ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב קרקו ואח' נגד רן רמו :

1


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בשא023487/07

בתיק עיקרי: תא 002427/07

בפני:

כבוד הרשם אבי זמיר

תאריך:

16/01/2009

בעניין:

1. יעקב קרקו

2. דינה קרקו

ע"י ב"כ עו"ד

רונן שחר

המבקשים/הנתבעים

נ ג ד

רן רמו

ע"י ב"כ עו"ד

טל שחם

המשיב/התובע

החלטה

הנתבעים מבקשים להורות על סילוק התביעה על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית, ובטענה שהסמכות העניינית מוקנית לבית משפט השלום.

במסגרת התביעה, עתר התובע להצהיר כי אין כל תוקף למשכון שנרשם ביום 17/2/04 לטובת הנתבעים 1 ו-2, להורות על מחיקת המשכון, וכן להצהיר כי אין כל תוקף ליפוי הכח שניתן לנתבעים 1 ו-2 לגבי הנכס.

המשכון על הנכס נרשם במסגרת הסכם לפירוק שותפות שנערך ביום 18/11/03 בין הנתבעים לנתבעים הפורמליים (הוריו של התובע) לקיום חלק מהתחייבויות התובע כלפי הנתבעים. יפוי הכח לנתבעים, ניתן גם הוא לצורך הגשמת המטרה האמורה.

בכתב התביעה מתואר סדר הדברים העובדתי, לאחר פירוק השותפות.

לטענת התובע, לנתבעים הפורמליים חובות בסך של כ-20,000,000 ₪. כפועל יוצא מהערבויות שנתנו התובע ואחיו להתחייבויות אלה, הם נותרו חייבים סכום של כ-10,000,000 ₪. התובע ביקש להכריזו כפושט רגל, ואחיו הוכרז כחייב מוגבל באמצעים וניתן צו לאיחוד תיקיו במסגרת הליכי הוצאה לפועל (אציין, כי במסגרת קדם המשפט שהתקיים לפניי ביום 7/1/09, נטען כי התובע מצוי בהליך פשיטת רגל).

בשלב מסויים, הנתבעים הפורמליים קיימו את התחייבויותיהם מכח הסכם השותפות. מכתב התביעה עולה כי ככל שקיימות התחייבויות אחרות מכח הסכם הפירוק, הרי שהנתבעים הפורמליים והתובע (כערב) פטורים מהן לאור כניסתן של החברות שהרכיבו את השותפות, לחדלות פירעון. בהתאם לכך, טוען התובע, כי על הנתבעים להשיב לו את כלל הבטוחות שניתנו להם לצורך הבטחת ביצועו של הסכם פירוק השותפות.

מכאן, טוען התובע, כי יש למחוק את המשכון מרשם המשכונות ולהשיב לו את מקור יפוי הכח שניתן לנתבעים.

התביעה הנוכחית הוגשה ביום 20/9/07.

בין הצדדים מתנהלת תביעה מקבילה בבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 25837/06), שהוגשה ביום 11/4/06 על ידי הנתבעים כנגד התובע והנתבעים הפורמליים. ההליך האמור נסב על עניינים דומים לאלה שניצבים ביסוד ההליך הנוכחי, ובמסגרתו טענו הנתבעים, כי נגרמו להם נזקים חמורים עקב הפרות של הסכם פירוק השותפות מיום 18/11/03 (כלומר ההסכם נשוא התביעה הנוכחית). במסגרת התביעה האמורה, טענו הנתבעים, כי לאחר פירוק השותפות, הם פנו לממש את הבטוחה, והתברר להם שהזכויות בדירה אינן רשומות במרשם כלשהו, והיא מושכרת לצד ג'. הנתבעים עתרו להורות על מימוש המשכון.

במילים אחרות, התביעה המקבילה הנדונה בבית משפט השלום, היא תמונת ראי לתביעה הנוכחית- הצדדים לה הם אותם הצדדים לתביעה הנוכחית (רק במהופך), הרקע העובדתי לה הוא זהה לחלוטין והטענות העובדתיות והסעדים המתבקשים בה מייצגים את עמדת הנתבעים לטענות ולסעדים שבתביעה הנוכחית.

לכך מתווספת העובדה, שסוגיית הסמכות העניינית הועלתה גם בתביעה המקבילה, אלא שהפעם, מטבע הדברים, מצד התובע והנתבעים הפורמליים, שטענו כי הסעדים הנכללים בה מצויים בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדונה ונדחתה בהחלטתה מיום 19/11/07 של כב' השופטת נועה גרוסמן, שקבעה כי מדובר בתביעה להבטחת זכויות חוזיות במקרקעין, וככזו, היא נתונה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

בניגוד לטענת ב"כ הנתבעים במהלך הדיון מיום 7/1/09, איני סבור כי התביעה מהווה מעין ערעור על פסק דינה של כב' השופטת גרוסמן, וזאת לאור העובדה הפשוטה, שהתביעה הוגשה בספטמבר 2007, כלומר חודשיים לפני שניתנה החלטתה.

בנוסף, גם למהות העניין, אני שותף לעמדת התובע.

התביעה הנוכחית, להצהרה בדבר העדר תוקף משפטי למשכון ומתן הוראה אופרטיבית למחיקתו, כמוה ככל תביעה למתן הצהרה הקשורה לזכויות במקרקעין לא רשומים, כזכויות אובליגטוריות.

הסמכות העניינית לדון בתוקפן של זכויות אלה נדונה לאחרונה בהרחבה בהחלטתו של כב' השופט יצחק עמית בה"פ (חיפה) 119/08, בש"א 6576/08 שוייצר נ' רפאל (6/7/08), תוך שצויינה העובדה, שעד כה, לא קיימת הלכה מכרעת של בית המשפט העליון. כב' השופט עמית סקר את הפסיקה (הלא אחידה) בנושא זה, וקבע כי הוא תומך בעמדה לפיה הסמכות העניינית מוקנית לבית המשפט המחוזי, וכלשון ההחלטה-

"המבחן הפשוט, היעיל והברור ביותר לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, והפסיקה חזרה על הכלל לפיו הסמכות העניינית הולכת אחר הסעד- ראה, לדוגמה, ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1, 12 (1983); ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534 (2004). קריאה זהירה של סעיף 51(א)(3) מעלה כי בענייני מקרקעין, מצא המחוקק לחלק את הסמכויות בין בתי המשפט לא לפי טיבם של המקרקעין (זכויות רשומות או זכויות אובליגטוריות) אלא לפי הסעדים. סעדים שעניינם חזקה/שימוש/חלוקה מנותבים לבית משפט השלום, בין אם המקרקעין רשומים ובין אם לאו, בין אם שווי המקרקעין עולה על הסמכות הכספית של השלום ובין אם הוא בגדר הסמכות הכספית של השלום. כל יתר הסעדים שעניינם מקרקעין, כמו תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין, הצהרה על זכות או היעדר זכות במקרקעין וכיו"ב- כל אלו מנותבים לבית המשפט המחוזי. ובקיצור, המבחן הוא מבחן הסעד ללא קשר אם התביעה היא לגבי מקרקעין רשומים או לגבי זכויות אובליגטוריות במקרקעין".

לסיכום פסק הדין קבע כב' השופט עמית- "סופו של דבר, שאני סבור שהסמכות העניינית לדון בתוקפו של משכון רשום על זכויות חוזיות לגבי דירה לא רשומה, נתונה לבית המשפט המחוזי. כך גם כל תביעה שעניינה מקרקעין, בין רשומים ובין אם לאו, שהסעד שנתבע בה אינו חזקה/שימוש/חלוקה".

להחלטה זו מתווספות האסמכתאות שצורפו לתגובת התובע, וכן ההחלטה שהוגשה במהלך הדיון, ברע"א 4/97 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' כהן (15/6/97), במסגרתן הובע עיקרון דומה.

בהתאם לכך, הסמכות העניינית מוקנית לבית משפט זה.

אעיר, כי אני מצטרף לעמדתו העקרונית של השופט עמית, וזאת לאור נוסחו של סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וכן בהתחשב בכך, שהצהרה בדבר תוקף של משכון, הגם שנסב על זכויות אובליגטוריות, עשוי להוביל באופן כזה או אחר לשינוי במצב הזכויות בנכס, שבענייננו הן זכויות חכירה לדורות (ועל פי סעיף 51(א)(3) האמור, גם תביעות בעניין זכויות חכירה לדורות נדונות בבית המשפט המחוזי). כלומר, תביעות הנסבות על תוקפו של משכון, הן בעלות אופי מעין קנייני, למרות שהמשכון נועד להבטחת זכויות אובליגטוריות.

לאור זאת, הבקשה נדחית. הוצאותיה, בסך 7,500 ₪ + מע"מ – לפי תוצאת פסק הדין.

אני מודע לכך, שתוצאה זו מובילה לחוסר אחידות מסוים אל מול ההליך המקביל המתנהל בבית המשפט השלום. על מנת ליישב מצב זה, אני מציע לצדדים לשקול מהלך מוסכם של מחיקת התביעה המתנהלת בבית משפט השלום והגשת תביעה שכנגד בהליך הנוכחי (מהלך הגיוני בהתחשב בזהות הצדדים והרקע העובדתי שביסוד ההליכים).

הצדדים מתבקשים להודיע, בתוך 30 יום, מהי עמדתם בעניין.

ניתנה היום כ' בטבת, תשס"ט (16 בינואר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אבי זמיר, שופט

רשם בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו