ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דב פרידמן נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט גדעון גינת, שופט עמית

המערער:

דב פרידמן

נגד

המשיבה:

מדינת ישראל, משטרת ישראל

ערעור מיום 29.10.14 (וערעור מתוקן מיום 7.7.15) על פסק-דין מיום 10.07.14 של בית-משפט השלום בתל-אביב – יפו (כבוד השופט אבי פורג) ב-ת.א. 56378-08

בשם המערער: עו"ד אלון לוריה (מטעם הסיוע המשפטי)
בשם המשיבה: עו"ד קובי דוידוביץ, פרקליטות מח' ת"א (אזרחי)

בית משפט קמא, אימץ כאמור את טענות המשיבה ודחה את התביעה, תוך שבחן את העובדות היטב, ירד לפרטי פרטים והוציא מתחת ידיו פסק דין מנומק ויסודי.

פסק-דין

ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו, לפיו נדחתה תביעת המשיב לקבלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בעטיו של מעצר שווא.

תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים
1. המערער (להלן: "המערער"), הגיש בעשור האחרון, למוסד לביטוח לאומי, (במסגרת הליכים שניהל כנגדו), מספר חוות דעת פסיכיאטריות שונות וסותרות. בעקבות מעשיו אלה, חשדו אנשי המל"ל, כי הוא מנסה להונות את המוסד ולזכות בהטבות ובכספים להם אינו זכאי. משטרת ישראל שעורבה בעניין, פתחה בחקירת החשדות המיוחסים למערער, ואף עצרה אותו בשנת 1997. בסופו של יום, לא הוגש כתב אישום כנגד המערער, ובגין מעצר השווא שחווה, הגיש הנ"ל תביעה (להלן: "התביעה") לבית משפט השלום בתל אביב יפו (תיק אז' 175093/02). ביום 29.9.2005, התקבלה התביעה ונפסק פיצוי בגינה.

בעוד תיק זה מתברר, ומספר חודשים בטרם נפסק הדין, נעצר המערער בשנית, ביום 15.6.05, על ידי משטרת ישראל (להלן: "המשיבה"), בנסיבות דומות לאלה של מעצרו הראשון. אף במקרה זה לא הועמד המערער, בסופו של דבר, לדין. בגין אירוע זה הגיש המערער את תביעתו השנייה (להלן: "התביעה השנייה").
2. תביעה שנייה זו, (בתיק אז' 56378-08), נדחתה (על ידי כבוד השופט אבי פורג) ביום 10.7.2014.

המחלוקת
3. המערער העלה טענות למכביר בעניין מעצר השווא שחווה, מעצר, בגינו, הוא זכאי, לטעמו, לפיצוי כספי (סע' 3 להודעת הערעור המתוקנת). בעיקרי הטיעון שהוגשו על ידי בא כוחו המלומד , מוחה המערער באופן גורף על התנהלות משטרת ישראל וטוען כי כל רצונה לבוא עמו חשבון בגין תביעתו הראשונה, תוך שהיא מייחסת לו עבירות שלא נעברו על-ידיו, באופן נקמני ומשולל יסוד. על כל אלה מתבססת הפסיקה השגויה, לשיטתו, של בית משפט קמא (סע' 2 ב' 2 ואילך לעיקרי טיעונו).

בית משפט קמא, אימץ כאמור את טענות המשיבה ודחה את התביעה, תוך שבחן את העובדות היטב, ירד לפרטי פרטים והוציא מתחת ידיו פסק דין מנומק ויסודי.

דיון והכרעה
4. הכללים באשר להתערבות ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית (ר' ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2009):
"כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת הערעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם ... נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים ... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, התערבות שתעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית".

5. לאחר עיון החלטתי להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. להלן נימוקיי.

חוות דעת (מיום 7/04/04), שהוגשה בעניינו של המערער במסגרת תביעתו הראשונה, על-ידי מומחה לפסיכיאטריה, שמונה מטעם בית המשפט (פרופ' שלמה נוי), מבוססת בין היתר על תיעוד רפואי, ממנו עולה, כי כבר בעברו הרחוק של המערער, עת שירת בצבא, אובחן כסובל מבעיות נפשיות.
המעצר הראשון אותו חווה המערער, לא תרם למצבו הנפשי. הוא מעיד על עצמו כמי שחווה טראומה קשה, בעטייה הוא סובל מחרדות, אשר מתגברות כל אימת שהוא נתקל בדברים 'הקשורים' למשטרת ישראל (קרי: שוטרים, ניידות, תחנות - ר' חוו"ד).
המומחה קבע למערער 5% נכות צמיתה, "בהקשר ישיר לאירוע המעצר".

מול קשייו האישיים של המערער ניצבת, כפי שציין ב"כ המלומד של המשיבה, זכות המדינה ומוסדותיה לערוך את חקירותיהם, כל אימת שהם חושדים כי מאן דהוא מנסה לגזול כספים במרמה. המוסד לביטוח לאומי נתקל במספר תביעות מצד האזרח פרידמן, כשלכל תביעה מצורפת חוות דעת סותרת שאינה מתיישבת עם זו שהוגשה בעבר (כשאחוזי הנכות והעילות משתנים מעת לעת). בנסיבות אלה, התעורר חשד, כי המערער מנסה לרמות את המל"ל, והיחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית התרשמה, כי יש מקום לפתוח בחקירה נגדו (סע' 9 לעיקרי הטיעון).
מכל אזרח מצופה, כי ישתף פעולה ויציית להוראות הרשות החוקרת ולא יערים בדרכה כל מכשול אפשרי. משנהג המערער כפי שנהג במקרה זה (וכן בהתחשב בעברו – סע' 8 לעיקרי הטיעון), לא הותיר לה, כך המשיבה, ברירה, אלא להוציא כנגדו צו מעצר.

עד היכן מגיעה חובת שיתוף הפעולה והציות של האזרח ומאיזה מקור נובעת סמכות המשטרה לעכב/לעצור חשוד לחקירה? סקירה נרחבת שיש בה תשובות לשאלות אלה, מובאת במאמרו של פרופ' אורן גזל-אייל, "עיכוב לחקירה" (ספר יצחק זמיר על משפט, ממשל וחברה, יואב דותן ואריאל בנדור עורכים, 2005). הכותב הגיע למסקנה לפיה המחוקק טרם הסדיר כראוי סוגיה זו, על כל הבעיות המורכבות שהיא טומנת בחובה.
לדבריו:
"יש צורך בקביעת הסדר חקיקתי שיסיר את חוסר הבהירות שסביב סמכות המשטרה, ויאזן בין צורכי החקירה לזכויות הנחקר ".

מסקנה זו אומצה בפסקי דין רבים, דוגמת רע"א 4672/14 גליק נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 6.1.2015 ), ר' כבוד השופט ד"ר י' דנציגר, בסוף חוות-דעתו:

"יתכן כי הגיעה השעה לבצע תיקוני חקיקה שונים שיסירו כל ספק או אי בהירות באשר לסמכות המשטרה לעיכוב חשודים ולמגבלות החלות על סמכות זו (ראו: גזל, עמ' 396-392)".

וכן ב-ע"א מחוזי ת"א 44886/04/15, ד"ר שלמה כהן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.4.16) בו דנו עמיתיי בסוגיה דומה לזו שבפניי. נפסק כי המערער, (שם), זכאי לפיצוי.

סע' 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 קובע את הנסיבות בהן רשאי שוטר לעכב אדם או לדרוש את הגעתו לתחנת המשטרה.

"67. (א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה, או כי הוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו או כדי לחקור אותו ולמסור לו מסמכים, במקום הימצאו.
(ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה[1]:
(1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א);...".

סע' 73, לחוק הנ"ל, תוחם את משך השעות בהן ניתן לעכב אדם לחקירה:
"(א) לא יעוכב אדם או כלי רכב מעל לזמן סביר הדרוש, בנסיבות המקרה, לביצוע הפעולה שלשמה הוקנתה סמכות העיכוב.
(ב) בכל מקרה, לא יעוכב אדם או כלי רכב לפרק זמן העולה על שלוש שעות; ואולם בעיכוב הקשור למספר רב של מעורבים, רשאי הקצין הממונה להאריך את משך העיכוב לפרק זמן נוסף שלא יעלה על שלוש שעות נוספות, מנימוקים שיירשמו".
(ההדגשה הוספה)

המערער נעצר בשעה 07:45 בביתו שבבת ים (ר' דו"ח פעולה של השוטר שגיא קדמון נספח ז' לעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המשיבה) ונלקח בניידת למשרדי היחידה בלוד, שם נחקר בין השעות 12:38 - 09:12 ( נספח ח') ו- 14:58 – 13:17 (נספח ט'), ובשעה 15:30 הוחתם על כתב ערבות עצמית (נספח י') ושוחרר.

מנתונים אלה ניתן ללמוד כי המערער שהה בתחנת המשטרה זמן ממושך, העולה באופן ניכר על הזמן המוגדר בחוק כ"סביר". האם ניתן היה מלכתחילה לייחס לו מעשים העולים בקנה אחד עם סיכון שלום הציבור, המדינה, או בטחונה? התשובה היא שלילית. כזכור מעצרו וחקירתו, לא הניבו דבר, ולא הוגש כנגדו כתב אישום.

סעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע, לגבי התנהגות תובע:
"65. התנהגות התובע
נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית-המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית-המשפט יראה לצודק " [הדגשה הוספה].

סעיף 68(א) לפקודה הנ"ל, משלים את הוראת סעיף 65, ודן בהפחתת פיצויים עקב אשם תורם:
"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית-המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;"

ב-רע"א 6572/14 פלוני נ' מדינת ישראל /משטרת ישראל (14.01.2015) ציינה כבוד השופטת ד' ברק-ארז כי "הפעלה לא ראויה של סמכויות מעצר...עשויות להניח בסיס לאחריות בנזיקין" (שם, סעיף 17) מכוח עוולת הרשלנות. "המדובר בתביעה שניזונה גם מן המשפט החוקתי ולא רק מדיני הנזיקין" (שם). במקביל חלים במקרה מעין זה גם הכללים של אדם תורם ושל הקטנת הנזק (שם, סעיף 18).
בענייננו ברור, כי התנהגותו הסרבנית והעיקשת של המערער לא 'שירתה' אותו ויש בה משום אשם תורם להתרחשות הדברים, כפי שאירעה. אני דוחה את טענותיו בדבר התנהגות 'נקמנית' מצד המשטרה, או כזו שהיה בה כדי לשבש הליכים בתביעתו הראשונה (תביעה שהוכרעה בסופו של יום לטובתו) עם זאת, איני יכול להתעלם מן העובדה, כי המערער, חווה פעמיים מעצר (שנתברר כמ יותר) על כל הכרוך בו.
משטרת ישראל יכלה להשהות קמעה את ההליך השני כנגדו, לא בשל מחאותיו, אלא בשל טעמים של יעילות הדיון.

סיכום
6. אין צורך להכביר מילים על אודות חווית המעצר. מדובר בחוויה קשה לכל אדם, לא כל שכן לאדם המתמודד עם בעיות נפשיות (ר' ספרה של פרופ' רינת קיטאי-סנג'רו "המעצר: שלילת החירות טרם הכרעת הדין" (הוצאת נבו, 2011, פרק המבוא, בעמ' 20-21)):
"סבלו ונזקיו הנפשיים של אדם עקב מעצר עלולים להיות בלתי הפיכים ובלתי ניתנים לפיצוי כספי כלשהו, וללוותו למשך שארית חייו".

ובמאמרה "שאלת חוקיותו של מעצר לצורך חקירה" (עלי משפט ו' תשס"ז, עמ' 47), מגיעה הכותבת הנכבדה למסקנה כי:
"קיים מתח בלתי פתיר בין הרצון לשמור על אוטונומיית הפרט לבין הרצון להשיג ראיות לקידום החקירה באמצעות תחקורו של החשוד."

ומסיימת במסקנה: " מעצר אינו אמצעי חקירה לגיטימי".

בנסיבות המקרה שבפניי, סבורני, נוכח תוצאות מעצרו של התובע, כי גם אם התנהגותו ועברו אינם חפים מבעיות, עדיין לא ניתן לראותו כמי שאינו זכאי כלל לפיצוי, ופסיקת פיצוי מופחת בהתאם לאמור בסע' 65, 68 לפקודת הנזיקין, היא המתאימה בעניינו, וכך אני פוסק.

סעד
6. אני מקבל את הערעור וּמבטל את פסק-דינו של בית-משפט השלום. אני קובע את הפיצוי למערער בסך 5000 (חמשת אלפים) ₪, להיום , ואני מחייב את המשיבה לשלם סכום זה למערער. אני מחייב את המשיבה לשלם למערער את הוצאות המשפט בשתי הדרגות (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט), וכן, בנוסף, שכ "ט עו"ד בסך 7000 (שבעת אלפים) ₪, להיום. העירבון בערעור יוחזר למערער באמצעות בא-כוחו.

ניתן והודע היום, י"ד תשרי תשע"ז, 16 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דב פרידמן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: