ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין (..בנק הפועלים בע נגד בנימין רור )בתיק בנימין רור נגד ריפס יה :

1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בשא14638/06

בתיק עיקרי: א 1467/06

בפני:

כבוד הרשם אבי זמיר

תאריך:

27/03/2009

בעניין:

בנק הפועלים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

שלו

המבקש/הנתבע 2

נ ג ד

1 . בנימין רור

ע"י ב"כ עו"ד ברטנובסקי

2 . ריפס יהושע

ע"י ב"כ עו"ד ברנשטיין

המשיב/התובע

משיב פורמלי/הנתבע 1

החלטה

הנתבע 2 מבקש לסלק את התביעה על הסף מפאת התיישנות, שימוש לרעה בהליכי משפט ומניעות.

כללי

התביעה הוגשה ביום 10/4/06 כנגד הנתבע 2 וכנגד מר יהושע ריפס, הנתבע 1.

על פי כתב התביעה, בשנת 1973, או בסמוך לכך, ייסדו התובע והנתבע 1 שותפות בלתי רשומה לעסקי קדם הדפוס. בשנת 1978 ייסדו התובע והנתבע 1 את חברת פוטו אופסט קו אור (1978) בע"מ (להלן: "החברה") והחברה פתחה חשבון בנק עסקי בסניף של הנתבע 2 בגבעתיים. בהתאם לטופס התנאים הכלליים לפתיחת החשבון, היו זכויות החתימה בחשבון החברה נתונות לתובע ולנתבע 1 יחדיו, בצירוף חותמת החברה. שועבדו שני נכסים בגבעתיים, לטובת אשראי שניתן לחברה לפעילותה העסקית השוטפת.

מעבר לחשבון החברה, המשותף לתובע ולנתבע 1, נפתח גם חשבון פרטי שבעליו הם התובע והנתבע 1. התובע טען, כי מעת הקמת החברה הונהגה הפרדה מוחלטת בין תחומי האחריות של התובע והנתבע 1. הנתבע 1 היה ממונה על ניהול החברה, אדמניסטרציה, גביה ופעילות בנקאית והתובע היה ממונה על הצד המקצועי בחברה, ובטח בפעילותו של הנתבע 1.

לטענת התובע, בשלב מסויים, בשנת 2001, הנתבע 1 פנה אליו והודיע שמצבה של החברה חמור, והנתבע 2 אינו מאפשר מתן הלוואות נוספות. לאחר מכן, נערכה פגישה מסויימת במהלכה הודיע מר פיפקו, נציג מטעם הנתבע 2, שהתובע אינו חתום על מסמכי ההלוואות השונות שניתנו לחברה, ובכוונתו לעצור את פעילות החברה אלא אם כן ייפרשו ההלוואות הקיימות, והנתבע 1 והתובע יחתמו על הלוואה חדשה. התובע חתם על הלוואות חדשות, מתוך אמון מלא במצג השווא לפיו מדובר בפרישת הלוואות הקיימות מחדש, ולא במתן הלוואה חדשה. בנוסף, לטענתו, זוייפו חתימות אחרות הנחזות להיות חתימותיו של התובע, על גבי מסמכים רבים נוספים.

בהדרגה, התברר לתובע שהנתבע 1 נוטל לעצמו כספים מחשבון החברה וחותם על הסכמים עם הנתבע 2 על דעת עצמו תוך הותרת חשבון הבנק של החברה ביתרות חובה עצומות והתחייבויות פיננסיות שאינן לתועלתה. הנתבע 2 שיתף פעולה עם הנתבע 1 בפעולות אלה, והתעלם מכך שהן אינן מתיישבות עם הוראות זכות החתימה בחשבון. התובע טען, כי עם התפזרות הערפל מעל מעשי הנתבעים, הוא הגיש בקשה לפירוק החברה (ביום 29/10/01), וצו פירוק לחברה ניתן ביום 30/4/02. התובע טען, כי החברה חבה לנתבע 2 סכום שאינו לגמרי ברור, וגם לשיטת הנתבע 2 אינו אחיד (בערך 3,000,000 ₪ ).

התובע טען, כי הנתבע 1 משך כספים מחשבונותיהם המשותפים (חשבון החברה והחשבון הפרטי) ונטל הלוואות בשרשור, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של התובע (כלומר, לשיטתו, אין המדובר בפרישת הלוואות, אלא בהלוואות שניטלו בשרשור).

בסעיף 57 לכתב התביעה מפורטות העברות כספים שונות מחשבון החברה לחשבונו של הנתבע 1 או על פי הוראתו, ללא חתימת התובע או תוך זיוף חתימתו. מפירוט הדברים עולה, כי העברות בוצעו בין השנים 1995-2001, ומרביתן בשנים 1995- 1996.

התובע ציין, כי הנתבע 2 הגיש תביעה כנגד התובע והנתבע 1 בגין יתרת חוב בחשבון השותפים, לבית משפט השלום בראשל"צ. התובע הגיש בקשת רשות להתגונן, שהתקבלה חלקית, בכל הנוגע לטענתו בדבר התניית שירות בשירות.

בנוסף, התנהל כנגד התובע הליך פלילי מטעם רשויות המס.

התובע עתר לחייב את הנתבעים בתשלום סכום של 3,000,000 ₪ (לצרכי אגרה), בגין סך הנזקים שנגרמו לו (8,129,885 ₪ ).

יש לציין, כי הנתבע 1 הגיש כנגד התובע תביעה שכנגד בגין התנהלות התובע, שעל פי הנטען, פעל בניגוד לטובת החברה ופעל להברחת נכסיה, וזאת לצורך הקמת עסק מתחרה. הנתבע 1 עתר לחייב את התובע בגין הפסדי שכר עתידיים, הפסד רווחים עתידיים בחברה, הפסד פיצויים עתידיים מהחברה ורכיבים נוספים, וזאת בסך 1,000,000 ₪.

במסגרת הבקשה והסיכומים, טוען הנתבע 2 כי התובע היה מודע לביצוען של הפעולות הבנקאיות נשוא התביעה, כבר באוקטובר 1996, ולכל המאוחר בינואר 1997. בסעיף 11.3 לבקשה לסילוק על הסף מדגים הנתבע 2 טענתו, על רקע מועדי ההעברות הכספיות המפורטות בתביעה. במסגרת הסיכומים, טוען הנתבע 2 כי התובע נמנע מלפרט את מועדי הגילוי, ומציג חמש גירסאות שונות של התובע, שהוצגו בכתב התביעה, בתגובה לבקשה ובחקירתו הנגדית, לגבי מועדי גילוי שונים. לשיטת הנתבע 2, גירסאות אלה אינן קוהרנטיות אחת לשנייה. לטענת הנתבע 2, הגירסאות הסותרות שהוצגו, מעידות על כך שהעובדות המגבשות את עילת התביעה לא נעלמו מעיניו של התובע, וגם אם כן, הרי שהתובע היה יכול למנוע את היעלמותן בזהירות סבירה, ומכאן כי לא חל בענייננו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").

הנתבע 2 טוען בנוסף, כי יש לייחס לתובע ידיעה ממשית או מיוחסת לגבי העובדות הנטענות בתביעה, שכן התובע אישר שעיין מפעם לפעם בתדפיסי חשבון הבנק של החברה.

טענה נוספת של הנתבע 2 היא, שטענותיו העובדתיות של התובע נדונו ונדחו במסגרת ההחלטה בבקשת רשות להתגונן, ובמסגרת הערעור, שהגיש התובע, ונדחה גם הוא. לפיכך, לשיטתו, העלאת הטענות בשנית, במסגרת ההליך הנוכחי, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט (הנתבע 2 חוזר על טענה זו במסגרת הסיכומים, על דרך ההפנייה לבקשה לסילוק על הסף, ובניגוד לטענת התובע בסיכומיו, איני סבור כי יש בכך פסול).

בסיכומי התגובה, טוען התובע, כי כל אחד מהמועדים השונים מתייחס לפעילות בנקאית נפרדת, שבוצעה ללא ידיעתו, כך שבניגוד לנטען, לא קיים חוסר אחידות בין המועדים השונים. מעבר לכך, טוען התובע, כי הנתבעים פעלו תוך תרמית והונאה כלפיו, ולכן חל בענייננו סעיף 7 לחוק ההתיישנות. בנוסף, לשיטתו, העובדות הרלוונטיות נעלמו ממנו מפאת סיבות שלא היו תלויות בו ואף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, ולכן חל בענייננו גם סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתו, גם אם קיבל מעת לעת דוחות בנק ועיין בהם, הרי שעדיין לא ניתן לייחס לו ידיעה כלשהי המונעת את בירור טענותיו.

לטענת התובע, טענותיו במסגרת בקשת הרשות להתגונן שהוגשה בבית משפט השלום בראשל"צ, נסבו על פעולותיהם הנטענות של הנתבעים בחשבון המשותף שהיה לתובע ולנתבע 1, שהוא נפרד מחשבון החברה. לטענתו, ההחלטות שניתנו במסגרת אותו הליך, כלל לא נדונו עובדתית, ולא נשללה נכונותן, כך שלא נוצר השתק כלשהו, והתביעה הנוכחית אינה בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט (מה גם שלשיטתו מדובר בטענת הגנה שאינה מצדיקה סילוק על הסף).

במסגרת סיכומי התשובה, מתייחס הנתבע 2 לגירסתו של התובע בסיכומיו, וטוען כי יש לייחס לתובע, לכל הפחות, ידיעה קונסטרוקטיבית לגבי הפעולות שבוצעו בחשבון החברה.

אציין, כי במקביל לסיכומי התגובה, הגיש התובע בקשה לצירוף שני מסמכים לסיכומים- מכתב מיום 10/3/05 מטעם ב"כ הנתבע 2 , המופנה לב"כ התובע, ומפנה את הנתבע 2 לקבלת ארגזי המסמכים המצויים בחזקת הנתבע 2 ואישור מיום 21/3/05 (כפי הנראה, גם מטעם הנתבע 2) המאשר תשלום סכום של 5044 ₪ על ידי התובע. הנתבע 2 התנגד לבקשה זו במסגרת סיכומי התשובה. מעיון בטיעוני הצדדים, איני סבור שקיים צורך ענייני במסמכים האמורים, לאור תוצאה הדברים הראויה, לטעמי, בנסיבות העניין.

סוגיית ההתיישנות

כידוע, באופן רגיל, עילת התביעה מתגבשת במועד שבו קיים לראשונה "כח תביעה" בידיו של התובע, ויש להראות, כי אילו הגיש התובע את תביעתו באותו מועד, והיה מוכיח את הטענות העובדתיות המהותיות המפורטות בה, הוא עשוי היה לזכות בסעדים הנתבעים. אין למנות את תקופת ההתיישנות קודם למועד זה, כאשר טרם התגבשה עילת התביעה והפוטנציאל שלה אצל התובע (ע"א 9382/02 בולוס ובניו- חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (10/6/08); ת"א (מחוזי י-ם) 7058/05 דווקא בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (27/10/08)).

מתוך עיקרון כללי זה נובעים שני חריגים קונקרטיים יותר, הרלוונטיים במקרים שבהם נעלמו מהתובע העובדות הרלוונטיות לתביעה, מסיבות שאינן בשליטתו, ומעוגנים בסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע- "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע- "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

תחולתם של שני סעיפים אלה אינה סימולטנית, כך שלא ניתן להיבנות משניהם גם יחד (ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטרס נ' בנק יפת בע"מ (13/12/98); ע"א 9800/01, ע"א 836/02 , רע"א 1473/03 שאוליאן נ' אפרמיאן (25/3/03)).

בענייננו, הגם שהדבר לא נטען במפורש, נראה שהתביעה נשענת על טענת קיומה של תרמית והונאה מצד הנתבעים כלפי התובע (לאור הטענות בדבר נטילת הלוואות ומשיכת כספים שלא כדין וללא יידוע התובע), ולכן, לטעמי, הסעיף הרלוונטי והמתאים מבין השניים, הוא סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

ברע"א 1473/03 האמור נקבע כי ידיעה ממשית היא ידיעה הניתנת להוכחה ראייתית בבית המשפט, שכן סעיף 7 האמור נועד "לחסן" מפני התיישנות את תביעתו של נשוא התרמית, כל עוד לא היתה לו ידיעה ממשית לגביה, הניתנת להוכחה (ראו גם ה"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 1017/04 גלברט נ' בנק ירושלים לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ ואח' (2/8/07); בש"א (מחוזי תל אביב-יפו) 19939/04 גולד ואח' נ' מדינת ישראל (30/7/06)).

מעבר לכך, קיימים שני תנאים טרמינולוגיים במהותם, לצורך החלת סעיף 7 לחוק ההתיישנות-

(א) נדרשת התייחסות מפורטת לטענת התרמית בכתב התביעה. בהקשר זה נקבע בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) ברנשטיין נ' אגודה שיתופית בית יצחק- שער חפר (5/10/06)-

"...תרמית עשויה, בנסיבות מתאימות, להביא לדחיית תחילתו של מרוץ ההתיישנות...כן לא מן הנמנע כי, במקרים מיוחדים וחריגים, יהיה בה אף כדי להצדיק לפטור תובע כליל מעולו של דין ההתיישנות...אך קודם שיידרש בית-המשפט לשקול אפשרויות אלו במקרה נתון, מוטל על התובע להציג לפניו תשתית עובדתית המבססת, ברמה הלכאורית, את טענת התרמית. לעניין זה אין די בטענות כלליות וסתמיות. כך מתחייב גם מהוראת תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה "כל מקום שבעל דין טוען טענת מצג-שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת, ... יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכץב הטענות" (ראו בנוסף ת"א (תל אביב-יפו) 2015/01 ברנשטיין נ' אגודה שיתופית בית יצחק-שער חפר (5/10/06)).

(ב) על התובע לפרט בכתב התביעה את המועד המדוייק שבו נודע לו דבר התרמית או ההונאה (ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן (18/2/94); ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3286/98 לחמן נ' הררי (23/12/07)).

בענייננו, התרשמותי היא שהמעשים המיוחסים לנתבעים, בהתאם לתיאור שבכתב התביעה, אכן נושאים אופי תרמיתי, ומבחינה מהותית זו, קיים מקום נרחב להחלת סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

טענת התרמית לא נטענה במפורש בתביעה, וקיומה הלכאורי נלמד מאופן תיאור הדברים, ומאופי הטענות העובדתיות המיוחסות לנתבעים. בנוסף, אני שותף לעמדת הנתבע 2 בדבר העדרה של אחידות ממשית בין המועדים השונים הנטענים, המיוחסים למעשי התרמית השונים.

בסעיף 14 לתצהיר שצורף לתגובה לבקשה, טען התובע במפורש- "כתב התביעה עצמו מתאר את מועדי ההעברות שבוצעו ולא את מועד גילויים על ידי", ואכן, כתב התביעה כולל פירוט די נרחב של המועדים שבהם התבצעו העברות הכספים הפסולות וניטלו ההלוואות השונות שלא כדין, ולעומת זאת, ההתייחסות למועדים שבהם נודע לתובע על ביצוע הפעולות הבנקאיות נשוא התביעה, היא פחות ברורה, ומותירה רושם מעורפל לגבי עמדתו בעניין.

מכאן נובעות חמש הגירסאות הלכאורה-סותרות, המובעות בסיכומי הנתבע 2, לגבי המועדים שבהם התגלו העובדות.

כאמור, לשיטת התובע, לא קיימת סתירה כלשהי בין מועדי הגילוי השונים הנטענים, אלא כל אחד מהם מיוחס לפעולה בנקאית אחרת. לשיטת התובע, הגילוי העובדתי בשנים 1996 ו-1997 כלל אינו מיוחס לפעולות נשוא התביעה; מרבית רכיבי עילת התביעה נודעו לו בשנת 2005, עת שהנתבע 2 מסר לו מסמכים רלוונטיים שונים, שנותרו עלומים מפני התובע, ומיעוטם, הנסבים על שתי העברות כספים נוספות, נודעו לו בחודש יוני 2001.

בשלב המקדמי הנוכחי, לא ניתן לשלול את עמדת התובע בעניין מועדי הגילוי, אך באותה מידה, לא ניתן לאמצה כפי שהיא, ללא בירור עובדתי, בהמשך ההליך.

בנוסף, וללא קשר לתוצאת הדברים הראויה בסופו של דבר, קשה להתעלם מהעירפול המאפיין, כאמור, את כתב התביעה, בכל הנוגע למועדי הגילוי, ואת חוסר האחידות המאפיין את דברי התובע בחקירתו הנגדית (עמ' 2-4 לפרוטוקול), באשר לסוגייה זו, ושלטעמי, לא ניתן לו הסבר של ממש בטיעוניו.

לשיטת הנתבע 2, אין מקום להארכת תקופת ההתיישנות בענייננו, שכן התובע היה מודע או לכל הפחות, אמור היה להיות מודע לנעשה בחברה ובחשבונות הבנק שלה.

לטענתו, התובע הוא איש עסקים, בעל מניות ומנהל בחברה, ועל שמו רשומים חמישה חשבונות בנק, שהוא קיבל דיווח לגבי הנעשה בהם מאת הנתבע 2.

הטענה בדבר חשבונות הבנק השונים הרשומים על שם התובע, לא אושרה במלואה בחקירתו הנגדית (עמ' 1-2 לפרוטוקול); התובע טען במפורש כי הנתבע 1 הוא שניהל את חשבונות הבנק ובכל מקרה, לטעמי, הקשר האפשרי בין כמות חשבונות הבנק הרשומים על שם התובע לבין מודעותו לפעולות נשוא התביעה, הוא עקיף למדי.

במהלך החקירה הנגדית, הופנה התובע לנאמר בסעיף 19 לתצהירו (שצורף לתגובה), בו טען- "לא קיבלתי את דוחות הבנק, ככל שנשלחו, לידי, וככל שהבטתי בהם אין בכך על מנת לייחס לי ידיעה כלשהי למעשים המקימים את עילת התביעה".

בהקשר זה, נאמרו הדברים הבאים-

"ש: מפנה לסעיף 19 לתצהירך. או שקיבלת ולא עיינת או שלא קיבלת ואז ממילא לא יכולת לעיין. האם קיבלת או לא?

ת: שותפי ריפס נתן הוראה לבנק שכל המסמכים ביקש לא לשלוח, אלא להשאיר בתיבת הדואר של החברה והוא אמר זאת גם בבית המשפט בראשל"צ.

...

ש: אתה רוצה לומר שבכל השנים בהן פעלה החברה לא עיינת לדקה אחת במסמכי החשבון?

ת: אני הסתכלתי מפעם לפעם, אבל ידעתי שיש שיקים חתומים על ידי שריפס יכול להשתמש בהם כתשלום לספקים, אבל כל מה שראיתי אח"כ לא נעשה דרך שיקים".

(עמ' 3-4 לפרוטוקול).

מייד לאחר מכן, הופנה התובע להעברה בנקאית מסוימת שהתגלתה בחודש ינואר 1997 והפנייה אל גורמים מטעם הנתבע 2 בעקבות כך.

בהקשר דברים זה, השיב התובע-

"ת: ראיתי שנעשו פעולות העברת כספים מסוימת וביקשתי ממר פיפקו הבהרה, לאחר ששוחחתי עם ריפס, ופיפקו אמר לי שהוא סגר את הכל עם ריפס ולכן הוא לא מעוניין לשוחח איתי.

ש: ומה עשית כשפקיד הבנק עונה לך כך?

ת: כשאדם חוזר אחרי התקף לב ויש לו רק חשד ולא הוכחה...במשך תקופה חששתי שלא אקום בבוקר אם אתעצבן.

ש: ושנה לאחר מכן מדוע לא פנית?

ת: כי היו גם דברים אחרים".

(עמ' 4 לפרוטוקול).

אני מסכים עם הנתבע 2 בכך שבאופן רגיל, יש להניח שבעל חשבון בנק (פרטי או של חברה שבבעלותו) מעיין בתדפיסי חשבון הבנק המועברים אליו, באופן המגבש ידיעה פוטנציאלית לגבי פעולות בנקאיות שונות המתבצעות בחשבון. לפיכך, ניתן אולי לייחס לתובע מודעות פוטנציאלית לגבי העברות הכספים וההלואות המפורטות בתביעה, אך באותה מידה, ניתן אולי גם לאמץ את עמדת התובע, לפיה לאור חלוקת התפקידים שנהגה בחברה (במסגרתה הנתבע 1 הוא שהיה מופקד על ענייניה הפיננסיים), לא ניתן לייחס לו מודעות מעין זו.

לכך מתווספת מסקנתי לפיה, כאמור, לא ניתן כעת להכריע לגבי מועד או מועדי הגילוי של הפעולות הבנקאיות נשוא התביעה, או חלקן.

מכאן נובע, שלמעשה, לא ניתן לשלול את גירסתו העובדתית של התובע לגבי פרקי הזמן הרלוונטיים לעניין תקופת ההתיישנות, ולטעמי, זהו סוג הדברים שראוי לדון בו בשלב עתידי של ההליך (ראו והשוו החלטתו של כב' השופט חנן מלצר ברע"א 5270/08 סונול ישראל בע"מ נ' סאפד דיבלופנטס לימטיד (19/11/08)).

בהתאם לכך, ובדיוק מאותה סיבה, אין הצדקה לסלק את התביעה על הסף מפאת טענת הנתבע 2 בדבר "שתיקתו" של התובע תוך ידיעה ממשית או מיוחסת לגבי הפעולות הבנקאיות שבוצעו, שכן מודעות התובע, הממשית או הפוטנציאלית, טעונה בירור בהמשך הדרך, ולא ניתן להניח הנחות מקדמיות בהקשר זה.

אופן השלכת ההליך הקודם לענייננו

כאמור, הנתבע 2 טוען כי ההחלטה שניתנה בבקשת הרשות להתגונן, והערעור שהוגש (ונדחה) לגביה, מגבשים מניעות כלפי התביעה הנוכחית, ומעידים על כך שהיא הוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.

התובע, לעומת זאת, טוען כי בקשת הרשות להתגונן שהגיש בהליך הקודם, ותביעתו הנוכחית, נסבים על פעולות בנקאיות שונות- התביעה הנוכחית נסבה על פעולות בנקאיות שבוצעו בחשבון החברה בעוד שבקשת הרשות להתגונן נסבה על פעולות שבוצעו בחשבון הפרטי המשותף.

בפסק דין שניתן לאחרונה ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8/3/09) הוכרה אפשרות התגבשותו של מעשה בית דין מכח החלטה בבקשת רשות להתגונן, והוצע גם לבחון את הדברים מההיבט של מניעות (כלומר, בעל דין מנוע להעלות טענות אשר לא הועלו במסגרת הליך משפטי קודם בין בעלי הדין).

השאלה היא, האם הסוגיות שנדונו וההכרעות שניתנו בהליך הקודם חופפות לאלו שביסוד ההליך הנוכחי. לשם כך, קיימת חשיבות לבחינת ההחלטות שניתנו בהליך הקודם. בקשת הרשות להתגונן נדונה בהחלטתו מיום 9/2/04 של כב' הרשם (כתוארו אז) רפי ארניה, בה נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים-

"רור טוען אף שאינו חתום על מסמכי ההלוואה משנת 1996 או על בקשות להלוואות אחרות שנטלה החברה, וכי כלל לא ידע על שיטת "שרשור" ההלוואה לצורך הבטחת העמדת האשראי לחברה, אם כי אינו חולק על כך שחתם על הסכם ההלוואה הרביעית נשוא התובענה...הנה כי כן, ההלוואה הרביעית, נשוא תובענה זו, לא היתה חלק משיטת השרשור. היא היתה עצמאית לחלוטין וכספיה הועמדו בחשבון הפרטי. רור מודה בחתימתו על מסמכי ההלוואה הנ"ל. לפיכך, אין לטענה שרור לא חתם על מסמכי ההלוואות הקודמות, אם וככל שהיא נכונה, כל השפעה על העניין הנידון בפנינו. שכן, הלוואה זו לא היתה חלק "מהפרוצדורה" עליה מלין רור שלא ידע ולה לא הסכים. זאת ועוד: על חתימתו של רור חל הכלל שחזקה על אדם שיודע על מה הוא חותם. קל וחומר, כאשר מדובר באיש עסקים מסוגו של רור, שבמועד הרלוונטי של קבלת ההלוואה הרביעית כבר לא היה במיטת חוליו. לעניין זה ראה: ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק פ"ד מ"ד (1) 341". זאת אף זאת: לטעמי, טענת "לא הסכמתי" וטענת התניית שירות בשירות הינן טענות עובדתיות סותרו(ת) שאינן מתיישבות במהותן האחת עם השניה. אם רור לא ידע על ההלוואות (הראשונה, השניה והשלישית), כיצד הוא יכול בה בעת לטעון כי הלוואות אלה נכפו עליו? אשר על כן, דין טענתו זו של רור להידחות".

בפסק דינו מיום 20/9/04 של כב' הנשיא (כתוארו אז) יהודה פרגו, נדחו הערעורים שהוגשו על החלטת כב' הרשם ארניה, תוך שנקבע, בין היתר-

"ההלוואות השלישית והרביעית, נועדו לכיסוי יתרות החובה שנוצרה בעקבות שתי ההלוואות הראשונות שנלקחו והועברו לחשבון החברה. אין מחלוקת, כי ההלוואה הרביעית נותרה בחשבון הפרטי, על חשבון יתרות החובה בחשבון זה, אשר נוצרה עקב ההלוואות שנלקחו והחשבון הפרטי חוייב בהן".

ובהמשך-

"...מהחומר שהיה בפני כב' הרשם, ומחקירתו של "רור" בביהמ"ש עולה: כי "רור" היה שותף פעיל בפעולות החברה, לרבות הפעילות הפיננסית של החברה. "רור" עצמו מאשר כי עד מחצית שנת 2001 הוא חתם על שיקים של החברה, וכי בשנת 1996 פתח יחד עם "ריפס" את החשבון הפרטי. גם טענותיו: כי ההלוואות שנלקחו ונועדו להקטנת יתרת החובה בחשבון החברה ושימור קו האשראי, וכי מדובר בהתניית שירות בשירות- אינן מתיישבות עם טענתו כי לא היה שותף פעיל בחברה ו/או כי לא היה מעורה בניהול הפיננסי של החברה. קשה לי גם להאמין, כי "רור" לא ידע ולא עקב אחר הנעשה בחשבון הפרטי שלו ובחשבון החברה. נכון עשה גם כב' הרשם כאשר לא אפשר ל"רור" להתגונן בטענה שלא חתם על מסמכי ההלוואות. מהתצהיר, חקירתו בביהמ"ש וטענות ההגנה אותן הוא מעלה, ניתן ללמוד, כי הלוואות אלו היו על דעתו ובהסכמתו, על כן חתם על מסמכי ההלוואה, אם בעת לקיחת ההלוואה ואם מאוחר יותר, עת נדרש לכך. זאת ועוד; אם נכונה היתה טענתו, שההלוואות נלקחו שלא על דעתו ובהסכמתו, קשה לי להאמין, כי "רור" היה חותם על ההלוואה הרביעית (ועל כך אין מחלוקת), כשם שלא היה חותם- כטענתו בשנת 2001- על הלוואות קודמות אלו, ובכך מאשרר ההלוואות כולן. הלוואה רביעית זו, היא עילת התביעה הנדונה. ברי לי, כפי שהיה ברור גם לכב' הרשם, כי ההלוואות כולן, נלקחו על דעתו ובהסכמתו של "רור". כפועל יוצא, מאמץ אני את החלטת כב' הרשם אשר לא קיבל את הטענות האישיות של "רור" ודין הערעור- ע"א 112/04- להידחות".

לכאורה, מסקנות אלה עשויות להעיד על מודעות התובע לפעולות הבנקאיות שבוצעו בחשבונות הבנק (גם בחשבון החברה). לכך מתווספת טענת הנתבע 2 בדבר הודאת התובע, במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן, לגבי חתימתו על כל ההלוואות.

לפיכך, ייתכן שניתן לייחס לתובע מניעות מלטעון כל טענה בהקשר שנדון והוכרע בהליך הקודם.

מנגד, נראה שלפחות חלק מהפעולות הבנקאיות המתוארות בתביעה לא עמדו ביסוד בקשת הרשות להתגונן שהגיש התובע בהליך הקודם. מתקבל הרושם שההכרעות שניתנו במסגרת בקשת הרשות להתגונן נסבות בעיקר על ההלוואות שטיבן שנוי במחלוקת, בעוד שהתביעה הנוכחית נסבה, אולי בעיקר, על העברות בנקאיות שונות, המפורטות בסעיף 57 לכתב התביעה.

בנוסף, עמדתו העובדתית של התובע במסגרת בקשת הרשות להתגונן, אינה לגמרי ברורה כעת, ולכן גם טענת המניעות או שימוש לרעה בהליכי משפט, ראויה להתברר בהמשך הדרך. אבהיר, כי כשם שאין בכוונתי לחסום כעת את דרכו של התובע מבירור הפעולות הבנקאיות המתוארות בתביעה ומידת מודעותו והסכמתו להן, כך גם איני שולל את האפשרות לפיה נוצרה מניעות ואולי גם מעשה בית דין, מכח ההכרעות הקודמות.

מכל מקום, אציין, כי בסעיף 5 לסיכומיו, טוען התובע שהוגש ערעור על פסק דינו של כב' הנשיא פרגו, בפני בית המשפט המחוזי במחוז מרכז (ע"א 08-08-9485). לא ברור היכן עומד הליך הערעור, ומובן כי אופן ההכרעה בו רלוונטי לעניין שאלת התגבשותם של השתק, מניעות או שימוש לרעה בהליכי משפט, ככל שהנתבע 2 יעמוד על עמדתו בעניין.

בשלב זה, כאמור, לא ניתן להכריע בעניין.

לפיכך, הבקשה נדחית. הוצאותיה, בסך 20,000 ₪ + מע"מ – לפי תוצאת פסק הדין.

התובע יוכל להגיש, בתוך 30 יום, בקשה לתיקון כתב תביעה.

ניתנה היום ב' בניסן, תשס"ט (27 במרץ 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו