלכה (ראה: Stead v. Salt (1825) 3 Bing. 101; Adams v. Bankart (1835) 1. Cr. M. & R. 681; Hatton v. Royle (1858) 3 H. & N. 500; Thomas v. Atherton (1878) 10 CB. D. 185.)

נראה לי שגם בלי להזקק לפסיקה האנגלית והאמריקאית ניתן להגיע לאותה תוצאה שהגיע אליה השופט הנכבד בבית המשפט קמא שכן סעיף 14 לפקודת השותפות שאוזכר לעיל קובע לאמור כי:

"כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל ענין של עסקי השותפות...
...
זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק".

נראה לי שהסעיף הזה שולח אותנו לחוק השליחות תשכ"ה 1965 הקובע לאמור בסעיף 5(א):

"השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה".

הנה כי כן המחוקק קבע כי לענין הבוררות צריך השלוח הרשאה מפורשת. במקרה דנן אין מחלוקת שלא היתה הרשאה מפורשת כזאת. משום כך התוצאה שהגיע אליה השופט הנכבד בבית המשפט המחוזי היא התוצאה הנכונה על פי דין.

אודה ולא אבוש כי התוצאה שהגעתי אליה גורמת לי תחושה של אי נחת. אינני חושב שטוב הוא כי בכל מקרה של פניית אחד השותפים לבוררות, ללא הסכמה מפורשת של השותפים, נקבע אפריורי כי השותפות לא תחוייב בתוצאת הבוררות. לדעתי היה טוב שהסכמה כזאת תוכל להינתן גם מכללא, כפי שאני סבור שהיה במקרה דנן, הן מכח הסכם השותפות והן מכח חלוקת התפקידים שהיתה בין השותפים בפועל.

וזה לשון הסעיף 7.ב להסכם השותפות:

"7.ב. בנוסף לאמור בס"ק א' לעיל, מצהירים ומתחייבים לשאת ולשלם בתור חייבים ביחד לכל: נזק, פגם, מום, תקלה, הפסד, חיוב וכל חובה אחרת, להלן: "דמי נזק", אשר ייגרמו ו/או ינבעו ו/או ייעשו במהלך ו/או כתוצאה ו/או בקשר עם ביצוע החוזה ו/או הסכם זה, לצד ג' כל שהוא."

נראה לי כי הסעיף רחב מספיק כדי לכלול גם חובה הנובעת מבוררות שנוהלה על ידי אחד השותפים, בתום לב, במסגרת עסקי השותפות, אלמלא בא המחוקק וקבע מפורשות שלענין בוררות צריך הרשאה מפורשת. אולם לאור לשונו המפורשת של סעיף 5 לחוק השליחות, אין מנוס מהתוצאה שהגיע אליה בית המשפט המחוזי.

לאור התוצאה שהגעתי אליה שוב אין מקום לדון בהיבטים אחרים של חבות השותפים לחובות השותפות, לפי סעיף 20 לחוק השותפויות, עד כמה שחובות אלו נובעות מפסק הבוררות.

התוצאה היא שיש לדחות את הערעור. אני הייתי מציע לחייב את המערער בהוצאות בסך 15,000 ש"ח.

הנשיא א' ברק:

אני מסכים.

א

המשנה לנשיא ש' לוין:

אני מסכים.

המשנה לנשיא

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן.

ניתן היום, ט' בכסלו תש"ס (18.11.99).

א המשנה לנשי ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97054660.T04


מעורבים
תובע: יעקב עוזיאל-עו"ד
נתבע: ש.א.ע. אבני ירושלים בע"מ
שופט :
עורכי דין: