ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ברק בופמן נגד מדינת ישראל :

בש"פ 10655/07

העורר:
ברק בופמן

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו תיק ב"ש 93634/07 שניתנה ביום 14.11.07 על-ידי השופט נויטל

בבית המשפט העליון

החלטה

א. ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט נויטל) מיום 14.11.07 בב"ש 93634/07, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים בתפ"ח 1049/07.

ב. (1) נגד העורר, יחד עם עשרים ושלושה אחרים, הוגש כתב-אישום המייחס לעורר ולשאר הנאשמים התאגדות בארגון פשיעה, שפעל, כנטען בכתב האישום, בתבנית היררכית ושיטתית החל משנת 2005, לסחיטת אנשי עסקים בארץ ובחו"ל. מעשי הסחיטה של הארגון, על פי האמור בכתב האישום, נעשו בשלושה אפיקים: אנשי עסקים בעלי אזרחות צרפתית שעלו לאחרונה בישראל, אנשי עסקים ישראלים בארץ ובחו"ל וסחיטת קבלנים ישראלים בקשר לעיסקות מקרקעין. המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום משויכים לשני האפיקים האחרונים. שמונה מתוך עשרים ושניים האישומים שמכיל כתב האישום, 78 עמודים אורכו, מיוחסים גם לעורר, שהוא עורך-דין במקצועו.

(2) על פי האמור באישום הראשון שימש העורר כמכוון ומפקח על פעילות הארגון לסחיטת אנשי עסקים ישראלים בארץ ובחו"ל, ובגדר כך איתר אנשי עסקים פוטנציאליים לסחיטה, העביר את פרטיהם לארגון ונטל חלק במעשי הסחיטה. כן מואשם העורר במתן יעוץ משפטי לארגון במסגרת פרשיות של סחיטת קבלנים ישראלים בקשר לעיסקות מקרקעין. בגין זה מואשם העורר (מנהל בארגון פשיעה, עבירה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 ובעבירה של מתן שירות יעוץ לארגון פשיעה, לפי סעיף 2(ב) לחוק. יתר שבעת האישומים (האישומים הארבעה עשר עד העשרים בכתב האישום) מתייחסים לפרשיות ספציפיות, שבהן נטל העורר חלק – כנטען – ובגינן הוא מואשם בעבירות של סחיטה באיומים וניסיון סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה, ועבירה אחת, במסגרת האישום השמונה עשר, של סחיטה בכוח במסגרת ארגון פשיעה.

ג. (1) בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים בהחלטתו (מפי השופט ד"ר מודריק) מיום 17.6.07 בב"ש 91645/07. בהחלטה צוין, כי קיומן של ראיות לכאורה – גם בהתבסס על הודאת העורר – למעשים בהם מואשם העורר מקים עילת מעצר וחזקת מסוכנות, ואף אפשרות חלופת המעצר איננה מסירה את הסיכון לציבור, ובפרט אינה מונעת פעולות של שיבוש הליכי משפט, השפעה על עדים והסתרת ראיות.

(2) ערר שהוגש על החלטה זו בפניי (בבש"פ 5612/07) נדחה בהחלטתי מיום 9.7.07. בהחלטה ציינתי את התלבטותי במקרה זה ואת הסיבות לאי-ההיעתרות לערר, והוספתי:

"מחד גיסא, המדובר באדם ללא רקע פלילי, ואדרבה, בעל רקע של שירות צבאי ובטחוני; אמנם בתסקיר לא היה במקרה דנא כדי לסייע בהחלטה, שבה התחום האינדיבידואלי כרוך בתמונה הכוללת. אך מאידך גיסא, העבירות לכאורה בהן מדובר זועקות מעורבות ברמה גבוהה בפעילות שלכאורה אי אפשר אלא לכנותה זדונית ומסוכנת, שעה שכל נימה ונימה במרקמו של האדם האמון על החוק, עורך דין, צריכה לומר – עד כאן... ההנחה היא, אמנם, כי אדם כזה אולי לא יפעל על פי רוב באלימות בעצמו, אך יש סיכון כי יעשה זאת באמצעות אחרים; וכי יפעל לשיבוש הליכי משפט על-ידי השפעה על עדים. בסופו של יום באתי לכלל מסקנה, כי סיכון זה קשה מאוד לבטל, ומכל מקום לעת הזאת איני רואה דרך שחרור לחלופה. ככל שההוכחות יתקדמו ותוך עיון בתוכנן כחלוף הזמן, בידי העורר כמובן לשקול בקשה לעיון חוזר" (בפסקה ו').

ד. לבית המשפט קמא הוגשה הבקשה לעיון חוזר נשוא ערר זה, בטענה כי מולאו התנאים האמורים בסיפה, קרי התקדמות ההוכחות, העיון בתוכנן וחלוף הזמן. יצוין, כי מלכתחילה הוגשה הבקשה גם בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי – שבוטלה עוד ביום נתינתה – הדוחה את מועד שמיעת ההוכחות. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בציינו, ראשית, כי שמיעת ההוכחות החלה בסופו של דבר ביום 1.11.07 והיא מתנהלת ארבע פעמים בשבוע. כן קבע בית המשפט, כי ביחס להתמלאות התנאים לעיון חוזר בחלופת המעצר מדובר בבקשה מוקדמת במידה רבה מאוד, בציינו כי מסת העדים העיקרית טרם נשמעה (נכון למועד ההחלטה נשמעו שישה-עשר עדים מתוך כמאתיים וחמישים), וכן כי אין מדובר בחלוף-זמן המצדיק עיון חוזר בהחלטת המעצר, וממילא למול קריטריון זה עומדים שיקולים נוספים כגון המסוכנות.

ה. (1) בערר – שהוגש ביום 13.12.07 – נטען, כי החשש להשפעה על עדים הוא שיקול בלתי רלבנטי לעת הזאת, וכי נכון למועד הגשת הערר נסתיימה עדותם של מרבית עדי התביעה שהיה חשש להשפעה על עדותם, ועדי התביעה שעדיין נותרו, אינם קשורים ברובם לפרשיות שבהן נאשם העורר. צוין, כי ההוכחות בתיק התקדמו בצורה מהותית, וכי העורר התנהל באופן ענייני ויעיל. נטען עוד, כי העיון בתוכן הראיות מצביע על כרסום בחומר הראיות, וזאת בשתי חזיתות עיקריות – חזית הייעוץ המשפטי לארגון הפשיעה - המיוחס לעורר, וחזית החברות בארגון הפשיעה, ובפרט שהראיות בדבר קשריו של העורר עם הנאשם 1 בתיק, המוגדר כראש ארגון הפשיעה, מעידות על היכרות קצרה ושטחית. כן נטען כי רכיב חלוף הזמן הוא מהותי, ובקרוב יגיע המעצר לתשעה חודשים.

ו. (1) בדיון ציינו באי כוח העורר, כי נשמעו עד עתה קרוב ל-50 עדי תביעה (בא כוח המדינה אכן מסר על 46), והנותרים – קרוב ל-200, אינם קשורים לעורר, למעט שוטרים אחדים. אין איפוא חשש לשיבוש המשפט, ועמו מעצר העורר עלול להימשך זמן רב. לטענת העורר, אין ראיה הקושרת אותו עם ארגון הפשיעה. עדים אחדים – כגון סנ"צ פדלון מן המשטרה וכן מי שעסקו באבטחה ובהיסעים בארגון הפשיעה – העידו כי לא הכירו את העורר ולא ידעו עליו (הוגשו קטעי פרוטוקול לעניין זה). גם אם שגה העורר וניתן לקשרו לאישומים מסוימים, עדיין אין ראיה לעניין ארגון הפשיעה; והעורר עלול להימצא במעצר באפס מעשה למשך חודשים ארוכים. כן נטען, כי משנשמעו הראיות נוצר טריז בתיזה שהעורר היה מנהל בארגון פשיעה. נטען גם לכרסום ספציפי באישומים, במיוחד כיוון שלדעת ההגנה עולה מן העדויות לא רק היכרות מעטה של העורר עם מי שמתואר כראש ארגון הפשיעה (אבוטבול), אלא גם אזכור מועט בראיות של העורר, שאולי היו לו היכרויות עם אנשים בארגון הפשיעה, אך לא היה חלק הימנו.

(2) בא כוח המדינה טען, כי נושא הכרסום בראיות לא עלה בפני בית המשפט קמא, וכל החומר שהוגש בדיון הנוכחי הוא מן החודש האחרון, שלאחר הדיון בבית המשפט קמא. לשיטת המדינה התעצמו הראיות ומסוכנות העורר הוכחה יותר ויותר. העובדה שחלק מן העדים לא הכירוהו אינה מעידה לזכותו, שכן מעורבותו היתה בסוף 2006 וראשית 2007. לשיטת המדינה, מסוכנות העורר גדולה ביותר, ועניין השיבוש אינו המרכזי.

ז. (1) תחילה אציין, בכל הכבוד, כי לא דק בא כוחה המלומד של המדינה פורתא בטענו כי במישור הפרוצדורלי אין מקום להידרש בגדרי עיון חוזר לחומר ראיות חדש, שנוסף מאז הדיון בבית המשפט המחוזי. המחוקק קבע במפורש (סעיף 53(ב) לחוק המעצרים, כי "השופט הדן בערר רשאי להיזקק לחומר ראיות חדש, שניתוסף מאז הדיון בבית משפט קמא"; ראו בש"פ 6229/06 דאוקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, ניתנה ביום 16.8.06) - השופט ד' חשין; ראו גם שלגי-כהן, סדר הדין הפלילי, מה' 2 (תשס"א-2001) 173. על כן אין מניעה בדין להידרש בערר גם לחומר ראיות נוסף.

(2) לגופם של דברים, דומה כי לעת הזאת אין מחלוקת של ממש בשאלת השיבוש, קרי, כי נשמעו העדים שלגביהם היה חשש כזה, והוא הופג ביסודו. המחלוקת עיקרה איפוא בשאלת המסוכנות, שלגביה נאמרו בהחלטה מיום 9.7.07 הדברים שצוטטו מעלה. האם פחתה מסוכנות זו בתחום הראייתי ועל פי חלוף הזמן? סבורני, אף אם נניח כי העורר – שלא היה למוד סורג ובריח עד מעצרו – הפיק לקחים במעצר, מה שניתן לקוות, עדיין לא נצטברה לעת הזאת מסה קריטית של הפגת המסוכנות, שהיתה גבוהה, ולא ניתנה גם המלצה חדשה של שירות המבחן, בשונה מההמלצה הקודמת, שלא היתה חיובית.

(3) אשר לכרסום בראיות, "ציין בית משפט זה לא אחת, כי מסכת ראיות שיש סימני שאלה באשר לעוצמתה עשויה להצדיק חלופת מעצר" (ראו בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 3.5.05) והאסמכתאות המובאות שם (להלן עניין חסיד)). ואכן, כאמור, גם אין מניעה כי בית משפט זה יידרש לראיות שבאו בבית המשפט הדיוני לאחר הערר; ככלל אין בית משפט של ערר יכול לעסוק בנקל בראיות שלא נבחנו עדיין בבית המשפט הדיוני, ואין הדבר פשוט גם לגופו. המדובר בתיק שהמשפט העיקרי בו מתנהל באופן דינמי, ובית משפט זה לא ימהר לחוות דעה על הראיות בו. נאמר בעניין חסיד, כי

"על פי ההיגיון אולי היה נושא עוצמת הראיות צריך להיות מובא לפני ההרכב הדן בתיק, הבקי בפרטיו, אך הדעת נותנת, כי החשש מפני עירוב נושאים שבית המשפט הדן אינו צריך להיחשף אליהם והניתנים להצגה בהליכי מעצר – מנע זאת. אמנם חלק מהנושאים הללו – עבר פלילי למשל, המוצג לפני השופט העוסק במעצר, ושאין להציגו ככלל בפני המותב הדן בתיק המהותי – אינם קיימים כאן, שכן אין לעוררים עבר פלילי; אך ייתכן שראיות שטרם הוגשו במשפט והנדונות בהליכי מעצר, יוצרות את הקושי...".

כך או כך, הנושא הובא בפני בית המשפט של מעצר, ובגדר זה הדיון.

(4) כאמור, הכרעה בעניין כרסום ראיות בתיק שבו המסוכנות נקבעה, אינה עניין פשוט, והחומר שלפני אינו מגבש לעת הזאת מסה קריטית בעניין זה. דומה שאין חולק, גם על פי שיג ושיח שנתקיים בדיון בפני, כי הראיות לכאורה בעניין סחיטה במקומן עומדות; כאן המקום להזכיר, כי לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, אישום ב"עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם" מקיים עילת מעצר – כתב האישום מייחס לעורר מעורבות ישירה בסחיטה באיומים, ובין העבירות המיוחסות לו גם סחיטה בכוח, באישום 18. על פי הנאמר בו – במסגרת הסחיטה נכח העורר בהכאה אלימה ואכזרית של קרבן הסחיטה וצפה בסיטואציה. מכל מקום, המאבק שמנהל העורר בבית המשפט הדיוני הוא ככל הנראה בראש וראשונה בנושא ארגון הפשיעה, כדי להידרש לכרסום ראיות לגביו בזיקה למעצר, בחינת השכל הישר, צריכים הדברים להיות מובהקים, קרי, שהשינוי שחל בראיות הוא רציני וברור. החומר שהוצג בפני כולל – כאמור – מספר עדויות של אנשים המעורבים בארגון הפשיעה הנטען או מקורבים לו, שהעידו כי לא הכירו את העורר. ואולם, השאלה המהותית היא עד כמה יש בכך או בכרסום בראיות אחרות כדי להפחית מעוצמת האישומים המיוחסים לעורר באישום 1 ואישומים 20-14, שבהם טמונה המסוכנות. מן הדברים ששמעתי מפי באי כוח העורר, גם בהתייחסות לאישומים 20-14, לא השתכנעתי לעת הזאת בכרסום שחל, וגם חלוף הזמן טרם הפיג את המסוכנות שתוארה בהחלטה הקודמת. כיון שנאמר לא אחת כי אין המעצר מקדמה על חשבון העונש, וכך היא משאלת המחוקק בחוק המעצרים, אם סבורים באי כוחו המלומדים של העורר כי הכרסום בראיות הוא מהותי ואמיתי, ואיני קובע כל מסמרות לעניין זה, עליהם לבוא לבית המשפט המחוזי בהליך חדש של עיון חוזר, תוך הצגת דבר דבור על אופניו; והנטל בהקשרים כאלה כמובן אינו קל. כאמור, לעת הזאת לא שוכנעתי בכך.

(5) איני נעתר איפוא לערר.

ניתנה היום, ט"ז בטבת תשס"ח (25.12.07).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: ברק בופמן
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: