ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אווה דורית הופה נגד יעל סמוק :

החלטה בתיק דנ"א 7202/16
בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקשת:
אווה דורית הופה

נ ג ד

המשיבים:
1. יעל סמוק

2. ענת ויזלר

3. עו"ד שמוליק קסוטו – מנהל עזבון המנוחה אילזה הופה ז"ל

4. עו"ד רמי הדר – מנהל עזבון המנוחה אילזה הופה ז"ל

5. עו"ד אהוד סול – מנהל עזבון המנוח מקס ברוד ז"ל

6. הספרייה הלאומית בע"מ

7. THE GERMAN LIBRARY ARCHIVE IN MARBACH

8. האפוטרופוס הכללי

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 6251/15 מיום 7.8.2016 שניתן על ידי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים י' דנציגר ו-צ' זילברטל

בקשה לעיכוב ביצוע מיום 11.12.2016

בשם המבקשת:
עו"ד ישעיהו אתגר

בשם המשיב 5:
עו"ד אהוד סול; עו"ד יוסי אשכנזי; עו"ד אור דיסקין

בשם המשיבה 6:
עו"ד מאיר הלר

בשם המשיבה 7:
עו"ד סער פלינר

החלטה

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-בע"ם 6251/15 הופה נ' קסוטו (7.8.2016) (להלן: פסק הדין), שעניינו בעזבונו של הסופר המנוח מקס בּרוֹד.

הרקע לבקשה בקליפת אגוז

1. עובדות המקרה הובאו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה, ולכן אסתפק בתמציתן. בשנת 1968 נפטר הסופר מקס ברוד. בצוואתו ציווה כי עזבונו הספרותי, הכולל כתבי יד שלו וכן של הסופר פרנץ קפקא (להלן: עזבון ברוד), יעבור למזכירתו האישית, אילזה הופה (להלן: הופה), אולם לאחר מותה יועבר לשמירה לספריה או לגנזך ציבורי, ויורשיה של הופה יזכו בתמלוגים שיצמחו ממנו.

2. הופה, אשר מונתה כמנהלת עזבון ברוד, מכרה במהלך חייה מספר כתבי יד מתוך עזבון ברוד, ומה שנותר ממנו מאוחסן כיום במספר כספות בבעלותה של הופה, המצויות בבנקים שונים בישראל ובשוויץ. בשנת 2007 נפטרה הופה, ובהוראות צוואתה המתייחסות לעזבון ברוד, ציוותה כי בנותיה יגיעו להסכמה חוזית בדבר העברתו לאחד מהמוסדות שנמנו בצוואה ובתנאים שפורטו בה. עוד ציוותה הופה כי בנותיה ונכדותיה יהיו זכאיות לקחת לעצמם מכתבים וספרים מסוימים מתוך עזבון ברוד. בשנת 2008 הגישו בנותיה של הופה (המבקשת ואמן של המשיבות 2-1) בקשה לצו ירושה לבית המשפט לענייני משפחה. בבקשה זו, בכל הנוגע לעזבון ברוד, התערב בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה. כן ביקשו להצטרף כצד מעוניין המשיבות 6 ו-7. המשיבה 6 אף נקטה בהליך מינוי מנהל לעזבון ברוד (ת"ע 100910/09) והמשיב 5 מונה כמנהל העזבון.

3. בפסק דין מפורט ומנומק, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי עזבון ברוד צריך לעבור לספריה או לגנזך, כפי שציווה ברוד בצוואתו. בית המשפט הוסיף וקבע כי ראוי שהמשיבה 6 (להלן: הספרייה הלאומית) תשמש כנאמן בהקדש ציבורי על נכסי עזבון ברוד וכי כל התמלוגים וכל זכות כספית אחרת שיצמחו מנכסי ההקדש יועברו, בהתאם לצוואותיהם של ברוד ושל הופה, ליורשותיה של הופה (המבקשת והמשיבות 2-1).

4. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ערערו המבקשת והמשיבות 2-1 לבית המשפט המחוזי. ערעורן נדחה פה אחד. בין היתר, נדחתה טענתן כי ברוד העניק במתנה להופה את כתבי קפקא שהיו בבעלותו. כן נפסק כי הספרייה הלאומית היא המוסד שאליו יש להעביר את עזבון ברוד. יוער כי בהקשר זה נחלקו הדעות בין חברי המותב, לעניין ההנמקה בלבד, האם ההסדר שנקבע בצוואתו של ברוד היה הסדר של "יורש אחר יורש" אם לאו, אך התוצאה, כאמור, הייתה אחת ולפיה יש להעביר את עזבון ברוד לספרייה הלאומית.

5. המבקשת והמשיבות 2-1 לא השלימו עם תוצאת הערעור והגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בית המשפט ראה מקום לתת רשות ערעור "נוכח העניין הציבורי הכרוך במעמדם הספרותי של כתבי קפקא וברוד" (פסקה לח לפסק הדין), ודחה את הערעור פה אחד (מפי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ובהסכמת השופטים י' דנציגר וצ' זילברטל). בית המשפט עמד על כך שאין מקום להתערב בממצאי העובדה שנקבעו בפסקי הדין המפורטים והמנומקים של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית המשפט המחוזי. טענות הערעור נדחו גם לגופם של דברים (ראו: פסקאות מא-נד לפסק הדין). כך נקבע, בין היתר, בדבר הענקתם של כתבי קפקא להופה במתנה:

"לעניין מסירתם של כתבי קפקא להופה במתנה קבע בית המשפט המחוזי, שהכתבים הללו לא נמסרו לחזקתה של הופה בהיות ברוד בין החיים, וכן כי לא הוכחה על-ידי המבקשות [המבקשת והמשיבות 2-1 לפניי – ס.ג.] נטילת אותם כתבים כמתנה, כנדרש במג'לה. לכן, גם אילו התכוון ברוד להעניק למנוחה מתנה – היא לא הושלמה כדין, ואין לה תוקף. קביעה עובדתית זו נעשתה על סמך ניתוח מפורט ויסודי של הראיות שעמדו בפני בתי המשפט ואין מקום להתערב בה" (פסקה נא לפסק הדין).

לבסוף עמד בית המשפט על האחריות המוטלת על כתפי הספרייה הלאומית "לעשות כל שלאל ידה כדי לחשוף לציבור הרחב בישראל את יצירתו של ברוד", אשר יש להצר על כך ששכבה "במשך עשרות שנים כאבן שאין לה הופכין בכספות בנקים" (פסקה נו לפסק הדין).

מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה לדיון נוסף והתגובות לה

6. טענתה העיקרית של המבקשת היא כי קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין מסירתם של כתבי קפקא במתנה מברוד להופה, ובעקבותיהן קביעותיהן של שתי ערכאות הערעור, "אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר" (פסקה 14 לבקשה לדיון נוסף מיום 15.9.2016). זאת, משום שלגישתה לא ניתן משקל מספיק לראיות שונות בדבר הענקת המסמכים במתנה, ובהן ממצאיה של פרופ' איטה שדלצקי, מומחית בינלאומית לספרות, שנכחה בעת בחינת תכולת הכספות של הופה על ידי מנהלי העזבונות. מממצאיה של פרופ' שדלצקי, כך הטענה, עולה כי על המעטפות שבהן מצויים כתבי קפקא מאשרים הופה וברוד את הענקת המתנה, אך ממצאים אלה לא הוצגו לפי הנטען בפני בית המשפט.

7. לטענת המשיב 5 דין הבקשה להידחות, משום שלא נקבעה בפסק הדין כל הלכה חדשה וטענות המבקשת אינן אלא טענות ערעוריות, אשר נדונו ונדחו זה מכבר על ידי שלוש ערכאות. אף המשיבה 6 טענה כי מהבקשה לא עולה כל עילה המצדיקה קיום דיון נוסף, ולפיכך דינה להידחות. המשיבים 5 ו-6 אף עמדו בטענותיהם על כך שיש מקום לחייב את המבקשת בהוצאותיהם. המשיבה 7 הותירה את ההחלטה לשיקול דעתי.

8. ביום 11.12.2016 הגישה המבקשת בקשה דחופה לעיכוב ביצוע הליכי ריקון הכספות שבבעלותה של הופה, שבהן מצוי עזבון ברוד, הצפויה להתחיל ביום 15.12.2016. זאת, לאחר שהמשיב 5 הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן הוראות בעניין הכספות ובית המשפט הורה ביום 2.11.2016 למשיב 5 לפעול לאיסוף, כינוס וקליטת תכולת הכספות, חרף התנגדותה של המבקשת. להשלמת התמונה יצוין כי המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה (רמ"ש 1364-12-16), ובד בבד עמה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, וביום 8.12.2016 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע.

הכרעה

9. לאחר שעיינתי בכתבי בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. כידוע, לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הליך הדיון הנוסף שמור למקרים נדירים שבהם נפסקה הלכה חדשה וקשה או הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית המשפט העליון ואשר בהם "החידוש, החשיבות או הקושי בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן כזה המצדיק דיון נוסף באותה הלכה" (דנ"א 956/12 מוסקוביץ' נ' בית חולים ברזילי פסקה 4 (26.2.2012)). זהו אינו המקרה שלפניי.

10. תנאי סף לקיום דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה באופן מפורש וגלוי – והלכה כזו לא נקבעה בענייננו. המבקשת אף לא ניסתה לטעון כך. אין בטענה שהעלתה המבקשת כדי להצדיק דיון נוסף, וממילא הטענה כי הכתבים הוענקו להופה במתנה, לרבות פירוט הכיתובים השונים על גבי המעטפות, הועלתה בפני שלוש הערכאות שדנו בהליך ונדחתה (ראו: פסקאות 28, 86-82 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה; פסקאות 104-81, ובמיוחד פסקה 92, לפסק דינו של בית המשפט המחוזי; פסקה נא לפסק הדין מושא הבקשה). דומה שהמבקשת מלינה, למעשה, על ניתוח הראיות והמשקל שניתן להן, הניצב ביסוד הקביעות העובדתיות שנקבעו. טענות אלה הן טענות ערעוריות אשר אין מקומן בהליך הדיון הנוסף (ראו: 5387/14 מצדה מ.מ. בע"מ נ' מגנוס פסקה 6 (31.12.2014); דנ"פ 941/16 רבין נ' מדינת ישראל פסקאות 28, 30 (11.2.2016)).

11. סוף דבר: הבקשה לדיון נוסף נדחית. ממילא מתייתרת גם הבקשה לעיכוב ביצוע. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏י"ג בכסלו התשע"ז (‏13.12.2016).


מעורבים
תובע: אווה דורית הופה
נתבע: יעל סמוק
שופט :
עורכי דין: