ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין וסים סעד נגד מדינת ישראל :

ע"פ 8821/07

המערער:
וסים סעד

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור פסלות על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת.פ. 5186/06 מיום 15.10.2007 שניתנה על ידי כבוד השופט א' שיף

תאריך הישיבה: י"ט בכסלו התשס"ח (29.11.07)

בשם המערער: עו"ד מונעם תאבת
בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות

פסק-דין

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' שיף) מיום 15.10.2007 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 5186/06.

1. נגד המערער ושלושה נאשמים נוספים הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום בו נטען כי לאוזניהם של הנאשם 2 ושל המערער (נאשם 1 בכתב האישום) הגיעה שמועה כי המתלונן הוציא את דיבתה של בת דודתם. בשל כך נטען בכתב האישום כי המערער והנאשם 2 הגיעו ביום 26.7.2005 לבית המתלונן, הוציאו אותו מביתו וכפו עליו באיומי אקדח לעלות עמם לרכב בו נהג אדם אחר. לאחר שהחלו הנאשמים והמתלונן לנסוע ברכב לכיוון מקום המכונה "ראס אל עקבה" (להלן: מקום האירוע), עלה לרכב אף הנאשם 3. משהגיעו למקום האירוע נטען כי המתלונן הותקף על ידי המערער ועל ידי הנאשמים 2-3 אשר התיזו על עיניו גז מדמיע והיכוהו בכל חלקי גופו. עוד נטען כי המערער אף ירה באוויר מנשקו על מנת להפחיד את המתלונן. לבסוף נאמר בכתב האישום כי בשלב מסוים הגיע למקום האירוע הנאשם 4 אשר היכה אף הוא את המתלונן ואיים עליו כי יהרוג אותו. בשל כל אלה הואשמו כל הנאשמים בעבירות של חטיפה לשם חבלה, איומים וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977.

2. בישיבה שהתקיימה ביום 12.3.2007 בפני השופט א' שיף הודיע בא-כוח המשיבה כי הוסכם עם המערער והנאשם 2 על עריכת הסדר טיעון, ולפיכך הרשיע בית המשפט קמא את השניים בעבירות של חטיפה ופציעה בנסיבות מחמירות בהתאם לכתב האישום המתוקן. מאחר שהנאשמים 3 ו-4 לא הגיעו להסדר טיעון עם המשיבה, התייחס התובע בדיון זה לאפשרות שדיוני ההוכחות בעניינם יתקיימו בפני מותב אחר מזה שידון בטיעונים לעונש של המערער והנאשם 2, ולמעשה הסכים להפרדה דיונית זו. אולם לצד זאת הדגיש התובע כי "אנו גם מוכנים שבית משפט זה ידון בכל התיק ואיננו רואים סיבה שלא לעשות זאת". בית המשפט התייחס לדברים אלה בהחלטה שנתן באותו יום, וקבע כי "היה ובאי כוח הנאשמים יעמדו על בקשתם כי לנוכח התפתחויות בתיק ההוכחות לגבי נאשמים 3 ו-4 עלי לפסול את עצמי מלטפל בתיק, יהא עליהם להגיש בקשה מפורשת ומנומקת ולבקש גם את עמדת התביעה בנדון".

ביום 19.3.2007 החלו דיוני ההוכחות במשפטם של הנאשמים 3 ו-4. בפתח הישיבה הודיעה המדינה כי הוסכם על עריכת הסדר טיעון אף עם הנאשם 3 ולפיכך הרשיע אותו בית המשפט בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. מיד לאחר מכן החל דיון ההוכחות בעניינו של הנאשם 4, בו נמסרה בין היתר עדותו של המתלונן. בתיק התקיימו עוד מספר דיוני הוכחות, וביום 17.4.2007 הרשיע בית המשפט קמא את הנאשם 4 בכל העבירות שיוחסו לו. בהכרעת הדין המרשיעה (להלן: הכרעת הדין) עמד בית המשפט קמא על עדותו של המתלונן, בה תוארו בין היתר מעשיהם של המערער ושל הנאשם 2 כלפיו. עדות זו נמצאה על ידי בית המשפט קמא כמהימנה, ולפיכך קבע בית המשפט בהכרעת הדין כי "המסקנה המתבקשת היא כי הנאשם 4 אכן הכה את המתלונן בצוותא חדא עם הנאשמים 1 ו-2 כמתואר בכתב האישום". עוד יצוין כי באשר לחבלות שנגרמו למתלונן בעיניו קבע בית המשפט כי אין ניתן לשלול את האפשרות שחבלות אלו נגרמו על ידי המערער והנאשמים 2-3 ולפיכך קבע כי מחמת הספק אין ניתן לקבוע כי הנאשם 4 הוא שגרם לחבלות.

3. לאחר שהורשעו כל הנאשמים בתיק התקיימה לגביהם ביום 15.10.2007 ישיבת טיעונים לעונש. בפתח הישיבה ביקשו באי כוח המערער והנאשם 2 כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק. לטענתם, בעת דיוני ההוכחות במשפטו של הנאשם 4 נחשף בית המשפט לכלל מסכת הראיות בתיק - בכללה עדותו המפורטת של המתלונן בדבר המעשים שביצעו כלפיו כל הנאשמים - וזאת מבלי שהתאפשר לבאי כוחם של הנאשמים האחרים לחקור את העדים ולנסות להפריך את עדות המתלונן. לפי הטענה, משעה שהמערער והנאשם 2 הודו בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדם, בית המשפט לא היה אמור להיחשף לעדותו של המתלונן נגדם, בה עמד באריכות על המעשים שביצעו ועל השפעת האירוע נשוא כתב האישום על חייו. לפיכך נטען כי חשיפת בית המשפט לראיות אלו יוצרת אפשרות ממשית כי בית המשפט יושפע מראיות לא קבילות אלה בעת שיגזור את דינם. לעניין זה אף הדגישו הסניגורים כי בית המשפט קבע בהכרעת דינו של הנאשם 4 קביעות עובדתיות הנוגעות למערער ולנאשם 2 ואף מצא את עדותו של המתלונן כמהימנה.

4. בית המשפט קמא דחה את בקשת הפסלות. בהחלטתו חזר בית המשפט על האמור בהכרעת דינו, לפיו "כל האמור בהכרעת דיני באשר להכרעות העובדתיות אין בו כדי לקבוע קביעות עובדתיות לגבי הנאשמים 1 ו-2 שכלל לא העידו בפני ולא היו מיוצגים במהלך משפטו של הנאשם 4". לפיכך קבע בית המשפט כי הוא יוכל להתעלם מהראיות ששמע בעת דיון ההוכחות בעניינו של הנאשם 4, ובכללן עדותו של המתלונן, וכי בגזר דינם של הנאשמים 1-3 יתחשב אך ורק במסכת העובדתית המוסכמת בין הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום המתוקן. משכך דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. מייד לאחר שניתנה החלטה זו הודיע בא-כוחו של הנאשם 2 כי אין בכוונתו לערער על ההחלטה, ולפיכך הערעור שלפניי עניינו אך ורק בהחלטתו של בית המשפט קמא שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינו של המערער.

5. בערעור שלפניי חזר הסניגור על הטענות שהעלה בפניי בית המשפט קמא ועמד על הבעייתיות הנובעת מכך שבית המשפט שמע באריכות את גרסת המתלונן בדבר המעשים שביצע בו המערער ואף קבע בהכרעת הדין כי הוא מייחס מהימנות לדברים אלה. בהתחשב בכך נטען כי בית המשפט נחשף למסה משמעותית של חומר ראיות בלתי קביל נגד המערער שיש בו כדי להצדיק את פסילתו. עוד טען הסניגור כי המשיבה עצמה הסכימה כי טיעוניו של המערער לעונש יישמעו בפני מותב אחר. אף טעם זה, לשיטתו, מצדיק את פסילת בית המשפט. בתשובה לכך טען בא-כוח המשיבה כי אף שהתובע הסכים על הפרדת הדיון כאמור, ציין הוא במפורש כי בנסיבות העניין אין הדבר הכרחי. עוד הדגיש בא-כוח המשיבה כי במהלך עדותו של המתלונן במשפטו של הנאשם 4 דחקו בו התובע והשופט קמא להימנע מלהתייחס לעניינם של המערער והנאשמים האחרים. לבסוף ציין בא-כוח המשיבה כי בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא במפורש כי קביעותיו העובדתיות אינן רלוונטיות לצורך הדיון בעניינם של הנאשמים האחרים בתיק. בשל כל אלה טען בא-כוח המשיבה כי אין כל עילה לפסילת בית המשפט.

6. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי את טיעוני הצדדים באתי למסקנה שדין הערעור להידחות. בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי "אין לקבוע כלל גורף ולפיו, על-מנת למנוע חשש ממשי למשוא פנים, יש להעביר את הדיון בטיעונים לעונש של נאשם שהורשע למותב אחר, רק מכיוון שבאותו עניין מואשמים גם שותפים אחרים לעבירה, אשר משפטם עדיין נמשך" (ראו: ע"פ 17/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 729, 731 (1996); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 304-306 (2006)). לפיכך, הרשעתו של הנאשם 4 בידי השופט שיף לאחר שמיעת עדות המתלונן, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי השופט שיף מנוע מלגזור את דינו של המערער. על מנת להגיע למסקנה זו יש לבחון האם בנסיבות העניין מתעורר חשש ממשי למשוא פנים.

בענייננו נטען כי בית המשפט נחשף במהלך משפטו של הנאשם 4 לראיות בלתי קבילות נגד המערער, ומשכך קם חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט. דין טענה זו להידחות. כידוע, בית המשפט עשוי להיפסל בשל היחשפות למידע בלתי קביל רק באותם מקרים בהם המידע הינו "כה מקיף ויסודי עד שקיים החשש שגם שופט מקצועי לא יוכל להדחיקו" (ראו: ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 329, 334 (1997); ע"פ 2473/07 אבוטבול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2007)). מעיון בעדותו של המתלונן בעת משפטו של הנאשם 4 עולה, כי המידע שנמסר בעדות בלא שנחקר בחקירה נגדית בידי בא-כוחו של המערער הינו שולי ואין הוא מהווה, מבחינה "כמותית" ו"איכותית", מסה קריטית של חומר בלתי קביל באופן זה שבית המשפט יושפע ממנו בבואו לגזור את דינו של המערער. על כך יש להוסיף כי בית המשפט הבהיר בהכרעת הדין כי קביעותיו העובדתיות אינן רלוונטיות לצורך הנאשמים האחרים בתיק. גם בהחלטתו שלא לפסול עצמו חזר בית המשפט והדגיש כי בעת שיגזור את דינם של הנאשמים האחרים לא יתחשב בחומר הראיות אליו נחשף במהלך משפטו של הנאשם 4. בהתחשב בכל אלה לא שוכנעתי כי קם בנסיבות העניין חשש ממשי למשוא פנים, ולפיכך לא מצאתי כל עילה לפסילת בית המשפט.

מכל הטעמים לעיל, החלטתי לדחות את הערעור.

ניתן היום, ‏י"ד טבת, תשס"ח (23.12.07).


מעורבים
תובע: וסים סעד
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: