ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עלאא באסם יוסף נגד יאיר אזולאי :

19 אוקטובר 2016
לפני: כבוד השופטת יפה שטיין
התובע:
עלאא באסם יוסף

ע"י ב"כ: עו"ד יעל אמר - רוזנברג

-
הנתבע:
יאיר אזולאי

ע"י ב"כ: עו"ד יונתן שוב

החלטה

  1. זוהי החלטה בבקשת הנתבע (המבקש) להורות לתובע (המשיב) להפקיד ערובה להוצאות למידה והתביעה תידחה, לאור היות התובע תושב שטחים ולאור סיכויי ההגנה הנמוכים בתביעתו[ ולאור החשש כי במידה ותביעתו תידחה – לא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתו.
  2. לטענת המבקש מעולם לא העסיק את התובע, אף שהוציא לו בעבר אישורי כניסה, ומכל מקום התביעה כולה התיישנה. עוד טען כי התובע תושב כפר שבשליטת הרש"פ ובמידה ויפסיד בתביעה ויוטלו הוצאות משפט (דבר שסביר לאור סיכויי התביעה הנמוכים), לא יוכל הנתבע להיפרע מן התובע ולגבות את הסכום שייפסק.
  3. מנגד טוען התובע כי הוא, כמו עובדים אחרים שהגשו תביעות, היה עובד הנתבעת וכי לא קיבל את זכויותיו הבסיסיות . לכן אין מקום לחסום את דרכו בהוכחת תביעתו המוצדקת בדרך של חובת הפקדת ערובה, והראיה – שהוגשו תביעות גם של עובדים אחרים , שאף הם טוענים כמוהו כי לא קיבלו את מלוא זכויותיהם מהנתבע. עוד טען התובע כי הפחית מן התביעה את הסכומים להם היה זכאי אלמלא תקופת ההתיישנות (וכי התביעה מתייחסת רק לתקופה שמ-3/09 ועד סוף שנת 2010).

4. המצב המשפטי:
א. המקור לחיוב בערובה להבטחת הוצאות הנתבע מבוסס על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 – תקנה שאומצה גם על ידי בית הדין לעבודה. וכך נאמר בתקנה זו:
"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
ב. חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, מהווה חריג לכלל הקובע את זכות הגישה לערכאות, וכפי שנקבע בפסיקות שונות של בית הדין לעבודה – בית הדין עושה שימוש בהליך זה אך במשורה, ובמקים מסויימים כעולה מפס ה"ד המנחה בעניין זה בע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' saint peter inn galliantu שם נקבע בין היתר כי:
"מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל ולא ינעלו בפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויחודית הנתונים לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו... לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות הגישה לערכאות, הקים המחוקק את החריג לו, בתקנה 519 לתקנות סד"א , תשמ"ד-1984, (להלן התקנות), הנותן בידי בית המשפט או הרשם את האפשרות "לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע... לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע תידחה התובענה" אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת. הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה ולו יינתן המשקל המכריע...
"כשהעובד הוא תושב הרשות הפלסטינית – ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בתוך כך, תינתן הדעת לשני פנים אלה:
הפן האחד: כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גביה באזור, תידרש מן העובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולוּ ראשית ראיה הנלמדת מפני הדברים, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה באֳמְרנו "טובים הסיכויים" אין כדי לקבוע רף גבוה יותר מזה הנדרש להוכחה הראשונית לכאורה, כאמור לעיל.
הוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר הוא בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה, כגון שכר מינימום. או אז, יִטֶּה בית הדין לפתוח לעובד את שערי בית הדין ולהכשיר את נתיב התביעה למימוש זכויותיו מכוח משפט העבודה המגן. במקרים המתאימים, ייתן בידיו אפשרות לתקן את תביעתו ולהעמידה על בסיס לכאורי מוצק יותר.
הפן האחר: נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי "טובים סיכויי התביעה", ולוּ לכאורה, וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו. מצא בית הדין כי אין התביעה מופרכת על פניה והמעסיק-הנתבע לא הוכיח כי נבצר ממנו להיפרע מן העובד – לא תוטל הערובה. מאידך, אם עמד המעסיק בנטל הנדרש, יוסיף בית הדין ויבחן אם קיימות אפשרויות חלופיות לחיוב בערובה, כגון יכולת מימוש נכסים מעם העובד או הפקדת ערובה מטעמו בתחומי מדינת ישראל, קודם שיָשִׁית עליו חובת הפקדת ערובה. לבסוף, בבואו לקבוע את סכום הערובה, ינהג בית הדין על דרך המידתיות הנדרשת. בתוך כך, ייתן בית הדין דעתו לשיעור ההוצאות שנהוג להטיל בתובענות ממין זו שלפניו; לאיזון הנדרש בין זכויותיו של העובד לבין חומרת הנזק שייגרם למעסיק; ולאפשרות שמא החיוב בתשלום ערובה יפגע בזכותו החוקתית של העובד לממש את זכות הגישה לבית את הדין ואת הזכויות שבדין (ההדגשות לא במקור – י.ש).
ג. הרצון שלא לחסום דרכו של תובע ערכאות בדרך של הפקדת ערובה פורט בהרחבה גם בפס"ד של בית משפט העליון בברע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן שם אמר בית משפט העליון כי:
"הלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית (רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.10.2007), להלן: עניין ו'נצ'ון; רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר ([פורסם בנבו], 3.10.2004), להלן: עניין ליסטר); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' שביעית, 1995) 899, להלן: זוסמן). יתרה מכך, חיוב תובע בערובה להוצאות נתבע פוגע בזכות הקניין שלו (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (מהדורה שניה 2008) 46, להלן: לוין).
....
עם זאת נפסק, כי בין יתר השיקולים שניתן לשקול כאשר נבחנת בקשה לחייב תובע בערובה להוצאות נתבע יובאו בחשבון סיכויי קבלתה של התביעה והשאלה כלום מדובר בתביעת סרק.

ד. חיזוק לעניין זה ניתן לאחרונה בדרך של הוספת תקנה 117א' לתקנות בית הדין לעבודה (תקנה שפורסמה ברשומות ב-29/6/16 ונכנסה לתוקף תוך 30 יום מיום הפרסום) . וזה לשון התקנה:
"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו".
ה. לאחרונה ניתנה החלטת כבוד השופטת שרה שדיאור בנושא הפקדת ערובה לאור תקנה 117א'. ההחלטה ניתנה בתיק 11921-03-16 בעניינו של מוחמד סלאח מחמוד בני מתיא – יאיר אזולאי . וכך נאמר בהחלטה זו בין היתר:
"מהאמור עולה כי נקודת המוצא ביחס למי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה כאמור (ותושבי האזור בתוכם), היא כי לבקשת הנתבע על בית הדין להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע.
החריג הנו כאשר התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהראה כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, או מטעמים מיוחדים שיירשמו.
כיוון שהנתבע הגיש בקשה להטלת ערובה, לנוכח התקנות על בית הדין להורות על הפקדת ערובה. היות שהתובע התנגד להפקדת הערובה, יש לבחון אם עמד בנטל המוטל עליו, היינו כי הראה ראשית ראיה להוכחת התביעה או שניתן יהיה להיפרע ממנו.
המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראייה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מערכת שלמה של ראיות כאלה (בע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ).
בענייננו מובן כי הכוונה אינה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו ולהכריע בתוקפן כבר בשלב הבקשה להטלת ערובה, יחד עם זאת, נראה כי ניתן לקבוע שהמושג "ראשית ראייה להוכחת תביעתו" צריך להתפרש על פי העקרונות הבאים:
ראשית- מובן כי אותה ראשית ראיה צריכה להיות מסמך כתוב. לא די באמירה בעלמא של תובע כי זכויותיו קופחו.
שנית- צריכה זו להיות ראשית ראייה "להוכחת התביעה" היינו, לשיטתנו לא יהיה די בראייה המוכיחה אך את קיומם של יחסי עובד ומעביד כלשהם בין הצדדים כדי להוות ראשית ראייה לענייננו.
התובע יידרש להציג ראשית ראייה לעצם קיומו של חיוב או לעצם קיום של קיפוח זכות. דרך משל ניתן יהיה לומר לכאורה כי הצגת תלושי שכר בהם משולם סכום הנופל משכר מינימום ייחשבו לבטח לראשית ראייה. אולם הדבר, תלוי כמובן בנסיבות העניין, בהצגת דו"חות נוכחות וראיות לתשלום ששולם בגין שעות העבודה וכיוצא באלו.
שלישית- הצגה של ראשית ראייה בנוגע לחלק זעיר מן התקופה הנתבעת או לחלק זעיר מסכום התביעה- עלולה שלא להספיק לתובע כראשית ראיה. היינו: נדרש כי ראשית הראייה תתמוך לכאורה לא רק בסיכויי התביעה אלא גם בכך שאין מדובר בתביעה מנופחת ומוגזמת באורך התקופה, או בסכום וכד'.
בעניין זה נדגיש כי מדיניות בתי הדין היא כי במקרים המתאימים, יחויב תובע ה"מנפח" את תביעתו בהוצאות משפט אף אם הוא זוכה בה בחלקה ולעתים אף בסכום העולה על הסכום שנפסק לטובתו (עב (ת"א) 8097/03 זיידמן דב נ' אי. סי. איי. טלקום בע"מ וכן פסק הדין בערעור עע (ארצי) 573/09 דב זיידמן נ' אי סי איי טלקום בע"מ)".
דברים אלו נכונים גם בעניין שלפנינו.

5. דיון:
א. לטענת התובע עבד אצל הנתבע מינואר 2005 ועד סוף שנת 2010. ביום 6/3/16 הגיש התובע תביעה על סך של 268,298 ₪ בגין שכר וזכויות סוציאליות המגיעות לו לטענתו בגין תקופת עבודתו . התובע לא צירף לכתב התביעה כל מסמך שהוא המלמד על תקופת עבודתו או על עצם הזכאות. כל מה שהוגש היה תעודת זהות של התובע; תעודת עוסק מורשה של הנתבע ודף חישוב הזכויות הנטענות. בית הדין המתין לתצהיר גילוי מסמכים, על מנת לבדוק האם יש לתובע מסמך מהותי כלשהו בעניין זכות לכאורה, אלא שהתובע כלל לא טרח להגיש תצהיר גילוי מסמכים מטעמו (אף שחלפו 30 הימים בהם אמור היה לעשות כן, בהתאם להחלטה מיום 4/9/16). ב"כ התובע ציין כי במהלך ההליך יפנה למנהל האזרחי להוכחת תקופת העבודה הנטענת, אלא שהיה עליו לעשות כן (ולו גם לאחר שקיבל את הבקשה להפקדת ערובה), דבר שלא נעשה.
ב. בעוד שהתובע לא המציא כל מסמך שהוא, המציא הנתבע מסמך הנחזה להיות תעודת עובד ציבור (דף אחרון , כשלא ברור מהו הדף הקודם וכותרתו) החתום על ידי צחי נוימן, סג"מ, ס.קת"א יריחו, ממנו עולה כי הוצאו אישורי כניסה לישראל לתובע מטעם הנתבע, לתאריכים 31/12/06-29/3/07 אמנם אין במסמך זה די כדי ללמד על עבודה בפועל, (וכאמור חסר דף קודם ), אלא שניתן ללמוד ממנו ולו לכאורה כי תקופת הקשר שבין התובע לנתבע היה לכל היותר עד סוף 2007, ומשמעות הדבר – כי התביעה התיישנה זה מכבר. לו רצה התובע לסתור טענה זו – יכול היה להביא אישורים אחרים המלמדים לכאורה על תקופת קשר ארוכה יותר – אך כאמור, הדבר לא נעשה על ידו.
ג. כפי שנאמר לעיל – אין די בהעלאת טענות בע"פ בדבר קיפוח, או אי קבלת זכויות, ויש להראות במסמך בכתב כי קיימת ולו גם ראשית ראיה לקיומה של הזכות. משהתובע לא המציא כל מסמך (ומטבע הדברים , לו היה לו – היה מצרפו), לא ניתן לבחון את טענותיו בדבר תקופת העבודה, שעות העבודה והשכר שקיבל. לעניין זה יצויין כבר עתה כי התובע טוען ביחס לתקופה שלא התיישנה כי עבד באופן רצוף ממרץ 2009 ועד סוף שנת 2010, 666 יום רצופים, 7 ימים בשבוע, 10 שעות ביום – טענה גורפת ועל פנייננה סבירה. לדבריו – עצם העובדה שהוגשו תביעות דומות של עובדים אחרים יש בה כדי להוות ראשית ראייה לאמיתות דבריו. אלא שאין בכך כל ראייה שהיא. עצם העובדה שקבוצת אנשים טוענת אותן טענות אינה מהווה כשלעצמה כל ראייה. יש אף לשים לב כי כל העובדים הגישו את תביעתם במרץ 2016 – למעלה מ-5 שנים מסיום עבודתם (ע"פ גרסתם שלהם) , כשלטענת הנתבע – דווקא התארגנות העובדים ובשיהוי כה רב, עם אותן טענות מופרזות – יש בה כדי ללמד על התארגנותם כנגדו ללא כל בסיס.
ד. מעבר לחוסר הסבירות בטענה כי התובע עבד 666 יום באופן רצוף 7 ימים בשבוע 10 שעות כל יום, גם רכיבי התביעה האחרים לוקים בחסר. כך לדוגמא נטענה טענה סתמית על דמי נסיעות, מבלי שפורט מהיכן להיכן נסע ומה גובה התשלום ששילם. התובע הסתפק בציון הסכום המכסימאלי שניתן לתבוע ע"פ צו ההרחבה, אך לא טען מעבר לכך מהן העובדות המקימות לו את הזכות לדמי הנסיעות הנתבעים. כך גם לא ציין התובע את מקור הזכות ל"ביגוד והנעלה " - כאשר ידוע שע"פ הפסיקה לא ניתן לתובע בגין זכויות נלוות לאחר סיום יחסי עובד ומעביד. מהאמור לעיל עולה כי סיכויי התביעה לכאורה נמוכים, וכאמור – לא הוגשה ולו גם ראשית ראייה להוכחת התביעה.
ה. גם בחינת מצבו הכלכלי של התובע, בהיותו תושב הרשות, שלדבריו מצוי במצב כלכלי קשה - יש בה כדי לחזק את טענת הנתבע כי ככל שהתביעה תידחה (ובאין אף ראשית ראיה – סיכויי התביעה לכאורה נמוכים), הרי שיש חשש של ממש שלנתבע לא יהיה מהיכן לגבות את ההוצאות שייפ סקו לחובת התובע, ככל שייפסקו.
ו. מכל האמור לעיל – הריני מקבלת את הבקשה להורות על הפקדת ערובה להוצאות כתנאי להמשך ההליך. יחד עם זאת בהתחשב במצבו הכלכלי של התובע כנטען על ידו, ועל מנת שלא לחסום את דלתות בית הדין בפניו, ומאידך לאור גובה התביעה (קרוב ל-270,000 ₪), והסיכון בו נמצא הנתבע לאור גובה התביעה שהוגשה נגדו, אני מעמידה את גובה ההפקדה בשיעור של 2,000 ₪ אשר יופקדו בקופת בית הדין תוך 30 יום (לא כולל פגרת סוכות). על התובע להודיע לבית הדין סמוך לאחר ההפקדה על ביצוע התשלום כאמור.
בהיעדר הודעה אחרת על ביצוע ההפקדה - תימחק התביעה ללא התראה נוספת.

ניתנה היום, י"ז תשרי תשע"ז,(19 אוקטובר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: עלאא באסם יוסף
נתבע: יאיר אזולאי
שופט :
עורכי דין: