ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טייב ציון נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' :

בתי המשפט

1

בית משפט השלום ירושלים

א 001656/07

לפני:

כב' השופטת אתי באוםֿֿניקוטרה

תאריך:

05/06/2009

בעניין:

טייב ציון

התובע

נ ג ד

1. מגדל חברה לביטוח בע"מ

2. אבנ"ר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

הנתבעות

פסק דין

בפני תביעה לתשלום פיצויים מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן:"החוק").

עסקינן בתובע, יליד 1986, אשר נפגע בתאונת דרכים, שהתרחשה ביום 15/02/06, עת שירת שירות סדיר בצה"ל.

אין מחלוקת בשאלת האחריות.

בתיק זה העידו בפני המפורטים:

מטעם התובע – הוא עצמו ואביו.

הנתבעת זימנה לחקירה את המומחה הרפואי בתחום א.א.ג.

א. הנכות הרפואית

בתיק זה מונו שני מומחים רפואיים.

האחד, ד"ר ליטוין, בתחום האורטופדי.

השני, ד"ר פרידמן, בתחום א.א.ג.

א.1. התחום האורטופדי

המומחה הרפואי בתחום האורטופדי ציין בחוות דעתו מיום 26/02/08, כי בעקבות התאונה סבל התובע משבר באף וחבלות בעמוד שדרה צווארי ומותני ובברך שמאל.

התובע פונה לחדר המיון של בית החולים "הדסה", נבדק ושוחרר לביתו. בהמשך - היה במעקב וקיבל טיפול תרופתי ופיזיותרפי במסגרת הצבאית.

ככל שמדובר בעמוד השדרה המותני והצווארי ציין המומחה, כי לתובע נותרו מגבלות קלות בחלק מטווחי התנועה בלבד והוסיף: "אומנם טען התובע בפני, כי אף פעם לא סבל מבעיות עמוד שדרה צווארי ומותני, אך הדבר רחוק מן האמת."

המומחה ציין קיומן של תלונות כבר בשנת 2003 בגין כאבים בגב תחתון ולאורך עמוד שדרה גבי במשך כשנה ועוד ציין, כי התובע היה מעורב בתאונת דרכים בשנת 2004 לאחריה התלונן, בין היתר, על כאבי גב.

המומחה האורטופדי הוסיף עוד, כי "בהשוואה בין ממצאי הבדיקות בתאונה הראשונה ובתאונה נשוא התביעה - אין לראות הבדלים משמעותיים כלשהם. יכול להיות שהתאונה השנייה החמירה במעט את סבלו." (הדגשה שלי - א.ב.נ.).

ככל שמדובר בברך שמאל - המומחה קבע, כי ממצאי הבדיקות אינם מתיישבים עם התלונות אודות המגבלות התפקודיות שהעלה התובע וציין קיומה של "הגבלה של 5 ביישור והגבלה של 15 בכפוף הברך השמאלית לעומת הימנית."

בסיכום חוות דעתו קבע המומחה, כי נכותו הצמיתה של התובע בגין מגבלותיו בעמוד השדרה הנה בשיעור של 6%, אלא שמצא לנכון לייחס לתאונה נשוא התיק אך מחצית מנכות זו - קרי, 3% לפי חלק יחסי של סעיף 37 (5) א' ו - 37 (7) א' לקובץ תקנות המל"ל.

באשר לשיעור הנכות בגין המגבלה ביישור של 5 בברך שמאל - הרי המומחה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 4% לפי חלק יחסי של סעיף 35 (1) ב' לקובץ תקנות מל"ל.

משכך, יש לקבוע נכות צמיתה משוקללת בתחום האורטופדי בשיעור של 6.88%.

א.2. תחום א.א.ג. וסוגיית הקטנת הנזק

המומחה הרפואי בתחום א.א.ג. ציין בחוות דעתו מיום 14/01/08, כי התובע נפגע בתאונה באפו ודימם למשך 15 דקות.

כן ציין, כי בבדיקה בחדר מיון נמצא גשר אף נפוח בצורה ניכרת וסטייה של האף לשמאל, אך לא נמצא בבירור שבר. יחד עם זאת, שבוע מאוחר יותר, ביום 26/02/06 נבדק במרפאת א.א.ג. וקיבל הפניה לתיקון שבר אף.

כן ציין, כי גם ביום 08/03/06 נבדק התובע בבית החולים ותיאר קושי בנשימה דרך האף וסטייה קשה של מחיצת האף. שוב הומלץ לתובע לעבור ניתוח פלסטי ויישור מחיצה.

בנסיבות אלו יש לקבוע, כי התובע סבל שבר באפו בעקבות התאונה.

המומחה קבע, כי התובע לא עבר ניתוח כלשהו באפו וכי הגבשושית והשקיעה ממולו בגשר הגרמי של האף הנה תוצאה של חבלה באף כך גם סטיית מחיצת האף בחלקה הסחוסי.

המומחה העניק לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 69 (1) ב' לקובץ התקנות.

התובע לא ביצע את הניתוחים שהוצעו לו (הניתוח הפונקציונאלי והניתוח האסתטי) בטענה "שמדובר בניתוח בהרדמה מלאה. אני חושש מהניתוח ומהסיכונים. הניתוח כרוך גם באשפוז של מספר ימים. את הניתוח אאלץ לעשות באופן פרטי ושמעתי שלא מובטחת הצלחה בניתוח (חבר שלי עבר ניתוח דומה והניתוח לא הצליח). לפיכך, החלטתי לא לעשות את הניתוח." (ראה סעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית של התובע).

משטען כך התובע - מצאה הנתבעת לנכון לזמן את המומחה הרפואי בתחום א.א.ג. להיחקר על חוות דעתו.

במהלך חקירתו ציין המומחה, כי הניתוחים שהוצעו לתובע ניתנים להתבצע בהרדמה מקומית ובהרדמה כללית (הדרך המועדפת על המנתחים) וכי לאחר ניתוח בהרדמה כללית נשאר המטופל לאשפוז למשך לילה נוסף.

עוד טען, כי סיכויי ההצלחה בניתוח שכזה, הנעשה לאורך שנים בכל מדינות העולם, הנם בסדר גודל של 85% - 90% וכי ניתוח המחיצה כלול בסל הבריאות והוסיף, כי מאחר שהתובע סבל שבר באפו הרי יתכן ולאחר הניתוח תוותר לו נכות צמיתה בשיעור של 5% - 10%.

משנחקר המומחה על ידי ב"כ התובע הופנה הוא אל תקצירי מאמרים וספרות באשר לסיכונים האפשריים (דימומים; המטומה - קריש דם בתוך המחיצה; הדבקויות) וכאשר ציין, כי הסיבוך השכיח הנו נקב במחיצה היכול לגרום "לדימומים חוזרים, יובש באף והפרעות נשימה."

וכן - "...הורדת יתר של סחוס, שיכול לגרום לנפילת האף. סיבוך שמוכר..." (ראה עמ' 18 שו' 1 - 5) ובאשר לשכיחות הסיבוכים – הרי שבשני התקצירים הרלבנטיים צוין, כי שכיחות הסיבוכים יורדת ככל שמבצע הניתוח הנו מומחה מיומן.

כבר נקבע, כי "כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט, אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח ואם לאו ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום" (ראה ע"א 4491/81 שצוטט בע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי ואח').

יחד עם זאת, פסיקה מאוחרת יותר קבעה כך:

"השאלה הראשונה עניינה בהקטנת הנזק. הלכה פסוקה היא כי על הניזוק מוטל הנטל - נטל ולא חובה... - להפחית הנזק שעוולת המזיק גרמה לו. נטל זה נקבע במפורש בחקיקה באשר לפיצוי בגין הפרת חוזה... חרף העדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בפקודת הנזיקין... הלכה פסוקה היא, כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין...

...

נטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק מוטל על המזיק - הנתבע. הוא מבקש להפחית מהשיעור הרגיל של הפיצוי המוטל עליו...

ומה תוכנו של נטל זה? הגישה המקובלת הנה, כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת מידה אוביקטיבית. על הניזוק לנקוט, להקטנת נזקו, כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין.

גדר הספקות בהקשר זה מקורו בשאלה, מהי מידת הסובייקטיביות במבחן אוביקטיבי זה?

...

בקביעת הנטל להקטנת הנזק יש להתחשב במספר גורמים... ונדרשות פעולות "שקילה" ו - "איזון"...

...

על רקע שיקולים אלה, ניתן לקבוע את תוכנו של הנטל להקטין את הנזק, מקום שהניזוק נדרש לעבור ניתוח. מידת ההתחשבות של ניזוק במזיק מצדיקה קביעה עקרונית, כי הנטל להקטנת הנזק כולל בחובו ובמקרים מתאימים, גם את הנטל להסכים לניתוח..."

בין יתר הגורמים שיש לשקול בסוגיה זו "... מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה."

(ראה ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ).

לאחר חקירתו של המומחה הרפואי בתחום א.א.ג. ניתן לקבוע, כי בענייננו מוטל על התובע הנטל להקטין את הנזק, שכן הובהר, כי ניתן לבצע את הניתוח הפונקציונאלי בהרדמה מקומית בלבד (שכן התובע חושש מהרדמה כללית), כי סיכויי ההצלחה הנם בשיעורים גבוהים יחסית (85% - 90%) וכי שהיית התובע באי – כושר בגין ניתוח זה אינה משמעותית ביותר.

נכון הוא, כי גם בניתוח שכזה קיים סיכון, אלא שכאמור באיזון הראוי עולה, כי סיכויי ההצלחה משמעותיים הרבה יותר מן הסיכון.

מאחר שהתובע סבל שבר באפו – הרי יש לקבל את עדות המומחה ולפיה, גם לאחר הניתוח יסבול התובע מנכות בשיעור שבין 5% ל – 10% ולהעמיד את נכותו של התובע, אשר נמנע מלבצע ניתוח לתיקון הסטייה מטעמיו שלו בשיעור של 10%.

נכותו המשוקללת של התובע בשני התחומים הנה בשיעור של 16.2%.

ב. הפגיעה בכושר התפקודי

בתצהירו טען התובע, כי חודשים ארוכים לאחר התאונה היה מרותק לביתו ונעזר בהוריו וכי מאז ואילך סובל הוא מכאבים והגבלות תנועה בגב, בצוואר וברגליים וכן מקשיי נשימה ועוד הוסיף, כי עוד לפני שירותו הצבאי נהג לעבוד עם אביו במוסך ועם גיוסו לצה"ל נשלח לשמש צבעי מטוסים, אלא שבעקבות התאונה הפסיק לעבוד במוסך של אביו ובצבא החל לבצע עבודות פקידות.

מחקירתו הנגדית נלמד, כי מדובר בתובע מגמתי, אשר ביקש להאדיר את נזקיו ומגבלותיו בגין התאונה וניסה לטשטש קיומן של מגבלות מהן סבל עובר לתאונה (ממש כפי שציין ד"ר ליטווין בחוות דעתו).

התובע טען בדיון מיום 29/04/08 כי שהה 8 חודשים "בגימלים" לאחר התאונה, שהתרחשה ביום 15/02/06 ואולם צירף אישור אי כושר לתקופה שמיום 05/03/06 – 07/03/06 ואישור מיום 14/05/06 ולפיו אושרה לו פעילות משרדית למשך 14 יום בלבד.

בעדותו בפני אישר, כי במהלך שירותו בצה"ל החל לעבוד כמתדלק בתחנת דלק ועשה כן עד לחודש נובמבר 2007, כאשר בחודש דצמבר 2007 החל לעבוד במפעל "אלקיים תעשיות מתכת בע"מ" כעוזר מסגר והוא עובד במקום זה עד עצם היום הזה.

בחקירתו טען עוד, כי לא דיווח במקום העבודה באלקיים אודות מגבלותיו וכי הוא מבצע כל עבודה.

עוד נלמד, כי בכוונת התובע לקבל רישיון לנהיגה באוטובוס, אלא שבמועד הדיון

(19/02/09) טרם עבר בהצלחה את המבחן המעשי.

עולה, כי התובע מתפקד די טוב על אף הנכויות שנקבעו לו.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם בכל זאת מקיומן של מגבלות קלות בחלק מטווחי התנועה, במיוחד מקום בו מדובר במי שעובד עבודה פיזית או יידרש לישיבה מרובה כנהג אוטובוס וכמי שיסבול מנכות מסוימת בגין הסטייה במחיצה גם לאחר שתתוקן.

בנסיבות אלו אני סבורה, כי יהא זה נכון לקבוע, כי הפגיעה בכושרו התפקודי של התובע הנה בשיעור של 10%.

בסיס השכר

התובע טוען, כי יש לחשב את הפסדיו על סמך בסיס שכר בשיעור של 10,000 ₪, שכן דרכו סלולה הייתה לעבוד במוסך של אביו, אשר הצהיר, כי "... פחח מוסמך משתכר כ – 9,000 ₪ לחודש."

אלא שנתברר, כי אבי התובע סגר את מוסכו כמה חודשים לאחר התאונה לאור קיומם של קשיים כלכליים ובלא קשר לתאונה.

התובע צירף לתצהירו תלושי שכר ממקום עבודתו באלקיים מהם נלמד, כי בחודשים 12/07' – 10/08' השתכר לכל היותר שכר ממוצע בשיעור של 5,000 ₪.

אני מוכנה לקבל את הטענה, כי מדובר בבחור צעיר בתחילת דרכו ויתכן, כי יזכה לקידום בעבודתו ולהעלאה בשכרו, אלא שלא ניתן לקבל העתירה לערוך חישוב על בסיס שכר חודשי בשיעור של 10,000 ₪, אלא לכל היותר על בסיס שכר ממוצע במשק בניכוי מס ובסך הכל בסך של 7,325 ₪ (נטו) נכון ליום מתן פסק הדין.

הפסדי השתכרות בעתיד

לאור הפגיעה בכושרו התפקודי של התובע, כפי שנקבע על ידי יש מקום לפצות התובע בגין האפשרות כי יפגע כושר השתכרותו בעתיד.

בשלב זה, שכרו של התובע נמוך מן השכר הממוצע במשק, אשר ישמש בסיס לפסיקת הפיצוי ולכן, אני סבורה, כי איזון ראוי יצדיק פיצוי ששיעורו 70% מן החישוב האקטוארי.

אשר על כן, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 150,220 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

(150,220 = 70% * ( 292.9697 * 10% * 7,235 ))

אציין, כי בסיכומיו בפני טען ב"כ התובע, כי יש לפצות את מרשו בגין הפסדי שכר לתקופה שמיום שחרורו מצה"ל (אוקטובר 2007) ועד ליום מתן פסק הדין – ואולם, לא הוכח כל הפסד שכזה, שהרי ממילא טען התובע, כי עבד בתחנת הדלק עד לחודש נובמבר 2007 ומיד לאחר מכן החל לעבוד במפעל אלקיים, כך שבפועל לא נגרם לו נזק, המצדיק פיצוי.

עזרה וסיעוד בעבר ובעתיד

התובע טוען, כי בעקבות התאונה סעדוהו הוריו במשך חודשים רבים והוא עתר לפיצוי בגין רכיב נזק זה בסך של 50,000 ₪ בגין העבר ולסך של 197,000 ₪ עבור העתיד.

הנתבעת טוענת, כי אין כל מקום לפיצוי הנדרש.

מן המסמכים שהוצגו בפני נלמד, כי התובע שהה תקופה מסוימת באי – כושר, כאשר בגין תקופה זו יהא זכאי לפיצוי מסוים עבור עזרה מוגברת שזכה לקבל מבני משפחתו וזאת אף בהתחשב בטיב החבלות.

ככל שמדובר ברכיב נזק זה לעתיד – הרי קביעתי באשר לפגיעה בכושרו התפקודי של התובע – אינה מצדיקה פיצוי.

אשר על כן, אני פוסקת לתובע בגין רכיב נזק זה בעבר סך של 3,500 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ואילך.

הוצאות לעבר

התובע מבקש לפצותו בגין רכיב נזק זה לעבר בסך של 5,000 ₪, אלא שלא צירף קבלות כלשהן לתמוך בעתירה זו.

יש לזכור, כי התובע היה חייל בשירות סדיר עת נפגע ומנגד, כי יתכן ונשא בהוצאות שונות בגינן לא פוצה.

בנסיבות אלו, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין רכיב נזק זה בסך של 1,500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ואילך.

כאב וסבל

בהתאם לשיעור נכותו הרפואית של התובע יש לפסוק לו פיצוי בסך של 28,450 ₪.

סופו של דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

בגין הפסדי השתכרות בעתיד – סך של 150,220 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ואילך.

בגין עזרה וסיעוד בעבר – סך של 3,500 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ואילך.

בגין הוצאות לעבר – סך של 1,500 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ואילך.

בגין כאב וסבל – סך של 28,450 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ואילך.

לסכומים האמורים יתווסף סך בגין שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13%+מע"מ ואגרה.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום ט' בסיון, תשס"ט (1 ביוני 2009) בהעדר הצדדים.

אתי באוםֿֿניקוטרה, שופטת