ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אניס אל הייזל נגד מדינת ישראל :

ע"פ 10209/06

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופט צ' זילברטל

המערער:
אניס אל הייזל

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 24.10.06 בפ"ח 1129/04 מפי סגנית הנשיא רוטלוי והשופטים צ'רניאק וד"ר ורדי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא רוטלוי והשופטים צ'רניאק וד"ר ורדי) מיום 24.10.06 בפ"ח 1129/04, שבגדרו הורשע המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300 לחוק העונשין, תשל"ז-1997.

ב. כנטען בכתב האישום, עבד המערער בדוכן לממכר אבטיחים בנתניה והתגורר במחסן בשוק שם. בתאריך 21.6.04 בשעה 22:00 ישב רחמים רומן עזרייב (להלן המנוח) יחד עם טטיאנה דובוביקוב בסמוך לקיוסק באזור. זמן מה לאחר מכן הגיע המערער לקיוסק וניגש אל המנוח. בין השניים התפתחה תגרה ולמערער נגרמו מספר שריטות בפניו. בסיומה עזב המערער את המקום וחזר לדוכן האבטיחים. בהגיעו לדוכן האבטיחים פתח את מגירת הסכינים ונטל סכין שאורכה 41 ס"מ והיא בעלת להב באורך 25.9 ס"מ. המערער נטל את הסכין, הטמינה במכנסיו וחזר לקיוסק. המערער לא מצא את המנוח ליד הקיוסק, הוא חיפשו עד שהבחין בו ליד אחד משולחנות מסעדה אחרת. בשלב זה חזר המערער למחסן, והחליף את הקבקבים (הקרויים בראיות גם כפכפים) אשר נעל באותה עת בנעליים סגורות, בכוונה שתתאפשר לו יציבה טובה יותר. המערער התקדם לעברו של המנוח, ושלף את הסכין. טטיאנה הבחינה בו מתקרב וקראה בבהלה. בעקבות צעקתה הסתובב המנוח. המערער דקר את המנוח באמצעות הסכין מספר פעמים. המנוח נפל מהכסא שבו ישב, והמערער עזב את המקום. המערער חזר לדוכן, שטף את הסכין ואת פניו וידיו, והסגיר עצמו. המנוח נפטר מפצעיו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ג. המערער מסר הודאה מפורטת בעניין השתלשלות העניינים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התמקד בשאלה האם קמה למערער הגנת השכרות החלקית שבסעיף 34ט(ה) לחוק העונשין, דבר שעמד ביסוד קו ההגנה של המערער שם, והצטרף לטענה כי נוכח שכרותו אין מקום לקבוע כי היתה למערער כוונה להמית. בית המשפט קמא התבסס בפסק דינו על המבחנים שהותוו בע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

ד. נקבע כי המערער לא היה במצב של שכרות, וכי גם אילו היה במצב כזה, הוכח שהתקיים היסוד של ההחלטה להמית הנדרש להרשעה ברצח על פי מבחני החוק והפסיקה, לאחר שהמערער גיבש את היסוד הנפשי של מודעות, וכי הוא צפה את התוצאות העלולות להיגרם באופן טבעי ממעשיו וחפץ בקיומן של תוצאות אלו. תימוכין לכך נמצא בעדויות השוטרים, שלא הבחינו בהתנהגות חריגה של המערער העשויה להעיד על שכרות. כך מצא בית המשפט ליתן אמון בדברי טטיאנה, שלפי התרשמותה לא היה המערער שיכור, ולגירסתה כי בעת הדקירה היה מרוכז. הודגש, כי המערער עצמו הודה שהוא נוהג לשתות כ-6-4 פחיות בירה ביום, וכי אין בכך להשפיע על התנהגותו; לדבריו, עובר לאירוע שתה 4-3 פחיות בירה, ולא היה בכך להשפיע על דרך הילוכו. אמנם צוין, כי מדבריו של פרופ' היס, המומחה מטעם המשיבה, עולה שבדמו של המערער נמצא ריכוז גבוה של אלכוהול, אולם אין בידו לקבוע את מידת השפעתו עליו. לבסוף הוסבר, כי העובדה שהמערער לא העלה כלל את טענת השכרות עד לשלב שמיעת הראיות הופכת את עדותו בעניין זה לגירסה כבושה, ולא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת. נקבע, איפוא, כי לא הורם הנטל להוכחת הגנת השכרות, ולא הוכח כי העבירה בוצעה בהשפעת חומר משכר שהשפיע על יכולתו של המערער להבין את טיב מעשיו ואת משמעותם. כן ציין בית המשפט, כי מצפיה בשיחה המוקלטת והמצולמת שנערכה עמו, התרשם שהמערער לא היה שיכור, והוא זכר היטב את פרטי האירוע: "בהחלט לא מדובר באדם מבולבל הנמצא במצב של שכרות מלאה או חלקית" (עמ' 21 לפסק הדין).

ה. בית המשפט למד על התקיימות יסודות העבירה וביניהם ההחלטה להמית, מכך שהמערער דקר את המנוח דקירות מספר, בחזה ובפנים, תוך הפתעתו מאחור, והמשיך בדקירות גם לאחר נפילתו, על אף נסיונות המנוח להגן על עצמו באמצעות זרועו. הודגש, כי מדברי המערער נלמד שהתכוון לדקור את המנוח בפלג הגוף הקדמי, כפי שאף עלה מן השחזור. נקבע, כי הוכח שהמערער היה מודע למהות מעשיו, וההחלטה להמית התבטאה בחיזוי מראש של אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית ורצון כי זו תמומש. צוין, כי התוצאה מסתברת מן המעשה שביצע המערער. נדחתה טענת ההגנה כי המערער התכוון אך לדקור את המנוח, ושהפגיעה מלפנים היתה משום שהמנוח הסתובב; זאת - נוכח דבריו של המערער שכוונתו היתה לדקור את המנוח מלפנים. הודגש בהקשר זה, כי לא דובר בדקירה אחת שסטתה ממסלולה, אלא במספר דקירות בבית החזה.

ו. המערער הורשע איפוא בעבירת רצח, והושת עונש החובה שבדין, מאסר עולם. ומכאן הערעור.

ז. ערעור זה, שהוגש ב-2006, מצוי היה בהליכים זמן ניכר נוכח הצורך במינוי סניגור ציבורי, בקשת הסניגוריה הציבורית להשתחרר מייצוג, אי-קבלת הבקשה והחלפת הפרקליט המטפל מטעם הסניגוריה. יצוין, כי הסניגורית החדשה, ד"ר אליגון דר, שינתה את קו הטיעון; הקו הראשון עסק בנושא השכרות; קו ההגנה החדש התרכז ביסוד הכוונה להמית שלא בהקשר השכרות, אלא על פי התבטאויות המערער בחקירותיו ובמשפט. הוגשו נימוקי ערעור מתוקנים, ולטיעונים שהוצגו בהם ובדיון בפנינו נתייחס להלן.

טענות המערער

ח. לטענת המערער, הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא אינם מבססים הרשעה בעבירת רצח, אלא בהריגה בלבד, שכן לא הוכח היסוד הנפשי הנחוץ.

ט. המערער טוען, כי לא נתכוון להמית את המנוח, אלא לפצעו בלבד כנקמה על הפציעה שגרם לו בתגרה. נטען, כי לא הוכח שהמערער רצה לגרום למותו של המנוח, אלא כי היה אדיש לאפשרות גרימת התוצאה. לטענתו, "חזקת הכוונה" נסתרת על ידי ראיה המצביעה על כוונה אפשרית אחרת, והמתבטאת בדבריו של המערער בחקירתו כי רצונו היה לפגוע בפניו של המנוח אשר קודם לכן פצע אותו מצדו בפניו שלו. כך גם עולה מדבריו כאשר הסגיר עצמו: "אני מודה שאני דקרתי אותו". לבסוף נטען, כי בית המשפט לא הבחין בין מודעות לאפשרות גרימת התוצאה לבין הרצון לגרמה, ועירב בין חזקת הכוונה לבין כלל הצפיות שאינו חל בעבירת הרצח בכוונה תחילה.

דיון

י. בדיון בפנינו חזרה באת כוח המערער על עיקרי טענותיה שבכתובים. הודגש, כי בית המשפט שגה בכך שסבר כי המערער ביקש לפגוע בליבו של המנוח, וכי אף המערער לא הבין לאחר האירוע כי גרם למותו. נטען, כי מיקום הפגיעות הוא במידה רבה תוצר של יד המקרה, שכן עקב צעקת טטיאנה הסתובב המנוח, וכך נדקר כפי שנדקר. כוונת המערער היתה לדקור, אך לא להמית. כן ציינה באת כוח המערער, כי בית המשפט למד מן התוצאה הקטלנית על הכוונה, ובכך שגה. בא כוח המשיבה טען, כי חזקת הכוונה חלה בענייננו, והיא לא הופרכה. נטען, כי התקיימו כל מבחני העזר שהוחלו בפסיקה, וכי דבריו של המערער לבדם אינם יכולים לסתור זאת; ובמכלול מצטיירת איפוא תמונה חד משמעית של כוונה להמית.

הכרעה

י"א. המערער הועמד לדין בגין עבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, הקובע כהאי לישנא:

"רצח
(א) העושה אחד מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:
(1)...
(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם..."

היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" מוגדר בסעיף 301(א) לחוק, בזו הלשון:

"לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".

י"ב. יסודותיה של עבירת הרצח בכוונה תחילה נדונו בפסיקה פעמים רבות. לשם הוכחת היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" על התביעה להוכיח, על פי סעיף 301(א), את קיומם של שלושה יסודות מצטברים: הכנה, היעדר קנטור והחלטה להמית.

י"ג. מושא המחלוקת, שכלפיו כוון הערעור - עניינו ב"החלטה להמית". ההחלטה להמית היא יסוד נפשי פנימי שמשמעו חיזוי מראש של אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ובעיקר - חפץ באותה תוצאה (ע"פ 8828/08 ניאזוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 21; ע"פ 410/85 בן שימול נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 757, 760). ההחלטה להמית אינה נדרשת להתקבל זמן רב לפני המעשה, והיא יכולה גם להתגבש במהלכו של האירוע עצמו (י' רבין וי' ואקי דיני עונשין (מה' 2-תשע"א), עמ' 387-386).

י"ד. נוכח הקושי להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם, ומשההחלטה להמית היא מחשבה סובייקטיבית של הנאשם, המצויה בנבכי נפשו, ושלא תמיד ניתן להוכיחה במדויק, הוכרה בפסיקה "חזקת הכוונה", אשר "לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו" (ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 376, מפי השופטת (כתארה אז) ביניש). בפסיקה נעשה שימוש במספר מבחני עזר כדי לעמוד על קיומה של כוונה, על פי השכל הישר ונסיון החיים. המצטייד בנשק ואחר כך עושה בו שימוש להמית, "חשוד" בכוונת קטילה, לא כל שכן אם היה זה נשק חם או אם בנשק קר נעשה שימוש רב-פעמי:

"כוחה של התנהגותו של הנאשם בשעת מעשה להוכיח את ה'החלטה להמית', נעוץ במידתו, אופיו וטיבו של הסיכון שיוצר הנאשם לחייו של הקורבן... אשר על כן: שימוש בכלי או בחפץ קטלני (כלי יריה, סכין, כלי עבודה גסים) - ישמש גורם המצביע על קיומה של כוונת קטילה... שימוש 'חוזר' בנשק קטלני או פגיעות 'חוזרות' באזורי גוף חיוניים (מספר דקירות, או מספר יריות, או מספר מהלומות) - מצביעים על קיומה של כוונת קטילה". (י' קדמי הדין בפלילים חוק העונשין (תשס"ו) חלק שלישי, עמ' 1113-1112(ההדגשות במקור))

ט"ו. אינדיקציות נוספות, לצד ריבוי הפגיעות, הן מקום הפגיעה (ע"פ 418/77 ברדריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 3; ע"פ 139/86 עזאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3)343; ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ב (3)358, 368-366 (להלן עניין סבאח)). כך גם טיב הפגיעה וצורת הביצוע מהוים אינדיקציה משמעותית לכוונה:

"צורת הביצוע; טיב הפגיעה - ביצוע הריגה על ידי דקירות ..., מכות פטיש...מכות גרזן... יריות אקדח...הוא ביצוע, שמעיד מתוכו, בדרך כלל, על כוונת קטילה בשונה ממכות רגילות... כל זאת כפוף למבחנים האחרים, שכן דקירה תוך קטטה יכולה לשלול הכוונה..." (עניין סבאח, 365 (השופט ד' לוין)).

ט"ז. לעתים די בהצטברותם של מאפיינים אובייקטיביים אחדים, כגון חדות החפץ ששימש לגרימת החבלה ומיקום החבלה בגוף הקרבן, כדי להסיק באשר לכוונת הנאשם. חזקה זו מבוססת על נסיון החיים; היא אינה חלוטה, ודי בכך שהנאשם עורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, על מנת להפריכה (ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 16; ע"פ 413/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 14).

י"ז. על פי גישת המשפט העברי (חיים ה' כהן, "רצח ושפיכות דמים במשפט העברי", פרשת השבוע, עיונים משפטיים בפרשיות התורה (תשע"ב) בעריכת אביעד הכהן ומיכאל ויגודה, בראשית, 25, 27), כוונה נלמדת מהכנת מכשיר המשמש לרצח, והכנה זו מבחינה בין רצח להריגה (במדבר לה, ט"ו-י"ח). כך אדם שהכין לעצמו כלי קטלני ועשה בו מעשה המתה, יש במעשהו ראיה כי התכוון להמית ("גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית" (ספרי, במדבר קס)). אמנם, עצם הכנתו של המכשיר הממית אינה מעידה בהכרח על רצון להמית, כיוון שאולי הוכן לצורך אחר, והכוונה משתקפת מצירוף הכנתו של הכלי הממית ופגיעתו באיבר שחיים תלויים בו: "מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ובמקום שהוא כדי להמית" (שם).

י"ח. כאשר מחילים את המבחנים והעקרונות שנמנו על המקרה דנן דומה כי נוצרת "חזקת כוונה" ברורה לקטילת המנוח, אשר לא נסתרה על ידי המערער. נציין בהקשר זה, כי לא בהכרח ניתן ללמוד על היסוד הנפשי מן התוצאה כשלעצמה, כסיפת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אלא - לטעמי - מעצם טיבו של המעשה, ובעיקר מריבוי הדקירות ועוצמתן. המערער נפגע מדברי המנוח כי הוא "ערבי מסריח" בעוד הוא בדוי מן המשרתים בצבא, וכן מן הפצע שגרם לו המנוח בפניו שהוא חשש שיהיה לכל החיים (ראו ת/1, ת/3, ת/4ג, ת/6א) וכדבריו בשחזור ת/4ג "כל בוקר שאני מסתכל על המראה אני רואה את הסימן הזה, לכל החיים יישאר לי על הפנים" (עמ' 14). יצוין כי על מוטיב הצלקת בפנים חזר המערער שוב ושוב. המערער הציג את מצבו בשעת המעשה כ"פאניקה" או "לחץ", וזאת מספר פעמים ובהזדמנויות שונות, ודומה כי כוונתו לדחף עז לעשות מעשה נקם. הוא הלך אל דוכן האבטיחים ונטל סכין גדולה וחדה, שממדיה תוארו בכתב האישום. לפני שפנה לדקור את המנוח, החליף את נעליו, כך שתתאפשר לו תנוחה יציבה ("והחלטתי להחליף את הכפכפים שלי בנעליים בשביל להיות יותר יציב כי הבנתי שאני הולך לפעול נגדו"- ת/3 מ-22.6.04 שעה 0324 עמ' 2, שורות 13-12). המערער דקר את המנוח, לאחר שהפתיע אותו מאחור, חמש (!) פעמים בחזהו, ושרט אותו בפניו, ויוטעם כי גם לאחר שהמנוח נפל מהכסא שעליו ישב, המשיך ודקר אותו; והרי אם בשלב זה כבר הושגה מטרתו לשיטתו, קרי, לעשות למנוח כאשר עשה לו ולפגוע בו, מדוע היה עליו להמשיך ולדקור אותו, והכל - כדבריו בשחזור ת/4ג – בעוצמה: "נתתי לו מספר דקירות, אבל בזריזות. כל מכה חזקה היתה" (עמ' 11). לאחר כל זאת ומשראה את המנוח מוטל ארצה, לא הזעיק המערער עזרה, אלא עזב את המקום. נדמה כי אלה - ובמיוחד הדקירות החזקות החוזרות ונשנות -מבססים את חזקת הכוונה, והמסקנה המתבקשת כי המערער לא רק צפה את התוצאה הקטלנית אלא גם חפץ בה.

י"ט. עיינתי חזור ועיין בדבריו של המערער, ואכן כנטען, במבט ראשון אפשר להתרשם ממעין אדישות - אולם בנשימה אחת גם נזכר "מאסר עולם" שהוא עונש מוכר על רצח ("חוקר: אז בעצם אתה החלטת לדקור אותו פנים אל פנים... כמו שהוא השאיר לך סימן לכל החיים גם אתה בעצם פוגע בו לכל החיים? נחקר: בדיוק. חוקר: ואתה הבנת... לקחת בחשבון שאתה... יכול להיות שגם אתה תפגע בו במקום חשוב? נחקר: כמובן... לקחתי בחשבון גם שאולי מאסר עולם"- ת/2 א, עמ' 18); וראו בדומה ת/3 מ-22.6.04 שעה 0324, שעות ספורות לאחר המעשה (עמ' 3): "אני הבנתי ולקחתי בחשבון שאני אשב מאסר עולם". אמנם, המערער גם חזר בחקירתו שלאחר השחזור, כי התכוון לדקור את המנוח, אך לא להמיתו (ראו ת/6 ב' עמ' 41). בחקירה זו מסר המערער (שם, עמ' 39) כי "הכוונה לא היתה שאני אחסל אותו. הכוונה היתה דקירה, אבל אה.. זה המשיך. זה קרה לי כנראה מהעצבים שיש לי". גם אם נניח לטובת המערער כי תחילת המעשה היתה בכוונת דקירה "גרידא", הנה בהמשך, מתוך עוצמתה של תחושת העלבון והנקמה, יש לומר כי השתנתה הכוונה. במכלול סבורני איפוא שאין די באמירתו של המערער כי לא התכוון להרוג את המנוח, כדי להפריך את חזקת הכוונה וליצור ספק, מקום שמעשיו מעידים בבירור אחרת. יתרה מכך, אינני סבור כי מדבריו של המערער ניתן ללמוד את שמבקשת הסניגורית המלומדת, כי אך יד המקרה היא שהובילה אותו לפגוע במנוח בחלק גופו הקדמי ולא מאחור: בהודעתו הראשונה (22.6.04 שעה 0040) מסר: "לקחתי את הסכין מהבסטה ושמתי במכנסים ואז חיפשתי.. באזור הבטן איזה 4-3 פעמים ואז נכנסתי לפאניקה..." (ת/1 שורות 12-9). בהמשך מסר "ומיד דקרתי אותו בחזה בערך 5-4-3 דקירות, אני לא זוכר בדיוק כמה כי היתה (צ"ל הייתי) בפאניקה..." (ת/3, עמ' 2, שורה 20). כן הוא מסביר כי החליט לדקור את המנוח בחלק גופו הקדמי, "פנים מול פנים, עין מול עין" (ת/2א משעה 0255, עמ' 17), כעניין של נקמה. משמעותיים מאוד לדעתי לעניין הכוונה דבריו בשחזור ת/4ג מיום 22.6.04 שעה 06:28, בעמ' 11, שכבר הובאו מעלה, "נתתי לו מספר דקירות, אבל בזריזות... כל מכה חזקה היתה. למה הייתי בעצבים באותו רגע וקיבלתי פאניקה". דברים דומים נאמרו בת/6א מיום 23.6.04 שעה 1407, עמ' 39 "שאני דקרתי את הדקירה הראשונה היא לא היתה ממש חזקה, אחר כך בעצבים, מרוב עצבים דקרתי אותו מספר דקירות בלי לספור...". ואכן, מה עלינו לחשוב על מי שדוקר את זולתו בחזה מספר דקירות בעוצמה מתוך נקמה, אם לא שנתכוון באותו רגע להרוג. בעדותו בבית המשפט אמנם הוסיף המערער, כי נטל את הסכין גם למטרות הגנה עצמית וכי פחד (עמ' 38 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.05, שורה 6), אך אלה דברים ללא משמעות, שהרי מי ביקש ממנו לחזור אל המנוח כל עיקר. קשה איפוא להלום את הטענה כי המערער לא היה מעוניין לקטול את המנוח, אלא אך לפגוע בו בפניו; אמנם דקירה אחת בחזה עשויה בנסיבות מסוימות להתפרש כמכוונת לפצוע ולא להמית (ראו למשל ע"פ 9369/07 אנסטסיה מיקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); אך מספר דקירות קטלניות, בסכין גדולה ובעומק של ממש, תוך חמישה פצעי דקירה בבית החזה משמאל, אינן יכולה להתפרש כמעשה של אדישות גרידא. אשר על כן, חזקת הכוונה לא נסתרה לאמיתה; ראו גם דברי השופט ג'ובראן בע"פ 8564/07 גונצ'ר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפסקאות 25-24 והאסמכתאות שם. יצוין כאמור, כי לאחר אירוע הדקירות שב המערער לדוכן האבטיחים, לא קרא לעזרה ולא ניסה לסייע אף שראה המנוח מתבוסס בדמו. את הסכין שטף לבקשת חברתו של השומר בדוכן: "החברה שלו אמרה לי 'אני לא אוהבת לראות דם', אז לקחתי את הסכין מעל השולחן ושמתי בדלי של המים" (ת/3, עמ' 2, שורות 27-25).

כ. המסקנה היא איפוא כי המערער היה מודע למעשיו, צפה את התוצאות העלולות להיגרם מהם וחפץ בתוצאות אלה. לשלמות התמונה יצוין, כי עיון בחקירות הסמוכות למעשה וצפיה בקלטת השחזור מאששים את מסקנת בית המשפט המחוזי ששללה את טענת השכרות, שכן המערער נראה מיושב בדעתו לחלוטין בשעות הבוקר המוקדמות של 22.6.04, לאחר לילה ללא שינה והתרגשות המעשה, אף שהיו בדבריו "בלבולים" קטנים בלוח הזמנים, אך לא משמעותיים. מכאן מובן מדוע שינתה הסניגורית המלומדת את הקו ולא בנתה את הערעור על מוטיב השכרות, שתפארתה לא יכלה להיות עליו. אציין לשם הסרת ספק, כי הראיות שאליהן התייחס בית המשפט קמא בפירוט שוללות את הגנת השכרות (ראו זכ"ד הקצין מגורי-ת/8א, השוטר קולברג-ת/8ב, השוטר ג'ובני-ת/10א, ודברי המערער בעמ' 116 לפרוטוקול הדיון מיום 6.9.05, שורות 27-23). אוסיף, כי דומה שניתן להסביר את השינוי המסוים בצורה בה הציג המערער את הדברים; הוא החל את חקירותיו בקו ישיר וגלוי ששידר רצון לנקום על עלבונו ועל מה שנראה לו כהשחתת פניו, גם מתוך הבנה כי יתכן מאסר עולם; ומאסר עולם בישראל מוכר לאדם מן היישוב - כאמור - כעונש על רצח. הוא אמנם לא אמר כי התכוון לרצוח, אך לא היסס לתאר את עוצמת הדקירות. לימים, משבא למשפטו, הבין כי לא תהיה תפארתו על כך, ובחר - מן הסתם לאחר שנועץ בעורכי דין - תחילה בטענת השכרות ואי כוונת קטילה בגללה, ולימים בטענת אי כוונת קטילה תוך זניחת השכרות. המערער לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית מדוע דקר את המנוח בחזה ("לא הייתי מרוכז" (עמ' 62); בעמ' 68-67 התפתל לעניין פירוש אמירתו בחקירה, שלפיה עלול הוא להידון למאסר עולם. אך עיקר העיקרים בעיניי - מספר הדקירות ועוצמתן, שלטעמי אינו מתיישב עם כוונת נקמה על שריטות, "שריטה תחת שריטה".

כ"א. בסופו של יום השאלה האם המעשה הקטלני היה מלווה בהחלטה להמית, מוכרעת על בסיס מכלול הנסיבות. ספק המגיע לכדי ספק סביר, פועל לטובת הנאשם; אך לא מצאתי כאן ספק כזה. אכן, התחקות אחר נבכי נפשו של אדם קשה מאוד; לא למותר לשוב ולהזכיר כי בית משפט זה העלה בעבר את הרעיון לעיצוב עבירה של רצח מדרגה שניה שיסודו בארה"ב (ראו חוות דעתי מיקל הנזכר; וע"פ 7942/04 בן שיטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה ג'); ואכן כיום נמצאת על האבניים הצעה חדשה לעניין עבירות ההמתה (ראו תזכיר חוק העונשין (תיקון) (עבירות המתה ורשלנות), התשע"ב-2012. ואולם, לא ראיתי מכל מקום פתח לספק בנידון דידן.

כ"ב. על התקיימות יסודות ההכנה והיעדר הקנטור שבסעיף 301(א) לחוק העונשין בנידון דידן אין מחלוקת. המערער נטל סכין מדוכן האבטיחים שבו עבד, שם אותו במכנסיו, ואף הלך והחליף נעליו לשם יתר יציבות. בכך יש למלא אחר יסוד ההכנה (ע"פ 8208/07 אלימלך נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אשר ליסוד הקנטור - הוא מורכב כידוע משניים: היסוד הסובייקטיבי בוחן את התנהגות הנאשם הספציפי - האם קדמה למעשה ההמתה התגרות, והאם הקנטור השפיע בפועל וגרם לנאשם לאבדן שליטה עצמית, כך שלא יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו; היסוד האובייקטיבי מעמיד למבחן את השאלה האם היה אדם מן היישוב עשוי, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד שליטה עצמית ולנהוג בדרך שבה נהג (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4269/99 רוזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו אין לדבר על קנטור, והוא גם לא הועלה כטיעון. קטילתו של המנוח אינה ניצבת לבדה כתגובה מיידית לעלבון ולפגיעה במערער, אלא באה בסופה של שרשרת אירועים, וחלף פרק זמן משמעותי (כמחצית השעה) מן התגרה עם המנוח. אף אילו ראינו בהתנהגות המנוח משום מעשה התגרות שבהשפעתו איבד המערער את שליטתו העצמית ("למה הייתי בעצבים באותו רגע... וקיבלתי פאניקה... אחרי שאני קיבלתי את ה... שריטה... ת/4ג, עמ' 12-11), עדיין יש להמשיך ולבחון האם לומר שאדם מן הישוב יגיב למעשה ההתגרות המתואר בצורה כזו וייטול את חיי זולתו; על שאלה זו יש להשיב בבירור שלא בחיוב. דברים אלה נאמרים מעבר לנחוץ, ומכל מקום השורה התחתונה היא התקיימותם של יסודות עבירת הרצח.

כ"ג. בנסיבות אציע לחברי שלא להיעתר לערעור.

ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:

אני מסכים.
ש ו פ ט

השופט צ' זילברטל:

אני מסכים.
ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, ט"ז באלול התשע"ב (3.9.12).

ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: אניס אל הייזל
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: