ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לאה גבעתי נגד בנק לאומי סניף הס :

1

בתי-המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 022112/08

בש"א 211373/09

לפני:

כב' השופט שינמן יעקב

תאריך:

28/05/2009

בעניין:

1 . לאה גבעתי

2 . טל הדס

3 . גלית הדס

4 . אורן גבעתי

5 . יצחק גבעתי

התובעים/המשיבים

- נ ג ד -

בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף הרצליה

הנתבע/המבקש

החלטה

בפניי בקשה לדחיית התביעה וחיוב התובעים בהוצאות, שהגיש בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף הרצליה (להלן: "הנתבע" או "המבקש"). וזאת בשל אי עמידה בהסדר שנחתם בין הצדדים, במסגרת בש"א 158693/08, ובשל העובדה כי התובעים ממשיכים ומתנגדים להמשך הליכי מימוש הנכס, בניגוד להחלטתי מיום 31.3.2009.

רקע

התובעת 1 והתובע 5 הינם הורי התובעת 3, הנשואה לתובע 2. התובע 4 הינו אחיה של התובעת 3.

התובעים 1-3, ביחד עם חמשת ילדיהם של התובעים 2-3, מתגוררים בנכס, הידוע כמגרש מס' 145/2, חלקה 164 בגוש 6727, ברחוב לוחמי הגטאות יהוד, ועליו דירת המגורים (להלן: "דירת המגורים").

כנגד התובעים או מי מהם, פתח הנתבע תיקי הוצאה לפועל. עניינה של התביעה העיקרית בתיק דנן, כטענת התובעים, בנקיטת הליכים בחוסר תום לב ושלא כדין על ידי הנתבע במסגרת הליכי הוצאה לפועל כנגד התובעים, בשימוש לרעה בזכות ובהפרה יסודית של הסכם למתן הלוואה עם התובעת 1.

על פי הנטען בכתב התביעה, בין התובעים ומספר חברות אשר בשליטם, לבין הנתבע, נחתם בחודש נובמבר 2006 הסכם פשרה המסיים את המחלוקות בין הצדדים ביחס לחובות אותן חברות כלפי הבנק. להבטחת תשלום חובות החברות לבנק, נרשמו שעבודים על נכסים אשר בבעלות התובעת 1 (להלן: "התובעת").

התובעת נטלה מהבנק הלוואה במטבע אירו, ובאמצעותה פרעה את חוב החברות לבנק, כמוסכם בהסדר הפשרה.

עם פירעון חוב החברות לבנק, על פי הסכם הפשרה, נותרה התובעת לבעלת חוב יחידה כלפי הבנק (מכח הלוואה שנטלה) והיה על הבנק להסיר את השעבודים שנרשמו על נכסי התובעת להבטחת חוב החברות כלפי הבנק.

לא רק שהבנק לא פעל להסרת השעבודים מנכסי התובעת, אלא שבחוסר תום לב ותוך הטעיית ראש ההוצל"פ, פתח כנגד התובעת תיק הוצאה לפועל למימוש משכון שנרשם על דירת המגורים של התובעת, והחיה את תיקי ההוצאה לפועל הקודמים שנפתחו כנגדה.

על פי המוסכם בין הצדדים, טרם הגיע מועד פירעונה של ההלוואה, ממילא לא קמה לבנק כל עילה כנגד התובעת.

הנתבע פתח את תיקי ההוצאה לפועל תוך שהוא מסתמך על מסמך מזויף על ידו (בקשה למתן הלוואה) ותוך הטעייה גסה של כב' ראש ההוצל"פ.

התובעים בתביעתם מבקשים להצהיר, בין היתר, כי בהתאם להסכם למתן ההלוואה מיום 9.11.2006 בחשבון 34568/88 על שם התובעת, שנכרת בין התובעים לבנק, המועד לפירעון ההלוואה טרם הגיע, ועל כן לא קמה לנתבע כל עילה כנגד התובעים.

הבקשה

על פי הנטען ע"י הנתבע בבקשה דנן, המדובר בחוב שמקורו בחוב של חב' ג.גבעתי בע"מ (להלן: "חב' גבעתי") לנתבע, במסגרת ח-ן 133000/60 וכן חוב של חב' למרגלות הגולן בע"מ (להלן: "חב' למרגלות הגולן") לנתבע במסגרת ח-ן 150400/47, כשהתובעים ערבים לחשבונות אלו, וכן חוב נוסף של הגב' גלית הדס- הנתבעת 3 לבנק, במסגרת ח-ן 18792/75.

עקב חובות אלו, ולאחר שהחל הנתבע לנקוט בהליכים לגביית החוב, הגיעו הצדדים להסדר כולל, ביום 31.5.2006 (להלן: "ההסדר הראשון"), שעיקרו: עם ביצוע תשלום סך של 2,200,000 ₪ בפריסה (להלן: "סכום הפשרה"), ימחל הבנק על יתרת סכום החוב.

לטענת הנתבע, חרף ההסדר, התובעים לא עמדו בסיכום עימם, שילמו רק חלק קטן מסכום הפשרה, ולפיכך פנו לנתבע בבקשה לפריסה חדשה של סכום הפשרה.

עקב כך, נחתם ביום 1.11.2006, הסכם מתוקן להסכם הראשון (להלן: "ההסכם השני"), ולפיו כל הוראות ההסכם הראשון יחולו ויישארו בעינם, למעט אופן ביצוע סכום הפשרה, כאשר עיקר הדברים הוא כי פריסת סכום הפשרה השתנתה, וכן הוספה בטוחה נוספת בדמות שעבוד מדרגה ראשונה על הנכס שבבעלות התובעת 1. כמו כן בטוחה בדמות משכנתה שנייה על בית המגורים של התובעים 2 ו 3 הורחבה לכלל הסכומים המפורטים בהסכם זה.

בהתאם למוסכם, ביום 9.11.2006, הועמדה הלוואה ע"ס 1,750,000 ₪, לתקופה של שישה חודשים בחשבון התובעת 1, דהיינו עד ליום 9.5.2007, ואשר לבקשת התובעים הועמדה במטבע יורו בסך של 318,000 יורו, כשוויו אז בשקלים, ולפיה היה על התובעת לפרוע את ההלוואה עד בתום מועד זה (להלן: "הלוואה הבולט").

כאשר הגיע מועד פירעונה של הלוואת הבולט, טענו התובעים כי נדרש להם עוד זמן לצורך פירעונה. לאחר המתנה חוזרת וממושכת לתשלום החוב, במסגרתה טענו התובעים כי הם תובעים שהות נוספת, החלו התובעים להעלות טענות בדבר הבטחות שניתנו להם ע"י מנהל סניף הרצליה הקודם של הנתבע – יחזקאל פרימט, אשר במועד שלאחר תקופת הלוואת הבולט כבר סיים את תפקידו בסניף. הנתבע מכחיש הבטחות אלו.

הנתבע סירב להאריך את מועד פירעון הלוואת הבולט, ובפגישות שהתקיימו עם התובעים הודע להם כי לא תינתנה ארכות נוספות ומבחינת הנתבע, הפרו התובעים את התחייבויותיהם. לפיכך חודשו ההליכים נגד התובעים בגין מלוא יתרת החוב בחשבון של חב' ג. גבעתי, למרגלות הגולן ובחשבון של התובעת 1.

במסגרת בש"א 158693/08, בתיק דנן, שעסקה במתן צו מניעה מפני מימוש דירת המגורים, הגיעו הצדדים ביום 1.5.2008 להסכם נוסף אשר קיבל תוקף של החלטה. על פי סעיף ד' להסכם זה, היה על התובעים לשלם סך של 10,000 ₪ כל 15 לחודש. התובעים עד היום לא שילמו את הסכומים באופן סדיר, ותמיד סילקו את הפיגורים לאחר התראות, עד אשר הפסיקו לשלמם לחלוטין החל מחודש פברואר 2009.

עוד נקבע על פי הסכם זה, כי על התובעים להודיע, עד יום 28.2.2009, אם ברצונם לפדות את שאר המשכנתא על החנות בהרצליה, הידועה כגוש 6597 חלקה 207/20 (להלן: "החנות"), ואז היה עליהם לשלם 400,000 ₪ או לשלם עד מועד זה רק סך של 250,000 ₪ ולאפשר לבנק להמשיך ולהיפרע מהחנות. הודעה זו ומי מהסכומים לא שולמו, ולמעשה החייבים שוב הפרו את הסיכומים עמם. לתובעים אף נשלח מכתב התראה על הפרות אלו.

על פי סעיף ו' להסכם, הוסכם כי אי עמידה בתשלומים, תהווה הפרה יסודית של ההסדר, ולפיכך מוסכם כי התביעה וכל טענות התובעים ו/או מי מטעמם יידחו.

הנתבע עתר ללשכת ההוצל"פ, לשפעל את הליכי מימוש המשכנתא, לאור החלטתי, מיום 31.3.2009, בה קבעתי כי : "...התובעים לא עמדו בהסדר שנקבע בבש"א ואותו הסדר לא קיים יותר וגם לטענת בא כוחם של התובעים אין מניעה כי אותו הסדר יבוטל, משמע צו המניעה שניתן בבש"א 158693/08, ככל הניתן, בטל ובלאו הכי רשאי הבנק להמשיך למימוש כל ההליכים הן לגבי דירת המגורים והן לגבי החנות והן לגבי כל הליכי ההוצל"פ...",

ראש ההוצאה לפועל ביקש את תגובת התובעים, ובמכתב מיום 12.4.2009, נטען ע"י התובעים כי הם מסרבים לשפעול ההליכים, בטענה כי הם מסכימים לפנות את הנכס אך ורק במסגרת הסדר שבו יובטח להם דיור חלוף- דבר שאין הם זכאים לו, מכוח ויתור במסגרת שטר המשכנתא, ואף עומד בניגוד מוחלט להצהרותיהם בדיון מיום 31.3.2009, ובניגוד להחלטת ביהמ"ש מאותו תאריך.

לטענת הנתבע, התובעים שוב לא עומדים בהסכמים ואינם ממלאים אחר הוראות ביהמ"ש, ואין מנוס אלא לדחות את התביעה מטעמם עקב אי עמידה בהסדרים ובהחלטות ביהמ"ש.

לטענת התובעים, הבקשה דנן אינה אלא ערעור על החלטת ביהמ"ש בדבר דחיית בקשת הבנק הקודמת לדחיית התביעה. בקשה זו ממחזרת את טענות הבנק, כפי שהועלו בבקשתו הקודמת, ואין בבקשה זו כל חדש מעבר לעובדה כי הבנק מבקש כעת לבצע באמצעות בקשה זו "מקצה שיפורים" לבקשתו הקודמת.

ביהמ"ש בהחלטתו בבקשה הקודמת לדחיית התביעה, מיום 31.3.09, קבע: "אין בידי בשלב זה לקבל את טענת הבנק, כי יש מקום לדחות את התביעה מטעם זה, שכן בשאלה אם ההסכם הופר ואם לאו ו/או נכרת הסכם חדש עם הבנק כטענת התובעים, היא שאלה שצריכה בירור עובדתי ולא ניתן בשלב זה להכריע בה. ברור שהנתבע במהלך שמיעת הראיות יוכל להוכיח טענה זו כאחת מטענות ההגנה שלו".

כמו כן, לבקשה דנן צורף תצהיר, מטעם מנהלת הבנק בדבר מועד פירעון ההלוואה שניתנה לתובעים, והמדובר ב-4 שורות בלבד. התובענה כולה מושתתת על העובדה כי מועד פירעון ההלוואה שסוכם עמם, היה למשך 10 שנים ולא לחצי שנה. בעניין זה הצדדים הגישו תצהירים, וראוי כי טענת הבנק תתברר במסגרת שמיעת הראיות ולא במסגרת בקשת ביניים.

לטענת התובעים, הצדדים נדברו ביניהם, עובר להסכם מיום 1.5.2008, ומשיחות שקיימו המשיבים עם ב"כ הבנק סוכם כי בנוגע לסכום ע"ס 400,000 ₪ שיש להעביר לבנק בחודש פברואר, סכום זה לא ישולם ע"י התובעים, אלא שהבנק יקבל לידיו את החזקה בשתי החנויות של התובעים במרכז המסחרי בהרצלייה ששווים כ 80,000$ וביחד 160,000$, והבנק יפעל למכור את החנויות והתקבולים ישמשו לתשלום ההתחייבויות נשוא ההסכם. התובעים פעלו בהתאם לסיכום עם הנתבע ומסרו לידיו את המפתחות של החנויות.

בין הצדדים מתנהל מו"מ פרטני לסיום המחלוקות הכספיות נשוא כתב התביעה. בהתאם להבנות, הייתה התחייבות מטעם הבנק שלא לפעול לגביית הסך של 10,000 ₪ לחודש, כל עוד מתנהל המו"מ, אשר היה אמור להגיע לידי סיכום עוד בחודש פברואר הנוכחי. עתה, הבנק, בחוסר תום לב, פועל בניגוד להסכמות וההבנות שהתגבשו בין הצדדים.

בניגוד לטענת הבנק, התובעים מעולם לא הצהירו במהלך הדיון, כי יפנו את דירת המגורים.

בדיון מיום 31.3.09, חשפו הצדדים את הליך המו"מ ולפיו: דירת המגורים תועמד למכירה, בתוך שנה וחצי, על מנת לזכות בפטור ממס שבח בשיעור גבוה יותר. כמו כן סוכם, כי עד למכירת דירת המגורים, התובעים יפעלו להכשיר את חריגות הבניה בבית המגורים.

עוד סוכם, כי התובעים יתגוררו בדירה עד למכירתה, בעוד שנה וחצי, וכן היתרה שתיוותר לתובעים ממכירת הדירה ולאחר התשלום לבנק תשמש את התובעים לתשלום דמי שכירות לדירה חלופית.

במהלך הדיון מיום 31.3.2009, מסרו התובעים לביהמ"ש, כי במסגרת אותו הסכם המתגבש עם הבנק, הם יפנו בעתיד את דירת המגורים ובלבד שהדבר יהיה במסגרת הסכם כולל המסיים את מלוא המחלוקות הכספיות בין הצדדים. התובעים מעולם לא אמרו או הצהירו במהלך הדיון כי הם יפנו את דירת המגורים ויוותרו על זכויות המוקנות להם על פי דין, וזאת ללא הסכם כולל.

בניגוד לטענת הבנק, התובעים אינם מתנגדים לשפעול ההליכים כנגד החנויות וכנגד מכירת זכויות הבעלות בדירת המגורים, אלא שהם מתנגדים לפינוי התובעים מדירת המגורים מאחר ולתובעים מוקנות הגנות בסעיפים 33 לחוק הגנת הדייר וכן סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל.

ראש ההוצאה לפועל, הורה לאחרונה, על שפעול ההליכים כנגד התובעים כך שטענת הבנק בדבר התנגדות התובעים לשפעול ההליכים מתייתרת.

בתשובה לתגובת התובעים טען הנתבע בין היתר, כי אין שחר לטענות התובעים, לעניין ביצוע התשלום ע"ס 250,000 ₪ או 400,000 ₪, וטענתם זו במסגרת התגובה נוגדת את הכתוב "שחור על גביי לבן" בהסדר, וכי לא יכולה להיות מחלוקת שהתובעים לא עמדו בהסדר. גם לעניין הטענה כי הנתבע התחייב שלא לפעול לגביית הסך של 10,000 ₪ לחודש כל עוד מתנהל המו"מ, אינו נכון, לא הייתה כל הסכמה כזו, שכן הצעות התובעים שהועלו לא התקבלו ע"י הנתבע בשל העדר נתונים שהיה על התובעים לספק לנתבע בעניין שאלת מיסוי הנכס, ואשר אותם לא סיפקו.

לטענת הנתבע יש להכריע בשאלת דחיית התביעה בשל הפרת ההסדר שקיבל תוקף של פס"ד כבר עתה, ולכל הפחות יקוים דיון בשאלת הפרת ההסדר, בהתאם לתצהירים שהוגשו, בטרם שמיעת הראיות לגופו של עניין.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי אין מנוס אלא לקיים דיון בטרם שלב שמיעת הראיות, לעניין ההכרעה בבקשה דנן.

הלכה פסוקה היא, כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם אמצעים קיצוניים הננקטים בלית ברירה וכמוצא אחרון. הפסיקה קבעה מבחנים צרים וברורים שרק בהתקיימם ייאות בית המשפט לנקוט דרך החלטית זו מבלי להידרש לסוגיות שבמחלוקת. כך למשל נפסק בבר"ע 59/81 דורה ארדיטי ואח' נ' עזבון יעקב ארדיטי, פ"ד לה(2) 811:

"נפסק כבר פעמים רבות בעניינים דומים שכאשר מדובר בדחייה או במחיקה של תביעה על הסף, אין בית המשפט בוחן מה הם סיכויי התובע להצליח בתביעתו, ואפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית המשפט את הדרך לבירור תובענתו אם קיים סיכוי כלשהו על פי כתבי הטענות הנמצאים לפני בית המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו".

על מנת להוכיח או להפריך איזה מבין טענות הצדדים ולהכריע מי מהם הפר את ההסכם, אם בכלל יש לשמוע את העדים ולעיין בראיות שהצדדים הגישו במסגרת הבקשה.

מובן, שאין השלב המקדמי הנוכחי מתאים להסקת מסקנות לגבי מי מבין הטענות הנטענות בכתב התביעה, ולתובעים שמורה הזכות לנסות ולהוכיח את העובדות הנטענות בכתב התביעה, וזאת עד לסיומו של ההליך הנוכחי ובכפוף לכך שהליך זה לא יסיים את התובענה.

בשים לב, לדברים שנאמרו בע"א 194/87 סאלח נ' רשות הפיתוח, פ"ד מד(2) 187,185: "כי בשלב הנוכחי, בית המשפט אינו מברר את אמיתות העובדות ואינו בוחן ראיות, אלא יוצא מתוך הנחה שהתובע יצליח להוכיח את כל העובדות להן טען", יש לשמוע עדויות ולעיין בראיות שהצדדים הגישו במסגרת בקשה זו, בטרם הגעה למסקנה כי דין תביעת התובעים להדחות.

לאור כל האמור לעיל ובנסיבות העניין, אינני רואה כל סיבה והצדק ברור, להיעתר לבקשת הנתבע מבלי לשמוע את העדים, ולנקוט בצעד כה דרסטי של סילוק התובענה, מבלי לתת לתובעים את יומם בביהמ"ש, לנסות ולהוכיח את טענותיהם.

לאור האמור, אני קובע כי דיון בשאלת הפרת ההסדר ותוצאות ההפרה, ככל שיוכח שהייתה, יתקיים בפניי בטרם הליך שמיעת הראיות, ביום 12.11.2009 בשעה 9:30.

על הצדדים להתייצב לדיון שנקבע עם מצהיריהם וככל שיהיה צורך, הצדדים יהיו ערוכים לחקירה נגדית של המצהירים.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות, ובמהלך ההחלטה בבקשה או בעת מתן פסק הדין, יילקחו בחשבון גם ההליכים וההוצאות שבבקשה זו.

המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ה' בסיוון, תשס"ט (28 במאי 2009), בהעדר הצדדים.

יעקֹב שינמן, שופט