ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ישראל ארלנגר נגד היכל שלמה המרכז למורשת היהדות בירושלים :

פסק-דין בתיק רע"א 4448/16
בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט צ' זילברטל

כבוד השופט נ' סולברג

המבקש:
ישראל ארלנגר

נ ג ד

המשיבה:
היכל שלמה המרכז למורשת היהדות בירושלים

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק רע"א 8003-04-16 שניתנה ביום 3.5.2016 על ידי כבוד השופט משה בר-עם

בשם המבקש:
עו"ד אהרון ריבלין

בשם המשיבה:
עו"ד דן ליברמן

בית משפט השלום לא מצא להתערב בהחלטתו של הרשם וקבע, תחילה, כי מכיוון שהמבקש היה בעצמו צד להליך הבוררות, ולא ביכורי הארץ, צדק הרשם כשקבע שהמבקש הוא החייב בתיק. לגוף העניין, בית המשפט עמד על כך שנוכח פסק הבוררות הקובע במפורש כי על המבקש לשלם דמי שכירות עד לפינוי האולם בפועל, בצירוף החלטת הפינוי הכוללת תאריך לפינוי, היה הרשם מוסמך להגדיל את קרן החוב בגין דמי השכירות ללא צורך בפתיחת הליכים נוספים. על כן, נקבע כי אין מקום להיעתר לבקשת המבקש לסגור את התיק משום שהחוב טרם נפרע. בשולי הדברים ייאמר, כי הכרעת בית משפט השלום שהוכתרה "החלטה" היא, למעשה, "פסק דין" שניתן בערעור, שכן סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק) מורה כי ערעור על החלטת לשכת ההוצאה לפועל שניתנה בבקשה בטענת "פרעתי", לפי סעיף 19 לחוק, יוגש לבית משפט השלום בזכות. אמנם המונח "החלטה" הוא מונח כולל, החובק בכנפיו גם "פסק דין" (ראו: תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 6822/12 משרקי נ' אייזנבד, פסקה 5 (29.11.2012)), אך כיוון שבמקרה זה מדובר בהחלטה שהיא "פסק דין", מן הראוי להכתירה במונח "פסק-דין" למען הדיוק.

פסק-דין

השופט צ' זילברטל:

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' בר-עם) מיום 3.5.2016 ברע"א 8003-04-16, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא ג' ארנברג) מיום 6.3.2016 בעש"א 62779-10-15, אשר דחתה את ערעור המבקש על החלטת לשכת ההוצאה לפועל בירושלים מיום 27.8.2015 בתיק 03-XX821-09-3 (כבוד הרשם א' אבני; להלן: הרשם).

רקע והליכים קודמים

1. בתקופה הרלבנטית למחלוקת נשוא הבקשה דנא, המבקש ניהל והפעיל אולם אירועים בבית הכנסת הגדול בירושלים שאותו שכר מבעליו (להלן: האולם). המשיבה היא אחת מבעלי הזכויות בקרקע שעליה בנוי האולם. בהתאם לקבוע בהסכם השכירות, הצדדים פנו להליכי בוררות בעקבות מחלוקת משפטית שהתגלעה ביניהם באשר להשכרת האולם, וביום 12.2.2009 ניתן פסק בוררות על-ידי בית הדין לענייני ממונות בקריית אונו (להלן: פסק הבוררות). פסק הבוררות קבע כי המבקש הפר את הסכם השכירות בהפרה יסודית, בין היתר בשל אי-תשלום דמי שכירות, ומשכך היה מקום להורות על פינויו מהאולם. עם זאת, מחמת שיקולים כאלו ואחרים, נקבע כי תינתן למבקש הזדמנות להמשיך את השכירות בכפוף למילוי מספר תנאים, ובכללם תשלום יתרת דמי השכירות נכון למועד מתן פסק הבוררות בשיעורים שנקבעו בהסכם (סעיף 47(א) לפסק הבוררות). עוד נקבע, כי במקרה שהמבקש יחליט לסיים את הסכם השכירות או שלא יעמוד בתנאים הקבועים בסעיף 47(א) לפסק הבוררות לצורך המשך השכירות, עליו לפנות את האולם תוך תשעים יום ממועד מתן פסק הבוררות, וכן "[עליו – צ.ז.] לשלם את מלוא דמי השכירות ... שעד למועד הפינוי של [המבקש – צ.ז.] בפועל מאולם האירועים" (סעיף 47(ב) לפסק הבוררות).

ביום 6.4.2009 אישר בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, את פסק הבוררות (פסק דינו של כבוד סגן הנשיא ד' חשין בה"פ 8143/09). משסברה המשיבה כי המבקש לא עמד בתשלומי יתרת דמי השכירות כפי שנקבע בפסק הבוררות, היא פתחה ביום 11.5.2009 בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקש לצורך פינויו מהאולם, וכן לשם גביית חוב בסך 307,124 ש"ח – יתרת דמי השכירות נכון למועד בו ניתן פסק הבוררות (להלן: תיק ההוצל"פ). במסגרת ההליכים בתיק ההוצל"פ, פינויו של המבקש מהאולם נקבע ליום 31.8.2009.

2. ביום 14.7.2009 הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לסגור את תיק ההוצל"פ בטענה שפרע את חובו למשיבה. לשכת ההוצאה לפועל דחתה את הבקשה בקבעה כי על-סמך הראיות שהובאו בפניה, לא הוכח שהמבקש פרע את חובו למשיבה בגין דמי השכירות (החלטה מיום 29.7.2009).

כלפי החלטת לשכת ההוצאה לפועל הגיש המבקש ערעור לבית משפט השלום בירושלים, ובצד זאת בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל בתיק ההוצל"פ, לרבות הליכי הפינוי מהאולם. ניתן עיכוב ביצוע של הליכי הפינוי עד למתן הכרעה בערעור. בית משפט השלום דחה את הערעור, וקבע כי אין מקום להתערב בממצאים שנקבעו על-ידי לשכת ההוצאה לפועל ובמסקנתה כי לא ניתן לסגור את תיק ההוצל"פ משום שהחוב טרם סולק (פסק דינה של כבוד השופטת א' שניידר מיום 4.5.2011 בעש"א 113/09). בצד זאת בוטל צו עיכוב ביצוע הליכי הפינוי.

כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ובצד זאת בקשה לעיכוב ביצוע הליכי פינויו של המבקש מהאולם. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את בקשת רשות הערעור, בקבעו כי הבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ואין מקום להתערב בקביעה עובדתית לפיה המבקש טרם פרע את החוב בתיק ההוצל"פ (החלטתו של כבוד השופט א' פרקש מיום 20.6.2011 ברע"א 9624-06-11). בצד זאת נקבע, כי משנדחית בקשת רשות הערעור, מתייתר הצורך בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע הליכי הפינוי. בהתחשב באירועים שהיו עתידים להיערך באולם על-ידי המבקש ועל-מנת למנוע פגיעה בצדדים שלישיים, בית המשפט הורה למבקש לפנות את האולם ביום 26.7.2011, יום לאחר האירוע האחרון שאמור להתקיים באולם (להלן: החלטת הפינוי).

3. אגב ההליך המתואר לעיל, ביום 11.5.2011 הגישה המשיבה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להגדלת קרן החוב בתיק ההוצל"פ, וזאת, לשיטתה, בגין דמי שכירות נוספים שהמבקש חייב לה בגין התקופה שלאחר מתן פסק הבוררות, שכן האחרון טרם פינה את האולם. בקשה זו היא מקור המחלוקת עליה נסובה בקשת רשות הערעור דנא.

הרשם דחה את בקשת המבקש וקבע, בין היתר, כי התנאים שנקבעו בפסק הבוררות בצירוף המועד שנקבע בהחלטת הפינוי מקימים למבקש חובה לשאת בתשלום דמי השכירות עד ליום 26.7.2011 (המועד שנקבע בהחלטת הפינוי). עוד נקבע, כי לא נמצא כל מקור לחייב את הצדדים לשוב להליכי בוררות על-מנת להתדיין בחיובים הנובעים משימוש באולם לאחר המועד בו ניתן פסק הבוררות. על-סמך נימוקים אלו, הגדיל הרשם את קרן החוב בגין דמי השכירות הנוספים שחייב המבקש עבור התקופה שלאחר מועד מתן פסק הבוררות (12.2.2009) ועד למועד פינוי האולם (26.7.2011), וזאת, לפי הנטען, בסך מצטבר של 1,453,860 ש"ח.

5. כלפי החלטת הרשם הגיש המבקש ערעור לבית משפט השלום, בגדרו חזר על עיקר הטענות שהעלה בפני הרשם. המשיבה, מצדה, סמכה ידיה על החלטת הרשם, וטענה כי פסק הבוררות, בצירוף המועד שנקבע בהחלטת הפינוי, מחייבים במפורש את תשלום דמי השכירות עד ליום 26.7.2011 ואת הגדלת קרן החוב על-ידי הרשם לשם כך, וזאת ללא צורך בפתיחת הליך בוררות נוסף.

בית משפט השלום לא מצא להתערב בהחלטתו של הרשם וקבע, תחילה, כי מכיוון שהמבקש היה בעצמו צד להליך הבוררות, ולא ביכורי הארץ, צדק הרשם כשקבע שהמבקש הוא החייב בתיק. לגוף העניין, בית המשפט עמד על כך שנוכח פסק הבוררות הקובע במפורש כי על המבקש לשלם דמי שכירות עד לפינוי האולם בפועל, בצירוף החלטת הפינוי הכוללת תאריך לפינוי, היה הרשם מוסמך להגדיל את קרן החוב בגין דמי השכירות ללא צורך בפתיחת הליכים נוספים. על כן, נקבע כי אין מקום להיעתר לבקשת המבקש לסגור את התיק משום שהחוב טרם נפרע. בשולי הדברים ייאמר, כי הכרעת בית משפט השלום שהוכתרה "החלטה" היא, למעשה, "פסק דין" שניתן בערעור, שכן סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק) מורה כי ערעור על החלטת לשכת ההוצאה לפועל שניתנה בבקשה בטענת "פרעתי", לפי סעיף 19 לחוק, יוגש לבית משפט השלום בזכות. אמנם המונח "החלטה" הוא מונח כולל, החובק בכנפיו גם "פסק דין" (ראו: תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 6822/12 משרקי נ' אייזנבד, פסקה 5 (29.11.2012)), אך כיוון שבמקרה זה מדובר בהחלטה שהיא "פסק דין", מן הראוי להכתירה במונח "פסק-דין" למען הדיוק.

6. כלפי פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בקבעו כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה לדיון ב"גלגול שלישי". הוטעם, כי לא מתעוררת בעניינו של המבקש שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, שכן הבקשה אינה אלא ניסיון לדיון נוסף, שלישי, בשאלות שניתנה עליהן הדעת זה מכבר. עוד נקבע, כי לא נפל פגם ביישום הדין בנסיבות העניין, שכן הגדלת קרן החוב הייתה בגדר סמכויותיו של הרשם במסגרת ביצוע הוראותיו של פסק הבוררות.

הבקשה

7. כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא, בגדרה נטען כי היא מעוררת שאלות עקרוניות החורגות מהמחלוקת הקונקרטית בין הצדדים, וככזו מצדיקה דיון ב"גלגול רביעי". המבקש סבור כי עולה בעניינו שאלה הנוגעת לסמכות רשם הוצאה לפועל לבצע הגדלה של קרן החוב בגין תקופה נוספת לזו שנקבעה בפסק דין, וזאת בהעדר החלטה שיפוטית נוספת המורה על כך. עוד נטען, כי מתעוררות שאלות בעלות חשיבות כללית באשר לסמכותם של רשמי ההוצאה לפועל לפסוק בסכסוך שבין הצדדים להליכי הוצאה לפועל בהתקיים הסכמה לפנות להליכי בוררות לשם כך. בהקשר זה נטען, כי הרשם ובית משפט השלום לא היו מוסמכים לדון בטענות המבקש ובראיות הנוגעות לתקופת המחלוקת שלאחר מתן פסק הבוררות, וזאת מהטעם שהאכסניה המתאימה לבירורן היא בהליך בוררות, כפי שהוסכם בין הצדדים. המבקש מוסיף וטוען, כי עיוות הדין שנגרם לו על-ידי הערכאות הקודמות אף הוא מצדיק התערבות של בית משפט זה ב"גלגול רביעי". המבקש עומד על כך שבעקבות בקשות המשיבה הוגדלה קרן החוב בתיק ההוצל"פ מבלי שנתקיים דיון לגופו בסכומים שנוספו לקרן, וזאת, כאמור, בסך מצטבר של 1,453,860 ש"ח, כך שנכון לעת הזו גובה החוב בתיק ההוצל"פ עומד על למעלה משני מיליון ש"ח. כמו כן, המבקש סבור כי החלטות הערכאות הקודמות גרמו לפגיעה קשה בזכותו להתגונן מפני טענות חדשות שהועלו על-ידי המשיבה בדבר חיובים נוספים, השנויים כשלעצמם במחלוקת. נוכח האמור, המבקש חוזר וטוען כי יש לפרש את פסק הבוררות באופן שהתקופה שלאחר שניתן ועד למועד פינוי האולם בפועל היא בגדר תקופת מחלוקת חדשה המחייבת הליך בוררות נוסף.

לגופו של עניין, המבקש טוען, בין היתר, כי אינו חייב בדמי השכירות בגין מלוא התקופה שלאחר מתן פסק הבוררות ועד למועד שנקבע בהחלטת הפינוי, שכן מעת לעת החזיקו שוכרים אחרים באולם, ואלו שילמו, או התחייבו לשלם, את דמי השכירות עבור האולם ישירות למשיבה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין מקום לדיון נוסף בטענתו של המבקש לפיה ביכורי ארץ היא החייבת בתיק, שכן מיהות החייב בתקופה שלאחר מתן פסק הבוררות טרם הוכרעה. המבקש סבור כי אף על מחלוקת זו להתברר במסגרת הליך בוררות, כפי שהוסכם בין הצדדים בהסכם השכירות, ולא בהליכי הוצאה לפועל.

8. על-פי החלטתי מיום 27.10.2016, השיבה המשיבה לבקשת רשות הערעור. המשיבה טוענת, כי יש לדחות את הבקשה כיוון שעניינה במחלוקות שנסובות על קביעות עובדתיות, כאשר היא אינה מעוררת שאלות עקרוניות המצדיקות דיון ב"גלגול רביעי". המשיבה סבורה כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, שכן כל מטרתה היא לעכב את גביית הסכומים אותם חייב המבקש. המשיבה סומכת ידיה על המסקנה אליה הגיעו הערכאות הקודמות, לפיה בצדק הגדיל הרשם את קרן החוב בתיק, שכן הוראות פסק הבוררות בצירוף החלטת הפינוי, שבה נקבע מועד לפינוי, מגבשות סעד אופרטיבי צופה פני עתיד בכל הנוגע לגביית החוב בגין דמי השכירות עד למועד הפינוי שנקבע. בהקשר זה נטען, כי ככל שבפי המבקש טענת "פרעתי" כלפי הגדלת קרן החוב, עליה להתברר בלשכת ההוצאה לפועל, ובדרך זו יינתן למבקש יומו לטעון את טענותיו ולהציג ראיות בעניין. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין ממש בטענת המבקש לפיה הוא פינה את האולם קודם ליום 26.7.2011, ולאמיתו של דבר מועד הפינוי נקבע בהתאם לבקשתו של המבקש במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לצד בקשת רשות הערעור (כמפורט לעיל). עוד נטען, בין היתר, כי אין בסיס לטענת המבקש לפיה החייבת הנכונה היא ביכורי הארץ, וזאת מהטעם שהמבקש עצמו היה הצד שעמד נגד המשיבה בכלל הליכי הבוררות שהתנהלו בעניין שכירות האולם, כמו גם בכלל ההתדיינויות הנוספות שהתקיימו בהמשך לכך.

דיון והכרעה

9. לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה, ובהתאם להסכמת הצדדים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פיה. סבורני כי דין הערעור להתקבל באופן שתבוטלנה החלטותיהן של הערכאות הקודמות שבגינן הוגשה הבקשה דנא, קרי - החלטתו מיום 3.5.2016 של בית המשפט המחוזי בירושלים ברע"א 8003-04-16; החלטתו מיום 6.3.2016 של בית משפט השלום בירושלים בעש"א 62779-10-15; והחלטת לשכת ההוצאה לפועל בירושלים מיום 27.8.2015 בתיק מספר 03-XX821-09-3. אכן, הלכה ידועה היא כי רשות ערעור ב"גלגול רביעי" אינה ניתנת כדבר בשגרה, אלא אך בנסיבות נדירות (ראו: רע"א 2226/14 נגר נ' בנק הפועלים בע"מ - משכן‏, פסקה 8 (‏29.10.2014), והאסמכתאות המצויות שם; רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ד' (18.3.2007)). אלא שסבורני כי נסיבות המקרה מצדיקות קבלת בקשת רשות הערעור, כמו גם קבלת הערעור.

עניין הבקשה דנא בשאלת סמכותה של לשכת ההוצאה לפועל לבצע פסק דין הנעדר סעד אופרטיבי לעניין מקצת החיובים עליהם הוצהר בגדרו. כפי שיובהר להלן, הדין בנושא זה אינו מחייב חידושי הלכה והוא מבוסס על מצב משפטי קיים, ומשכך השאלות העקרוניות אשר המבקש מעלה אינן מצדיקות, לכאורה, קיום דיון ב"גלגול רביעי". ואולם, סבורני שיש מקום להבהיר את ההלכה בסוגיה האמורה, מה גם שבית משפט זה עשוי לפתוח את שעריו וליתן רשות ערעור על-מנת למנוע עיוות דין (ראו: רע"א 3318/15 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ, פסקה 10 (27.8.2015)). להשקפתי, נסיבותיו של המקרה דנא מצדיקות מתן רשות ערעור, שכן לא היה מקום שפסק הבוררות ישמש את לשכת ההוצאה לפועל כמקור להליך אכיפת חיובים עתידיים, מבלי שנכלל בו סעד אופרטיבי בנוגע להם. הלכה למעשה, הוטל על המבקש לשלם לידי המשיבה סכומים משמעותיים מבלי שניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בדבר נתונים עובדתיים שעשויים להשליך על היקף החיובים שהתגבשו לאחר מתן פסק הבוררות. פסק הבוררות אמנם קבע את חובת התשלום עד למועד הפינוי, בבחינת הצהרה על קיומו של החיוב העקרוני, אך מטבע הדברים לא כלל חיוב אופרטיבי ביחס לחובות שמועד פירעונם טרם הגיע במועד מתן פסק הבוררות. על-מנת שניתן יהיה לגבש חיובים אלה בפסק דין אופרטיבי, שניתן יהיה להוציאו לפועל, נדרש קיומו של הליך שיפוטי (או, כבמקרה דנא, הליך בוררות) אשר בסיומו יינתן סעד אופרטיבי מתאים, לאחר הכרעה בטענות הצדדים.

10. כידוע, סמכויותיה של לשכת ההוצאה לפועל תחומות, בעיקרן, לביצוע פסקי דין ככתבם וכלשונם, ואינן חולשות על בירור והכרעה במחלוקות שטרם נדונו. על כן, במצב בו לא ניתן לבצע פסק באמצעות הליכי הוצאה לפועל מחמת שלא נכלל בו סעד אופרטיבי, על הנושה לנקוט בהליכים נוספים בערכאה השיפוטית המתאימה בנסיבות העניין לצורך קבלת סעד אופרטיבי לביצוע החיוב, ובמעמד זה יתאפשר לחייב להעלות טענותיו לעניין זה, ככל שישנן (ראו: רע"א 743/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בן יהודה (14.3.2006); ע"א 556/75 צביק נ' צביק, פ"ד לא(1) 7, 11 (1976); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל: הליכים והלכות 231-230 (מהדורה שביעית, 2016); סמדר אוטולנגי בוררות: דין ונוהל 949 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)). אכן, לעיתים נוצר צורך, על-אף קיומו של פסק דין שניתן בסיומה של התדיינות, לפנות שוב לערכאות (או לבורר, כשהצדדים הסכימו על הליך זה), בתובענה נוספת כשביסודה עומדת עילת תביעה שעל-פי הפסק הראשון. כך, למשל, כאשר מדובר במחלוקת בין שוכר ומשכיר בדבר סכום דמי השכירות ומועד סיומה, ומחלוקת זו מתבררת בהליך משפטי שלאחריו נמשכת תקופת השכירות - גם אם סכום דמי השכירות העתידיים כבר נקבע בהליך הראשון, ואף אם מועד סיום השכירות נקבע, לא ניתן לפנות להוצאה לפועל לצורך אכיפת תשלום דמי השכירות העתידיים מבלי לקיים הליך משפטי נוסף. זאת, כיוון שיתכן שבפי השוכר טענות שונות, כגון מחלוקת על מועד הסיום בפועל של תקופת השכירות, או טענות בדבר קיומן של הסכמות מאוחרות למועד הפסק הראשון וכו'. כל אלה אמורים להתברר בגדרו של הליך משפטי (שיכול להיות קצר ופשוט נוכח קיומם של השתקי פלוגתא מכוח הפסק הראשון) ולא ניתן לבררם לראשונה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו על יסוד הפסק הראשון. יש לבסס את הליך ההוצאה לפועל על פסק דין הכולל חיוב אופרטיבי.

11. במקרה שלפנַי, קיימת, בין היתר, מחלוקת שטרם הוכרעה לעניין מועד פינויו בפועל של המבקש מהאולם. בפסק הבוררות נקבעו הוראות לעניין דמי השכירות העתידיים (קרי – "עד למועד הפינוי של [המבקש – צ.ז.] בפועל"), אך זאת ללא כל קביעה לעניין מועד סיום תקופת השכירות ומבלי לנקוב בסכום חיוב קונקרטי בגין תקופה זו. בהחלטתו, "הלביש" הרשם על הוראות פסק הבוררות את המועד שנקבע בהחלטת הפינוי, ועל-סמך זאת חישב את יתרת החיובים בגין דמי שכירות והגדיל את קרן החוב בהתאם. ואולם, איני סבור כי ניתן להפיק מהמועד שנקבע בהחלטת הפינוי מסקנה בדבר המועד בו התפנה המבקש מהאולם בפועל. ההוראה בדבר מועד הפינוי לא נועדה לקביעת ממצאים עובדתיים בעניינם של הצדדים, אלא שמטרתה הייתה לאפשר למבקש פרק זמן מסוים כדי להשלים את ביצוע חיוביו כלפי צדדים שלישיים. אכן, לא נערך בירור כלשהו של טענות הצדדים לעניין פרק הזמן בו החזיק המבקש באולם לאחר מתן פסק הבוררות, ובאם האולם עבר לידי שוכרים אחרים קודם למועד שנקבע בהחלטת הפינוי. משכך, ככל שמדובר בחיובים שהתגבשו לאחר מתן פסק הבוררות, פסק זה הוא בגדר פסק דין הצהרתי בלבד שאינו, כשלעצמו, בר אכיפה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל לעניין אותן הצהרות שאין בצדן סעד אופרטיבי. אכן, "צירופה" של החלטת הפינוי למתווה שנקבע בפסק הבוררות היא, הלכה למעשה, בגדר "השלמת" פסק הבוררות – פעולה החורגת מסמכויותיו של הרשם והמהווה טעות גלויה ביישום הדין. לא זו בלבד, בעקבות זאת, נמנעה מהמבקש האפשרות להשמיע את טענותיו הנוגעות לחיובים בתקופה שלאחר מתן פסק הבוררות, ובראשן השגותיו בדבר מועד הפינוי בפועל. על כן מתבקשת המסקנה לפיה נדרש הליך משפטי נוסף לצורך קביעת מועד הפינוי ולקביעת סכומו המדויק של חוב דמי השכירות עבור התקופה שלאחר מתן פסק הבוררות ועד מועד הפינוי בפועל.

12. על-יסוד האמור לעיל, סבורני כי נפל פגם מהותי בהליכים בערכאות הקודמות היורד לשורש המחלוקת שבין הצדדים והמצדיק התערבותו של בית משפט זה כדי להסיר את החשש שייגרם למבקש עיוות דין באופן שיחויב בסכומים משמעותיים שלא כדין. ככלל, בעל דין זכאי להזדמנות נאותה להביא את טענותיו המהותיות לכלל בירור משפטי בטרם ימצא עצמו נתון להליכי גבייה בהוצאה לפועל. מבלי להביע עמדה ביחס לסוגיות העובדתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, האופן בו התנהלו ההליכים בעקבות התנגדות המבקש להגדלת קרן החוב גרר עמו פגיעה ממשית בזכות המבקש להשמיע את טיעוניו בהליך המתאים לכך ולהציג ראיות בנושא מועד הפינוי בפועל, כמו גם בנושאים נוספים שטרם נתבררו ושעשויים להשליך על החיובים בגין התקופה שלאחר מתן פסק הבוררות.

13. אשר על כן, אציע לקבל את הערעור באופן שתבוטל החלטת הרשם מיום 27.8.2015 בדבר הגדלת קרן החוב בתיק 03-XX821-09-3, וכן יבוטלו פסק דינו של בית משפט השלום מיום 6.3.2016 והחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 3.5.2016, כפי שפורט בפסקה 9 לעיל. ככל שהמשיבה תחפוץ בגביית סכומים בגין התקופה שלאחר מתן פסק הבוררות, עליה לנקוט בהליך המתאים לכך. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך 25,000 ש"ח.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

השופט נ' סולברג:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

ניתן היום, ‏כ"ו בכסלו התשע"ז (‏26.12.2016).




מעורבים
תובע: ישראל ארלנגר
נתבע: היכל שלמה המרכז למורשת היהדות בירושלים
שופט :
עורכי דין: