ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דימקה פטקוב נגד רגינה פרנקו :

לפני כבוד השופטת רוית צדיק

נציג ציבור מעסיקים מר גרשונוביץ יוסף

התובעת
דימקה פטקוב
ע"י ב"כ עו"ד זאב גיא

-

הנתבעים

  1. רגינה פרנקו
  2. יעקב פרנקו

ע"י ב"כ עו"ד עוזי ערקבי

פסק דין

1. בפנינו תביעת התובעת כנגד הנתבעת 1 (להלן- הנתבעת) והנתבע 2(להלן-הנתבע) בנה של הנתבעת , לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי חופשה, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה ודמי חגים. מנגד הגישו הנתבעים תביעה שכנגד במסגרתה נדרשה התובעת להשבת כספים אשר לטענתם נטלה לכיסה חלף רכישת מוצרי מזון ותרופות לנתבעת וכן תשלום בגין אי מתן ימי הודעה מוקדמת.

תמצית טענת התובעת:
2. לטענת התובעת הועסקה על ידי הנתבעים החל מיום 20.11.06 ועד לפיטוריה ביום 16.11.13. הנתבע הינו בנה של הנתבעת אשר פיקח על עבודתה ,היה אחראי לתשלום שכרה, ופיטוריה מהעבודה. אחותו של הנתבע הגב' אורנה צוקרמן (להלן-אורנה) , חיה בהולנד והגיעה ארצה מידי פעם לטפל בעניינים הכספיים.

3. התובעת החלה עבודתה כאמור ביום 20.11.06 כסוכנת בית. התובעת עסקה בניקיון, בישול וסיוע וטפול בנתבעת. עם השנים התדרדר מצבה של הנתבעת אשר נדרשה לטיפול סיעודי. מאחר והנתבעת הי יתה גדולת ממדים התקשתה התובעת לטפל בה לבדה על כן הועסקה מטפלת סיעודית נוספת שסייעה בטפולה. התובעת נדרשה לשלם את כל הוצאות הבית כאשר אורנה והנתבע היו אמורים להחזיר לה את התשלומים ששלמה. התובעת שילמה עבור קניית מזון, אחזקת הבית, ועד הבית, המטפלת הנוספת והוצאות שונות. בנוסף שילמה מתו ך שכרה עבור עובדת מחליפה בתקופה בה יצאה לחופשה בארץ או בחו"ל. הנתבעים לא שלם את הוצאות התובעת על כן נוצרו ח ובות אשר גרמו למריבות.

4. בחודשים אוקטובר- נובמבר 2013 החוב בגין הוצאות הבית עמד על סך של 6,000 ₪ ומאחר והנתבע לא שילם את החוב, נוצר מתח רב בינו ובין התובעת. לאחר דין ודברים, שילם הנתבע את החוב וקיבל את הקבלות נשוא החוב. באותו מעמד מסרה התובעת לנתבע המחאה דחויה ליום 1.12.13 על סך ש ל 3,000 ₪ אשר קיבלה מאורנה לתשלום בגין ההוצאות.

5. ביום 1.11.13 המטפלת הסעודית אשר עבדה עם התובעת לא רצתה להמשיך בעבודתה ועזבה. התובעת שכרה מטפלת פיליפינית שעבדה באותו בניין, ושילמה לה מכיסה על מנת שתוכל לצאת לחופשה עם בתה שהגיעה לביקור מולדת. כאשר התובעת דרשה לקבל את הסכום ששיל מה למטפלת הפיליפינית טען הנתבע כי על התובעת לשאת בעלות המטפלת המחליפה בסך של 550 ₪ וסירב לשלם סכום זה דבר אשר גרם למריבה נוספת.

6. ביום 16.11.13 הנתבע הגיע לבית הנתבעת עת עסקה התובעת בהכנת צהריים לנתבעת. הנתבע החל לצעוק על התובעת , כינה אותה בשמות גנאי והורה לה לעזוב את הבית באופן מידי. טענת הנתבע כי לא פיטר את התובעת אלא התובעת עזבה מיוזמתה, הינה טענה שקרית כפי שנחשף בחקירתו הנגדית. הנתבע לא זימן לעדות את אשתו או בתו אשר נכחו באירוע ויכלו לאשר את טענותיו אלא העדיף להציג בדיקת פוליגרף כראיה להוכחת טענתו. בהתאם להלכה הפסוקה הימנעות מהבאת ראיה – עדים מטעמו – פועלת לרעת הנתבע.

7. עוד טענה התובעת כי עדותה לעניין נסיבות הפטורים הייתה אמינה, עקבית ולא נסתרה בחקירתה הנגדית ממנה עולה כי הנתבע גירש אותה וזרק את חפציה מחוץ לבית. לפיכך , התובעת זכאית לפיצויי פטורים על פי שכר ברוטו בסך 4 ,700 ₪ במכפלת 7 שנות עבודה ובסך הכל, 32,900 ₪. כמו כן זכאית התובעת לדמי הודעה מוקדמת בסך של 4500 ₪.

8. אשר לזכאות התובעת לזכויות סוציאליות נלוות לשכר, לטענת הנתבע שכרה של התובעת כלל ימי חג הבראה וכו'. די בטענה זו כדי ללמד כי כל התנאים הסוציאלי ים לא שולמו לתובעת.
בהתאם לכך לא שולם לתובעת בגין דמי חופשה. בעת שהיית התובעת בחו"ל, דאגה התובעת לעובדת זמנית מחליפה ושילמה לעובדת משכרה. מכאן עולה כי התובעת לא קיבלה שכר עבור תקופת שהותה בימי חופשה. לטענתה זכאית היא לסך של 8 ,256 ₪ בגין דמי חגים עבור שלושת השנים האחרונות לעבודתה.

9. כן טענה התובעת לזכאות לתשלום דמי הבראה אשר כלל לא שולמה בגין תקופת עבודתה, בסך של 5,194 ש"ח. בנוסף טענה התובעת כי זכאית היא לתשלום דמי חגים. התובעת עבדה בימי החג, אולם לא קיבלה תשלום בגין הימים אלו. על כן זכאית היא להפרש שכר בגין עבודה בחג בסך של 5,418 ₪.

10. לתובעת לא הופרשו כספים עבור הפרשות פנסיוניות, העובדה כי התובעת מקבלת קצבה ממדינה אחרת, אינה גורעת מזכאותה על פי חוק פנסיית חובה. לפיכך התובעת זכאית לדמי גמל בסכום כולל של 17,982 ₪.

11. אשר לטענת הקיזוז שהעלה הנתבע – בכתב ההגנה טען הנתבע כי בעת סיום יחסי העבודה נותרו בידי התובעת 12,000 ₪ במזומן. בנגוד לטענתו הצהירה אורנה כי יתרת המזומן שנותרה עמדה על סך של 9,000 ₪. די בסתירה זו כדי לדחות את הטענה כולה. הנתבע משקר ביודעין שכן קיבל לידיו את ההמחאה אשר לא נפרעה ולא הציג זאת בתצהירו.

12. התובעת קיבלה את שכרה כל חודש בהמחאה עבור החודש הקודם. כך בנוגע לשכר ובנוגע להוצאות, אחרת לא היה נוצר חוב של 6,000 מלכתחילה. משנשאל הנתבע לעניין זה התפתל ולא השיב לעניין. אין מחלוקת כי התובעת קיבלה 38,000 ₪ במזומן. הסכום היה עבור שכר עבודה והוצאות לחודשים 8-10 סך הכל 8,000 ₪ בכל חודש, ועוד 5,000 ₪ עבור חודש 11, וכן 1,000 ₪ נוספים לסוכנות נסיעות סך הכל 30,000 ₪.
בנוסף קיבלה התובעת 8,000 ₪ כדי לשלם למטפלת בשם וסיה עבור חודשים 8-10.

13. בתצהירה מאשרת אורנה כי 8,000 ₪ מתוך ה 38,000 ₪ נועדו לתשלום עבור המטפלת וסיה. על כן הטענה כי כל הסכום היה עבור התובעת אינה נכו נה. מכאן עולה כי היתרה שנותרה היא עבור מחצית חודש 11 בלבד בסך של 2 ,500 ₪ שכן התובעת החזירה את השיק בסך של 3,000 ₪.

14. מאחר ובאותה עת בה קיבלה התובעת את הכסף מאורנה הי יתה זכאית לתשלום עבור הוצאות שכבר הוציאה, ומאחר ולאורנה לא נותר מזומן, אמרה היא לתובעת כי את ההפרש תשלם כאשר תבוא ארצה בחודש דצמבר. על כן באותו מעמד ניתן פתק בכתב ידה לפיו חייבים לתובעת 2,216 ₪ בגין הוצאות שטרם שולמו לה. טענה שלא נסתרה ומסכום היתרה לטובת הנתבעים יש לקזז סכום זה.

15. אשר לתביעה שכנגד – תצהיר הנתבע רצוף בהאשמות על גניבה, הרעבה ללא ראיות, וללא כל בסיס להוכחת הטענה. הנתבע הציג עשרות עמודים של חשבונות שונים, צ ילומי קבלות ומסמכים מהם הגיע למסקנה הזויה כי התובעת גנבה, הרעיבה את הנתבעת, כל זאת לאחר 7 שנות העסקה.
הנתבע צירף את הקבלות רק כשנה לאחר שהתובעת פוטרה אולם לא בדק את הקבלות בזמן אמת ולא ערך תרשומת לקבלות שנמצאו. על מנת להוכיח גניבה במשפט העבודה דרוש מעבר לאסופת קבלות שרק הנתבע יודע כיצד הגיעו לידיו.
אין בקבלות אשר הוצגו, כדי לשמש כראיה מאחר ולא ניתן לדעת מהיכן הם, מי הביא אותם וכיצד הגיעו לידי הנתבע. התובעת נהגה למסור את חשבונות ההוצאות במעטפה עליה ס ומן חודש ההוצאה. המעטפות נשמרו כל העת במגירת השולחן בחדר הנתבעת. כאשר פוטרה נשארו כל החשבונות והמעטפות במגירה. אילו היו קבלות מנופחות ומזויפות כפי שהנתבע טוען, סביר כי היו מושמדות ולא נשארות במעטפה על כן, יש לדחות את טענות הנתבע.

תמצית טענות הנתבעת:
16. התובעת לא הייתה מטפלת סיעודית אלא מפקחת ומנהלת את המטפלות הסעודית שהובאו בשנים האחרונות. אורנה גייסה את התובעת לעבודה, והייתה מעסיקתה היחידה. אורנה הבהירה לתובעת כי לא מדובר בטפול בקשישה אלא חברה לנתבעת הדוברת את שפתה. התובעת כבר בתחילת עבודתה אצל הנתבעת, הייתה אישה מבוגרת אשר סבלה ממספר מחלות ולא יכלה להרים משאות כבדים ולעבוד כמטפלת סעודית. תפקידה העיקרי בשנתיים האחרונות היה לדאוג למטפלת הסעודית שתטפל בנתבעת ואף קיבלה את מלוא שכר המטפלת הסעודית מראש על מנת לשלם לה.

17. הנתבע מעולם לא העסיק את התובעת. לא שכר אותה לעבודה לא ראיין אותה ולא הכיר אותה. הנתבע לא קבע את שכרה ואת שעות עבודתה ותנאי עבודתה ואף לא את מועדי חופשתה. הכל נעשה על ידי אורנה והתובעת העידה על כך מפורשות. התובעת לא יכלה להצביע ולו על הוראה אחת אשר הנתבע נתן לה בכל שנות עבודתה. לא בכתב התביעה ולא בתצהירה ולא בסיכומיה. הטענה כי הנתבע העסיק אותה הינה טענה אשר מטרתה קבלת כספים במרמה.

18. מעבר לטענת הנתבע כי לא היה מעסיקה של התובעת ,מעולם לא פיטר את התובעת, לא הי יתה לו כוונה לעשות זאת ואף לא סמכות. הנתבע אינו מכחיש כי כעס על העובדה כי אמו הי יתה במיטה בשעת צהריים מאוחרת ואף כינה את התובעת בשם גנאי אולם, לא פיטר את התובעת ולא סילק אותה. ודאי כאשר אין עובדת מחליפה אשר תטפל באמו. הנתבע לא רצה בסילוק או עזיבת התובעת כאמור במערכת היחסים בין האחים, אורנה הייתה מעסיקת התובעת היא אשר גייסה אותה לעבודה וקבעה את שכרה, שילמה את שכרה מראש והסדירה את כל נושא העסקתה במשך שנים.

19. התובעת אינה זכאית לדמי חופשה מאחר ויצאה לחופשות מרובות. התובעת טענה כי לא יצאה לחופשה אולם לא זכרה פעם אחר פעם כי נסעה לחו"ל או יצאה לחופשות. התובעת שנתה גרסתה ובסיכומיה טענה כי יצאה לחופשה אך לא קיבלה שכר עבור החופשה. התובעת לא הציגה דרכון על מנת שניתן יהיה להוכיח טענת הנתבעת כי יצאה לחופשה כל שנה. מדפי הדרכון המעטים שהוצגו לבית הדין, עולה כי הנתבעת יצאה לחופשה ארוכה בחו"ל כאשר שכרה שולם במלואו בזמן חופשותיה אשר חרגו מהוראות החוק.

התובעת לא הציגה שום ניכוי משכרה בגין חופשות שנטלה, והעובדה כי אורנה מסרה לידיה 41,500 ₪ בחודש 8 כאשר יצאה לחופשה בחודש 9, מעידה על כך יותר מכל. התובעת אף מסבירה כי הנתבעת הייתה חייבת לה 6000 ₪ בגין שכר המטפלת המחליפה, סכום אשר קיבלה. מעבר לכך בחקירתה החוזרת התובעת מעידה כי קיבלה כסף עבור חופשה מאורנה. משהתובעת קיבלה מעל ומעבר לימי חופשתה ובכל השנים קיבלה את מלוא שכרה יש לדחות את תביעתה בגין רכיב זה.

20. תביעת התובעת לתשלום דמי חגים הוגשה ללא כל פירוט באופן כוללני וסתמי. התובעת לא פירטה מה הם החגים בהם לא עבדה מאחר וחלו בשבתות ובימי שישי, ועל כן אינה זכאית לתשלום בגינם. נוסף על כך, התובעת אינה מבחינה בתקופת עבודתה הראשונה בה לא היה צורך בעבודה מכל סוג שהוא לבין השנתיים האחרונות בהן הייתה מטפלת סיעודית אשר ביצעה את העבודה על כן לא היה צורך בעבודת התובעת. התובעת לא בצעה עבודה סיעודית במהלך השבוע, על כן לא ברור כיצד טוענת היא ביצעה עבודות אלה דווקא בימי חג.

21. הפרשות לגמל – בסיכומיה טענה התובעת כי קיבלה רק תשלומי ביטוח לאומי בארץ. בחקירתה הודתה כי מקבלת היא פנסיה בבולגריה , ארץ מולדתה. כאשר נשאלה לגובה הסכום אותו מקבלת היא מבולגריה, התנגד בא כוחה לתשובה. צו ההרחבה לפנסיית חובה קובע כי מי שמקבל קצבה, לא יחול עליו הצו. התובעת העידה מפורשת כי היא מקבלת פנסיה מבולגריה על כן אינה זכאית להפרשות פנסיוניות.

22. התובעת קיבלה שכר כולל בסך של 4,500 ₪ נטו אשר שווה ערך לסך של 4,800 ₪. התובעת אף קיבלה מגורים וכלכלה ולא שילמה מכיסה עבור רכיבים אלה. בנוסף קיבלה התובעת סך של 3,500 ₪ עבור הוצאות הבית אולם מעולם לא המציאה קבלה על הוצאות הבית שהוציאה ובפועל שלשלה את הכספים לכיסה.

23. לתובעת שולם שכר הגבוה ב- 30 אחוז מעל השכר המינימום, לא נוכה משכרה הוצאותיה, נוכח העובדה כי התגוררה בבית הנת בעת. אורנה העידה מפורשת כי שילמה לתובעת שכר כולל מאחר והתגוררה בחו"ל וסמכה עליה בכל דבר ועניין. עד לחודש 10/13 מעולם לא נבדקו חשבונות הבית או שכר המטפלת הסעודית מאחר והנתבעים סמכו על התובעת. נוכח השכר הגבוה אשר שולם לתובעת, התובעת אינה זכאית לסכומים נוספים מעבר לשכרה.

24. בידי התובעת הופקדו 38,000 ₪ במזומן מראש, עבור עבודתה ועבודת המטפלת וכן ההוצאות החודשיות ובנוסף ניתן לה שיק בסך של 3500 ₪. מאחר והכסף שולם מראש לא ניתן לטעון כי התשלום נעשה לחודש שעבר. אורנה הפקידה בידי התובעת את הכסף ביום 18.8.13 כאשר את כל התשלומים הקודמים שילמה אורנה בפעמים הקודמות אשר הגיעה ארצה. אורנה הציגה מסכת עובדתית מסודרת של כל שקל ושקל אשר שלמה לתובעת. גם אם יקבל בית הדין את טענתה השקרית של התובעת כי קיבלה את התשלום בתחילת החודש הבא לעבודתה, האם ניתן להאמין כי תוציא מכיסה 3500 ₪ עבור הוצאות הבית, רק לאחר מכן תקבל תשלום? אורנה הצהירה בס' 31 לתצהירה באופן מפורט מה הוא חובה של התובעת בעוד התובעת לא זכרה תאריכים וסכומים.

25. התובעת נטשה את הנתבעת חולת אלצהיימר, מבלי שדאגה למטפלת סיעודית. התובעת מעלה בתפקידה כאשר לא דאגה למצוא מטפלת סעודית מחליפה ובמקום זאת נעזרה בשכנה לרחיצת הנתבעת מידי פעם ושלשלה את שכר המטפלת הסעודית לכיסה. התנהגות מקוממת זו של התובעת עולה בקנה אחד עם ההזנחה הפושעת של התובעת אותה גילה הנתבע כאשר בא לבקר את אמו ומצא אותה במיטתה. התובעת נטשה את הנתבעת על אתר, ולא טרחה להתקשר למעסיקתה אורנה עמה נהלה קשר רצוף והדוק. התובעת הסתלקה מאחריותה כלפי הנתבעת, ניתקה מגע עם המשפחה ופנתה לקו לעובד כדי לנסות לקבל כספים שלא מגיעים לה. במחלוקת בין הצדדים, כעולה מחלופת המיילים אורנה טענה כי התובעת חייבת סך של 9,000 ₪ בעוד התובעת מודה בחוב של 2,500 ₪. בסיכומי התובעת זנחה התובעת טענתה וטענה כי חייבים לה כספים. כמו כן התובעת נטשה את עבודתה בהתקף זעם ולא חזרה בה, על כן חייבת היא בדמי הודעה מוקדמת בסך של 4500 ₪.

תמצית טענות הנתבע:
26. הנתבע אינו הנתבע הראוי על כן יש לדחות את התביעה כנגדו. התובעת הועסקה על ידי בתה של הנתבעת, אורנה , אשר סכמה עם התובעת את גובה שכרה בסך 4 ,000 ₪ וכן את תנאי העסקתה, מועדי חופשותיה לרבות סיכום שכר כולל תנאים סוציאליים והעדר דיווח למוסד לבטוח לאומי. התובעת דרשה כי לא יערך דיווח לבטוח לאומי על מנת שלא תפסיד את הגמלה החודשית לה היא זכאית מהמוסד לב יטוח לאומי. הנתבע לא ידע על זאת וכלל שהיה יודע לא היה נותן יד ל דבר. אורנה שילמה לתובעת את שכרה וסיכמה עם התובעת כי תמסור לידיה תשלום שכר עבור העובדת הנוספת וכאשר התובעת שהתה בחול אורנה שילמה לתובעת עבור העובדת המחליפה. אורנה אף קבעה את סכום ההוצאות החודשית עבור הוצאות המזון והוצאות שוטפות בסך של 3,500 ₪. כמו כן , אורנה היא אשר העלתה את שכר התובעת לסך 4,500 ₪ ולא הנתבע.

27. אורנה מסרה לתובעת סך של 41,000 ₪ במזומן עבור מספר חודשים קדימה ונטלה מהתובעת את השיקים החודשים שמסרה לה קודם לכן. רק לאורנה היה ייפוי לפעול ב חשבון הבנק ולחתום על המחאות ובמקרים חריגים וספורים כאשר נוצר צורך מידי כגון תקלה בדירה, שילם הנתבע ושלח את פירוט ההוצאות לאורנה.

28. לטענת הנתבע התובעת הפנתה את התביעה כנגדו עקב רשלנות וחוסר ערנות משפטית ובמקום לתבוע את אורנה תבעה אותו. כמו כן מאחר ואורנה מתגוררת בהולנד הדרך הקלה היא הגשת תביעה נגד הנתבע אשר גר בישראל. בנוסף התובעת נטשה את מקום עבודתה ולא פוטרה ומאחר ואורנה היא המעסיקה של התובעת רק היא יכלה לפטרה ולא הנתבע.

29. אורנה הודיעה לתובעת כי הנתבע עתיד לבצע את הקניות עבור הבית. קניות בגינן ניתן לתובעת תשלום אולם בפועל לא ביצעה קניות אלא שלשלה את הכספים לכיסה, על כן הוגשה התביעה שכנגד בגין הסכומים אשר גנבה התובעת מדי חודש בחודשו. עניין זה גרם לתובעת להתמרמרות רב ה לאחר השנים הרבות בהם שררו בין התובעת לנתבעת יחסי משפחה חמים. התובעת דרשה מן הנתבע לאלתר 6,000 ₪ בטענה שאורנה חייבת לה. הנתבע מסר לידיה סכום זה מאחר וסמך עליה. אולם לאחר שביקש פירוט כדי לשלוח לאורנה את סכום הכסף אשר שילם דרשה התובעת עוד 550 ₪ בדרישה מופרזת לחלוטין. משסרב הנתבע הודיעה התובעת כי היא מתפטרת לאלתר. לאחר מכן הסכימה התובעת להישאר עד סוף החודש דהיינו, כשבוע יים נוספים ואיימה על הנתבע כי אמו לא תטופל.

30. מספר ימים לאחר מכן ביקר הנתבע את אמו ונוכח כי התובעת אכן מתנכלת לאמו אשר עדין שכבה במיטה בשעות הצהרים לא אכלה ולא התקלחה. התובעת שיקרה לנתבע כי המטפלת הפיליפינית מהדירה הסמוכה מסרבת לבוא מאחר ולא שולם שכרה וזאת כאשר 4 ימים קודם לכן שילם הנתבע לתובעת את שכר הפיליפינית כחלק מאולם 6,000 ₪. הנתבע ביקש להעלות לדירת הפיליפינית לברר האם נכון הדבר ואז הודתה התובעת כי שיקרה. בשלב זה הנתבע קרה לתובעת "אידיוטיקה". התובעת נכנסה לדירה והחלה לארוז את מזוודתה ולאחר שעתים הסתלקה מהדירה. עוד נטען כי התובעת התפטרה בשלושה מועדים הראשון ביום 12/11/13 לאחר שסורבה דרישתה לקבל 550 ₪ נוספים. המועד השני באותו יום לאחר שהודיעה כי היא מתפטרת ועוזבת בסוף החודש. המועד השלישי חל ביום 16/11/13 לאחר שהנתבע חשף את שקריה בעניין העובדת הפיליפינית. מנגד גרסת הנתבע במכתב לקו לעובד , בכתב ההגנה בתצהיר ובחקירה הנגדית ,לא השתנתה ומלמדת על אמירת אמת אל מול גרסת התובעת אשר השתנתה אין ספור פעמים נבנתה מחדש תוך ההליך המשפטי וסתרה את עצמה.

31. לאחר שהתובעת נטשה את מקום העבודה לא הודיעה דבר וחצי דבר לאורנה אשר העסיקה את התובעת ורק היא הייתה מוסמכת לפטרה. במכתב אשר נשלח מאת קו לעובד התובעת לא דרשה פיצויי פטורים ודמי הודעה מוקדמת אלא לראשונה נטענה הטענה בכתב התביעה ובתצהירה. הגרסה השקרית של התובעת על פיה הנ תבע אשר הינו עורך דין תקף אותה מופיעה בתצהיר כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה ואינה נזכרת בכתב התביעה. ככל שאכן היה מתר חש אירוע פלילי וטראומטי מסוג זה לא ברור כיצד אינו נזכר במכתב קו לעובד או בכתב התביעה אשר נכתב על ידי עורך דין. יתרה מכך , הנתבע ערך בדיקת פוליגרף ונמצא דובר אמת עת השיב לשאלה האם דחף את התובעת או תפס בחולצתה כטענתה.

32. על התובעת נטל הראיה כי פוטרה על ידי הנתבע אשר ממילא אינו האדם הראוי והנכון לפטרה. התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי פוטרה במכתב או באמצעות קלטת או בכל דרך אחרת. מנגד הנתבע הרים את הנטל והוכיח כי התובעת נטשה את הדירה והתפטרה מעבודתה.

33. אשר לטענת התובעת כי הנתבע לא העיד את אשתו ובתו הקטינה אשר נכחו במועד בו נטשה את העבודה והעדיף בדיקת פוליגרף -יש לדחות את הטענה שכן ככל שהיו מעידות הן היה טוען בא כוח התובעת להעדר משקל לעדותן משמצויות הן בניגוד אינטרסים נוכח הקרבה המשפחתית. בשל כך פנה הנתבע לבדיקת פוליגרף כדי לחזק את גרסתו למרות שהנטל מוטל על התובעת.

34. טענת התובעת כי הנתבע פיטר אותה הינה טענה המנוגדת לכל היגיון שכן לא יעלה על הדעת כי הנתבע יפטר את התובעת לאלתר ויישאר עם א מו הסיעודית ללא כל טיפול והשגחה. ככל שהנתבע חפץ להחליף את התובעת היה עושה כן ומחפש מטפלת מחליפה כפי שעשה לאחר שהתובעת נטשה את עבודתה. כמו כן טענת התובעת כי בשל 550 ₪ הנתבע פיטר אותה אינה מתיישבת עם השכל הישר והראיות בתיק שכן אורנה שילמה לתובעת מדי חודש 4,500 ₪ משכורת ועוד 3,500 ₪ בגין הוצאות מזון ו 4,000 ₪ עבור המטפלת בפועל. כלומר התובעת קיבלה 12,000 ₪ מדי חודש במשך שנים. אין הגיון בטענה כי בשל 550 ₪ סכום פעוט וזניח באופן יחסי לעשרות אלפי השקלים שקבלה התובעת מאורנה תפוטר עקב מחלוקת זו.

35. טענת התובעת כי עם קבלת 6,000 ₪ במזומן מעת הנתבע מסרה לידיו שיק בסך 3,000 ₪ הינה טענה שקרית. בכתב התביעה עניין זה לא מופיע וגם לא במכתב מקו לעובד. רק בתצהירה נזכרה לראשונה התובעת כי במועד אשר שילם לנתבע 6,000 ₪ מסרה לידו שיק דחוי על סך 3,000 ₪. בחקירתה הנגדית טענה כי מסרה את השיק כאשר עזבה את עבודתה. סתירה זו בין תצהירה על פיו מסרה את השיק כחודש לפני הפטורים אל מול חקירתה הנגדית כי מסרה את השיק ביום שהתפטרה מלמדת על שתי גרסאות סותרות.

36. הנתבע הוכיח כי התובעת התפטרה וכן הוכח כי מעסיקת התובעת הייתה אורנה. אין מחלוקת כי התובעת לא נתנה לאורנה כל הודעה מוקדמת לפני שנטשה את הנתבעת חסרת הישע. על כן על התובעת לשלם לנתבעת פיצוי בסך 4,500 ₪.

37. הנתבע ואורנה העידו כי מדי שנה התובעת יצאה לחופשה שנתית בבולגריה לתקופה שבין 14 – 21 ימי חופשה בתשלום. התובעת טענה כי לא קיבלה דמי חופשה. משנדרשה להמציא העתק צילומי דרכון עבור 7 שנים המציאה צילומים חלקיים לשלוש שנים בלבד. ממסמכים אלה עולה כי התובעת נסעה לבולגריה אחת לשנה בניגוד לשקריה בתצהירה. השוואת מועדי הטיסה עם חשבון הבנק של הנתבעת והשיקים שנמסרו לתובעת מראים כי גם במועד החופשה בבולגריה קבלה התובעת משכורת מלאה מאורנה.

38. מאחר והתובעת הינה עובדת חודשית היא אינה זכאי לדמי חגים. אשר לטענת התובעת כי עבדה בחגים ולא שולם שכרה- בחמשת השנים הראשונות לעבודתה הייתה הנתבעת עצמאית לחלוטין ובילתה בחגים בבית הנתבע או בביתה של אורנה. התובעת הוזמנה כאורחת בחג בבית הנתבע אך בדרך כלל נשארה בבית. הופעתה בחגים הייתה רשות ולא חובה כאורחת בלבד שכן הנתבעת לא הייתה זקוקה לה בהיותה עצמאית לחלוטין. בשנתיים האחרונות כשהנתבעת הפכה לסיעודית התובעת שהתה עמה רק בימי חול ובחג המטפלת השנייה טפלה בה. ממילא תפקיד התובעת היה קניית מזון אשר ברור כי לא נעשה במהלך ימי החג. התובעת לא השתתפה בטיפול סיעודי בנתבעת וכל העבודה בוצעה על ידי המטפלת השנייה. על כן משהפכה הנתבעת לסעודית היא נותרה בבית עם המטפלת השנייה. לחלופין התובעת ממילא קבלה שכר רגיל כך שבמקרה הקיצוני ביותר התובעת זכאית ל 50% משכר בחגים.

39. התובעת אינה זכאית לתשלום עבור פנסיה מאחר והודתה כי היא מקבלת פנסיה מבולגריה. טענת בא כוח התובעת כי יש לראות בקבלת הפנסיה כתשלומי ביטוח לאומי לא נטענה בכתב התביעה ולא הוכחה. לא הוכח כי תשלום הקצבה הינו תשלומי ביטוח לאומי מ בולגריה. בנוסף לא הוכח החריג לכלל שקצבת ביטוח לאומי בישראל חל על ביטוח לאומי בבולגריה. לחלופין החישוב אשר ערכה התובעת אינו נכון שכן משכורתה עמדה על 4,000 ₪ עד שנת 2012 ולאחר מכן עלה השכר ל 4,500 ₪ בעוד בטבלה מחושב השכר על פי 4,500 ₪ עוד משנת 2008.

40. אורנה העידה כי השכר אשר נקבע עם התובעת כלל הכל. מששכר התובעת היה גבוה בהרבה משכר המינימום בהתחשב בעובדה שלא הופחת משכרה דמי לינה וכלכלה יש לקבוע כי שכרה כלל גם דמי הבראה.

41. הוכח כי אורנה שלמה לתובעת באוגוסט 2013 סך של 38,000 ₪ במזומן וכן 3,000 ₪ בשיק. התובעת קבלה בנוסף המחאה על סך 8,000 ₪ עבור חודש אוגוסט 2013 וכן 1,000 ₪ שאורנה לא זכרה עבור מה. אין חולק כי התובעת עזבה את הנתבעת ביום 16/11/13 מכאן עולה כי במועד נט ישתה נותרו כספי המשכורת עבור חודש וחצי עד ליום 31/12/13. לפיכך התובעת חייבת להשיב סך של 12,000 ₪ וכן 4,500 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת ובסך כולל של 16,500 ש"ח אותם יש לקזז מכל סכום אשר יפסק לטובת התובעת. כמו כן טען הנתבע כי התובעת העלילה עליו עלילות ושקרים כתוצאה מכך הוא נמצא בסיכון כספי של 100,000 ₪ על לא עוול בכפו. על כן טען כי יש לחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד המשקף את הסיכון הכספי , הזמן האדיר שהשקיע הנתבע בניהול ההליך ,עוגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב.

העדים:
42. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה.
מטעם הנתבעים העיד הנתבע והגב' אורנה צוקרמן, אחות הנתבע.

דיון והכרעה:
43. טרם דיון בשאלת הזכויות הכספיות להן זכאית התובעת יש לבחון את שאלת זהות המעסיק בנסיבות מקרה זה. לטענת התובעת הועסקה על ידי הנתבעת והנתבע אשר פיקח על עבודתה, שלם את שכרה יחד עם אחותו ופיטר את התובעת מעבודתה. מנגד טען הנתבע כי לא היה מעורב בתנאי העסקת התובעת לא שלם את שכרה, לא קבע את חופשותיה ולעיתים במקרים דחופים שלם לתובעת סכומי כסף כדרישתה , אותם קבל מאורנה אשר לה יפוי כח בלעדי בחשבון הנתבעת.

44. בתצהירה הצהירה אורנה באופן מפורש כי שכרה את התובעת לעבוד בבית אמה, סכמה עמה את תנאי עבודתה, מהות העבודה ושעות העבודה. כן סוכם כי השכר יכלול את כל התנאים הסוציאליים(סעיפים 3.7.8 לתצהירה). עוד הצהירה כי שלמה את שכר התובעת והפקידה בידיה סכום כסף להוצאות הבית ולקניות וכן סכום נוסף כתשלום עבור המטפלת הסיעודית אותה בחרה התובעת, כל זאת בהמחאות עתידיות אשר נמסרו לתובעת . עוד הצהירה כי התובעת פנתה אליה ולא אל הנתבע עת סברה כי יש צורך להיעזר בעובדת סיעודית. התובעת הודיעה לאורנה על מועדי חופשתה וזהות העובדת אשר החליפה אותה. כמו כן אורנה הייתה אחראית להעלאת שכר התובעת ולא הנתבע(סעיף 36 לתצהירה).בחקירתה הנגדית אורנה לא נחקרה לעניין טענתה כי היא העסיקה את התובעת שלמה את שכרה , הייתה אחראית על היעדרויות התובעת ויתר תנאי עבודתה. למעט שאלה אחת האם נערך חוזה עבודה בכתב עם התובעת, גרסת העדה על פיה היא אשר שכרה את שירותי התובעת והייתה אחראית להעסקתה, לא נסתרה.

45. הנתבע כלל לא נחקר על טענתו כי לא העסיק את התובעת ולא סכם את תנאי עבודתה . משנשאל האם שכרה של התובעת היה שכר כולל השיב כי אורנה שכרה את שירותי התובעת וסכמה עמה את כל תנאי העסקתה לרבות חופשותיה(עמוד 17 לפרוטוקול שורות13-11).מהאמור לעיל עולה כי גרסת הנתבע כי לא שכר את שירותי התובעת, לא סכם עמה את תנאי העסקתה , מועדי חופשותיה ותשלום שכרה לרבות העלאת השכר אשר נתנה על ידי אורנה, לא נסתרה. לפיכך , משהתובעת לא הרימה את הנטל להוכחת הטענה כי הועסקה על ידי הנתבע ובהעדר תשתית ראייתית על פיה ניתן לקבוע כי הנתבע הוא שהעסיק את התובעת , התביעה כנגד הנתבע נדחית.

זכאות התובעת לפיצוי פטורים:
46. בתביעה ל"פיצויי פיטורים" נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את פיטוריו. יסוד הפיטורים וההתפטרות כאחד הוא באופן שהצד הפועל נתן ביטוי ברור לכוונתו להביא את יחסי העבודה הקיימים בין השניים לידי סיום כאשר לעיתים מתבטאת פעולה לסיום יחסי העבודה בדברים פורמליים, ולעיתים ניתן ללמוד על קיומה מהתנהגות של הצד שלו מייחסים את כוונת סיומם של יחסי העבודה (ראו- דב"ע ל/3-18 בנצילוביץ נ' "אתא" בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע ב' 41).

משלא נעשה אקט פורמאלי של פיטורים או של התפטרות, חייב המבקש להוכיח מעשה זה כדי להראות קיומה של התנהגות, מצב עובדתי אשר אינו מותיר כל ספק לגבי כוונה להביא את יחסי העבודה לידי סיום (ראו- דב"ע נב/7-1 ברוך שומינר נ' משרד האוצר, [פורסם בנבו] פסק דין מיום 22.1.92).

השאלה אם מדובר בפיטורים או התפטרות נקבעת לפי בדיקה של מיהו הצד הפועל על מנת להביא לניתוק היחסים (ראו- דב"ע שם/3-116 לשלום סלמה - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פד"ע יב 375; דב"ע לב/3-58 רשות השידור - מאיר אשל, [פורסם בנבו] פד"ע ד 298; דב"ע נא/3-1 מפעלי ים המלח בע"מ - דוד שיינין, [פורסם בנבו] פד"ע כב 271, ע"ע 184/03 עין בר בע"מ נ' דוד יוסף, [פורסם בנבו] פס"ד מיום 8.6.03).

עוד קבעה ההלכה הפסוקה כי בעת הכרעה בשאלה, מי מהצדדים רצה להביא לידי סיום היחסים, תיבחן גם שאלת המוטיבציה להביא לניתוק היחסים (ראו- דב"ע לח/2-2 בית חולים ביקור חולים נ' הגלברג, [פורסם בנבו] פד"ע ט 276).דהיינו, על בית הדין להסיק על פי המסכת העובדתית המובאת בפניו, לא רק מי יזם את ניתוק יחסי העבודה, אלא גם מי היה הצד המעוניין בניתוקם.

47. בכתב התביעה טענה התובעת כי ביום 16/11/13 הנתבע הגיע לבית הנתבעת ומצא את הנתבעת במיטתה על כן החל לצעוק עליה כינה אותה בשמות גנאי והורה לעזוב את הבית. עוד טענה כי הנתבע סרב לבקשתה להישאר מספר ימים נוספים בבית והורה לה לאסוף את חפציה באופן מידי ולהסתלק מהבית. בתצהירה טענה התובעת כי הנתבע התנהג כ מטורף תפס בחולצתה דחף אותה וצרח עליה. כן חזרה היא על גרסתה כי בקשה להישאר מספר ימים בבית והנתבע סירב לבקשתה. בחקירתה הנגדית העידה התובעת כדלקמן:
"ת. אני רוצה להסביר, הוא צלצל בדלת ונכנס פנימה בעצבים, שואל איפה אמא שלי ובשעה 11.45 בצהריים, אני עונה שאמו נמצאת במיטה. אני מכינה ארוחת צהריים. הוא מתחיל לצרוח עלי ואמר לי שאני אידיוטית ועוד הרבה מלים בסגנון הזה. היינו במסדרון הוא לקח אותי עם היד הצידה ונכנס לחדרה של אמא שלו. הוא המשיך לצרוח ולקרוא לי אידיוטית. צרח ואמר לי לעוף לו מהעיניים שלו. הוא גם אמר לי ללכת הביתה. אני ביקשתי להשאיר אותי יומיים שלושה, כי זה היה שבת, ואין לי לאן ללכת והוא אמר לי שהוא לא רוצה לראות אותי מול עיניו. אני נכנסתי פנימה והכנתי את המזוודה, הוציא אותי החוצה. הוא פתח לי את המזוודה לראות מה יש בפנים. סגר את המזוודה וזרק אותה למעלית.
ש. מי נשאר לטפל באמא?
ת. הוא. הוא היה שם. אני לא יודעת מי. הוא היה שם.
ש. את רוצה שנאמין לך, שהוא גירש אותך, ונשאר בלי מטפלת לאמו?
ת. אני לא יודעת. יכול להיות שהיה לו... למחרת שלחתי אישה אחרת לקחת את המטען שלי, ובדירה היתה אשתו ועוד אישה כנראה מטפלת. אני לא יודעת מי זאת.
ש. שבועיים לפני המקרה הזה, את איימת עליו שתעזבי אם הוא לא ישלם לך 500 ₪?
ת. אין דבר כזה". (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 30 – 33 עמ' 7 שורות 1 –9)

48. מנגד טען הנתבע ביום 16/11/13 הגיע לבקר את א מו בשעות הצהרים וגילה כי היא נותרה במיטתה לא אכלה ארוחת בוקר לא התקלחה דבר העשוי לגרום פצעי לחץ. בשלב זה החל דין ודברים בין הנתבע לתובעת ובסופו הודיעה התובעת כי היא עוזבת את הבית באופן מידי וכך עשתה תוך הותרת הנתבע לטפל באמו החולה הנדרשת לטיפול סיעודי צמוד. הנתבע לא נחקר על ידי בא כח התובעת על נסיבות סיום עבודת התובעת ולמעשה לא נסתרה גרסתו על פי התובעת נטשה את העבודה לאלתר.

49. גברת אורנה צוקרמן אחותו של הנתבע הצהירה כי התובעת נטשה באופן פתאומי את אימה דבר אשר פגע בהם קשות בפרט משהתייחסו ל תובעת כבת משפחה. עוד טענה כי התובעת התפטרה מעבודתה מבלי להודיע לה דבר ומבלי ליתן הודעה מוקדמת. בחקירתה הנגדית לא נחקרה אורנה על גרסתה בעניין נסיבות סיום עבודת התובעת על כן גרסתה בעניין זה לא נסתרה.

50. אין חולק כי הנטל להוכחת הטענה כי התובעת פוטרה רובץ על כתפיה. ניתוח האמור בתצהירה אל מול כתב התביעה מעלה כי קיימת אי בהירות בין גרסתה בכתב התביעה שם טענה כי נדרשה לעזוב את הבית לאלתר לבין התפתחות גרסתה בתצהיר שם נטען כי הנתבע התנהג כמטורף תפס בחולצתה ודחף אותה. לכך מצטרפת העובדה כי הדעת נותנת כי הנתבע היה נעדר מוטיבציה או רצון לפטר את התובעת באופן מידי ללא כל עזרה או עובדת מחליפה עבור א מו אשר כאמור זקוקה לטיפול סיעודי ולעזרת התובעת בניהול ענייני הבית . נוסף על כן, עדות הנתבע והגב' אורנה בעניין התפטרות התובעת לא נסתרה כלל וכלל והייתה עקבית מתחילת ההליך הן בכתב ההגנה מטעם הנתבע והן בתגובתו למכתב אשר נשלח אליו מ"קו לעובד" (נספח ט' לתצהיר הנתבע) כמו כן לא נחקרו הם על גרסתם בעניין זה. ככל שהתובעת אכן פוטרה על ידי הנתבע, לא ברור כיצד לא פנתה לאורנה עמה סכמה את תנאי השכר ,מועדי חופשתה ויתר תנאי עבודתה וגוללה בפניה את פיטוריה?
בנסיבות מקרה זה עת מדובר בגרסאות שקולות האחת כנגד השנייה ושעה שנטל ההוכחה רובץ על כתפי התובעת , התוצאה היא כי התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי פוטרה מעבודתה. בשל כך, אינה זכאית לפיצויי פטורים וימי הודעה מוקדמת.

51. לא נעלמה מעינינו טענת בא כ וח התובעת כי הנתבע לא זימן לעדות את אשתו או בתו אשר נכחו באירוע הנטען אולם , בכך בלבד אין כדי להפוך את הקערה על פיה ולאיין את נטל ההוכחה הרובץ על התובעת שכן הנתבע הסביר כי לא זימן את אשתו מחשש כי תעלה טענה לניגוד ענ יינים. נוסף על כך הוצגה בפני בית הדין חוות דעתו של מר יעקב ארז אוזנה – בודק פוליגרף ממנה עולה כי טענת הנתבע על פיה לא פיטר את התובעת לא זרק את המזוודה של התובעת ולא דחף את התובעת הינה גרסה אמתית. משקל בדיקת הפוליגרף הינו שנוי במחלוקת ,אולם בנסיבות מקרה זה לא מצאנו לבסס הכרעתינו על בדיקת הפוליגרף וזאת לאור השיקולים אשר פורטו לעיל ובפרט משהנתבע והעדה מטעמו לא נחקרו בחקירה נגדית על גרסתם לעניין אירוע הפטורים על כן , התוצאה היא כאמור כי התובעת לא צלחה בהוכחת הטענה כי פוטרה מעבודתה.

52. אשר לטענת הנתבעים כי משהתובעת נטשה את עבודתה זכאים הם לדמי הודעה מוקדמת- סבורים אנו כי מחד לא הוכח כי התובעת פוטרה על כן אינה זכאית ל תשלום פיצוי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת ומאידך, לא הוכח כי התובעת נטשה את מקום העבודה. סבורים אנו כי אין די בכך שהתובעת לא הוכיחה כי פוטרה אלא יש להוכיח כי התפטרה ללא מתן הודעה מוקדמת (ע"ע 4442-01-11 עצאם עותמאן נ' אבו אלרוז נ' חיים ויצמן, ניתן ביום 9.5.15). אין בטענה כללית כי התובע ת נטשה את העבודה כדי לעמוד בנטל ההוכחה לצורך טענת קיזוז בגין חלף הודעה מוקדמת. לפיכך, התוצאה היא כי הנתבעים אינם זכאים לתשלום בגין אי מתן ימי הודעה מוקדמת.

דמי חופשה:
53. הנטל להוכחת צבירת ימי החופשה לתקופה בה שהה העובד בחופשה רובץ על כתפי המעסיק. בהתאם לפסיקה, בסיום יחסי העבודה זכאי התובע לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות, בנוסף לזכאותו לימי חופשה בגין השנה השוטפת (ראו-ע"ע 547/06 כהן נ' אנויה, פורסם בנבו, ניתן ביום 8.10.2007;דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט נ' חייב קסטנר, פד"ע ד' 215).

54. בענייננו אין חולק כי לא הוצאו תלושי שכר ולא נוהל פנקס חופשה שנתית. יחד עם זאת, ניתן לבחון את השאלה האם התובעת שהתה בחופשה והאם שולם שכר בגין ימים אלה מעדויות הצדדים ומסמכי התיק. התובעת תבעה בכתב התביעה פדיון ימי חופשה עבור שלושת השנים האחרונות לעבודתה. בתצהירה לא טענה דבר לעניין ניצול ימי חופשה והרכיב נתבע כסכום כולל ללא כל פירוט האם יצאה לחופשה שנתית ובגינה קבלה שכר או שמא שהתה בחופשה ללא תשלום. בחקירתה הנגדית ולאחר שהוצגו לה דפי דרכונה טענה כי יצאה לחופשה אולם לא קבלה תשלום בגין החופשה(עמ' 4 לפ' ש' 17 – 24 עמ ' 5 לפ' ש' 1 – 6). בסיכומיה טענה התובעת כי ש התה בחופשה אולם לא שולם שכר בגין ימים אלו. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים ודי בכך כדי לדחותה. גם לגופם של דברים עיון ב נספחי תצהיר הנתבע מעלה כי בשנים בהם שהתה התובעת בחופשה (2011 – 2013) שולם לה שכר במלואו בסך של 8,000 ש "ח בתקופות בהן יצאה לחופשה. כך בשנת 2011 שהתה התובעת בחופשה בין התאריכים 6.5.11- 27.6.11. כאשר בגין תק ופה זו שולם לתובע מלוא השכר כעולה מתדפיסי החשבון של הנתבעת. הדברים יפים בהתאמה ביחס לשנת 2012 ושנת 2013 בהם שהתה התובעת בחופשה כעולה מדרכונה ובמועדים אלה שולם שכר חודשי במלואו.

55. ככל שלטענת התובעת יצאה לחופשה אולם שלמה את שכר העובדת המחליפה משכרה, נבהיר כי טענה זו נטענה בעלמא וכלל לא הוכח כי משכרה החודשי אשר שולם ללא כל הפחתה בעת שהותה בחופשה שולמו כספים עבור עובדות אחרות. לפיכך, גם בתקופות בהן התובעת עבדה ושהתה בחופשה התוצאה כי לא הופחת סכום כלשהו משכרה אשר שולם במלואו. בהתאם לכך התובעת אינה זכאית לתשלום בגין דמי חופשה.

דמי הבראה:
56. לטענת התובעת מאחר וטענת הנתבעים היא כי שכרה כלל אל כל הזכויות הנלוות לשכר , ומשאין כל הוכחה כי שולם תשלום בגין דמי הבראה, התוצאה היא כי מדובר בטענה כללית אשר לא הוכחה ובהתאם לכך זכאית התובעת לתשלום בגין דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתה בסך של 5,194 ₪.

57. לטענת הנתבעים סוכם כי שכר התובעת יכלול את כל הזכויות הנוספות לרבות תשלום דמי הבראה על כן, התובעת איננה זכאית לסכומים נוספים מעבר לשכרה. ככל שיפסק כי התובעת זכאית לדמי הבראה טען הנתבע כי יש לקזז סכום זה מהכספים אשר שולמו לתובעת ביתר עד לתום חודש 12/13 ולחלופין לקזזם אל מול סכום התביעה שכנגד.

58. אין חולק כי לתובעת שולם מדי חודש בחודשו שכר בסך של 4,500 ₪ וסכום נוסף בסך של 3,500 עבור קניית מזון. עם זאת לא הוכח כי במסגרת תשלום השכר נלקחו בחשבון גם דמי הבראה. נוסף על כך, עומד הדבר בניגוד לס' 5 לחוק הגנת השכר ומשלא הוצג הסכם מפורש הכולל הסכמ ת התובעת למצב הדברים הנטען אין בידינו לקבל את עמדת הנתבעים אשר נטענה בעלמא. לאור האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 5,194 ₪ בגין דמי הבראה.

דמי חגים-
59. לטענת התובעת עבדה במהלך ימי החג אולם לא שולם שכר בגין עבודתה בימים אלו. יצוין כי בסיכומים תוקן הרכיב לתשלום שכר בגין עבודה בימי חג בעוד בכתב התביעה נתבע תשלום ימי חג.

60. הנתבעים טענו כי התובעת כלל לא זכאית לדמי חג בהיותה עובדת חודשית ולא עובדת שעתית. אשר לטענה כי התובעת עבדה במהלך ימי החג טענו הנתבעים כי בתקופה בה הייתה אמם בריאה ומתפקדת שהתה איתם בימי חג וממילא לא הייתה דרושה עבודה כלשהי או עזרה לנתבעת. בתקופה בה חלתה הנתבעת הועסקה עובדת סיעודית אשר עבדה בימי החג ומשהתובעת לא טפלה בנתבעת אלא עיקר תפקידה היה בשהייה עם הנתבעת ורכישת קניות שוטפות , כלל לא עבדה בימי החג.

61. המקור הנורמטיבי לבחינת זכאות התובעת לדמי חגים הינו בצו ההרחבה - הסכם מסגרת מחודש יולי 2000, לפיו:
" עובד שעתי לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת".
אין חולק כי התובעת לא הועסקה כעובדת שעתית ושכרה שולם כשכר חודשי ללא כל קשר לשעות עבודתה או יציאתה לחופשה שעה שמדי חודש בחודשו השתכרה שכר זהה. לאור האמור לעיל ושעה שהתובעת לא הועסקה כעובדת שעתית , דין התביעה לתשלום ימי חג, להידחות.

הפרשות לפנסיה-
62. לטענת הנתבעים משהתובעת העידה כי היא מקבלת קצבה בבולגריה, אינה זכאית להפרשות לקרן הפנסיה. בסיכומיה טענה התובעת כי העובדה כי היא מקבלת כספים ממדינה זרה אינה גורעת מזכותה על פי חוק פנסיית חובה.

63. אין מחלוקת כי הנתבעים לא הפרישו עבור התובעת תשלומים לפנסיה, בהתאם לחובתם על פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק. מאחר ולא הוכח מהו שיעור ההפרשה אשר מופרש לטובת התובעת בארץ מולדתה (וככל שמדובר בהפרשה פנסיונית) והאם מדובר בהפרשה הגבוהה מההפרשה על פי צו ההרחבה קרי , לא הוכח כי מקור הקצבה יסודו בהסדר פנסיוני מיטיב , איננו סבורים כי התובעת אינה זכאית להפרשות על פי צו ההרחבה. לאור האמור לעיל זכאית התובעת לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, בהתאם לשיעורים הנקובים בצו ההרחבה .

64. לא מצאנו לקבל את טענת הנתבע כי יש לחשב את הסכום על פי שכר של 4,000 ₪ ובהמשך על פי שכר בסך 4,500 ₪ וזאת נוכח האמור בסעיף 17 לתצהירה של אורנה שם נטען כי שכר התובעת אכן הועלה לסך של 4,500 ₪ אולם לא ברור המועד בו הועלה השכר. מנגד התובעת הצהירה כי שכרה עמד על 4,500 ₪ (ס' 20 לתצהיר התובעת) ובחקירתה הנגדית העידה כי אורנה העלתה את שכרה מ4,000 ₪ ל- 4,500 ₪( עמ' 7 לפ' ש' 26-27) אולם אף התובעת לא נקבה במועד בו הועלה השכר.

65. לאור האמור לעיל ומשהנתבע לא הרים את הנטל להוכחת הטענה כי התובעת אינה זכאית להפרשות פנסיוניות כנקוב בצו, התביעה בגין רכיב זה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 17,982 ₪.

התביעה שכנגד-
66. נטל ההוכחה בעניין גניבת עובד ממעביד או מעילת עובד בתפקידו מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה. על המעביד להביא ראיות שיש בהן כדי לשכנע את בית הדין כי התובע אכן גנב. משמדובר בגניבה ממעביד יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לדרוש במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות(ראו-- ע"ע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ – עזבון המנוח רובינשטיין ז"ל [פורסם בנבו] ( ניתן ביום 25.4.06). בענייננו, הנתבע לא הרים נטל זה על כן לא הוכחה טענת הגניבה המיוחסת לתובעת ונפרט.

67. הנתבע העלה טענה כי התובעת הציגה קבלות שאינן תואמות את המציאות ולמעשה משקפות רכישות אשר כלל לא בוצעו הן בשל המועדים והזמנים המופיעים על גבי הקבלות והן נוכח מיקום בתי העסק מהן נרכשו הם. התובעת הכחישה טענה זו והבהירה כי כל הקבלות נותרו בבית הנתבעת.

68. סבורים אנו כי חרף התהיות ביחס לחלק מהקבלות באשר לתאריכים השעות ומיקום בתי העסק מהם התקבלו הן , לא הוכח כי הקבלות משקפות רכישות אותן בצעה התובעת בזמן אמת ולא ניתן לגרוס כי הוכח במידת הוכחה מוגברת מעבר למאזן ההסתברות כי התובעת אכן מעלה בכספי הנתב עת, או הציגה קבלות שאינן משקפות רכישות בפועל ומעלה בכספי הנתבעת. לאור האמור לעיל, דין התביעה שכנגד להידחות.

69. אשר לטענת הקיזוז שהעלו הנתבעים, סבורים אנו כי טענת הנתבע על פיה התובעת לא החזירה לידיו את ההמחאה בסך 3,000 ₪ אשר נפרעה על ידה לא הוכחה כלל וכלל. הנתבע יכול היה להציג אישור בנק בדבר פירעון ההמחאה על ידי התובעת. משהנתבע העלה טענתו בעלמא ללא כל ביסוס מקובלת עלינו גרסת התובעת על פיה לא פדתה את ההמחאה והשיבה אותה לנתבע (עמ' 7 לפ' שר 13-12; עמ' 9 לפ' ש' 22).

70. נוסף על האמור לעיל, במחלוקת בין הצדדים בעניין חלוקת הסך שך 38,000 ₪ אשר שולמו לתובעת מקובלת עלינו עמדת הנתבעים כי שכר התובעת שולם מדי חודשו בחודשו בתחילת החודש. קבלת עמדת התובעת כי השכ ר שולם בתום החודש והסכום התייחס לחודשים אוגוסט-אוקטובר(סעיף 26לתצהיר התובעת) לרבות 5,000 ₪ עבור הוצאות ו -1,000ש"ח בגין סכום נוסף וכן 8,000 ₪ עבור המטפלת הנוספת ,התוצאה היא כי שכר חודש נובמבר כלל לא שולם לתובעת. התובעת לא תבעה רכיב שכר בגין חודש זה על כן הדעת נותנת כי הסך של 38,000 ₪ אשר שולם במזומן לתובעת במחצית חודש אוגוסט, כלל שכר עבור חודשים ספטמבר- נובמבר בסכום כולל של 24,000 ₪ וכן הוצאות נוספות כמפורט לעיל בסך 6,000 ₪(1000 +5000) ובסה"כ 30,000 ₪ כאשר כפי שהעידה אורנה סך של 8,000 ₪ שולם למטפלת השנייה.

71. בהתאם לכך, התוצאה היא כי על התובעת להשיב את מחצית השכ ר אשר שולם ביתר בגין חודש נובמבר בסך של כ 2 ,250 ₪. מסכום זה יש כאמור להפחית את חוב הנתבעת לתובעת בסך 2,216 ₪ כעולה מנספח ב' לתצהיר התובעת , חוב אשר לא נסתר ולא הוכח כי שולם הוא לתובעת. לאור האמור לעיל ולאחר קיזוז הסכומים התוצאה היא כי על התובעת להשיב לנתבעת סך של 34 ₪ אותם יש להפחית מהסכומים שנפסקו לטובת התובעת.

סוף דבר-
72. התביעה כנגד הנתבע והתביעה שכנגד נדחות.

73. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים:
סך של 5,194 ₪ בגין דמי הבראה.
סך של 17,982 בגין הפרשות לקרן הפנסיה.
מהסכומים הנזכרים לעיל יופחת סך של 34 ₪ בגין חוב התובעת לנתבעת.

74. לאור העובדה כי התביעה כנגד הנתבע וכן התביעה שכנגד נדחו במלואן ומנגד תביעת התובעת התקבלה בחלקה, יישא כל צד בהוצאותיו הוא.

הסכומים הנזכרים לעיל יישאו הפרשו הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ט' תשרי תשע"ז, (11 אוקטובר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג ציבור מעסיקים
מר גרשונוביץ יוסף

רוית צדיק, שופטת


מעורבים
תובע: דימקה פטקוב
נתבע: רגינה פרנקו
שופט :
עורכי דין: