ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טל בריס באמצעות הוריה ואפוטרופוסיה נגד ויצו- הסתדרות עולמית לנשים ציוניות :

בתי המשפט

1

בית משפט השלום ירושלים

א 012261/06

לפני:

כב' השופטת אתי באוםֿֿניקוטרה

תאריך:

05/06/2009

בעניין:

טל בריס באמצעות הוריה ואפורטופוסיה

התובעת

נ ג ד

1. ויצו- הסתדרות עולמית לנשים ציוניות

2. אריה חברה לביטוח בע"מ

הנתבעות

נ ג ד

חברת תבורי הנדסת בטיחות וגיהות בע"מ

הצד השלישי

פסק דין

בפני תביעה לתשלום כספים בגין נזקים, שנגרמו לתובעת, קטינה, ילידת 1998, באירוע שנטען, כי התרחש בגן הילדים בו שהתה ביום 17/07/03.

כנטען בכתב התביעה, כי אז במועד האמור "...בעת ששיחקה בחצר המעון ללא השגחה, טיפסה (התובעת) על עץ ונפלה על גזע עץ קטום וחשוף... עקב התאונה נגרמו לתובעת נזקי גוף קשים."

לכתב תביעתה צירפה התובעת חוות דעתו של מומחה רפואי בתחום הכירורגיה הפלסטית.

עוד נטען בכתב התביעה, כי בענייננו חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולחילופין, הכלל הראייתי הקבוע בסעיף 38 לפקודת הנזיקין.

נתבעת 1 הנה מחזיקת המקום ומפעילת הגן.

נתבעת 2 הנה מבטחת נתבעת 1.

צד ג' שימשה כממונה על הבטיחות אצל הנתבעות.

הנתבעות הכחישו את הנטען כלפיהן וכך עשה אף צד ג' ולפיכך, נקבע התיק להבאת ראיות בשאלת האחריות ובשאלת הנזק.

בתיק זה העידו המפורטים:

מטעם התובעת: הוריה

מטעם הנתבעות: הגב' נעמי מורנו, מנהלת האגף לגיל הרך אצל נתבעת 1.

מטעם צד ג': בעליה ומנהלה, מר תבורי גדעון.

על מנת שבית המשפט יוכל לקבוע אם נזק שנגרם לניזוק כלשהו נגרם בגין אשמתו/רשלנותו של אחר עליו לקבוע תחילה כיצד התרחש אותו נזק וזאת, על סמך דיני הראיות החלים.

אם התובעת טענה בתצהירה, כי ביום 17/07/03 בסביבות השעה 11:00 קיבלה טלפון ממנהלת המעון, הגב' איריס צ'צ'קס, אשר מסרה לה, כי בתה נפגעה בחצר המעון וכי העניין נראה "לא טוב".

למחרת היום, כך אם התובעת בתצהירה, ניגשה היא אל המעון והמטפלות שנכחו במקום סיפרו לה כי התובעת וילדה נוספת טיפסו על עץ בחצר, על אף מחאות המטפלות וכאשר התובעת נפלה מן העץ על גזע עץ כרות ומשונן.

אבי התובעת שירת באותו מועד במילואים ועודכן בדבר האירוע על ידי אשתו.

עדות הורי התובעת כמופיע בתצהיריהם הנה עדות מפי השמועה ולפיכך טען ב"כ הנתבעות בתחילת הדיון, כי "אנו מתנגדים לעדויות שמיעה ובמיוחד לאופן אירוע התאונה, כמפורט בסעיף 6 ו – 7 לתצהיר התובעת 3 (אם התובעת – א.ב.נ.)".

ב"כ הנתבעות אף התנגד לאמור בתצהיר האב ככל שמדובר בעדות מפי השמועה.

ממילא לא נחקרו הורי התובעת על האמור בסעיפים אלה בתצהיריהם.

"הכלל הוא שעד רשאי למסור בעדותו אך ורק מה שהוא קלט בחושיו שלו זאת, משום שרק אז הוא "מקור" הידיעה ועל כן – יוכל להעיד על אמיתות תוכנה..." "הכלל הוא אפוא: דברים שקלט עד מפי השמועה ואשר מסירתם בעדות מכוונת להוכחת אמיתות תוכנם – פסולים כראיה." (ראה י.קדמי "על הראיות", חלק א', מהדורת 2003 עמ' 487).

יש מקום להפריד בין מצב שבו עדות על דברים "שנאמרו" על ידי אחר נועדו להוכיח את אמיתותם, שאז כאמור תפסל העדות לבין מצב שבו העדות נועדה להוכיח אך את עצם האמירה (ובלבד שתהא רלבנטית לעצם המשפט).

גם אם נקבל את עדות האם לעצם האמירה (קרי, לעצם דברי מנהלת המעון או המטפלות באשר לנפילת התובעת) – עדיין לא יהא בכך כדי לסייע בתביעה – שכן בית המשפט נזקק לראיה/עדות באשר לתוכן הדברים ובענייננו, לאופן קרות האירוע.

הנה נמצא, כי עדות הורי התובעת אינה יכולה לבסס את התביעה בכל הקשור לאירוע בו נפגעה בתם.

נשאלת השאלה – האם היה על התובעים להביא עדים נוספים מטעמם או שמא מקום בו נפגעה התובעת הקטינה בגן מועבר הנטל אל כתפי הנתבעות.

במשפט האזרחי (כמו גם במשפט הפלילי) יש להבחין בין "נטל השכנוע", לבין "חובת הראיה", שהנה חובה הנלווית לנטל השכנוע (החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל).

"הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד – 'המוציא מחברו עליו הראיה'; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכל לפי העניין והשני – "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי;" (ראה שם, חלק שלישי, עמ' 1508).

דיון בשאלה האם הרים בעל הדין הרלבנטי את נטל השכנוע ייעשה בתום הדיון כולו ועל בסיס כלל הראיות, ללא קשר לצד שהביאו.

ומה בענייננו?

בענייננו – תביעה שעילתה – רשלנות וכאשר על התובעים הנטל לשכנע בקיום יסודות עוולה זו ומשכך, עליהם "חובת הבאת הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה..." (ראה שם עמ' 1538).

עדות הורי התובעת הנה עדות מפי השמועה ולא תסייע לנו.

הנתבעות העידו מטעמן את הגב' מורנו, שהנה מנהלת אגף טיפוח בנתבעת 1, אשר בתצהירה לא העידה דבר באשר לאירוע ואף בחקירתה הנגדית לא מסרה פרטים וממילא העידה, כי לא הייתה נוכחת במועד קרות האירוע.

עדה זו השיבה בתצהיר על שאלון שנמסר לה על ידי ב"כ התובעים וכאשר הן השאלון והן תצהיר התשובות הוגשו כמוצגים בתיק (וסומנו ת/1, ת/2), אלא שגם בכך אין כדי לסייע לתובעים.

בשאלה 16 נשאלה המצהירה – "נא פרט את אופן התרחשות התאונה ונסיבותיה".

תשובתה – "מפורט בהודעה על התאונה".

אלא מאי? – הודעה זו לא הוגשה לתיק.

בתיק נמצא את מכתבה של מנהלת האגף לטיפוח וחינוך לגיל הרך מיום 04/05/04 המופנה לקופת החולים בו ציינה, כי בשעת משחק בחצר קיבלה התובעת מכה ונגרם לה חתך בגב.

עולה, כי גם במכתב זה אין כדי להשלים את החסר.

גם עדותו של תבורי אין בה כדי להועיל לתובעים, שכן זה העיד, כי למד אודות האירוע הנטען מכתב התביעה בלבד (ראה עדותו בעמ' 8 שו' 22).

לא זו אף זו;

מתצהיר אם התובעת נלמד, כי שם מנהלת המעון היה ידוע לתובעים וכך אף שמות המטפלות שהיו נוכחות בגן במועד הרלבנטי – שכן שמות אלו נמסרו על ידי הגב' מורנו בתשובה לשאלה 15 לשאלון ת/1.

על התובעים הייתה החובה להעיד את המטפלות האמורות, עדות הראייה לאירוע על מנת שיוכלו לבסס את תביעתם.

משלא עשו כן – חדלו ולא הוכיחו את טענותיהם.

העברת הנטל והחובה – ניתן לשאול עוד האם בענייננו מועבר בשלב כלשהו נטל השכנוע או חובת הבאת הראיה אל כתפי הנתבעות.

התובעים בתביעתם טענו להחלת חזקת "הדבר מדבר בעד עצמו" – חזקה הקבועה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולפיה: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות, שנגרמו למקרה, אשר הביא לידי הנזק וכי הנזק נגרם ע"י נכס, שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו ונראה לביהמ"ש שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

ההלכה היא, כי בהתקיים שלושה תנאים מוקדמים עובר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעות להראות, "מכח עודף ההסתברויות, שאין לייחס את קרות התאונה לרשלנות מצדו" (ראה ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מד"י).

לטעמי, התובעים לא עמדו בתנאי המקדמי הראשון הדרוש לצורך העברת הנטל (קרי, הטענה, כי לא הייתה להם ידיעה או היכולת לדעת את נסיבות האירוע).

התובעים קיבלו, כאמור, את שמות המטפלות שהיו בחצר הגן עת התרחש האירוע הנטען והיה עליהם לברר עמן ולזמנן למתן עדות מטעמם, כדי להוכיח את האירוע.

כך גם ביחס לחזקה הקבועה בסעיף 38 לפקודת הנזיקין העוסק ב"חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים""על פי לשון הסעיף, עובר נטל השכנוע על כתפי הנתבע להראות שלא התרשל אם הנזק נגרם ע"י דבר מסוכן או ע"י המלטות דבר העלול לגרום נזק בהמטלו וככל שהנתבע היה בעליו של הדבר או ממונה עליו או תופס הנכס שממנו נמלט הדבר המסוכן. על תנאים אלה הוסיפה הפסיקה תנאי נוסף ולפיו נדרש שהדבר המסוכן יעזב או ימסר." (ראה רע"א 9113/05 מד"י נ' ג'ומעה).

בענייננו, לא הוכח כלל קיומו של "דבר מסוכן" – לא ברור כלל כיצד נפגעה הקטינה ואם נפלה האם היה מעורב בנפילה זו "דבר מסוכן".

סופו של דבר;

יש לקבוע, כי התובעים לא עמדו בנטל השכנוע ובחובת הבאת הראיה ולא הצליחו להראות כיצד התרחש האירוע בו נפגעה הקטינה ומשכך, לא ניתן לקבוע קיומה/העדרה של רשלנות מצד הנתבעות, שהרי לא כל נפילה/חבלה/חתך מיד מבססים קיומה של עוולת רשלנות.

בענייננו אף לא הועבר נטל כלשהו אל כתפי הנתבעות.

דין התביעה – להידחות.

התובעים ישאו בהוצאות הנתבעות ובשכר טרחת עורך דינה בסך של 5,000 ₪+מע"מ.

עם דחיית התביעה – נדחית אף ההודעה לצד ג'.

הנתבעות ישאו בהוצאות צד ג' ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 3,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום ט' בסיון, תשס"ט (1 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.

אתי באוםֿֿניקוטרה, שופטת