ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אזחימאן פלסטין נגד שר הפנים :

1


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לעניינים מינהלים

עת"מ 8149/08

לפני:

כבוד השופט דוד חשין, סגן נשיא

18/01/2009

1. אזחימאן פלסטין

2. אזחימאן בלאל

3. אזחימאן רגד ילידת 1997 (קטינה)

4. אזחימאן דאנא ילידת 1998 (קטינה)

5. אזחימאן ביאן ילידת 2001 (קטינה)

6. אזחימאן עומר יליד 2006 (קטין)

בעניין:

ע"י ב"כ עו"ד

פתחי פרהוד

העותרים

נ ג ד

1. שר הפנים

2. מנכ"ל משרד הפנים

3. מנהל הלשכה האזורית למינהל האוכלוסין במזרח ירושלים

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים

ע"י עו"ד ציפי קוינט

המשיבים

פסק דין

1. עתירה זו, עניינה סירובו של המשיב 1 (להלן – המשיב) לבקשת העותרת 1 (להלן – העותרת), תושבת קבע בישראל, לרישום ילדיה הקטינים במרשם האוכלוסין הישראלי, שנכללה בבקשה לאיחוד משפחות (אחמ"ש) שהגישה עבור העותר 2 (להלן – העותר), אשר סורבה אף היא. בעתירה התבקש בית המשפט להורות למשיב להיעתר לבקשותיה, ולחלופין לאפשר לעותרים להביא ראיות סותרות לסתירת הנימוקים שבעטיים נדחו הבקשות.

2. העותרת (ילידית 1974) והעותר (יליד 1966) נישאו בשנת 1995, ובמהלך השנים נולדו להם בישראל ארבעה ילדים, הם העותרים 3-6. העותרים 3-5 רשומים במרשם האוכלוסין באזור: רגד – ילידת ינואר 1997 (נרשמה באותו חודש); דאנא – ילידת דצמבר 1998 (נרשמה בינואר 1999); ביאן – ילידת דצמבר 2001 (נרשמה בפברואר 2003). העותר 6, עומר, יליד 2006, טרם נרשם במרשם האוכלוסין של האזור או בזה הישראלי. בספטמבר 2001 פנתה העותרת למשיב בבקשה לרישום העותרים 3-4 במרשם האוכלוסין בישראל. ביולי 2002, לאחר שהעותרים המציאו מסמכים שנתבקשו להמציא (חשבונות מים וחשמל, חוזה שכירות, קבלות על תשלומי ארנונה, וכיוצא באלה), הודיעו המשיבים לעותרים כי מאחר שהילדים רשומים באזור, הליך רישומם בישראל יהיה במסגרת בקשת אחמ"ש של אביהם, העותר, ולא במסגרת בקשה נפרדת לרישום הילדים (לטענת המשיבים, כך התנהל אז הליך רישום הילדים בנסיבות דומות). באפריל 2004 הגישה העותרת בקשת לאיחוד משפחות עבור העותרים 3-5. בשימוע שנערך לעותרת ביום 30.8.05, ציינה העותרת, בין היתר, כי העותרים מתגוררים בקומת הקרקע שבבית הוריה בעיר העתיקה; ילדיה נרשמו במרשם של האזור משום שבקשתה לרישומם בישראל לא זכתה למענה; בעלה עובד בבנק הערבי בעזרייה שבאזור.

3. ביום 22.9.05 הודיע המשיב לעותרת כי החליט לסרב לבקשה לאיחוד משפחות. הסירוב נומק בכך שהעותרים 3-5 לומדים בבתי ספר באזור ורשומים במרשם של האזור, כמו גם בכך שהעותר עובד באזור ושהניסיונות להשיג את העותרת בטלפון בבית הוריה עלו בתוהו. ביום 20.10.05 הגישה העותרת ערר, בו נטען כי היא מתגוררת בישראל וכי ילדיה לומדים בבתי ספר בישראל. ביום 21.11.05 דחה המשיב את הערר.

4. ביולי 2006, לאחר ששלושה מכתבים ששיגרה העותרת למשיב לא זכו למענה, הגישה ערר נוסף, שאליו צירפה מסמכים שונים ותצהירים להוכחת מרכז חייה בישראל יחד עם ילדותיה. ביום 27.8.06 פנתה העותרת למשיב בבקשה לקביעת תור לשם הגשת בקשה לאחמ"ש עבור העותר, ובספטמבר 2006 נקבע לה תור להגשת הבקשה. ביום 2.11.06 הגישה העותרת את הבקשה החדשה לאיחוד משפחות עבור העותר, וכן בקשה לרישום העותר 6 במרשם הישראלי. ביום 17.7.07, לאחר מכתבים חוזרים ונשנים ששלחו העותרים, הודיע המשיב על סירובו לבקשת האחמ"ש ורישום הילדים, בשל הטעמים הבאים: עבודת העותר באזור; העותרת מעולם לא פנתה למימוש זכויותיה במוסד לביטוח לאומי; הילדים לומדים באזור מתחילת שנת 2006. ביום 18.8.07 הגישו העותרים ערר, שנדחה ביום 16.10.07. ערר נוסף שהגישו, ביום 27.10.07, נדחה ביום 9.12.07. העתירה הוגשה ביום 27.2.08.

עיקרי טענות הצדדים

5. העותרים טוענים, כי סירובו של המשיב מקורו בשיקולים זרים, במדיניות פסולה ובאי התייחסות עניינית לנסיבות המקרה. לטענתם, בקשתם הופלתה לרעה על ידי המשיב, הפועל בשרירות ובחוסר תום לב. עוד טוענים העותרים, כי החלטת המשיב, שניתנה לאחר זמן כה רב ונעדרת בדיקה עניינית, מהווה חריגה מסמכות. כן טוענים הם, כי על המשיב חלה חובה מוגברת לדאוג לעותרים 3-6, מפאת היותם קטינים. לעניין העותרים 3-5, טוענים הם, כי רישומם במרשם האוכלוסין של האזור, מקורו בהשתהותו של המשיב ברישומם בישראל. לגופה של הבקשה, טוענים הם, כי העותרת הינה תושבת קבע, שאינה מממשת את זכאותה לביטוח לאומי, נוכח חובותיה למוסד לביטוח לאומי. כן טוענים העותרים, כי ילדיהם לומדים בבית ספר בישראל, הנמצא בשכונת אל טור בירושלים. לחלופין טוענים הם, כי אף אם ממוקם בית הספר באזור, הרי זה "מעבר לכביש" ואין בכך כדי להכריע את גורל המשפחה. עוד טוענים העותרים, כי העותר הינו בעל תואר אוניברסיטאי העובד כפקיד בנק בעזרייה שבאזור, משום שאין באפשרותו לעבוד בישראל כל עוד מונע המשיב את אישור בקשת האחמ"ש.

המשיבים טוענים מנגד, כי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952 (להלן – חוק הכניסה), הקנה למשיב סמכות שבשיקול דעת ליתן רשיונות ישיבה בישראל. מכוח סמכות זו בוחן המשיב בקשות לאיחוד משפחות המוגשות לו. במסגרת הטיפול בבקשות מקיים המשיב בחינה לעניין מרכז חיים בישראל כמו גם בשאלת קיומה של מניעה בטחונית או פלילית לאישור בקשת האחמ"ש. כן טוענים המשיבים, כי נטל הוכחת מרכז החיים בארץ רובץ על כתפי העותרים, וכי סירובו של המשיב לבקשת האחמ"ש סיבתו באי עמידת העותרים בנטל זה. בהקשר זה, טוענים המשיבים, כי אף שהעותרים נישאו בשנת 1995, הגישו את הבקשה לאיחוד משפחות רק בשנת 2006. לטענת המשיבים, העובדה כי העותר עובד באזור וילדי בני הזוג לומדים בבתי ספר באזור, והעובדה כי העותרת אינה מוכרת במוסד לביטוח לאומי, מלמדות בהצטברותן כי מרכז החיים של העותרת אינו בישראל. המשיבים מציינים כי נעשו ניסיונות רבים להשיג את העותרת בכתובתה הנטענת בישראל (בית הוריה), אך ללא הצלחה. בהדבק דברים זה העלו המשיבים לראשונה בכתב תשובתם את הנימוק לפיו לא ייתכן כי ששת העותרים מתגוררים בבית הוריה של העותרת, ששטחו על פי חיובי הארנונה אינו עולה על 18 מ"ר, ובהינתן שבנכס זו גרים אף הורי העותרת. עוד טוענים המשיבים, כי במהלך השימוע שנערך לה, מסרה העותרת פרטים כוזבים. כך, לטענתם, בשימוע הראשון הצהירה כי ילדיה לומדים באזור ואילו בשימוע השני הצהירה כי מאז ומתמיד לומדים הילדים בבתי ספר הנמצאים בשטח ישראל. די בכך, לשיטתם, בכדי לדחות את הבקשה לאיחוד משפחות.

בקשת העותרים למחיקת סיכומי המשיבים

6. ביום 1.8.08 הגישו העותרים בקשה בכתב למחיקת סיכומי המשיבים וליתן פסק דין על סמך כתב העתירה וסיכומי העותרים. בבקשה נטען, ראשית, כי המשיבים הגישו את סיכומיהם באיחור של מספר ימים. שנית נטען בה, ובזה העיקר, כי בסעיף 5 לסיכומיהם הביאו המשיבים לידיעת בית המשפט פרטים שעלו בשיחת חולין בין באי כוח הצדדים, וזאת בניגוד למקובל ומבלי ליתן לבא כוח העותרים האפשרות להגיב על כך ולהעמיד דברים על דיוקם. בסעיף 5 לסיכומי המשיבים נאמר כלהלן:

"המשיבים ידגישו, כי לפנים משורת הדין ולאור הממצאים הסותרים שנתגלו בשימועים שנערכו לעותרת, פנו לבא כוח העותרת ביום 23.7.08 בהצעה לערוך שימוע נוסף לעותרת ולבעלה כדי לנסות ולפזר מעט את הערפל. הצעה זו של המשיבים נענתה בשלילה".

לטענת העותרים, האמור בסעיף 5 אינו משקף את פרטי הצעת המשיבים במלואה. זאת, משום שההצעה הייתה מלווה "בבקשה נוספת למחיקת העתירה", שכן לפי הצעת המשיבים הייתה אמורה להתקבל החלטה חדשה בעניינם של העותרים ויהיה זה אפוא מיותר לחלוטין להותיר את העתירה על כנה.

7. בתגובתם חוזרים המשיבים על הנטען בסעיף 5 לסיכומיהם, בטוענם, כי עריכת השימוע לא הותנתה במחיקת העתירה, אלא הוצגה כאפשרות המשפטית הראויה, לנוכח ההחלטה החדשה שצפויה להתקבל לאחר עריכת השימוע הנוסף.

8. דין הבקשה להידחות. שני טעמים לכך. האחד, הן הבקשה והן התגובה לא נתמכו בתצהיר, כמתחייב בבקשה המכילה גירסה עובדתית. משכך, אין בידי להעדיף את גירסת העותרים על פני זו של המשיבים. שנית, אפילו אניח כי האמור בבקשה משקף את פרטי הדברים כהווייתם, אין בכך כדי לבסס עילה למחיקת סיכומי המשיבים; ומכל מקום, העותרים לא הצביעו על מקור משפטי שעליו ניתן לבסס תגובה כה קיצונית כמו מחיקת כתב סיכומים. תגובה שכזאת, בנסיבות כמו אלה שבפנינו, תהיה בהכרח בלתי מידתית. אף אם גילה צד בסיכומיו שיחה "חסויה" שהתנהלה בין באי כוח הצדדים, יש בכך לכל היותר להצדיק בקשה למחיקת הפרטים החסויים מתוך אותה שיחה שהובאו בסיכומים. בענייננו, אפילו אקבל את גירסת העותרים באשר לתוכנה של השיחה, אינני משוכנע כלל וכלל כי כללה פרטים חסויים, שאסור היה על באת כוח המשיבים להביאם לידיעת בית המשפט. כך או אחרת, לנוכח התנגדותם של העותרים לסעיף 5 שבסיכומי המשיבים, אתעלם מקיומו ולא אביא את תוכנו בחשבון שיקוליי בפסק דין זה. אוסיף, כי האיחור בן שלושה ימים שבהגשת סיכומי המשיבים, גם הוא אין בו כדי להצדיק את מחיקת הסיכומים, אף כי פשוט וברור הוא שהיה על המשיבים לבקש רשות מבית המשפט להגיש את סיכומיהם באיחור.

דיון

9. הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל מסורה למשיב מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. לצורך הפעלת הסמכות, ניתן למשיב שיקול דעת, בו אין בית המשפט נוהג להתערב, אלא בהתקיים עילת התערבות בהתאם לכללי המשפט המינהלי, כגון פגם שנפל בהליך המנהלי עובר לגיבוש ההחלטה, או שההחלטה עצמה לוקה בחריגה ממתחם הסבירות, או שנתקבלה בחוסר סמכות, וכיוצא באלה עילות לפסילת המעשה המינהלי.

הרשות המינהלית אינה כפופה לדיני הראיות הרגילים, הנוהגים בבית המשפט, ורשאית היא לבסס את החלטותיה גם על ראיות שאינן קבילות בבית המשפט, כגון עדות שמיעה, או ממצאים של חקירה שנערכה על ידי רשות אחרת. עם זאת, גם ראיות אלה נדרשות לעמוד במבחן הראיה המינהלית. בדונו במבחן זה, כותב פרופסור י' זמיר, בספרו הסמכות המינהלית, כרך ב (התשמ"ו – 1996), כי:

"בעיקרו אין הוא אלא מבחן של סבירות: הוא אומר כי הרשות המינהלית רשאית להסתמך לצורך קבלת החלטה מסויימת על כל ראיה שאדם סביר היה מסתמך עליה לצורך קבלת אותה החלטה. ראיה שאדם סביר לא היה מייחס לה שום משקל – לשון אחרת, ראיה שמשקלה אפס – אף הרשות המינהלית חייבת להתעלם ממנה. לצורך זה עליה לסנן את הנתונים העניינים, כדי לסלק מעל פניה את אלה שאין להם ערך של ראיה. שאר הראיות – הרשות צריכה לשקול אותן ולייחס להן את המשקל הראוי לצורך קביעת העובדות" (שם, בעמ' 753; ראו גם עת"מ 926/07 עאבדין נ' שר הפנים, ניתן ביום 12.5.08; עת"מ (י-ם) 622/07 נסראללה נ' שר הפנים, ניתן ביום 11.5.08, פיסקה 8, פרשת נסראללה).

גם בענייננו יכול היה המשיב, בעיקרון, להתבסס על הראיות המינהליות שהיו בפניו, לצורך דחיית טענת העותרים כי הם מקיימים מרכז חיים בישראל, שהנטל להוכיחה רובץ על כתפיהם (פרשת נסראללה, פיסקה 5). ואולם, כפי שנראה להלן, לא היה די בראיות אלה כדי להכריע בעניין זה לחובתם, ולחרוץ בכך את גורל בקשתם לשבט.

10. במקרה שלפנינו, עומדות בעיקרן שלוש ראיות מינהליות בעוכרי העותרים בכל הנוגע לשאלת מרכז חייהם, כולל בשאלת מקום מגוריהם, שהיא השאלה המכרעת בענייננו. ראייה אחת היא, כי על אף שבני הזוג נישאו בשנת 1995, הבקשה הראשונה לרישום ילדים (העותרים 3-4) הוגשה אך בשנת 2001, כאשר הבקשות לאיחוד משפחות הוגשו אף במועדים מאוחרים יותר: עבור העותרים 3-5 היא הוגשה בשנת 2004; ועבור העותר - בשנת 2006. לנוכח טענת העותרים, כי מאז נישואי בני הזוג ואילך ניהלו השניים משק בית משותף והתגוררו יחד עם ילדיהם בבית משפחת העותרת בעיר העתיקה בירושלים (ראו לדוגמא סעיפים 2-3 לעתירה), סביר היה לצפות כי הבקשה לאיחוד משפחות עבור העותר תוגש בסמוך לנישואיהם, ובכל מקרה לא כעבור עשור. משלא הוגשה הבקשה במועד מוקדם יותר, כאמור, יש בכך להציב קושי מסוים בקבלת גירסתם אודות מגוריהם בישראל מאז נישואיהם. עבודתו של העותר באזור מצטרפת לקושי זה. הראייה השנייה היא, רישומם של העותרים 3-4 (שני הילדים הראשונים) במרשם האוכלוסין באזור, בטרם הוגשה הבקשה לרישומם במרשם הישראלי. והראיה השלישית היא, אי ההתאמות שנתגלו בגירסת העותרת באשר לסיבת אי מיצוי זכויותיה במוסד לביטוח לאומי, כמו גם בשאלת מיקומם של בתי הספר בו לומדים ילדי העותרים.

11. ברם, הצד השווה לכל הראיות הללו, שעליהן ביסס המשיב את סירובו, הוא שהינן כולן ראיות עקיפות שאינן עונות במישרין לשאלה המרכזית, והיא, מקום מגוריהם של העותרים. בתשובת המשיבים לעתירה, הועלה לראשונה הנימוק לפיו בלתי אפשרי הוא כי ששת העותרים מתגוררים בבית הוריה של העותרת, ששטחו, על פי מסמכי הארנונה, אינו עולה על 18 מ"ר, ובמיוחד כך שעה שבנכס זה גרים אף הורי העותרת (ואחיותיה). דא עקא, שבשימוע שנערך לעותרת ובשיחה שקוימה עימה (נספחים יב ו – כז לכתב התשובה), היא ציינה כי בית הוריה מכיל חמישה חדרים, וכי היא ביחד עם העותר וילדיהם מתגוררים בקומה התחתונה, בה ישנם שני חדרים ומטבח, ואילו הוריה ואחיותיה מתגוררים בקומה שמעליה. היה על המשיב לבדוק טענה זו, או לבקש ראיות נוספות לגביה, ולא להסתפק בחיובי הארנונה של הנכס, שאף לא צורפו לכתב התשובה.

12. העותרים הפנו בסיכומיהם לנספחים כד, כו ו- כו1 לכתב התשובה, בהם נרשם (בהתאמה) "אושר מת'ק", "העברה לאישור חגית", "ממתין לאישור חגית", כראיה לכך שבקשתם כבר אושרה. לטענת המשיבים, מדובר בתרשומת פנימית שאינה מהווה החלטה סופית.

אכן, מדובר בתרשומת פנימית שתוכנה לא הודע לעותרת ושנעשתה טרם השיחה שערך המשיב עימה (ביום 27.5.07). בשיחה זו, שהתקיימה כשנתיים לאחר השימוע הראשון, נשאלה העותרת בנושאים שונים הנוגעים לבקשתה, וביניהם, אי פנייתה למוסד לביטוח לאומי, מקום מגוריה, מקום עבודת הבעל, והיכן לומדים ילדיה. תרשומת זו, היכולה להעיד על כוונה ראשונית לאשר את הבקשות, אין בה, כשלעצמה, כדי להעמיד את סירוב המשיב לבקשות העותרים מחוץ למתחם הסבירות.

13. ואחרון, בעתירתם ביקשו העותרים, לחלופין, להתיר להם "להביא ראיות סותרות וחותכות לסתור אותם נימוקים לדחיית בקשותיהם של העותרים". מתוך נוסח העתירה לא ברור אם הכוונה היא להביא את הראיות הסותרות בפני בית המשפט או בפני המשיב. ככל שהעותרים כיוונו לחלופה הראשונה, הרי שבית המשפט העליון כבר קבע, מפי כבוד הנשיא ברק, כי בית המשפט לעניינים מינהלים אינו יושב כערכאה במובנה הקלאסי:

"מכל מקום, אף אם יש לשמוע עדויות חדשות, הרי שהמקום הראוי לכך הוא בפני המשיב, ולא בפני בית המשפט המינהלי" (עמ"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, ניתן ביום 17.3.05, פיסקה 12; וראו גם עמ"מ 5901/07 אלסה אינבסטמנטס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים, ניתן ביום6.10.08).

מנגד, לאור האמור בסעיף 11 לעיל, סבורני כי יש לאפשר לעותרים להציג בפני המשיב ראיות סותרות, ובעיקר ראיות להוכחת טענתם בדבר מגוריהם בבית הוריה של העותרת וקיום מרכז חייהם בישראל, וזאת במסגרת שימוע בעל פה שייערך לעותרת בתוך 30 יום מהמצאת פסק דין זה לידי המשיב. החלטתו החדשה של המשיב בבקשותיה של העותרת – בקשת האחמ"ש עבור העותר והבקשה לרישום הילדים שנכללה בה - תינתן בתוך 30 יום לאחר קיום השימוע.

14. לסיכום, אני חוזר ומורה כאמור בסעיף 13 סיפא לעיל, ובכפוף לכך העתירה נדחית ללא צו להוצאות.

הצו הארעי שניתן ביום 2.3.2008 (בש"א 231/08), ימשיך לעמוד בתוקפו עד 45 ימים לאחר מתן החלטתו החדשה של המשיב.

המזכירות תמציא את ההחלטה לבאי כוח הצדדים בפקסימיליה.

ניתן היום, י"ט בטבת התשס"ט (15 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.

דוד חשין, סגן נשיא