ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד סעדיה גרידי :

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 3929/97
ע"פ 3980/97

בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט מ' אילן

המערערת בע"פ 3929/97
והמשיבה בע"פ 3980/97: מדינת ישראל

נגד

המשיב בע"פ 3929/97
והמערער בע"פ 3980/97: סעדיה (עדי) גרידי

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 13.85.97 בתפ"ח 62/96
שניתן על ידי כבוד השופטים: ד' ברלינר,
ש' גדות וצ' גורפינקל

תאריך הישיבה: כ"ג בטבת שתנ"ט (11.1.99)

בשם המערערת: עו"ד נעמי גרנות

בשם המשיב: עו"ד איל שמחוני

בית משפט קמא לא שוכנע כי, "...הנאשם אכן חפץ במותן של המתלוננות (בהבדל מפציעתן)" (עמ' 48 להכרעת הדין). ברם, הוא הגיע למסקנה שגריידי הגיע לזירת האירוע עם כוונה רעה. ארבעה דברים הובילו אותו למסקנה זו, והוא מפרט את התכנון המוקדם של הדברים (דברים שאמר הנאשם לבתו גלית, יום לפני האירוע ומכתב שהשאיר גריידי למעבידו). היה לו מניע לפגוע בגופן של המתלוננות ומיקום הדקירות התיישב עם כוונה זו. בית משפט קמא האמין לנאשם, שאילו חפץ במותן היה מממש את זממו, ולא יכול היה לשלול את האפשרות שהפגיעה בצוואר דווקא "מקורה בדינמיקה של התקיפה" (עמ' 49 להכרעת הדין). כלומר, לאו דווקא היתה בחירה מודעת ומדוקדקת של אזור הפגיעה.

פסק-דין

השופט מ' אילן:

לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 62/96). ערעור ראשון הוגש על ידי המדינה, המערערת על גזר הדין. ערעור שני הוגש על ידי סעדיה (עדי) בן זכריה גריידי (להלן: "גריידי"), והוא מערער על ההרשעה, לחלופין על הוראות החקוק לפיהן הורשע באישום השני ולחלופי חילופין על חומרת העונש. איחדנו את הדיון בשני הערעורים.

גריידי הורשע בעבירות של איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז1977- - להלן: "החוק"), הסגת גבול (לפי סעיף 447(א) לחוק), הטרדה לפי חוק הבזק, תשמ"ב1982- ובעבירות של ביצוע חבלה בכוונה מחמירה (בניגוד לסעיף 329(1) לחוק העונשין). הוא נדון לשבע שנות מאסר בפועל ועוד 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלש שנים מגמר ריצוי המאסר בפועל.

העובדות כפי שנקבעו בהכרעת הדין

גריידי היה נשוי למתלוננת העיקרית במשך 32 שנה, אך נישואין אלה לא עלו יפה, בלשון המעטה, ומזה כ- 7 שנים הם חיו בנפרד.

המדינה יחסה לגריידי את האישומים על רקע אי הסכמתו לגירושין שביקשה המתלוננת. על רקע זה, הוסב למתלוננת סבל פיזי ונפשי כאחד. לפי הנטען, באחד מן האירועים - וזהו האישום החמור מבין כלל האישומים שיוחסו לנאשם - בתאריך 19.6.96, הגיע גריידי לבית המתלוננת, תקף אותה ואת חברתה שהיתה אִתה באותה עת, ופצע את השתיים באופן חמור ביותר. הוא הסתייע בסכין יפנית שהיתה ברשותו, וכן בעזרת סכין נוספת, שתי מחבתות שבהן שמן רותח ותבשילים. למתלוננת נגרמו חתכים בצוואר וכויות בידיה. חברתה נדקרה ביד, בצוואר ובגב. השתיים נותחו בעקבות פגיעות אלה.

גריידי לא כפר בעצם התרחשותו של העימות האלים, אך הוא טען שהותקף, ולא היה התוקף. באירוע זה הוא עצמו נחתך עמוקות באזור בית השחי. לטענתו, הפגיעות שנסבו למתלוננת ולחברתה נבעו מהגנתו העצמית מפני תקיפתן. לדבריו, הן טמנו לו מלכודת ונתכוונו להביא לתפיסתו על ידי המשטרה בדירת המתלוננת.

השופטת ברלינר, אשר כתבה את הכרעת הדין, ושאליה הצטרפו שאר שופטי ההרכב, השופטים שרה גדות וצבי גורפינקל, העדיפה את גרסת המתלוננת וחברתה על פני גרסתו של גריידי. היא תארה את המתלוננת, את האופן שבו העידה וגם את עדות חברתה ואת מידת האמון שהיא רכשה לדבריהן. זאת, מול הסתירות שהתגלו בגרסתו של גריידי.

אמנם כתב האישום התייחס לתקופה שתחילתה בשנת 1996, אך השופטת הנכבדה לא התעלמה ממסכת חיי הנישואין האומללים שקדמו לכך. שנים של פחד, השפלה והתעללות שגררו את המתלוננת אף לשימוש בסמים. שנים רבות בהן ביקשה המתלוננת להתגרש מגריידי ועשתה זאת בדרכי נועם (על כך אין מחלוקת - עדותו של גריידי בעמ' 69 לפרוטוקול). השופטת תארה מספר אירועים, נוספים, בהם איים גריידי על המתלוננת, הסיג את גבולה והטריד אותה. לא היה כל מקום להטיל ספק בגרסת המתלוננת - גם באירועים אלו. העובדות אושרו גם על ידי גריידי (אשר נתן להן פרשנות אחרת). לגרסת המתלוננת היתה תמיכה מלאה בעדויות ילדי בני הזוג, בעדות חברתה של המתלוננת וגם בתלונות שהוגשו למשטרה. לעומת זאת, גרסתו של גריידי היתה רצופת סתירות, שקרים וחוסר הגיון. השופטת הנכבדה תארה זאת באריכות (עמ' 31, 34-42, 44 ו- 47 להכרעת הדין). שקריו של גריידי היוו חיזוק לראיות התביעה, ולדעת בית משפט קמא גרסתו נרקמה בדיעבד תוך ניסיון ליישב את הממצאים לכלל מסכת עובדתית שתתיישב עם חפותו.

למרות שבית משפט קמא לא האמין לגרסתו של גריידי, הוא לא הרשיעו בעבירה של ניסיון לרצח, כיוון שלדעת בית המשפט לא הוכח מעבר לספק סביר כי חפץ במותן של המתלוננות (אשתו וחברתה). תחת זאת, הוא הורשע, בעבירה של גרם חבלה גופנית חמורה. אשר להרשעה זו טען הסנגור בסיכומיו בבית משפט קמא כי לא ניתן במקרה זה לנהוג כאמור בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ד1982- כי, לא ניתנה לגריידי הזדמנות להתגונן, וכי כתב האישום מפרט עובדות שונות מאלו שהוכחו בסיומו של דבר. בית משפט קמא דחה טענה זו וקבע כי:

"קו ההגנה של הנאשם לא יכול היה להיות שונה גם אם מלכתחילה היתה מיוחסת לו עבירה על סעיף 329(1).
משטוען הנאשם כי טמנו לו מלכודת - מה ההבדל אם העבירה המיוחסת לו היא ניסיון לרצח או גרם חבלה חמורה?
העובדות בכתב האישום אינן שונות באופן מהותי מאלו שהוכחו בפועל, כפי שטוען הסנגור...
...כל עוד אין מדובר 'בהפתעה רבתי' וכל עוד נשמרה לנאשם היכולת לנהל הגנה יעילה באשר לעבירה אשר הוכחה בסופו של דבר - אין פסול בעשיית שימוש בסעיף 184 לחסד"פ ובהרשעת הנאשם בעבירה אחרת מזו שיוחסה לו, בהתאם לעובדות שהוכחו." (עמ' 52-53 להכרעת הדין).

לאחר שהורשע בכל העבירות שציינתי לעיל, בתאריך 13.5.97, גזר בית משפט קמא את דינו של גריידי. בית משפט קמא ציין את העובדה שלגריידי 7 הרשעות קודמות, מרביתן עבירות סמים, אך לא נעדר מקומן של עבירות רכוש ואיומים. הנאשם אף ריצה בגין עבירות אלה עונשי מאסר בפועל.

סנגורו של הנאשם, עו"ד שמחוני, ציין לפני בית משפט קמא את העובדה, שהגורם להתדרדרותו של גריידי היה "הנפילה לסמים". לדבריו, הוא כבר נענש בכך שמשפחתו נטשה אותו (למעט הקשר עם בתו הגדולה מבין ארבעת ילדיו - אשר שומרת עימו על קשר). לאחר שסיים את תהליך הגמילה האמין שיש סיכוי לחידוש הקשר עם אשתו (המתלוננת), ולא ניסה להשמיץ אותה, חרף גרסתו במהלך שמיעת הראיות.

בשים לב לדבריו של הסנגור, הטיל בית משפט קמא על גריידי שבע שנות מאסר בפועל בגין כל העבירות שבהן הורשע, וכן 18 חודשי מאסר על תנאי שתוך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות, לרבות עבירת איומים.

על קולת גזר הדין ערערה, כאמור, המדינה.

טענות המדינה בע"פ 3929/97:

א. העונש שהוטל על המשיב (גריידי) אינו הולם את חומרת העבירות שבהן הוא הורשע, ואין בו ביטוי הולם לנסיבות החמורות של המקרה.

גרייידי ביצע את מעשיו תוך תכנון מוקדם ומתוך רצון לפגוע במתלוננות ולגרום להן חבלה חמורה. אך במזל לא קופחו חייהן של השתיים באירוע המתואר בהרחבה בהכרעת הדין (וכאמור בתחילת פסק דין זה).

ב. היה מקום לתת ביטוי לנסיבות החמורות בהן בוצעו העבירות ולעובדה שציין בית משפט קמא, שחלק גדול משנות נשואי הזוג (32 שנה) עברו על המתלוננת בייסורים של ממש. גם את חיי ילדיו אמלל המשיב (עמ' 2 לגזר הדין).

ג. היה מקום להשית על המשיב עונשים מצטברים בגין כל עבירה בנפרד, או לפחות לתת ביטוי ממשי לכך שמדובר בעבירות כה רבות שהשתרעו על פני תקופה ממושכת.

גריידי הורשע, בין השאר, בעבירות חמורות שהעונש המרבי הקבוע בצדה של כל אחת מהן הוא 20 שנה. בית משפט קמא לא נתן לכך ביטוי בגזר הדין.

ד. על רקע האלימות הפושה בחברה הישראלית (כאמור בעמוד 1 לגזר הדין), היה מקום ליתן משקל ממשי לאלמנט ההרתעה. העונש שהוטל על המשיב אינו מבטא את מסכת המעשים החמורים בהם הורשע, ואין ביטוי למדיניות המצויה והראויה.

ה. המעשים בהם הורשע המשיב מעידים עליו כי הוא אדם מסוכן למתלוננת ולציבור, וכי אינו מוכן בשום אופן להתנתק מהמתלוננת ועשוי לשוב ולפגוע בה ובמי שנמצא בקרבתה ברגע שיסיים לרצות את עונשו. נסיבות אלה מחייבות הרחקתו מן החברה ומן המתלוננת למשך שנים רבות.

גריידי ערער על עצם ההרשעה, על הוראות החקוק לפיהן הורשע בעבירה על סעיף 329(1), ולחילופין על חומרת העונש.

טענותיו של גריידי נגד הכרעת הדין וגזר הדין בע"פ 3980/97:

א. לאורך כל הכרעת הדין נמנעה כבוד השופטת ברלינר מקביעות עובדתיות בנקודות מהותיות. שאר שופטי ההרכב הצטרפו לחוות דעתה מבלי לפרט את דבריהם. לדעת הסנגור לא די בהצטרפות חברי ההרכב לדעת אחד השופטים שכתב חוות דעת, אלא על כל אחד מהם לגבש עמדה משלו אשר צריכה לקבל ביטוי כלשהו במיוחד במקרה דנן כשכבוד השופטת ברלינר, אב בית הדין שכתבה את חוות הדעת בהכרעת הדין, נמנעה, לדברי הסנגור מקביעה עובדתית בנקודות מהותיות.

לדעת הסנגור מדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך ולכן אין מנוס מאיון תוצאותיו.

ב. לחילופין, אם נדחה טענה זו, מעלה ב"כ המערער (גריידי) טענות לגופה של הכרעת הדין.

לטענתו, בית משפט קמא דלה מתוך חומר הראיות כל עניין שיש בו לשמש נגד המערער, ונמנע מלהתייחס לעניינים שיש בהם לשמש לזכותו. עוד טעה בית משפט קמא, בכך שקבע כי סתירות בין גרסאות עדי התביעה יש בהן כדי לחזק את אמינות דבריהם. בית משפט קמא שת ליבו לדרך מתן עדותה של המתלוננת (בכי, התרגשות, רגיעה בעת החקירה הנגדית וכיו"ב), ופרשהּ בדרך לא נכונה. באותה עת, הוא לא שת לבו לכך, שהוטל ספק רב בקיומה של כוונת תקיפה קודם לכניסתו לדירת המתלוננת.

לגישת עו"ד שמחוני, היה על בית משפט קמא להעדיף את גרסת המערער לפיה המתלוננת וחברתה דווקא טמנו לו פח, בזאת שיצרו מצב שהוא יכנס לדירה והן תזעקנה משטרה ותגשנה נגדו תלונה כאילו נכנס לדירה בעל כרחן והתנהג באלימות. שלל הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא, ושורת ההגיון מחייבים להגיע למסקנה זו תחת המסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא. לגרסה זו, העולה לדעת הסנגור מחומר הראיות, התפתח מאבק אלים כאשר גריידי ניסה לצאת מהדירה ובשלב הזה היה הוא מתגונן מפני שתי הנשים שתקפו אותו, וכך נוצרו אותן פציעות שנפצעו הן ואף הוא נפצע.

ג. לא הוכחה כוונתו של המערער להטיל באדם נכות או מום באדם או לגרום לו חבלה חמורה. לפיכך, לא היה מקום להרשעתו בעבירה לפי סעיף 329 לחוק. אם תאושר הקביעה שהמערער אשם באירוע האלים כמתואר בהכרעת הדין - הוראות החקוק לפיהן יש להרשיע את המערער הנן סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(ג) ביחס למתלוננת; וסעיף 380 ביחס לחברתה.

ד. לחלופי חילופין, טוען עו"ד שמחוני, שלא היה מקום להשית על המערער עונש מאסר לתקופה כה ממושכת. בית משפט קמא לא הביא בחשבון את העובדה שהמערער בעצמו נפגע במהלך האירוע האלים, בצורה לא פחות חמורה מהמתלוננות, אשר תוצאות הפגיעה בהן לא הטילה בהן כל מום או הגבלה בתפקוד.

בתאריך 11.1.99, התקיים דיון בשני הערעורים האלו במאוחד. בדיון זה מיקד עו"ד שמחוני את דבריו לענין ההרשעה ביחס לאישום השני - האירוע האלים שהתרחש בתאריך 19.6.96. הוא חזר, בתמצית, על הדברים שטען בהודעת הערעור. גם ב"כ המדינה, עו"ד גרנות, חזרה על הדברים שטענה בהודעת הערעור שהוגשה בעניין גזר הדין. עו"ד שמחוני חזר בפנינו גם על טעוניו לקולת העונש והוסיף ואמר כי הליך הגירושין בין בני הזוג בשלב מתקדם ולדעתו, אחרי הגירושין שוב לא יהיה חשש שהמערער יפגע במתלוננת בדרך כלשהי.

באותו דיון דחינו את התיק למתן פסק דין, אך על פי המוסכם בין בעלי הדין, הוחלט לעכבו על מנת לאפשר לגריידי להביא את נישואיו למתלוננת לידי גמר. בתאריך 17.6.99 קיבלנו הודעה בדבר גירושי בני הזוג.

הקביעות העובדתיות אשר בפסק הדין:

בהכרעת דין המשתרעת על פני 54 עמודים מתארת השופטת הנכבדה של בית משפט קמא את שני האישומים בגינם הוגש כתב האישום נגד גריידי, את העובדות המיוחסות לו בכל אחת מהן ואת העדויות שנשמעו בעניינן.

אשר לאישום הראשון - עבירה על סעיפים 192, 447א' לחוק העונשין, וכן העבירה לפי חוק הבזק - כותבת השופטת:

"כמעט ואין צורך לומר כי אם אכן נכונה גירסתה של המתלוננת הרי שהנאשם עבר את כל העבירות המיוחסות לו באישום זה (איומים, הסגת גבול והטרדה).
אין למעשה כל סיבה להטיל ספק בגירסתה של המתלוננת בנושא זה, שכן העובדות בעיקרן מאושרות גם ע"י הנאשם, הגם שהוא נותן להן פרשנות אחרת.
שלא לדבר על כך שלגירסתה של המתלוננת יש תמיכה מלאה בעדויות ילדיהם של בני הזוג, אפרת [חברתה של המתלוננת - מ.א.], וכן גם בתלונות שהוגשו במשטרה." (עמ' 13 להכרעת הדין).

השופטת מפרטת בהרחבה את הנקודות המהותיות ואין כל מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות. קביעות אלו מבוססות על ראיות שבאו לפני בית משפט קמא והוא שת ליבו לכל אחד מהן. שאר שופטי ההרכב - השופטת שרה גדות והשופט צבי גורפינקל - סמכו ידיהם על חוות דעתה המנומקת של השופטת דבורה ברלינר, וההרשעה באישום הראשון הוא פה אחד, וללא כל סייג.

אשר לאישום השני: תחילה הואשם גריידי בניסיון לרצח, אך שופטי בית משפט קמא מצאו לנכון לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, והרשיעו אותו בעבירה לפי סעיף 329(1) לחוק.

זהו האישום המרכזי בתיק זה, והוא מתואר בהרחבה בהכרעת הדין (במיוחד בעמודים 16-48). בעניינו של אישום זה שמע בית משפט קמא את עדויותיהן של שתי המתלוננות ושל גריידי, אשר לא הכחיש את עצם התרחשות העובדות שהובילו להרשעתו באישום זה. מעובדות אלו הגיע בית משפט קמא למסקנה מסתברת אחת - והיא שהובילה להרשעה. נמצאו לעובדות חיזוקים בממצאים אובייקטיביים שהיו בזירת האירוע (למשל, הסכין שנמצאה במקום, התמונות שצולמו במקום והדוחות הרפואיים), ובעדויות של מי שהגיע למקום לאחר שהוא הסתיים (עדות הבן דרור, שהגיע למקום בסמוך לעזיבת גריידי את דירת המתלוננת, וכשעוד היה בחדר המדרגות; עדות השוטר אורן ארזי, ובדו"ח שכתב באותו יום). גם עדותו של הרופא שטיפל במתלוננות לאחר האירוע והתעודות הרפואיות שהוגשו - אישרו את גירסתן של המתלוננות. השופטת הנכבדה מקדישה מקום נכבד לתיאור עדותו של גריידי ופרטה בהרחבה את הסתירות שנמצאו בגרסתו. בסופו של דבר, היא הגיע למסקנה ששקריו יכולים להוות סיוע, ובעצם העובדה שמדובר בשקר יש לכך משקל (עמ' 37 להכרעת הדין).

אשר לטענתו של עו"ד שמחוני שיש פסול בכך שחוות הדעת שבהכרעת הדין נכתבה על ידי שופט אחד מבלי שחבריו להרכב הוסיפו דברים מלבד הסכמתם יש להשיב כי בהכרעת הדין באישום השני, מפורטות בהרחבה, כאמור, הנקודות המהותיות שהובילו להרשעתו של גריידי וזהו האישום אשר לו יחס עו"ד שמחוני את טענותיו בעל פה לפנינו. אני מציע לדחות את הטענה. לא היה כל מקום לחזור על תאור העובדות והמסקנות שיש להסיק משאר חברי ההרכב, אשר הסכימו עם המסקנה אליה הגיע השופטת ברלינר.

לא ברור על מה מבסס עו"ד שמחוני את טענתו העובדתית שלא היה שקלא וטריא בין השופטים לפני שחתמו על הכרעת הדין. חזקה על השופטים שדנו בתיק לפני שאחד מהם, (במקרה זה אחת מהם) קבלה על עצמה את כתיבת חוות הדעת הראשונה, כאשר יש הסכמה גמורה בין חברי ההרכב גם לגבי ההנמקה וגם לגבי התוצאה אין שום חובה על כל אחד מהם להוסיף דברים על דברי קודמו, דברים שיהיה בהם משום כפילות. בהחלט אפשר לתת הכרעת דין מנוסחת על ידי אחד השופטים כאשר חבריו מצטרפים אליו בהסכמה, ומעשים בכל יום.

אשר להשגת הסנגור על כך שבית המשפט המחוזי העדיף את גרסת המתלוננות על פני גרסת הנאשם, זהו ענין שערכאת ערעור בדרך כלל לא תתערב בו. העדפת הגרסאות נעשית על יסוד קביעה של מהימנות העדים וזו מסורה לערכאה הראשונה שיש לה האפשרות להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים. התערבות בנושא זה תיתכן רק אם הקביעה של הערכאה הראשונה מופרכת ממש. במקרה דנן, אשר בו ההסתברות נוטה לטובת גרסת המתלוננות גם לקורא פרוטוקול העדויות שלא היתה לו הזדמנות להתרשם מן העדים, בודאי שאין מקום להתערבות.

גרסת גריידי נראית מאולצת ומופרכת. לפי גרסתו המתלוננות טמנו לו פח, על מנת להזעיק את המשטרה שתמצא אותו בדירה, ולהעליל עליו עלילה. לצורך זה המתינו לבקורו. נעלו את הדלת זרקו את המפתח וזעקו לעזרה.

הפציעות נגרמו רק כאשר התפתח מאבק אלים כאשר נסה לצאת מהדירה. במאבק זה היה הוא המותקף אשר הגן על עצמו. אף על פי כן אמר לבנו דורון שפגשו בצאתו מהבית שלא אירע דבר, וכאשר הגיעה משטרה אמר גם לשוטר שלא אירע דבר במקום להתלונן על תקיפה והקשר שקשרו נגדו. דברים אלו מובאים בהנמקת בית המשפט המחוזי מלבד הקביעה בדבר המהימנות ואינני רואה כל מקום להתערבות ערכאת הערעור.

טענתו של הסנגור שהכרעת הדין המרשיעה אינה יכולה לעמוד משום שהשופטת נמנעת במודע מלקבוע עובדות בפרטים שוליים מסויימים בודאי שאינה נימוק להתערבותנו. כאשר יש סתירה בין עדויות בקשר לפרטים שוליים אשר אין בהם כדי להשפיע על תוצאות פסק דין כפי שהיו כאן בין עדויות שתי המתלוננות, אין חובה על בית המשפט להכריע בסתירות אלו. מדובר בארוע דינאמי, כאשר שתי המתלוננות שרויות בהתרגשות ואין תימה בכך שגרסאותיהן אינן זהות בקשר לכל הפרטים הקטנים. כל זמן שאין בהבדלים אלו כדי להשפיע על מהימנותן של העדות, והעובדות שלגביהן הן חלוקות הן שוליות אין חובה לקבוע ממצא עובדתי המאמץ גרסה זו או אחרת.

ההרשעה בעבירה שלא נזכרה בכתב האישום:

אני מסכים עם דברי כבוד השופטת ברלינר כי, "אין כל פסול בעשיית שימוש בסעיף 184 לחסד"פ ובהרשעת הנאשם בעבירה אחרת מזו שיוחסה לו, בהתאם לעובדות שהוכחו" (עמ' 53 להכרעת הדין).

במקרה דנן, הוראת החיקוק לפיה הואשם גריידי בכתב האישום (ביחס לאישום השני) היא, ניסיון לרצח, עבירה על סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 27 לחוק העונשין. (לדעתי צריך היה לציין סעיף 305 לחוק העונשין).

הרכיב העובדתי בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ובזו שהורשע בה למעשה, דהיינו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, הוא זהה. ההבדל הוא ברכיב הנפשי.

בית משפט קמא לא שוכנע כי, "...הנאשם אכן חפץ במותן של המתלוננות (בהבדל מפציעתן)" (עמ' 48 להכרעת הדין). ברם, הוא הגיע למסקנה שגריידי הגיע לזירת האירוע עם כוונה רעה. ארבעה דברים הובילו אותו למסקנה זו, והוא מפרט את התכנון המוקדם של הדברים (דברים שאמר הנאשם לבתו גלית, יום לפני האירוע ומכתב שהשאיר גריידי למעבידו). היה לו מניע לפגוע בגופן של המתלוננות ומיקום הדקירות התיישב עם כוונה זו. בית משפט קמא האמין לנאשם, שאילו חפץ במותן היה מממש את זממו, ולא יכול היה לשלול את האפשרות שהפגיעה בצוואר דווקא "מקורה בדינמיקה של התקיפה" (עמ' 49 להכרעת הדין). כלומר, לאו דווקא היתה בחירה מודעת ומדוקדקת של אזור הפגיעה.

בשים לב לכל אלה, קבע בית משפט קמא, שהוכח היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בסעיף 329(1) לחוק. עבירה שהעונש הנקוב בצידה הוא עשרים שנה, בדיוק כמו העונש שהיה צפוי לו לפי כתב האישום. (בכתב האישום נזכר סעיף העבירה כסעיף 300(א)(2) יחד עם סעיף 27 לחוק העונשין אבל צריך היה לציין סעיף 305 לחוק העונשין עבירה שעונשה 20 שנות מאסר).

כדי להצליח בטענה שלא היה מקום לעשות שימוש בסעיף 184 לחסד"פ צריך היה גריידי להצביע במה נתקפחה הגנתו. כיצד היה חוקר את עדי התביעה באופן שונה משחקר אותם או אלו ראיות אשר לא הביא היה מביא אילו ידע שהוא צפוי להרשעה בסעיף 391(1). זאת לא עשה. לא די בטענה ערטילאית. לכאורה נדונה במשפט גם שאלת הכוונה, וגריידי בעדותו מסר את גרסתו גם בנושא זה.

לחלופין, מבקש גריידי כי, תחת ה"הקלה" בסעיף האישום - נפסע צעד אחד נוסף ונרשיע אותו בעבירה על סעיף 380 ביחס לשתי המתלוננות, ובנוסף, בסעיף 382(ג) ביחס לאשתו.

ההבדל בין הסעיף שבו הורשע גריידי לבין סעיפים אלה הוא ברכיב הנפשי. בעבירות אלה מדובר בתקיפה שגרמה לחבלה של ממש (הרכיב העובדתי), והעונש הנקוב בצידן הוא 3 שנים (ביחס לעבירה על סעיף 380) ו- 6 שנים (ביחס לעבירה על סעיף 382(ג).

אני סבור שצדק בית המשפט המחוזי כשהסיק מהראיות את הכוונה הדרושה לעבירה לפי סעיף 329(1) אינני סבור שניתן להתעלם מן הראיות שבאו לפני בימ"ש קמא (עמ' 48-52 להכרעת הדין). ראיות אלו מבססות כוונה של ממש. גריידי בעצמו השתמש בביטויים כגון, שיעשה משהוא שיזעזע את העולם; שהוא ייעצר או שיעשה משהו; שהוא יודע שממשמש עליו אסון הולך וקרב (עמ' 50 להכרעת הדין). הוא אמר לבתו גלית במפורש: "כי יחתוך לאפרת את הפנים כי היא מסיתה את המתלוננת" (עמ' 52 להכרעת הדין). הצטברותן של אמירות אלו אינו משתמע לשתי פנים, ולא ניתן להתעלם מהן. לבד מאמרותיו של הנאשם הסיק בית המשפט את הכוונה גם ממקום הפציעה אצל שתי המתלוננות. בית המשפט דחה את גרסתו של גריידי שהפגיעה היתה ללא כוונה לפגוע באבר מסויים, אלא אקרעית תוך דינמיקה של מאבק. אינני רואה מקום להתערב בכך. אני מציע לחבריי לדחות גם את בקשתו החלופית של גריידי ולהשאיר על כנה את ההרשעה לפי סעיף 321(1) לחוק העונשין.

גזר הדין:

גריידי הורשע בארבע עבירות: עבירה על סעיף 192 לחוק, שהעונש הקבוע בצידה הוא 3 שנים מאסר; עבירה על סעיף 447(א) לחוק, שהעונש הקבוע בצידה הוא שנתיים מאסר; עבירה על סעיף 329(1) לחוק, שהעונש בצדו הוא עשרים שנות מאסר; ועבירה על סעיף 30 לחוק הבזק, שעונשה הוא 3 שנות מאסר.

באישום הראשון (מקבץ העבירות על סעיפים 192, 447(א) לחוק העונשין וסעיף 30 לחוק הבזק) מדובר במספר אירועים שנמשכו תקופה ארוכה, ולא במקרה בודד. באישום השני, מדובר בשני קורבנות.

בית משפט קמא הטיל על גריידי אך 7 שנות מאסר בפועל, בגין כל העבירות גם יחד (ובנוסף גם מאסר על תנאי).

כאמור, המדינה מערערת על קולת העונש בע.פ. 3929/97 ואילו גריידי מערער על חומרתו בע.פ. 3580/97.

אני מסכים עם המדינה שעונש זה אינו הולם את חומרתן של העבירות - ובמיוחד את העבירה על סעיף 329(1) ונסיבותיה. אני גם מסכים עם המדינה שעל רקע האלימות הגואה יש מקום ליתן משקל ממשי לאלמנט ההרתעה. בית משפט קמא ציין את העובדה שאין מדובר במי שעברו נקי, וש"גם מקומן של עבירות רכוש וכן איומים" פקדו את עברו, אלא שבסופו של דבר לא נתן לכך את המשקל הראוי. אני גם מסכים עם הטענה שמבחינה עקרונית לא היה מקום לגזור עונש אחד בעד כל העבירות שבתיק זה, היה מקום להטיל עונשים נפרדים ומצטברים בעד כל אחד משני האישומים.

לזכותו של הנאשם עומדת רק העובדה שהוא נאות, בסופו של דבר, לתת לאשתו את גיטהּ, ויש לקוות שמעתה הוא מבין שעליו לנתק איתה כל מגע, ולהימנע מכל דרך של יצירת קשר, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים.

אלמלא אותה נקודת זכות, הייתי מציע לחברי המכובדים להחמיר עם גריידי הרבה מעבר למה שאני עומד להציע. אך גם העובדה שהסכים סוף סוף למתן הגט אינה נימוק שבגללו נוכל להשאיר על כנו עונש מופרז לקולה במידה כזאת כפי שנגזר עליו בבית משפט קמא. לצערנו מקרים של תקיפת נשים על ידי בעליהן הפכו לחזון נפרץ בעת האחרונה, וענישה מקילה לא מהווה תרומה נאותה לבעור הנגע המחפיר הזה.

בשים לב לכל אלה, אני מציע לחבריי לקבל את ערעורה של המדינה ולקבוע את עונשו של גריידי באופן הבא: בגין האישום הראשון אני מציע לחבריי לקבוע לו 3 שנות מאסר בפועל; ובגין האישום השני אני מציע לחבריי לקבוע לו 10 שנות מאסר בפועל. בשל הנסיבות המקילות שציינתי לעיל, אני מציע לחבריי לקבוע כי עונשי המאסר בפועל יהיו חופפים.

נוסף על כך, אני מציע לחבריי להטיל על גריידי 3 שנות מאסר על תנאי, שתוך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור כל עבירה שיש בה יסוד של אלימות, לרבות עבירת איומים, הטרדה או הסגת גבול.

מאליו מובן, לאור התוצאה שהגעתי אליה, שאני מציע לדחות את ערעור של גריידי על חומרת העונש.

השופט ת' אור:

אני מסכים.

השופט י' אנגלרד:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן.

ניתן היום, ט' בכסלו תש"ס (18.11.99).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97039290.T03


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: סעדיה גרידי
שופט :
עורכי דין: