ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דפנה פילובסקי נגד כללביט מערכות בע"מ :

לפני:

כבוד השופט אורן שגב

התובעת
דפנה פילובסקי ת.ז XXXXXX779
ע"י ב"כ: עו"ד אוהד אור
-
הנתבעת
כללביט מערכות בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד אורלי לייבו

פסק דין

האם התובעת, גב' דפנה פילובסקי, פוטרה מעבודתה שלא כדין והאם היא זכאית להפרשי שכר עבודה, לפיצויים בגין עגמת נפש ותשלומים נוספים, כנתבע על ידה, כתוצאה מסיום יחסי העבודה? אלו הן בתמצית השאלות בהן עלי להכריע בתיק זה.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים
הנתבעת עוסקת בפיתוח ותחזוקת מערכת המחשוב בחברת כלל והתובעת הועסקה אצלה כ- 27 שנה, מיום 01.09.1985 ועד ליום 31.08.2012 בתפקיד מתכנתת.
במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2012 התפרסמה הודעה ברשת הפנימית של הנתבעת, ובה הוצעה תוכנית פרישה מרצון בתנאים מועדפים לעובדים שימלאו להם 60 שנה החל מיום 01.10.12 (נספח א' לכתב התביעה). בהודעה נאמר, בין היתר, כי תוקפה יפוג ביום 23.08.12 וכי עובדים המעוניינים במסלול זה, מתבקשים לפנות לאחת משתי נציגות החברה ששמן צוין במודעה.
לטענת התובעת, היא לא התכוונה לפרוש, אלא שימים אחדים לאחר פרסום המודעה, זומנה לשיחה ע"י מנהלת כוח אדם בנתבעת, הגב' דנה נחמיאס, בה הסבירה לה האחרונה פרטים שונים בנוגע לאפשרות הפרישה המוקדמת. בהתאם לתנאים שהוצעו לה, יכלה התובעת לפרוש ביום 08.10.12 בתנאים מטיבים, שכללו פיצוי פיטורים בשיעור של 150%. עוד נאמר לה, כי הנתבעת הולכת לקראת צעדי התייעלות ומוטב שתפרוש "כדי לחסוך לה שימוע" (סעיף 7 לכתב התביעה). בקשתה להמשיך ולעבוד לתקופה נוספת של כ- 7-8 חודשים, נדחתה והיא הבינה כי היא עתידה לאבד את מקום עבודתה בכל מקרה. לפיכך הסכימה לתנאי הפרישה וחתמה על המסמך שהוצג בפניה (נספח ב' לכתב התביעה).
לטענתה, אולצה לעזוב באופן מידי ונפגעה מאוד מהדחיפות בה סולקה, כדבריה, ממקום עבודתה, במיוחד לאור העובדה שלעובדי מטה אחרים שעזבו באותה תקופה בנסיבות דומות, ניתן זמן הסתגלות רב יותר (סעיף 8 לכתב התביעה).
לטענת התובעת, היא אולצה לפרוש שלא כדין ובחוסר תום לב למרות היותה עובדת מסורה, חרוצה ומוערכת אשר מעולם לא הושמעה כנגדה כל טרוניה. לפיכך, טענה כי הנתבעת נהגה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה והתעמרה בה מפאת גילה ותבעה פיצוי כספי בשל כך ובשל עגמת הנפש שלדבריה הדבר הסב לה. בנוסף, תבעה פיצויים בגין פיטורים שלא כדין והפרשי שכר עבודה והפרשות לקופת גמל וקרן השתלמות, שהיו, לטענתה, משתלמים לה, אלמלא אולצה לפרוש.
הנתבעת הקדימה וטענה כי התובעת חתמה על הסכם הפרישה המוקדמת מרצונה החופשי וכתוצאה מכך זכתה לתנאים כספיים משופרים, שלא הייתה זכאית להם אילו פוטרה באופן רגיל. עוד הבהירה כי תנאי הפרישה המוקדמת הוסברו לתובעת והיא חתמה על ההסכם באופן חופשי, דבר שזיכה אותה בסכום מטיב נוסף של כ- 250,000 ₪, מעבר לסכומים להם הייתה זכאית על פי דין.
עוד הדגישה כי התובעת הייתה חופשית לסרב לתנאי הפרישה המיטיבים שהוצעו לה וככל שכיום היא סבורה כי טעתה בבחירתה, אין היא יכולה להלין אלא על עצמה (עמ' 12.3 לכתב ההגנה). מעבר לכך, הואיל והתובעת לא פוטרה ואף לא ננקטו כנגדה הליכים לקראת פיטורים, ויתרה מכך, לא הייתה כוונה לפטר אותה, הרי שטענתה כי הופלתה אינה רלוונטית. תוכנית הפרישה הוצעה לא רק לה אלא לכל העובדים שהגיעו לגיל 60 ולכן, לא הופלתה באופן כלשהו ביחס לקבוצת השווים לה.
טענתה כי אלמלא אולצה לכאורה לפרוש, הייתה עובדת עד גיל 67 אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שמעולם לא ניתנה לה התחייבות כי תועסק עד לגיל זה. ככל עובד, לנוכח העובדה שהנתבעת נקטה בהליכי צמצום וייעול, התובעת הייתה יכולה להיקלע למצב בו תוזמן לשימוע לפני פיטורים ומאידך, ייתכן והייתה ממשיכה להיות מועסקת עד גיל פרישה.
לבסוף, טענה הנתבעת כי יש לראות בהתחייבותה של התובעת כתקפה ושרירה וככל שתתקבל טענתה, הרי שיש להורות לה להשיב את סכום ההטבה שקיבלה, אשר בגינו הוגשה במקביל תביעה שכנגד.
בכתב התשובה לכתב התביעה שכנגד, שבה התובעת על הטענה כי אולצה לפרוש ולכן נפל פגם ברצונה החופשי עת חתמה על הסכם הפרישה, שדינו בטלות מוחלטת ולתמיכה בטענתה, הביאה שלל דוגמאות מהפסיקה ומדברי מלומדים.

דיון והכרעה
אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהציגו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, ואלו הם טעמיי.

לשאלת תוקפו של הסכם הפרישה
אין חולק כי מלכתחילה התובעת לא הייתה מעוניינת בתוכנית הפרישה המוקדמת שהוצעה לה ורצתה לעבוד עד לגיל הפרישה, ולמצער, למשך 7-8 חודשים נוספים.
בעדותה בפניי הסבירה:
"... מה שנאמר לי זה אנחנו בצעדי התייעלות, רוצים לחסוך לך שימוע, ז"א שהולכים לעשות לי שימוע וכדי לחסוך לך את הדבר הזה, זה מה שאנחנו מציעים לך, תחשבי על זה. מעבר לזה, בכל זאת שאלתי שאלת הבהרה כדי שיהיה ברור שהבנתי נכון את הדבר הזה שבאמת הולכים לעשות לי שימוע, שאלתי בחשבון של דקה וחצי שישבתי עם פטיש 5 קילו על הראש, שאם מחזיקים אותי כ-8 חודשים אני יכולה לסרב למתנה הזאת, זה 150% פיצויים. זה פחות או יותר כולל משכורת 13, דמי הבראה, פנסיה נוספת, אבל אז קיבלתי תשובה שלא..." (עמ' 30 לפרוטוקול מול שורה 30).

כשנשאלה האם עמדה בפני פיטורים, השיבה:
ת. "לא אמרו שהולכים לפטר אותי, אמרו שרוצים לחסוך לי שימוע מצעדי התייעלות. שימוע זה פיטורים. הם רוצים לחסוך לי ולתת לי תנאי פרישה. אז זו האופציה היחידה שיש לי.
ש. יכול להיות שמה שאמרו לך זה שהחברה נמצאת במצב שתידרש לפיטורים ויש סיכון שגם את תפוטרי?
ת. אמרו לי אני רוצה לחסוך לך שימוע. המילה "לך" מאוד חשובה. אין ספק שהבהירו לי את זה בצורה ברורה. לא יכולים להגיד לי הולכים לפטר אותך. אלי היה בן אדם הגון וידע מה הוא הולך לעשות, רק שהוא לא יכל להגיד את זה באופן בוטה, הולכים לפטר אותי."
(עמ' 32 לפרוטוקול מול שורה 12 ואילך).

באשר למצב החברה בזמנים הרלוונטיים, העיד מר אלי נגרי כי:
"בתקופה הזאת נדרשנו לבצע תכנית התייעלות שמטרתה הייתה בסביבות 10% מסך כל העלויות השנתיות. זה לא רק מתבטא בכוח אדם אלא גם בהשקעות." (עמ' 38 לפרוטוקול מול שורה 27 ואילך).

וכשנשאל בחקירה ראשית לגבי פגישתו עם התובעת, העיד:
"ת. קבענו פגישה איתה במשרדי, הסברנו לה על עיקרי התכנית ולמי התכנית מיועדת. היות והיא ענתה לאוכלוסיית היעד של התכנית, הצענו לה וסברנו לה לגבי התכנית.
ש. מה זכור לך שהתובעת אמרה באותה פגישה לגבי תכניות הפרישה?
ת. למיטב זכרוני היא הייתה מופתעת ואמרה שהיא הולכת לחשוב ולהתייעץ.
ש. היא דיברה איתך שוב על הפרישה אחרי הפגישה?
ת. לא זכור לי."

כנשאל בחקירתו הנגדית האם הייתה לו כוונה לזמן את התובעת לשימוע, השיב בשלילה ואף אישר כי חצי שנה קודם לכן יצר עמה קשר והציע לה עבודה בתחום התכנות (עמ' 40 לפרוטוקול מול שורה 1 ואילך).
עוד הסביר כי תוכנית הפרישה הוצעה לכל מי שהגיע לגיל 60, ללא קשר לטיב המקצועיות שלהם. כשעומת עם מכתב שכתב לתובעת, ובו האמירה כי הגיע הזמן לפנות את השטח לצעירים, השיב כי היות והיא הגיעה לגיל פרישה היא מפנה את השטח לצעירים (עמ' 41 לפרוטוקול מול שורה 2 ואילך). לשאלת בית הדין הבהיר, כי הקביעה מי זכאי להיכלל בתוכנית הפרישה, התבססה על עניין שרירותי – טכני לחלוטין, היינו, גיל העובדים.
הגב' נחמיאס בעדותה, אישרה כי לא היה כל דופי בעבודתה של התובעת והרחיבה על אודות הפגישה שנערכה עם התבעת, במהלכה הוסברו לה המשמעויות הכספיות של התוכנית (עמ' 44 לפרוטוקול מול שורה 2 ואילך ועמ' 45 לפרוטוקול מול שורה 14 ואילך).
עוד הוסיפה כי במסגרת הליכי ההתייעלות והצמצום " הופסקו גיוסים באותה תקופה. אנשים מסוימים שעזבו לא גויס להם מחליף. לשאלתך, אני מניחה שציינתי זאת בפני התובעת..." (עמ' 45 לפרוטוקול מול שורה 18).
בהמשך עדותה, העידה הגב' נחמיאס, כי מתוך 5 עובדים שנכללו בחתך הגילי הרלוונטי לתוכנית הפרישה, 2 עובדים החליטו שהם לא מעוניינים להיכלל בה ואלה עובדים בנתבעת עד היום, ובלשונה:
"... לשאלת ביה"ד אנחנו לא יכולים להבטיח מה המשמעות, לא יודעים כמה אנשים לוקחים את התכנית וכמה אנשים לא לוקחים. היו 5 אנשים שהיו בתוך התכנית בפועל, 2 החליטו שהם לא רוצים להיות בתוך התכנית והם עובדים בארגון עד היום. כולם מעל גיל 60. אני מדברת על 2 עובדים מקרב אותם חמישה. אין לנו מושג כמה מתוך כל האנשים בתכנית יגידו כן וכמה לא. אם כולם יגידו כן יכול להיות שאין צורך בתהליכי התייעלות נוספים. אתה לא יכול לדעת את זה בשלב הזה." (עמ' 45 לפרוטוקול מו שורה 25 ואילך).
עוד הוסיפה כי מדובר בעובדים שעבדו תקופה ממושכת בנתבעת וכי בכל מקרה (עמ' 48 לפרוטוקול מול שורות 5-7).
הגב' נחמיאס העידה עוד כי אחרי שהתובעת נפגשה עם מר נגרי ביחס למשמעויות הכספיות, היא עצמה נפגשה ושוחחה עמה על תחושותיה ועל תכניותיה לעתיד (עמ' 46 מול שורות 12-13).
לדבריה, בשתי הפגישות (עם מר נגרי, שארכה כחצי שעה ואתה – כארבעים דקות), התובעת הביעה את רצונה לפרוש (עמ' 46 לפרוטוקול מול שורות 23-24 ועמ' 47 לפרוטוקול מול שורה 30).
מכל המקובץ לעיל עולה הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת קיבלה את החלטתה באופן חופשי מושכל, הגם שבתנאים של חוסר ודאות, אשר שררו ממילא לנוכח תוכנית ההתייעלות.
עוד התרשמתי כי לא נפל פגם כלשהו בהתנהלותם של נציגי הנתבעת כלפיה בטרם קיבלה את ההחלטה להצטרף לתוכנית הפרישה שהוצעה לה. כאמור, בהתאם לעדותה של הגב' נחמיאס, שלא נסתרה, שניים מתוך העובדים שהתוכנית הוצעה להם, סרבו ואכן נותרו לעבוד בנתבעת, ולא הוכח ע"י התובעת, כי מצבה היה שונה מבחינה זו. כאמור לעיל, חוסר הוודאות בו נאלצה לקבל את החלטה, לא היה מיוחד רק לה, וגם העובדים האחרים נדרשו לקבל החלטה תחת אותן נסיבות. לפיכך, לא ראיתי לקבל את טענתה ביחס להפלייתה לרעה.
ביחס לרכיבי התביעה המתייחסים להפרשי שכר ולהפרשים נוספים שהיו משתלמים לתובעת אילו הועסקה עד גיל הפרישה, דעתי כדעת הנתבעת. לתובעת מעולם לא ניתנה התחייבות כי תועסק עד גיל הפרישה או עד גיל אחר כלשהו. רכיבי התביעה שנתבעו על ידה נשענים על הנחה שגויה כי עמדה לה זכות קנויה להמשיך ולהיות מועסקת, ולא היא. בהיעדר חוזה לתקופה קצובה, ברי כי הנתבעת הייתה רשאית להביא לסיום העסקתה של התובעת בכל עת, בכפוף לדין.
בנוסף, מבחינה מעשית, קבלת הדרישה כי יש להורות על ביטולו של הסכם הפרישה מעיקרא, משמעה השבת הסכום העודף שהתובעת קיבלה בסך של כ- 250,000 ₪. הואיל וכאמור לעיל, אין לתובעת זכות קנויה להיות מועסקת עד גיל פרישה או גיל מסוים אחר, הרי שאם הנתבעת הייתה מחליטה לפטרה, הדבר היה נעשה בתנאים רגילים, ושכרה היה יוצא בהפסדה מבחינה כלכלית. כאמור, משהגעתי למסקנה כי לא נפל פגם בכריתת ההסכם בין הצדדים והתובעת חתמה על הסכם הפרישה לאחר ששקלה את הדברים, הגם שתנאים של חוסר ודאות, התביעה להורות על ביטולו של ההסכם נדחית.
באשר לפיצויים בגין אי עריכת שימוע, דין טענה זו להידחות. מרגע שהתובעת בחרה במסלול של פרישה מוקדמת, על כל הנלווה לכך מבחינה כלכלית, לא היה צורך לערוך לה שימוע לקראת פיטורים. שימוע כאמור היה צריך להיערך, רק אילו הייתה כוונה לשקול את פיטוריה. הואיל ואין חולק כי לא הייתה כוונה קונקרטית לפטר אותה, ולמצער, לא הוחל בכל הליך לקראת פיטורים, אין כל צורך או טעם בעריכת שימוע, וממילא אין מקום לפסוק פיצוי בגין אי עריכתו.

סיכומו של דבר
משהגעתי למסקנה כי בנסיבות שנוצרו בנתבעת, התובעת בחרה שלא לקחת סיכון וחתמה על הסכם הפרישה המוקדמת, אין היא זכאית לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין וממילא לא לפיצויים לא ממוניים. הואיל ואין לה זכות מוקנית להיות מועסקת עד גיל פרישה או גיל מסוים אחר, והואיל וכאמור לעיל, לא פוטרה שלא כדין, אין היא זכאית להפרשי השכר השונים שתבעה ביחס לתקופת אי העסקתה עד לגיל הפרישה.
לאור האמור לעיל ובשים לב להטבה הכספית שקיבלה בסך של כ- 250,000 ₪ (בנוסף למספר הטבות נוספות), שוב לא ניתן להצביע על נזק בר פיצוי שנגרם לה. כאמור אם במסגרת תוכנית ההתייעלות התובעת היתה מפוטרת בשלב כלשהו עד למועד פרישתה, היא הייתה זכאית לפיצויי פיטורים בשיעור הרגיל על פי דין.
לאור כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את התביעה על כל חלקיה.

התביעה שכנגד
לאור התוצאה אליה הגעתי, אני דוחה את התביעה שכנגד להשבת כספי ההטבה ששולמו לתובעת במסגרת הסכם הפרישה המטיב.

אחרית דבר
לאור דחיית התביעה, מן הראוי להשית על התובעת את הוצאות הנתבעת בגין הליך זה, אלא שמתוך התחשבות בגילה המתקדם כמו גם בעובדה שבשל תוכנית ההתייעלות בנתבעת, היא נאלצה לפרוש מעבודה – הגם שבתנאים מטיבים - חרף רצונה להמשיך ולעבוד, החלטתי, לפסוק הוצאות ברף הנמוך ו לחייב אותה בהוצאות הנתבעת בסך של 3,500 ₪ בלבד.
סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למלוא התשלום בפועל.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ז, (01 ינואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: דפנה פילובסקי
נתבע: כללביט מערכות בע"מ
שופט :
עורכי דין: