ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חברת דאר ישראל בע"מ נגד עיריית באר שבע :

1


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

עתמ000300/08

בפני:

כבוד השופטת ר. אבידע - ס. נשיא

20/02/2009

בעניין:

חברת דואר ישראל בע"מ

באמצעות ב"כ עו"ד י. מיוחס ועו"ד נ. טקל

העותרת

נגד

1. עיריית באר שבע

2. מנהל הארנונה בעיריית באר שבע

באמצעות ב"כ עו"ד ד. ליבוביץ

המשיבים

פסק דין

  1. ביום 21.5.08 הגישה העותרת את עתירתה כנגד החלטת המשיבים (להלן "העירייה" או "המשיבים") אשר התקבלה אצל העותרת ביום 30.3.08 בעניין תיקון שומות הארנונה של העותרת רטרואקטיבית לשנים 2002 – 2008. בעתירתה ביקשה העותרת כי ייקבע שתיקון השומה בוצע שלא כדין, שהעירייה אינה רשאית לתקן שומות במהלך שנת מס בתחולה רטרואקטיבית לשנים קודמות, ושהעירייה אינה רשאית לשנות את סיווג הנכס, שטחו, או אזור החיוב של הנכס מבלי שחל כל שינוי עובדתי בנכס או שינוי בדין, וכי אינה רשאית לעשות כן ללא מתן נימוקים.
  2. העותרת טוענת כי העירייה הגדילה את השומה השנתית מסכום של 722,011 ₪ לסכום של 936,346 ₪ והוציאה חיוב לשש שנים רטרואקטיבית, כך שבסה"כ החיוב הכולל הגיע לסכום של 2,036,532 ₪, מבלי שהיתה כל תשתית עובדתית אשר הצדיקה את הוצאת השומה נשוא העתירה. לטענת העותרת, ההסבר שנתנה העירייה להוצאת השומה נשוא העתירה היה כי "לאחרונה למדה העירייה לדעת כי הנכס שבנדון המוחזק על ידכם... אינו מחוייב כדין", אינו ברור. עוד טענה העותרת כי "המשיבים לא ביססו את החלטתם על עובדות וראיות נכונות ומוצדקות ועל תשתית עובדתית ראויה ורלבנטית כפי שנדרש מכל גוף מינהלי" (סעיף 23 לעתירה).
  3. העותרת תקפה את חוקיות החיוב מנימוקים שונים – חלקם עובדתיים וחלקם משפטיים, כאשר הנימוקים המשפטיים מבוססים על העובדות להן טוענת העותרת. לטענת העותרת "מדובר בשיטה חדשה של העירייה לחשב את שטח הנכסים; אין מדובר בנכס שקיומו או גודלו לא היו ידועים לעירייה או שהיא טעתה לגבי גודלם האמיתי; אין מדובר בטעות טכנית" (סעיף 106). כן נטען כי לא חל כל שינוי עובדתי בנכס "הרי ששינוי השטחים והגדלתם נבע משינוי בשיטת המדידה" (סעיף 113). לטענת העותרת "ביטלה העירייה את הסיווג של מחסנים שבו סווגו חלק מחלקי הנכס בעבר" (סעיף 116).
  4. העותרת אף העלתה "טענות לגוף השומה" בהן כי היא מחויבת שלא כדין, בגין שטח המהווה שטח מעבר ציבורי הפתוח לכל אדם, וכי הכניסה המקורה אינה מהווה "בניין" אלא "רחוב". עוד טענה העותרת לגבי אותו שטח ציבורי כי אינה מחזיקה בו, ואף בשל כך אין להשית עליה ארנונה בשל אותו שטח. טענות עובדתיות נוספות שהועלו ע"י העותרת מתייחסות למבנה פח בנכס, לחדרים שלטענתה יש לסווגם כמחסנים, וכן לסיווג שטח בנכס כקרקע תפוסה ואף חיובה בשטחים המוחזקים ע"י חברת בזק.
  5. לטענת העירייה בין השנים 2002- 2007 "הוסיפה הדואר ובנתה ו/או הציבה מבנים שונים וסככות – כל זאת מבלי שידעה את העירייה על הבניה הנוספת ולמיטב הידיעה בלא שקיבלה היתר בניה כדין!! סך כל השטחים המובנים אשר הוסיפה העותרת ובנתה ללא היתר עומד על כ- 777 מ"ר". העירייה טענה כי כשנודע לה המצב העובדתי, היינו כי היקף הבנייה בנכס הגיע לכ- 660 מ"ר והעובדה כי העותרת תפסה קרקע והחלה להשתמש בה, כך שסה"כ הוסיפה לנכס, כאמור, תוספת של כ- 777 מ"ר המחויבים בארנונה, הוציאה את השומה המתוקנת ביום 25.2.08, בגין שטחים אשר עבורם העירייה לא גבתה, בשל חוסר ידיעה, ארנונה במשך שנים. בתשובתה התייחסה העירייה אף לטענות העותרת בדבר הכניסה המקורה, כאשר לטענתה מדובר בשטח אשר חייב בתשלום ארנונה בהיותו חלק בלתי נפרד ממבנה העותרת. השטח המקורה, לטענת העירייה, הינו בגודל של כ- 396 מ"ר, כך שבנוסף לאמור בנתה העירייה עוד כ- 264 מ"ר לגביהם לא התייחסה כלל בעתירה.
  6. לטענת העותרת, לנוכח העובדות להן היא טוענת, היינו כי העותרת הוסיפה ובנתה על הנכס מבנים מבלי שידעה את העירייה על כך, מתקיימים התנאים בהם, על פי הפסיקה, רשאית היתה העירייה להוציא שומה רטרואקטיבית, על כל המשתמע מכך, היינו כולל החיוב בריבית והצמדה. העירייה דחתה הטענה כאילו החיוב שהוצא לעותרת מנוגד לחוקי ההקפאה, שכן, לטענתה, המדובר בתיקון טעות המותר על פי הפסיקה.
  7. ביום 15.9.08 טען ב"כ המשיבים כי עולות בעתירה שאלות עובדתיות רבות אשר דינן להתברר בועדת הערר, וכי רק לאחר הנחת התשתית העובדתית ניתן יהיה לבוא ולבחון טענות העותרת בדבר החיוב הרטרואקטיבי כמו גם טענות אחרות שהעלתה בדבר חוקיות החיוב. ב"כ המשיבים אף טען כי מאחר והמשיבים סבורים "שיהיה זה נכון שהעתירה תידחה ונתחיל קודם בפני ועדת הערר... שתשמרנה לעותרת כל הטענות שהועלו על ידה בעתירה והיא תוכל להעלות אותן בערעור מינהלי או בעתירה מינהלית, לפי מה שייגזר מהחלטת ועדת הערר". העותרת התנגדה להצעה כי עתירתה תמחק תוך שמירת הזכויות להעלות את כל הטענות שהעלתה לאחר החלטת ועדת הערר, ולפיכך, הצדדים הגישו סיכומיהם לגבי טענת המשיבים בדבר היות העתירה עתירה מוקדמת.
  8. נקבע בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976, (להלן: "חוק הערר"), כי:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו-269 לפקודת העיריות.


(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).
(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

הטענות העובדתיות המועלות בעתירה הן בגדר סמכותה של ועדת הערר. כאמור, הצדדים חלוקים באשר לשאלת גודל הנכס וסיווגו. שאלות אלו, שהן שאלות עובדתיות, הן מהותיות לצורך בירור השאלות המשפטיות שהועלו ע"י העותרת.

  1. כאמור, הודעת החיוב ששלחה העירייה לעותרת מתייחסת אף לשנים קודמות. בעניין זה, נקבעה הלכה עליה חזרו בתי המשפט, ואשר לפיה "ידנו תהא קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי" ע"א 975/97 המועצה המקומית עלבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433, 451. וכן ראו הדברים שנאמרו בע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה נ' עיריית טירת הכרמל פ"ד נו(2), 773, 784 ".. רשות מקומית השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט. עם השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נוגעת גם לשאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן ואם הטעות נגרמה בשל הטעייה מצד האזרח. לדעתי, ככלל רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי. עיון בפסיקה מלמד כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ואין איסור גורף חל על תיקון למפרע של חיובי ארנונה". מקרים בהם בית המשפט איפשר חיוב רטרואקטיבי – כאשר כאמור, ידו "קפוצה" היו כאלה בהם הנישום פעל שלא בתום לב כלפי הרשות (לדוגמא: ע"א 1014/04 (נצרת) נעמה אברהים נסייר נ' עיריית נצרת עילית תק-מח 2004(4), 3341 , 3344 (2004), וכן עת"מ 1603/06 (תל אביב) אולמי דולפין בע"מ נ' עיריית רמלה תק-מח 2007(1), 1991, 1992 (2007).
  2. העותרת הגישה השגה למשיב 2 בה הועלו על ידה הטענות שהעלתה בעתירה, כפי שניתן ללמוד מתשובת המשיב 2 להשגה, שניתנה ביום 30.11.08. לצורך הכרעה בטענות המשפטיות שהועלו ע"י העותרת, היינו חוקיותו של החיוב הרטרואקטיבי, כולל החיוב בריבית והפרשי הצמדה, ואף לגבי הטענה של חריגה מחוקי ההקפאה, יש צורך בקביעת עובדות, בין היתר, האם אכן נעשו שינויים בנכס ומתי, גודל השטחים שנטען כי הוספו לנכס וסיווגם. השאלות שבעובדה הן בסמכותה של ועדת הערר. אמנם, אף לבית המשפט הסמכות להחליט באותן סוגיות עובדתיות, אך ראוי להזכיר בעניין זה, את שנאמר ברע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ ואח' נ' עיריית הרצליה ,תק'-על' 2006 (2) 1975, 1980 "...הפסיקה הכירה בכך שייתכנו מקרים חריגים בהם "עשויה להיות הצדקה לפתוח את שערי בית המשפט בפני האזרח המתדיין כנגד הרשות גם מקום שגוף הערר מוסמך לדון ולהכריע במחלוקת"....מדובר במקרים בהם "מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת אשר הדעת נותנת כי ההכרעה בהם תינתן לערכאה השיפוטית כבר בשלב הבירור הראשוני...". בענייננו, המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, ואשר הועלו במסגרת העתירה, אינן כאלו המצדיקות פניה לבית המשפט כאינסטנציה ראשונה, אין המדובר ב"שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת", לכן, מן הראוי, כי ההכרעה לגבי אותם עניינים תעשה ע"י ועדת הערר.

ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ פ"ד נד(4) עמ' 481 (להלן: "הלכת יזום") דן בית המשפט בפעילותם של גופי הערר השונים. אמנם, ששם הדיון לא התייחס לועדת ערר לפי חוק הערר, ואולם הדברים שנאמרו שם יפים אף לענייננו.

"התכליות הבסיסיות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר השונים מבטאות מגמה כוללת לייחד את הדיון הראשוני במחלוקות בין האזרח לרשות במסגרתם, ולהוציא מחלוקות אלה בשלבן הראשון מתחום השיפוט של בתי המשפט הרגילים.
לתכליות אלה תוצאות פרשניות בתחומים הבאים:

(1) סמכות גופי הערר לדון בענינים שהחוק הפקיד בידם הוכרה כמצדיקה בדרך כלל הימנעות בתי המשפט מלדון באותם ענינים, בבחינת קיומו של סעד חילופי.
(2) ניתן לאתר מגמה פרשנית רחבה של סמכויות גופי הערר כפי שהוגדרו בחוקים המקימים אותם.

(3) הוכרה זכותו של גוף-ערר לדון ולבחון את שאלת קיום סמכותו הוא, אף בלא אמירה מפורשת על כך בחוק המיוחד.

נבחן ענינים אלה לפרטיהם:

(1) קיום סמכותם של גופי הערר הוכרה כמצדיקה הימנעות בתי המשפט מלדון באופן ראשוני בשאלות הנתונות לסמכותם של אותם גופים בין אם מדובר בבית המשפט הגבוה לצדק ובין בבית משפט רגיל....". (שם עמ' 491).

ובהמשך:

"וכך, מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה (ראה לענין זה גישת השופט אור בפרשת דשנים וחמרים כימיים בע"מ, שם, עמ' 825). על רקע תפיסה זו, דחה בית המשפט הגבוה לצדק לא אחת עתירות שונות בעניינים בהם נמצא לעותר סעד חילופי בדרך של השגה וערר (השווה בג"ץ 5199/92 כרים חסן נ' שר הפנים, תק-על 4) 92) עמ' 254; ע"א 5404/97 רוט נ' עירית הרצליה מיום 9/3/98). ראוי לציין, עם זאת, כי נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר והוא כאשר מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת..... ברי, כי היזקקות בתי המשפט להכרעה בענין כזה חורגת מדרך השגרה ושמורה למקרים חריגים בלבד, ובכפוף לסייג זה אין לערב את בתי המשפט בהכרעות ראשוניות במחלוקות הנתונות להשגה וערר, אלא על דרך הבקורת הערעורית או במסגרת עתירה לבג"צ שעניינן העמדת החלטתו של גוף הערר במבחן הביקורת השיפוטית" (שם עמ' 492, 493).

באותו עניין, קיבל בית המשפט את הערעור, והורה על קיום דיון בשאלות שהועלו ע"י הצדדים, ע"י גופי הערר שהוקמו מכוח החוקים שעל פיהם הוצאו החיובים. כבוד הנשיא ברק אשר הצטרף לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'ה, מתוכו הובאו הציטוטים לעיל, הוסיף "....שלישית, שאלה יפה היא, אם סמכותה של ועדת הערר היא ייחודית. האין לומר, כי סמכותה של ועדת הערר מקבילה לסמכותו של בית המשפט האזרחי?

התשובה על שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר (ראו בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(793 (1; ע"א 697/93 עירית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 481 ,478). אין לנו צורך להכריע בכך בערעור שלפנינו.

אפילו אניח כי הסמכות היא מקבילה, מן הראוי הוא לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, ובגדר "הסעד החילופי", להכיר בסמכותה של ועדת הערר" (שם עמ' 492).

  1. לטענת העותרת דין בקשתם של המשיבים בדבר אי מיצוי הליכים להידחות, וזאת בהסתמך על האמור בעע"ם 5640/04 מקורות חברת בע"מ נ' מועצה איזורית לכיש ואח'. באותו עניין הודיעו המשיבים למערערת על כוונתם להשתחרר מהסכם שהיה ביניהם בעניין סיווג לצרכי ארנונה של מקרקעין המוחזקים ע"י המערערת. בעקבות הודעת המשיבים על כוונתם להשתחרר מההסכם בין הצדדים, הגישה המערערת עתירה לבית המשפט, בה טענה כי המשיבים אינם רשאים להשתחרר מההסכם בין הצדדים. כן, טענה המערערת כי שומת הארנונה שהוצאה ע"י המשיבים נוגדת את הוראות תקנה 4(א) לתקנות הסדרים במשק (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס – 2000, תקנה האוסרת על שינוי בסיווג הנכס המשפיע על סכום הארנונה אם לא חל בפועל שינוי בשימוש בנכס. בנוסף לעתירה הגישה המערערת השגה בפני מנהל הארנונה, ומשההשגה נדחתה הגישה ערר על פי חוק הערר. העתירה נמחקה בבית המשפט המחוזי מהטעם שעל המערערת למצות תחילה את הליכי ההשגה והערר. על החלטה זו ערערה המערערת. הערעור התקבל - נפסק, מפי כבוד השופט גרוניס, כי "... השאלה בה עלינו להכריע במקרה דנא הינה מהו המסלול הנכון שבו צריכה לילך המערערת, שעה שהיא מעלה טענותיה נגד חיובה בארנונה. לטעמי, התשובה לשאלה הניצבת בפנינו היא פשוטה בתכלית הפשטות. הטענות שמעלה המערערת בנוגע לשומת הארנונה שהוצאה לה אינן נמנות מהטענות אותן ניתן להעלות בהליך ההשגה המינהלי.... לפיכך, ברי כי המערערת צעדה במסלול הנכון, שעה שפנתה בעתירה לבית המשפט לעניינים מינהלים, ומשכך לא היה מקום למחוק על הסף את עתירתה".

כבוד השופט גרוניס הוסיף "השיטה שיצר החוק לעניין תקיפת חיוב בארנונה היא בעייתית. החייב בארנונה המעוניין לתקוף את חיובו הן בטענות שבאות בגדר סעיף 3(א) לחוק הערר והן בטענות שמחוצה לו מוצא עצמו נאלץ ללכת בשני מסלולים". ובהמשך "במקרה המסויים שבפנינו הועלתה הטענה כי הודעת הארנונה מנוגדת להסכם שנעשה בשנת 1999 ובעקבות זאת התעוררה השאלה בדבר כוחה של המועצה האיזורית להשתחרר מן ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. מדובר בסוגיות משפטיות שאינן פשוטות...". וכן, "המסקנה המתבקשת היא כי בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירה המינהלית שהמבקשת הניחה בפניו. הטענות שבעתירה אינן בסמכותו של מנהל הארנונה".

  1. כבוד השופט רובינשטיין, אשר הצטרף לאמור ע"י כבוד השופט גרוניס הוסיף "....ריבוי התיקים הבאים בפני בתי המשפט - לרבות בית משפט זה - בתחום הארנונה, וכמותם בעניינים אחרים שבהם מועלות השגות על החלטותיהם של גופים מינהליים הגובים כספים מן הציבור, אינו יכול שלא להציב סימן קריאה גדול בפני העוסקים בחקיקה. בענייננו התוצאה היא כי הדברים יישארו בחצריו של בית המשפט; זאת, מן הטעמים שהסביר חברי, ובנסיבות - כחריג למדיניות השיפוטית המדגישה כי יש למצות הליכים במערכות הערר וההשגה המינהליות בטרם ייפתחו שערי ביתהמשפט (ראו 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38 (השופט לוי)). והנה השנים נוקפות והתיקים אינם מתמעטים, ואדרבה, הם כמעיין המתגבר. יש מקום, בתיק זה כבאחרים, להתריע ולעורר להבהרת הסמכויות ולפישוט ההליכים בחקיקה, שכן בעלי הדין עומדים לעתים קרובות בצומת דרכים בתום לב; ובחירה שגויה גוררתם להוצאות, מפעילה גופים שיפוטיים ואחרים, ומסרבלת. יפה שעה אחת קודם". על דבריו אלו חזר כבוד השופט רובינשטיין אף בבר"ם 4991/04 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ, וכן בעע"ם 1860/06 ובר"ם 7774/06 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצת מקומית קרית טבעון ואח'.
  2. עוד הסתמכה העותרת על מה שנאמר בעע"ם 1860/06 וערעור שכנגד, ובר"ם 7774/06 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קרית טבעון. באותו עניין נקטה המערערת בשני הליכים במקביל, האחד עתירה מינהלית והשני פניה לועדת הערר. מפסק הדין עולה כי לצורך ההכרעה בעתירה המינהלית לא נזקק בית המשפט לעניינים שהובאו בפני ועדת הערר, וכי ההליכים התנהלו במקביל. בית המשפט העליון איחד הדיון בערעורים על פסקי הדין שניתנו בעתירה המינהלית ובערעור המינהלי.
  3. בענייננו, בשונה מהנסיבות בעע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה איזורית לכיש ואח', לצורך הכרעה בשאלות המשפטיות, שהן בסמכות בית המשפט, יש צורך בתשתית עובדתית. השאלות העובדתיות, עליהן יש להשיב לשם הנחת התשתית העובדתית, הינן בסמכות ועדת הערר, ולא נמצאו נסיבות המצדיקות דיון בבית המשפט באותן שאלות. גם אם, כפי שנפסק, לעיתים אין לנישום ברירה אלא לילך בשני המסלולים, זה של ועדת הערר, וזה של העתירה המינהלית, הרי שיש להימנע מכך ששתי הערכאות תדונה ותכרענה באותן סוגיות בעת ובעונה אחת. כל עוד המחוקק לא נתן דעתו לפניה, לה נתנו ביטוי כבוד השופט רובינשטיין ואחרים, מצווים אנו לחפש פתרון אשר ימנע פסיקה נוגדת של בית המשפט מחד לעומת ועדת הערר מאידך, או קיום דיונים שהם בסמכות ועדות הערר, בבתי המשפט, אך בשל כך שחלק מהטענות המועלות בעתירות הן בסמכות היחודית של בית המשפט.

במאמר מוסגר אעיר, כי הניסיון מלמד שבמקרים בהם הוסכם בין הצדדים, או הוחלט, כי תחילה תדונה השאלות הטעונות הכרעה בועדת הערר, ולאחר מכן, יעשה הבירור בית המשפט, בסופו של יום הסתיימו המחלוקות בין הצדדים עוד בטרם שבו לבית המשפט.

  1. גם אם היה מקום, כפי שאכן נהגה העותרת, לאור הפסיקה עליה הסתמכה בסיכומיה, כי תפנה לבית המשפט, לצד הפניה לועדת הערר – הרי שלנוכח ההסכמה שניתנה ע"י ב"כ המשיבים בדיון ביום 15.9.08, לפיה תשמרנה לעותרת כל הטענות שהועלו על ידה בעתירה, והיא תוכל לשוב ולהעלותן בערעור מינהלי או בעתירה מינהלית, אם תמצא לנכון לפנות פעם נוספת לבית המשפט, יש מקום למחיקת העתירה על מנת לאפשר מיצוי ההליכים בועדת הערר.

אוסיף, כי שקלתי את האפשרות להשהות את בירור העתירה, עד אשר ייקבעו העובדות בועדת הערר, ואזי בהסתמך על העובדות שייקבעו - להמשיך ולדון בעתירה, לגבי השאלות המשפטיות המתעוררות. אם בסופו של דבר דחיתי אפשרות זו הרי שזה משום שבהחלט ייתכן כי לאחר בירור העובדות, יהיה צורך בתיקון כתבי הטענות עד כי יהיו שונים בתכלית השינוי מאלה שהוגשו, כך שלמעשה יהיה מדובר בהגשת עתירה חדשה. לזאת יש להוסיף, כי אין לשלול את האפשרות, שבפועל התקיימה במקרים אחרים, כי הבירור בועדת הערר ייתר את הצורך בבירור המחלוקות המשפטיות שהן בסמכות בית משפט זה. לפיכך, כאמור, מצאתי כי במקום להמתין עם בירור העתירה עד לפסיקת ועדת הערר, ראוי למוחקה ולאפשר מיצוי ההליכים בועדת הערר.

  1. בסיכום טענותיה, הציעה העותרת כי "החיוב יבוטל מידית, על מנת שלא לגרום לעותרת נזק כלכלי כבד, ורק לאחר החלטת ועדת הערר יחליטו המשיבים האם יש מקום להוציא חיוב רטרואקטיבי". לטענת העותרת, טענה שלא פורטה, השארת המצב כפי שהוא פוגעת קשה בעותרת, ובמיוחד בתקציב שלה ובמאזניה. מבלי להביע דעה בעניין, אציין, את שנטען אף ע"י המשיבים, כי "סוגיית החיוב הרטרואקטיבי תלויה ונגררת אחר התשובה לשאלת השטח והסיווג ותהיה רלבנטית אך ורק אם יקבע ע"י ועדת הערר מהם השטח והסיווג הנכונים ותייתר לחלוטין אם תקבע ועדת הערר כי השטח ו/או הסיווג הקודם הוא נכון...." (הדגשים במקור), ובהמשך "... ייתכן כי לאור הממצאים העובדתיים אשר יתבררו בועדת הערר, יתכן ויהיה צורך לבחון את החיוב הרטרואקטיבי באופן של בחינת כל שנה בנפרד".
  2. אשר על כן, כדי למנוע הליכים מקבילים, ועל מנת לאפשר מיצוי ההליכים בועדת הערר כדי להניח התשתית העובדתית הנדרשת לשם הכרעה בשאלות המשפטיות, הנני מוחקת את העתירה. לעותרת נשמרת הזכות להעלות את כל הטענות שהועלו בעתירה לאחר פסיקת ועדת הערר.

בנסיבות אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ו בשבט, תשס"ט (20 בפברואר 2009) בהעדר הצדדים.

ר. אבידע – שופטת

ס. נשיא

000300/08עתמ055 חנה פלקר