ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ברוש נ' יעד חברה לפיתוח :

1

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בש"א 023366/07

בש"א 23939/07

בפני:

כב' השופטת ד. קרת-מאיר

תאריך:

04/01/2008

בעניין:

ברוש יעקב

המבקש (החייב)

נ ג ד

יעד חברה לפיתוח גבעתיים בע"מ

המשיבה

החלטה

1. נימוקי ההתנגדות:

כנגד החייב הוצאה התראת פשיטת רגל בגין פסק דין אשר חייב אותו ביחד ולחוד עם שני נתבעים נוספים, נקודות בתי קפה בגבעתיים בע"מ (להלן: "החברה") ויעקב תבור, לשלם למשיבה סכום של כ- 538,000 ₪.

בהתנגדות להתראה נאמר כי למתן פסק הדין קדמה החלטת כב' השופט חגי ברנר, בת.א. 58262/06, בבימ"ש השלום בתל אביב.

בהחלטה זו נדחתה בקשת הרשות להגן אשר הוגשה על ידי החייב והחברה כנגדן הוגשה התביעה.

החייב והחברה הגישו לבימ"ש מחוזי בקשת רשות לערער, אשר נקבעה לדיון בפני כב' השופטת דותן.

כב' השופטת דותן קבעה כי הבקשה תתברר כערעור ותועבר בפני הרכב.

הערעור עצמו עודנו ממתין לקביעה.

במסגרת הבקשה שבפני, הסביר החייב כי החברה זכתה בשנת 2000 במכרז להפעלת בית קפה במבנה תאטרון גבעתיים, אשר פרסמה המשיבה.

המשיבה הגישה תביעה לסילוק יד של החברה, וכן תביעה כספית מכוח ההסכם אשר נכרת בין הצדדים.

החייב צורף לתביעה כמי שערב אישית להתחייבויות החברה.

החייב טען כי דין התראת פשיטת הרגל להדחות שכן על פסק הדין עומד ערעור וסיכויו טובים. לחייב יש זכות לתביעה שכנגד במסגרת אותו הליך שבו ניתנה הפסיקתא והזכות תמומש לאחר שהערעור יתקבל ותינתן לו רשות להתגונן; הבקשה למשלוח ההתראה הוגשה בחוסר תום לב, כדי להוות אמצעי לחץ פוליטי – הדחת החייב מכהונתו כחבר במועצת העיר גבעתיים, ולסתום את פיו ממעשי שחיתות בעירייה.

החייב הפנה להוראות סעיף 15 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] וטען כי יש לבימ"ש סמכות לעכב את הדיון עד שיסתיימו הליכי הערעור.

מדובר בדחיית בקשת רשות להגן כאשר לא ניתן לחייב יומו בבימ"ש רגיל, ונמנעה ממנו האפשרות לחקור את עדי המשיבה. עוד נאמר כי סיכויי הערעור טובים, שכן בהסכם נשוא התביעה היה קיים סעיף בוררות, אשר מכוחו היה על בימ"ש שלום לעכב את ההליכים ולהעביר את הדיון לבוררות.

כמו כן טען החייב כי דינה של בקשת הרשות להתגונן היה להתקבל, ובמסגרת פרק זה בהתנגדות הועלו למעשה טענות החייב בערעור.

החייב טען כי המצגים אשר הוצגו בפניו ובפני החברה באשר להיקף ומהות הפעילויות אשר אמורות להתקיים בתאטרון, מהן נגזרה ריווחיותו הנטענת של בית הקפה, היו מצגי שוא אשר גרמו לנזק רב לחברה ולחייב.

החייב חזר על טענתו כי ההתראה נשלחה בחוסר תום לב, כאשר המניע הוא הפעלת לחץ פוליטי פסול.

החייב ציין כי הוא עומד בראש סיעת מר"צ בעיר גבעתיים, היה חבר בקואליציה משך מספר שנים, והחל ממרץ 2005 הפך להיות חבר באופוזיציה ומאז החלו להתנכל לו באופן אישי. החייב אף טען כי הוא גילה מספר מקרי שחיתויות. לכן, למעשה מדובר בנסיבות פוליטיות שהן הבסיס למשלוח התראת פשיטת הרגל.

2. האם עומדת לחייב טענת הגנה בפני התראת פשיטת הרגל?

א. פסק הדין נשוא ההתראה:

פסק הדין נשוא הליכי פשיטת הרגל הינו פס"ד אשר ניתן במסגרת תביעה כספית, אשר הגישה המשיבה כמפורט לעיל.

בכתב התביעה נאמר כי החברה חדלה לשלם כספים המגיעים בגין דמי שימוש עפ"י הסכם הרשאה להפעלת בית קפה בתאטרון גבעתיים, מיד לאחר שנבחר החייב למועצת העירייה.

המשיבה היא תאגיד עירוני בשליטת עיריית גבעתיים, אשר קיבלה את הזכות להעניק הרשאה להפעלת בית הקפה.

כתב התביעה פרט את הסכם ההרשאה שבין הצדדים ואת ההפרות הנטענות.

החובות שנתבעו הם דמי שימוש, פיצויים מוסכמים וחשבונות חשמל.

בבקשת הרשות להגן נטען סעיף הבוררות בענין סמכות בימ"ש.

גם בבקשת הרשות להגן נטען כי התביעה הוגשה מטעמים פוליטיים בלבד, וכי המשיבה היא שהפרה את ההסכם.

החייב והחברה פרטו את המצגים הנטענים, וטענו כי מצגים אלה בדבר מחזור המכירות הצפוי של בית הקפה, היו מצגי שוא אשר גרמו לנזק רב של כ- 400,000 דולר, וההשקעות בסך של כ- 200,000 דולר ירדו לטמיון.

בבקשת הרשות להגן פורטו בהרחבה טענות החייב בדבר המעבר מהקואליציה לאופוזיציה.

במועד הדיון במעמד הצדדים, התייחס בימ"ש לטענה המקדמית בדבר קיומו של סעיף בוררות. הטענה נדחתה לאור העובדה כי לא הוגשה בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות בהזדמנות הראשונה, ולאור העובדה כי החייב והחברה העלו טענות לגופו של ענין במסגרת בקשת הרשות להגן, ובכך למעשה קנו את סמכות בימ"ש.

החייב נחקר ארוכות על תצהירו, והצדדים סיכמו בעל פה.

החלטת כב' השופט ברנר דנה בפירוט בכל טענות החייב ויתר הנתבעים. במסגרת ההחלטה חזר בימ"ש והבהיר את קביעתו בענין הסמכות, למרות הטענה בדבר קיומו של סעיף בוררות.

ביהמ"ש ציין כי הנתבעים שבפניו, כולל החייב שבפני, לא כפרו בעובדה כי לא שילמו למשיבה דמי שימוש, אך לטענתם מצגיה של המשיבה הם שהביאו למצבה הכלכלי הרעוע.

ביהמ"ש ציין במפורש כי הנתבעים לא העלו טענת קיזוז בגין הנזקים שנגרמו להם, אלא הסתפקו בטענה כי המשיבה גרמה להם נזקים בסכום העולה על סכום התביעה.

לדבריו, כפי שעולה אכן מכתב התביעה, מדובר בטענה בלתי מפורטת כאשר הנתבעים מפריכים לחלל האויר סכומי נזק שאינם מגובים בתחשיב כלשהו – הפסד בסכום של 400,000 דולר ואובדן השקעות בסך של 200,000 דולר, מבלי שטענות אלה תיתמכה באמסכתא או בתחשיב.

ביהמ"ש גם קבע כי לא פורטה טענת ההטעיה בענין היקף הפעילות הצפוי בתאטרון, שכן הנתבעים לא ציינו מה היה מספר המבקרים הצפוי לפי מצגי המשיבה, מה היה מספר המבקרים בפועל, ובאיזה אופן ערכו את התחשיב העסקי בהסתמך על אותו מצג מטעה.

ביהמ"ש דחה את יתר הטענות באשר לביטול ההסכם והפיצוי המוסכם.

כמו כן קבע בימ"ש, כי הטענה על פיה ההסכם עם המשיבה אינו מחייב את החברה בתשלום חוב החשמל היא טענת בדים.

ביהמ"ש התייחס אף לטענת החייב בדבר התנכלות פוליטית. טענה זו לא התקבלה על ידי שכן הפרישה מהקואליציה התקיימה בחודש מרץ 2005, ואילו מכתבי הדרישה הראשונים אשר נשלחו לחברה נשלחו עוד באפריל 2004, קרוב לשנה לפני הפרישה הנטענת.

יתרה מזאת, ביהמ"ש קבע כי אין הוא סבור שהיותו של החייב חבר בקואליציה או באופוזיציה עירונית, מקנה לחברה בשליטתו או בניהולו פטור מתשלום חובות לפי הסכם מחייב, גם הוא החוב כלפי חברה עירונית.

ביהמ"ש קבע כי נהפוך הוא, דווקא תפקידו הציבורי של החייב מחייב כי חברה בניהולו תקפיד על תשלום חובות, קל וחומר כאשר מדובר בחובות כלפי חברה עירונית.

בסיכום פסה"ד קבע בימ"ש כי אין בפי הנתבעים טענות הגנה של ממש, וכי טענתם אינה אלא הגנת בדים.

מסקנתו היתה כי החברה כשלה בניהול בית הקפה, והחל מדצמ' 2003 היא מתחמקת מתשלום חובות בתואנות שוא.

ב. האם יש לחייב הגנה?

פרטתי לעיל את האמור בפסה"ד, על מנת לבחון את טענות החייב בפני.

נראה כי טענות החייב במסגרת ההתנגדות להתראת פשיטת הרגל, אינן אלא חזרה על הטענות אשר הועלו על ידו במסגרת בקשת הרשות להגן, אשר נדחתה בפס"ד מפורט ומנומק.

פס"ד זה הינו פס"ד חלוט לענין סעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל, והעובדה כי הוגש עליו ערעור, אין בה כדי למנוע את משלוח ההתראה.

במסגרת החקירה שבפני הסתבר כי מתנהלים כנגד החייב 12 תיקי הוצל"פ, כפי שעולה ממש/1, שהיא בקשת החייב ליו"ר ההוצל"פ להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים, שכן אין לו יכולת לשלם את חובותיו.

החייב אכן הוכרז כחייב מוגבל באמצעים, כאשר סכום חובו העדכני הוא קרוב ל- 2 מליון ₪.

בסיכומיו חזר וטען ב"כ החייב כי די בעובדה שתלוי ערעור על פסה"ד כדי לקבל את הבקשה.

לא מדובר בפס"ד רגיל, לדבריו, אלא בפסיקתא שניתנה בבר"ל ולא התקיים דיון לגופו של ענין.

עוד ציין ב"כ החייב כי לחייב זכות לתבוע את המשיבה בסכום הגבוה מסכום החוב. מדובר לדבריו בנזקים רבים ואילו היה החייב מקבל רשות להתגונן, היתה מוגשת על ידו תביעה שכנגד בסכום של כ- 600,000 דולר.

ב"כ החייב חזר על טענת הבוררות.

עוד נטען כי מדובר באיש ציבור והליכי פשיטת הרגל יגרמו לו לנזק גדול, כאשר הפגיעה היא פגיעה בעקרון חופש הדמוקרטיה ובחופש העיסוק.

אין לחייב נכסים וההליך אינו יעיל.

ב"כ החייב הדגיש את הנושא הפוליטי ושב וטען כי החייב חושף פרשות שחיתות והמטרה היא "לסתום לו את הפה".

ב"כ המשיבה ציין כי ביצועו של פסה"ד לא עוכב, ועצם הגשת הערעור אינה מהווה בסיס להתנגדות.

טענות הקיזוז נדחו שכן הן לא היו מפורטות, ואין כל חוסר תום לב בניסיון לגבות חוב בתיק ההוצל"פ העומד על סכום של למעלה מ- 700,000 ₪.

אין גם מקום לטענה של חוסר תום לב מפי מי שמדגיש את מעמדו כאיש ציבור, כלפי המשיבה אשר עומד לזכותה פס"ד שאינו משולם.

טענות המשיבה מקובלות עלי לחלוטין.

החייב לא טען למעשה כי אינו חייב את החוב כלפי המשיבה. טענותיו באשר לתביעה שכנגד אין בהן כדי להניח את דעת בימ"ש זה בדבר קיומה של תביעה, כפי שלא הניחו בדרך כלשהי את דעתו של בימ"ש שלום אשר דן בבקשת הרשות להגן. בימ"ש, לאחר שהחייב נחקר בפניו, קבע כי הטענות הן טענות בלתי מכומתות ובלתי מפורטות, וכי בסופו של דבר טענות החייב הן טענות בדים. אף בפני לא הועלתה כל טענה של ממש בדבר קיומה של תביעה שכנגד.

כמו כן, טענתו של החייב באשר להתנכלות פוליטית כלשהי אינה רלוונטית, שכן טענה מעין זו אינה מהווה הצדקה לאי תשלום חוב.

החייב לא הצביע על סיבה המצדיקה את טענתו כי אין המשיבה רשאית לגבות את החוב, ונראה כי הליכי ההוצל"פ במקרה הנוכחי אינם הליכים יעילים.

בכל מקרה, שאלת יעילותו של הליך פשיטת הרגל נתונה לשיקול דעתו של הזוכה.

יש לציין כי במסגרת הליכי הפש"ר נבדקים נכסיו של החייב. יתכן בהחלט כי קיימת נפקות מעשית של ממש להליכים אלה - אל מול ההליכים בהם ניתן לנקוט במסגרת הליכי ההוצל"פ.

עוד יש לציין כי סעיף 15 לפקודת פשיטת הרגל מתייחס לשלב של מתן צו כינוס ולא לשלב של עצם משלוח התראת פשיטת הרגל.

גם אם ניתן היה לומר כי בימ"ש רשאי לעשות שימוש באנלוגיה בהוראות סעיף 15 גם לשלב המקדמי של ההתראה – הרי שבמקרה שבפני לא מצאתי כל נימוק אשר יצדיק את עיכוב ההתראה שהוצאה על בסיס פסק דין מפורט ומנומק, כאשר ביצועו של פס"ד זה לא עוכב והעיכוב אף לא התבקש.

התוצאה היא כי דין הבקשה להידחות.

החייב ישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, כ"ו בטבת, תשס"ח (4 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

ד. קרת-מאיר, שופטת