ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רוני וינדהולץ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ :

בפני כבוד השופט משה אלטר (שופט עמית)

התובע

רוני וינדהולץ

נגד

הנתבעת

בנק דיסקונט לישראל בע"מ

פסק דין

1. במהלך שנת 2010 נטל ה תובע מהנתבעת (להלן: "הבנק") הלוואה בסך 20,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"), אותה התחייב להחזיר ב-24 תשלומים חודשיים בסך 600 ₪ כל תשלום (ההחזר כלל החזר קרן ההלוואה + ריבית).

מאחר שהתובע לא עמד בתשלומים החודשיים להחזר ההלוואה נקט נגדו הבנק בהליכים משפטיים (הוגשה תובענה על סכום קצוב) במסגרת תיק הוצל"פ 05-XX328-11-1, שנוהל בלשכת ההוצאה לפועל בטבריה (להלן: "תיק ההוצל"פ").

בתאריך 19.1.12 הגיעו הבנק והתובע להסדר תשלומים בתיק ההוצל"פ, במסגרתו התחייב התובע לשלם לבנק סכום כולל של 45,000 ₪, ב-45 תשלומים של 1,000 ₪ כל אחד, שישולמו בכל 20 לחודש, החל מ-20.1.12 ועד 20.9.15. הסך של 45,000 ₪ כלל חוב בסך 36,000 ₪ נכון ליום 10.1.12 + ריבית בשיעור של 12% לשנה.
הסדר התשלומים הועלה על הכתב, הצדדים חתמו עליו והוא הוגש ללשכת ההוצל"פ למתן תוקף של החלטה.

כבר מהתשלום הראשון לא עמד התובע בהסדר התשלומים. את התשלום הראשון, אותו הוא היה אמור לשלם ב-20.1.12, הוא שילם ב-27.1.12. גם בהמשך היו פיגורים בתשלומים. יחד עם זאת, במהלך התקופה 1/12 עד 9/15, שילם התובע לבנק בסך הכל 45,705 ₪, היינו 705 ₪ יותר מהסכום אותו היה עליו לשלם במהלך התקופה 20 .1.12 – 20.9.15 על פי הסדר התשלומים.

2. לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, הובטח לו על ידי עוה"ד שייצג את הבנק בהליכי ההוצל"פ, כי במידה ש הוא יעמוד בתשלומים, תינתן לו הנחה של כ-14,000 ₪. משביקש כי יינתן לו על כך מסמך בכתב, נאמר לו שאי אפשר לתת לו מסמך כזה, אולם הדבר רשום בנתונים של החשבון שלו בבנק.

עוד נטען על ידי התובע, בכתב התביעה, כי בחודש מרץ 2014 הוא פנה אל הבנק בכתב, באמצעות אביו, על מנת לברר כמה הוא חייב, בהתחשב בסכומים שהוא שילם עד אותו חודש ובקיזוז ההנחה בסך של 14,000 ₪, כפי שהובטח לו. במכתבו של האבא גם התבקשה הנחה נוספת, עקב מצבו הבריאותי והכלכלי של האבא. בתשובת הבנק, מ-31.3.14, הודיע הבנק כי אין אפשרות להקטין עוד יותר את החוב. "... ושאחרי הקיזוז של 13,835 ₪ ועל פי ההסכם..." חובו של התובע הוא 12,000 ₪ בלבד, נכון ליום 31.3.14.

עוד נטען ע"י התובע, בכתב התביעה, כי למרות שסילק את יתרת חובו, בסך 12,000 ₪, עד 1.4.15, בתשלומים של 1,000 ₪ לחודש, הבנק סירב לסגור את תיק ההוצל"פ ואילץ אותו להמשיך לשלם 1,000 ₪ לחודש "... בטענה סתמית כי קיימת יתרת חוב בתיק" ובתום לב, כדי שלא ייגרם לו נזק נוסף מכך שהבנק יטען כי הוא לא שילם את כל החוב ושהוא בפיגור ויתחיל את כל התהליכים (של נקיטת הליכי הוצל"פ) מחדש, המשיך התובע לשלם ובסך הכל שילם בתקופה שמיום 17/4 עד 9.9.15 (המועד בו שולם תשלום אחרון, בסך 3,130 ₪) 21,210 ₪, היינו 9,210 ₪ יותר מיתרת החוב ב-31.3.14 .

לכן הגיש התובע את תביעתו בפניי, בה הוא עותר לחייב את הבנק לשלום לו סך של 25,000 ₪. סכום זה כולל את החזר הסכום שהתובע שילם, לטענתו, מעל יתרת החוב המוסכמת נכון ליום 31.3.14 (היינו 9,210 ₪) + הוצאות התביעה, נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, "מאובדן הכספים האלו" ועוגמת הנפש שנגרמה לו, לטענתו.

3. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת היא הכחישה מכל וכל את טענת התובע כי הובטחה לו הנחה בסך 14,000 ₪ ו/או כל סכום אחר, אם הוא יעמוד בהסדר התשלומים. "... ולא ברור היכן נרשמה 'התחייבות' זו של הבנק".

עוד נטען על ידי הנתבעת, בכתב ההגנה, כי התובע נתפס, ככל הנראה, למקח טעות "...שכן הבנק לצרכים פנימיים בכל חתימה על הסדר חוב מבצע מחיקה חשבונאית, שכן עם החתימה על הסדר תשלומים עם כל חייב (בין שעומד בהסדר ובין אם לאו), מבצע הבנק מחיקה פנימית, חשבונאית של החוב והיא נובעת מהוצאות הכרוכות בתשלום שכ"ט עו"ד, בהוצאות כגון חקירה וכן בריביות חריגות הממשיכות להיות מחושבות בחשבון" וכי "מחיקה פנימית זו אינה רלוונטית ואינה מעלה ו/או מורידה מחוב החייב כלפי הבנק לרבות יתרת החוב בתיק ההוצל"פ ו/או מהסדר החוב".

בהתייחס לאמור במכתב מיום 31.3.14 של מר אלי מגן, הממונה על פניות הציבור בבנק, עליו מבסס התובע את טענתו כי יתרת החוב, נכון ליום 31.3.14, היתה 12,000 ₪, טוענת הנתבעת, בכתב ההגנה, כי " יתכן שהחייב רצה להבין ממכתב הנהלת הבנק מיום 31.3.14 שבו נרשם כי בהסדר החוב קיימת מחיקה חשבונאית כזו או אחרת, שהבנק מתכוון למחוק לו חלק מהחוב אולם הסדר החוב שצו רף לכתב הגנה זה, הינו חד וברור ומפורטות בו הסכמות הצדדים".

עוד נטען על ידי הנתבעת, בכתב ההגנה, כי הכתוב במכתבו של מר אלי מגן מיום 31.3.14, שיתרת החוב עומדת על 12,000 ₪ "... מקורה בטעות סופר וכי אין להיתלות בה וכי אין תחליף להסכם שנחתם עם התובע אשר גם קיבל תוקף של פסק דין".

עוד נטען על ידי הנתבעת, בכתב ההגנה, כי יש לדחות את טענת התובע "... כי נגרם לו באופן כללי עוגמת נפש בסך משוער של 14,000 ₪ ללא כל פירוט ו/או נימוק ו/או אסמכתאות", שכן מדובר בראש נזק אותו יש להוכיח.

לכן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות.

4. עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים, בה יש להכריע בתיק זה, הינה בשאלה האם הובטחה או לא הובטחה לתובע הנחה בסכום של כ-14,000 ₪, אם יעמוד בהסדר התשלומים.

אין חולקין כי עול ההוכחה בעניין זה מוטל על התובע. נשאלת השאלה האם עלה בידו להרים נטל זה.

לאחר שבחנתי את העדויות ואת שאר הראיות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח את טענתו בדבר ההנחה שהובטחה לו. להלן הנימוקים לכך:

מאחר שנטל ההוכחה מוטל על התובע, עליו להביא ראיות להוכחת טענתו הנ"ל. משהוצג מכתבו של מר אלי מגן מיום 31.3.14, ממנו משתמע, לכאורה, כי אכן הובטחה לתובע הנחה – על פי האמור במכתב זה, יתרת החוב, נכון למועד כתיבת המכתב, הסתכמה בסכום של 23,711 ₪, זאת לאחר שעד למועד זה שילם התובע בתקופה 27.1.12 עד 27.2.14 סה"כ 24,495 ₪ (כעולה מפירוט התשלומים) מתוך החוב הכולל של 45,000 ₪ עליו סוכם בין הצדדים בהסדר התשלומים, ולאחר מחיקת סכום של 13,835 ₪, שאין חולקין שזה "כ-14,000 ₪" (מה זה אם ל א "הנחה"?), יתרת חובו של התובע, נכון ל-31.3.14, מסתכמת בסכום של 12,000 ₪ - עובר נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל ההוכחה) אל הנתבעת. לטעמי, הנתבעת לא הרימה נטל זה. כדי להוכיח שהכתוב במכתב מיום 31.3.14, היינו כי יתרת חובו של התובע עומדת על 12,000 ₪, הינו "טעות סופר", היה על הבנק לזמן את מר אלי מגן לעדות – דבר שלא נעשה – על מנת שיסביר מדוע כתב את שכתב ומה מקור הטעות, אם אמנם נפלה טעות. לא די בהצגת המכתב נ/1. בהעדר הסבר כזה, ברור , לכאורה, כי מר אלי מגן שאב נתונים אלה מתוך רישומיו הפנימיים של הבנק, רישומים שאינם בידי התובע ולכן לא יכול היה להציגם כראיה. אגב, טענת הנתבעת, המשתמעת מכתב ההגנה, לפיה המחיקה בסך 13,835 ₪ אותה מציין מר אלי מגן במכתבו מיום 31.3.14. הינה "מחיקה פנימית, חשבונאית", כמוה מבצע הבנק עם החתימה על הסדר תשלומים עם כל חייב, נסתרת על פניה, שכן ברור ש לא מדובר במחיקה חשבונאית של חלק מהחוב שהיה קיים ערב החתימה על הסדר התשלומים. קרן החוב, עפ"י הסדר התשלומים הסתכמה בסכום של 36,000 ₪ (סביר להניח שבמסגרת ההגעה להסדר מחק הבנק חלק מהחוב שהיה קיים עובר להגעה להסדר, כפי שמקובל לעשות כאשר מגיעים להסדר והסכום של 36 ,000 ₪ הינו יתרת החוב, לאחר המחיקה), ובצירוף ריבית בשיעור של 12% לשנה התחייב התובע ל שלם סה"כ 45,000 ₪, ב-45 תשלומים. כאמור, ה תובע שילם עד 31.3.14 בסה"כ 24,495 ₪ ונותר חייב, כמצויין במכתב מ-31.3.14, 23,711 ₪. היינו, הסכומים ששולמו עד 31. 3.14 + יתר ת החוב באותו יום, הסתכמו בסכום של 48,206 ₪. (ההפרש בין סכום זה ל-45,000 ₪ נובע, ככל הנראה, מהריבית בה חויב התובע בגין הפיגורים בתשלומים בתקופה 1/12 עד 31.3.14). לכן ברור כי ההנחה/המחיקה בסך 13,835 ₪ הינה מתוך החוב על פי הסדר התשלומים ולא מתוך החוב שהיה קיים עובר להגעה להסדר.

הנה כי כן, טענת התובע כי הובטחה לו הנחה בסך של כ 14,000 ₪, לא רק שלא נסתרה אלא גם נתמכת במכתבו של מר אלי מגן, מיום 31.3.14.

אין חולקין שעל פי דיני הראיות יש צורך במסמך בכתב כדי לסתור את האמור בהסכם מכתב. אין ספק בעיניי שבמקרה שבפניי מכתבו הנ"ל של מר אלי מגן הינו "מסמך בכתב", כאמור.

5. לא נעלמה ממני טענת הבנק כי הוגשה על ידי התובע ללשכת ההוצל"פ בקשה בטענת "פרעתי", שהתבססה על טענות דומות לאלה שנטענו בכתב התביעה שבפניי, אותה זנח התובע, וכי לכן מושתק/מנוע התובע מהגשת התביעה שבפניי, אולם לא מצאתי ממש בטענה זו. שונה היה המצב אילו התבררה הבקשה בטענת "פרעתי" והיתה ניתנת החלטה לגופה של הבקשה.

6. לא נעלמה ממני גם הטענה כי העובדה שהתובע המשיך לשלם את התשלומים החודשיים, על פי ההסדר, גם לאחר שהגיש את הבקשה בטענת פרעתי, "מאיינת את טענות התובע בתביעה זו". התובע נתן לכך הסבר בכתב התביעה (ס' 11 לכתב התביעה) וגם אביו, שטיפל בעניין מול הבנק, בשם התובע, נתן לכך הסדר (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 6 – 9). ההסבר שניתן על ידם מקובל עליי.

7. גם לא נעלם ממני כי התובע הפר את הסדר התשלומים כבר החל מהתשלום הראשון, שכאמור שולם ב-27.1.12 במקום ב-20.1.12 וכי, לכאורה, לאור כך ההבטחה למתן ההנחה בטלה (שכן, לפי גרסת התובע הובטח לו שההנחה תינתן לו אם יעמוד בתשלומים), אולם כפי שעולה ממכתבו של מר אלי כהן מיום 31.3.14, למרות שהתובע לא עמד בהסדר התשלומים, ובשל כך היתה לבנק "... עילה מספקת לבטל את ההסדר ולהעביר את כל החוב לטיפול לשכת ההוצאה לפועל", הבנק נמנע מלעשות כן, מתוך התחשבות בתובע. כפי שעולה מאותו מכתב, הבנק גם לא מצא לנכון לבטל את ההנחה בשל אי עמידתו של התובע בהסדר התשלומים, שאם היה מחליט לבטל את ההנחה היה מר אלי מגן מציין זאת במכתבו ולא כותב שיתרת החוב, נכון ל-31.3.14, הינה 12,000 ₪, לאחר הפחתת סכום המחיקה (ההנחה).

8. כאמור, עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו גם פיצוי על נזקים שנגרמו לו ועל עוגמת נפש. לא מצאתי שיש מקום, בנסיבות המקרה, לפסוק לו פיצוי בגין כך. אציין, בהקשר זה, כי הבנק עשה חסד עם התובע בכך שלמרות שהוא לא עמד ב הסדר התשלומים, נמנע הבנק מלבטל את ההנחה שהובטחה לו.

9. סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 9,210 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 17.4.16 ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ז, 15 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.

למזכירות: נא לשלוח את פסק הדין לצדדים.


מעורבים
תובע: רוני וינדהולץ
נתבע: בנק דיסקונט לישראל בע"מ
שופט :
עורכי דין: