ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טאלב טאלב נגד האחים חיון :

התובע/המשיב:
טאלב טאלב

נגד

הנתבעים/המבקשים:

  1. האחים חיון- בית מלאכה לעבודות שיש
  2. משה חיון
  3. בני חיון
  4. עו"ד אילן ג'ורג'י

החלטה

עסקינן בשתי תביעות נזיקין בגין תאונות עבודה שאוחדו בפניי.
התאונה הראשונה אירעה ביום 4.11.07 בה נפגע התובע משבר שיש שניתז לעינו, והיא נדונה בתיק 62249-12-15 שנפתח בבית המשפט ברמלה, אך הועבר לטיפולי בהתאם להחלטת כבוד השופט מנחם מזוז מיום 22.6.16 . בנוסף צורף כנתבע עו"ד ג'ורג'י (להלן: "הנתבע 4"), בטענה שהתרשל בניהולו את תיק 42934-02-12 בראשית דרכו.
התאונה השנייה אירעה ביום 12.03.08 עת עבד התובע אצל הנתבעים 1-3 בעסקי ריתוך, ליטוש והרכבת לוחות שיש, בעודו אוחז בצינור אוויר כחלק מעיסוקו, השתחרר לפתע הצינור ופגע בעינו השמאלית. תאונה זו נדונה בתיק 42934-02-12.
הנתבעים הגישו בתביעה המאוחדת כתב הגנה מתוקן ביום 25.9.15, בו הועלתה טענת התיישנות.
קדם משפט בתיקים המאוחדים נקבע ליום 29.6.16.
בדיון ביקש ב"כ התביעה שביהמ"ש יורה על סיום הליכים מקדמיים במיוחד בהקשר לקבלת תשובות לשאלון.
ב"כ הנתבעים פירטה את טענת ההתיישנות שהועלתה בכתב ההגנה תוך שהיא מציינת כי הפגיעה בתיק 62249-12-15 הינה משנת 2007, קרי חלפו כמעט 9 שנים מאז הפגיעה הנטענת ועד להגשת התביעה . ב"כ הנתבעים ציינה כי התובע ביקר אצל רופאים במהלך התקופה שלפני הגשת התביעה, שם הדגיש שלא היו לו תאונות קודמות וכן בפני המומחה מטעמו . הוא ידע על הפגיעה והשתהה ללא סיבה מוצדקת.
הנתבע 4 ביקש ראשית למחות על כי התביעה נגדו הוגשה תוך הפרת כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין שכן הוא לא קיבל כל פנייה לפני שהוגשה נגדו תביעה. בנוסף לא הומצא לו כתב התביעה, ורק מההחלטה להעביר את הדיון לביהמ"ש זה התברר לו שצורף כנתבע בהליך. לגופו של עניין סבור הנתבע 4 כי השתרבב שלא כדין לתביעה זו שמושאה נזקי גוף, בעוד שהטענה נגדו היא בעניין רשלנות מקצועית.
ב"כ התביעה השיב לטענות הנתבע 4 כי לא חרג מהמקובל בכללי האתיקה, ואם כן הוא מתנצל על כך ובכל מקרה ציין שנעשו לא מעט ניסיונות מסירה. לגופו של עניין סבור ב"כ הנתבעים שאם יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות אזי טענה זו רובצת לפתחו של הנתבע 4 שייצג את התובע ולכן אין מקום להפריד בין התביעות.

דיון והכרעה
טענת ההתיישנות
בבואנו לדון בבקשות אשר תכליתן היא לסלק את תביעתו של התובע על הסף ומבלי שהיא נדונה לגופו של עניין, עלינו להביא בחשבון כי זכותו של אדם לבור טענותיו בפני ערכאות משפטיות הפכה משנת 1992 לזכות יסוד חוקתית המעוגנת בחוק יסוד – כבוד האדם וחירותו.
זכות הגישה לערכאות מעוגנת היא אף בדין העברי (ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין כ"ד). על הדיין החובה לרדת לעומקו של דין, ובית הדין היהודי לא יסלק תביעה על הסף מבלי שהצדדים הביאו בפניו את טענותיהם (ראו פרופ' א. שוחטמן בספרו "סדר הדין", הוצאת מורשת המשפט בישראל, תשמ"ח 1988, עמ' 164).
וכך גם מקובל בארצות בהם חל המשפט הרומנו-גרמני, שבהן מאבחנים למשל בין PRESCRICAO לבין DECADENCIA ראה : ARTIGOS 189 - 211 CODICO CIVIL BRASILEIRO, 2002 {סעיפים 211-189 לקוד האזרחי הברזילאי, וראו גם סעיף 1.973 לקוד האזרחי הספרדי}.
ברבות השנים, המשפט הישראלי, הלך והתנתק מהנוקשות הפרוצדוראלית הבריטית (ראה לעניין זה את דו"ח הלורד WOOLF אשר הגיש את המלצותיו ב: Draft Civil Proceedings Rules "ACCESS TO JUSTICE" ומנחם קליין ואביעד איגרה , "סדר דין מהיר בבתי משפט השלום" (מהדורה ש לישית) בהוצאת נבו הוצאות לאור בע"מ, עמ' 16).
תחת זאת, גברה הנטייה שלא להיעתר לבקשות לסילוק תובענות על הסף, ולעשות כן במשורה, מן הטעם שיש ליתן לתובע את יומו בבית המשפט, כשחסימת דרכו לערכאות מהווה פגיעה בזכות חוקתית.

בתי המשפט במדינת ישראל כיום, כמדיניות שיפוטית מוצהרת, נוטים שלא לחסום את זכות הגישה לערכאות. הגישה המקובלת היום היא כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות הפניה לבית המשפט הכוללת את הזכות להליך הוגן כזכות חוקתית (ראו א' ברק, "כבוד האדם כזכות חוקתית", הפרקליט מא (תשנ"ד) 271, 280; ש' לוין, "חוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים", הפרקליט מב (תשנ"ה-1995), 451). יש הרואים בזכות הגישה לערכאות חלק מזכות הקניין (כך למשל קבע בית המשפט העליון בארה"ב בעניין Logan v. Zimmerman Brush Co., 455 U.S. (1982) 422, 428-33). אחרים רואים בכך חלק מכבוד האדם (ש' לוין, "כבוד האדם וחירותו", בעמ' 454).
משכך, לא בנקל בית המשפט יורה על סילוק התובענה על הסף טרם שמיעת הראיות - פן יאיין את זכותו של בעל הדין להביא את ריבו בפני בית המשפט, בכדי לממש את זכותו החוקתית (ע"א 1747/04 אנואר אלפי נ' יעקב לב [פורסם בנבו, 20/12/05]; רע"א 359/06 עו"ד מועיין נ' עו"ד פרג' [פורסם בנבו, 26/4/06]).
על זכות הגישה לבית משפט כזכות חוקתית הנובעת מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית עמד כבוד השופט מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577 ,עמ' 631-632:
"באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשלטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותיעלמנה זכויות – היסוד...חוקי-היסוד הם החוקים הנעלים במרקם החקיקה והמשפט במדינה; כך מבחינת מהותם, ובחלקם גם מבחינת עוצמתם הפורמלית. ...ואולם גם חוקי-היסוד אינם בפיסגת הפירמידה, שמא נאמר: בתשתית-התשתיות. נעלים עליהם עקרונות - יסוד בחיינו, עקרונות שאף חוקי-היסוד יונקים מהם את חיותם. עקרונות אלה הם עיקרים במשפט הטבע ועיקרים בתורת הדימוקרטיה היהודית. אלה הם ה"גבוה מעל גבוה שומר". אלה הם הגנים היוצרים את חיינו."
ובהמשך:
"... מוחה של הדמוקרטיה עשוי שלוש אונות: האונה המחוקקת, האונה המבצעת והאונה השופטת. המוח - על שלוש האונות - הוא השולט על הגוף, נותן לגוף חיוניות ומעצב את חייו. שיתקת אחת משלוש אונות אלו, והדמוקרטיה נעלמה ואיננה. מסקנה נדרשת מאליה היא, כי קיומה של רשות שופטת - כאונה חיונית בגופה של המדינה הדמוקרטית - משמיע מעצמו איסור חסימת צינורות הדם המוליכים אליה, איסור חסימת דרכו של אדם לבית-המשפט. הסדר ראוי לפניה לבית-משפט - כן; חסימת הדרך - בין במישרין בין בעקיפין - לא ולא."
( לניתוח פסק הדין ראו: י' רבין, "זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית" ( תשנ"ח-1988), 142; י' רבין, "זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה' (תשס"א-2000) 217).
השופטת ד' דורנר בבש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט 3, 479, עמ' 482-483,ציינה:
"מטרתם של סדרי הדין האזרחי היא כפולה. ראשית, הם קובעים את הדרך היעילה ביותר להגשמת זכויותיהם של בעלי-הדין. שנית, הם מאזנים בין האינטרסים המתחרים של בעלי-הדין בהתחשב במשקלם הסגולי של אינטרסים אלה. בין שתי מטרות אלה קיימת זיקה הדדית. האיזון בין האינטרסים המתחרים מאפשר להגשים את זכויות הצדדים".
קבלת בקשה לסילוק תביעה על הסף מובילה לדחייתה או מחיקתה מבלי לבררה לגופו של עניין. משכך, השימוש באמצעי זה ישמר למקרים חריגים בהם ברור שאין אפשרות, ולו קלושה, כי יוכיח התובע את תביעתו ( ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ [ פורסם בנבו] (4.6.07)). מידת השימוש בסעד של סילוק על הסף משפיע גם על היקף ההתערבות המצומצם בהחלטות הדוחות בקשות סילוק על הסף ( חמי בן-נון וטל חבקין, הערעור האזרחי ( מהדורה שלישית) 207 (2012)). הלכה זו תואמת את נטיית ערכאת הערעור שלא להתערב בהחלטות המבכרות את המשך בירור ההליך לגופו ולא להפעיל ביקורת ערעורית עוד טרם החל ההליך להתברר ( ראו רע"א 8524/10 טיב הכרמל תעשיות (2002) נ' פרימיוס קלאס [ פורסם בנבו] (31.1.11); רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' רו"ח חן ברדיצ'ב, [פורסם בנבו] (3.10.11)).
לפיכך, שומה על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה בבואו לשקול את הסעד המבוקש, שעניינו סילוק התובענה על הסף, ולהמעיט בנכונות להיעתר לו. כשהעדפתו של בית המשפט היא שלא לסלק תביעה על הסף אלא אם אין ברירה אחרת, בית המשפט מצווה לערוך בירור רציני, מעמיק ומקיף של טענות התובעים, ובכל מקרה של ספק, מן הראוי לדחות הבקשה לסילוק התובענה על הסף, ולהכריע בתובענה לאחר שמיעת הראיות ( ראו החלטת כבוד השופטת גנות בת"א 41642-01-12 מאור ואח' נ' אמישראגז - גז טבעי בע"מ ואח' [פורסם בנבו] מיום 07/01/14).
עם זאת יש מקום להתחשב בחשד של "דין מרומה" והבעיה של נזק ראייתי שנגרם לצד שכנגד כתוצאה מהשיהוי.

טענת ההתיישנות בתביעות נזיקין
מועד ההתיישנות "הכללית" נקבע בסעיף 5(1) ל חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), הקובעת שהתקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – "תקופת ההתיישנות") היא- בשאינו מקרקעין – שבע שנים.
סעיף 6 לחוק, קובע כי " תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". הפסיקה קבעה כי יום לידתה של עילת התובענה הוא היום שבו "מתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" ( ראו ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, [פורסם בנבו] פס' 20 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (22.6.2008); רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, [פורסם בנבו] פס' 39 (19.9.2010)).
מוסד ההתיישנות הינו תוצר של איזון בין שני קווי מדיניות מתחרים:
שיקולים המצדיקים מניעת בירור תביעות שלא הוגשו במועד.
שיקולים המצדיקים בירור תביעות באיחור בהתחשב בנסיבות שגרמו לכך.
(ראו טל חבקין, התיישנות [הוצאת נבו-2014] בעמ' 21).
המונח "עילת תובענה" נבחן בהקשר לדיני ההתיישנות. הנטייה הרווחת בפסיקה הינה לפרש את הוראות ההתיישנות בצמצום, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות עליה הרחבתי את הדיבור לעיל ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית ( ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד [פורסם בנבו] ; ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ [פורסם בנבו] ; ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים פ"ד לח 678 ,673 (3); ע"א 242/66, יעקובסון נ' גז פ"ד כא 85 (1) ) וכדברי הש' ע' ארבל ב - רע"א 3266/07 ‏ ‏ פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו]:
"... יש להעדיף את הערך של בירור האמת על החסינות שבעל דין יכול לרכוש לעצמו שלא להידרש לתובענה".
איתור המועד הנכון להתגבשותה של עילת תביעה לצורך בחינת תחילת מרוץ ההתיישנות נגזר מהמגמות שמוסד ההתיישנות ביקש להשיג תוך ניסיון לאזן ביניהם ו כדבריו של השופט ברק ב-ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 558 ,554:
"דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של התביעה. אין לדרוש ממנו שמירת ראיות לזמן בלתי מוגבל, מה גם שבמשך הזמן הדברים אובדים ונשכחים".
ובהמשך:
..."הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין את תביעתו כראוי ולתבוע את נזקו. אינטרס הציבור הוא שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח...".
משכך נקבע כי "הזכות המהותית היא גבירתה של הזכות הדיונית, שהיא שפחתה ההולכת בעקבותיה ונכנעת לה" (דברי כבוד השופט טירקל ב ע"א 1254/99 מאירי נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד(2) 535).
מועד גיבושה של עילת התביעה לצורך התיישנות נגזר, על כן, משילוב המטרות האמורות המבקשות לאזן בין הגורמים השונים תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם.
ב"כ התובע טוען, ובצדק שמומחה בית המשפט ייחס פגיעה קודמת שאפילו מומחה ההגנה לא ייחס לתובע וכל הסוגיה הזו של הפגיעה הכפולה בעבודה וההשפעות שהיו לפגיעות על נכותו של התובע לא ברורות דיים ורק לאחר חקירת מומחה בית המשפט על דוכן העדים (ואולי גם חקירת מומחי הצדדים אם הצדדים יהיו מעוניינים בכך) ניתן יהיה לקבוע מסמרות בעניין.
סבורני שעל מרוץ ההתיישנות בנסיבות העניין תחול הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה") המאפשרות את הארכת תקופת ההתיישנות כשהנזק לא נגלה ביום שארע (ראו ביקורת על הסדר זה אצל טל חבקין, התיישנות [הוצאת נבו-2014] בעמ' 305-306 וההסדר שהוצע בסעיף 829 להצעת חוק דיני ממונות).
סעיף 89 לפקודה קובע:
"89. לעניין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
בשונה מהוראות סע' 8 לחוק ההתיישנות, סע' 89 לפקודת הנזיקין מגביל את תקופת ההתיישנות, בהתאם לכלל הגילוי המאוחר, לתקופה בת עשר שנים ממועד אירוע הנזק, קרי: מועד הגילוי המאוחר כפוף למועד היווצרות העילה, והתובענה תתיישן, אם לא הוגשה בתוך עשר שנים ממועד קרות האירוע העוולתי. סעיף 89 לפקודת הנזיקין למעשה מאמץ את " כלל ההתגלות" (DISCOVERY RULE), על-פיו אם יש פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו, מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות מיום ההתגלות ולא מיום ההתרחשות. בכך קבע המחוקק, מעין גדר זמן מיוחד לאותם מקרים בהם קיים פער בזמן בין התרחשות הנזק לבין התגלותו. תכליתה של הוראה זו היא לבוא לקראתו של תובע באותם מקרים בו נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן על מנת שלא יקופח עקב כך שהנזק יתגלה רק לאחר תקופת ההתיישנות ( ראו: ת"א ( חי')1359/75 הורביץ פליקס נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] עמ' 90).
הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות ואליו מצטרף ההסדר הפרטיקולרי לדיני הנזיקין, כפי שהוא מוצא את ביטויו בסע' 89 לפקודת הנזיקין. השוני בין הסעיפים בא לידי ביטוי במקומה של נקודת האיזון בין האינטרסים של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. הוראת הסיפא של סע' 89 (2) לפקודת הנזיקין לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות ' הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע מחסום אחרון להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהיה להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק ( ראו: ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ (1) ).
סבורני כי על מנת להכריע בסוגייא שנעורה בנדון דידן, לא ניתן להספק בכתבי טענות הצדדים ועלינו להידרש לקיומו של ניהול הליך הוכחות אשר במסגרתו יתבררו בין היתר הנקודות שלהלן: מתי התגבשו נזקיו של התובע? אימתי נודע לתובע אודות נזקיו הנטענים? האם נזקים אלו עומדים במרכז טענותיו או שמא הם מהווים חוליה אחת בשרשרת הנזקים אותם טוען התובע? האם מדובר בעילה מתחדשת? האם ניתן ללמוד משיהוי בהגשת התביעה משום ויתור מצד התובע על עילת תביעתו? האם נגרם לנתבעים "נזק ראייתי" כתוצאה משיהוי זה?
מבלי תשובות לשאלות הללו בשלב זה, ולאור כל האמור לעיל, ולאור העובדה שממילא שתי הפגיעות התרחשו באותו מקום העבודה וששני הצדדים זהים בשתי התביעות ולא נגרם "עומס יתר" בהישארות אחד מהתיקים המאוחדים תלוי ועומד בבית המשפט, הבקשה לדחיית התביעה נדחית בשלב זה .
בקשת הנתבע 4
תקנה 22 ל תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת בהי לישנה את הכללים להוספת בעל דין:
"22. (א) מותר לצרף בחזקת נתבעים בתובענה אחת את כל הנתבעים למתן סעד – בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין – בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עיסקאות, או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית ".
תקנה 24 לתקנות סד"א קובעת בעניין זה כי:
"בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה."
בכפוף לסעד אותו תבע, אומנם מספיק שהתובע מעלה אפשרות משפטית או עובדתית לחיוב הנתבע 4 באשר לנזקי גופו הנטענים בכתב התביעה בכדי לצרפו כנתבע. אולם הטענה היחידה כנגד הנתבע 4 הינה בגין רשלנותו המקצועית. כלומר, לדעת לכולי עלמא היא, שהנתבע לא גרם לנזקי התובע, ואיננו מבטחו או חליפו של מי הנטענים כרשלניים.
סבורני כי תביעה מאוחדת זו, שבראשיתה הוגשה בשנת 2014, והתאונה הראשונה בה אירעה בשנת 2007, דיון ברשלנותו המקצועית של הנתבע 4 כשהיא חורגת מהמסגרת של תביעת נזקי גוף, עליה סדרי דין מיוחדים, יש בה בכדי לסרבל את הדיון, ולפגוע בשלמותו- ועל כן תביעה זו, עליה להתברר בהליך נפרד.
לאור כל האמור אני מקבל את הבקשה- ומשכך תמחק מהתובענה הנתבע 4.
בשלב זה אינני רואה לנכון ליתן צו בעניין הוצאות הדיון והבקשות. עניין דחיית טענת סילוק על הסף בגין התיישנות תידון בסיום ההליך. עניין הוצאות המגיעות לנתבע 4 בגין מחיקתו מהליך זה תידון, אם וכאשר וככל שתוגש תביעה נפרדת נגדו.
מאחר ולא התקבלה טענת ההתיישנות בשלב זה, אני מורה על השלמת הליכים מקדמיים תוך 30 יום.
כל בקשה בעניינים מקדמיים תוגש לא יאוחר מיום 5.12.16.
תז"פ ליום 10.12.16. במידה ולא יהיו מונחות בפניי בקשות בעניינים מקדמיים עד אז ייקבעו התיקים המאוחדים ישירות להוכחות, תוך מתן הוראות על הגשת תצהירי עדות ראשית, תיקי מוצגים והנחיות כיצד לזמן את מומחה בית המשפט לחקירה.

ניתנה היום, ו' תשרי תשע"ז, 08 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: טאלב טאלב
נתבע: האחים חיון
שופט :
עורכי דין: