ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנסור מוחמד זיאדה נגד שירות בתי הסוהר :

רע"ב 7501/06

המבקש:
מנסור מוחמד זיאדה

נ ג ד

המשיב:
שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת בעע"א 1113/06 מיום 27.6.06 שניתן על ידי כבוד השופטת א' הלמן

בבית המשפט העליון

פסק-דין

השופט ע' פוגלמן:

האם עונש מאסר עולם שנגזר על המבקש על ידי בית המשפט הצבאי בלוד משמעו בפועל עונש מאסר לתקופה של עשרים שנה? שאלה זו עמדה להכרעת בית המשפט לענינים מינהליים (כבוד השופטת א' הלמן), וזה השיב עליה בשלילה. להכרעתו זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפנינו.

רקע עובדתי

1. ביום 8.5.88 הרשיע בית המשפט הצבאי בלוד את המבקש בעבירות של חברות ופעילות בהתאגדות אסורה, נשיאת נשק, החזקת נשק, ושותפות לזריקת רימון, כל אלה עבירות לפי תקנות 85(1)(א), 58(ג), 59(א) ו-58(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן: תקנות ההגנה). הרשעת המבקש, אזרח ישראל, יסודה בפעולות שביצע במסגרת ארגון החזית העממית לשחרור פלשתין. כפי שנפסק, המבקש פעל ביחד עם אחר לקידום המטרות החבלניות של הארגון, והיה שותף מלא לרכישת כלי נשק ורימוני יד שנמסרו לפעילי טרור. עוד נקבע כי יש לראות במבקש כ"עבריין עיקרי" בפעולה של זריקת רימון לתוך אוטובוס "אגד" שנסע מרמלה לתל-אביב, אשר רק בדרך נס לא התפוצץ. על המבקש נגזר עונש כולל של מאסר עולם, והוא מרצה את עונשו מאז מועד זה.

ביום 28.12.05 – לאחר עתירות קודמות שהגיש בנושא שחרורו המוקדם אשר נמחקו לבקשתו – פנה המבקש לועדת השחרורים שליד כלא גלבוע בבקשה לקיים דיון בשחרורו על תנאי ממאסר, לפי סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ממאסר). המבקש נענה ביום 16.1.06 על ידי המשיב כי כל עוד לא נקצב עונשו, עניינו לא יעלה לדיון לפני ועדת השחרורים. נוכח תשובה זו פנה המבקש ביום 20.2.06 בעתירת אסיר לבית המשפט לענינים מינהליים בנצרת, וביקש להורות לועדת השחרורים לדון בבקשתו לשחרור מוקדם. העתירה נדחתה, ומכאן בקשה זו שלפנינו.

טענות הצדדים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

2. לטענת המבקש, עונש מאסר העולם שהוטל עליו, משמעו עונש מאסר של עשרים שנה. טענה זו סומך המבקש על הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין) שזו לשונה:

"מאסר עולם
עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל בית-המשפט לא תעלה על עשרים שנה".

המבקש טוען כי הוראת סעיף 41 לחוק העונשין חלה על הרשעתו בעבירות לפי תקנות ההגנה, נוכח הוראת סעיף 34כג לחוק העונשין הקובעת כי "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה". כן מפנה המבקש להוראת הסיפא לתקנה 68 לתקנות ההגנה הקובעת כי "... פרט למה שנקבע באופן אחר, יחול החוק הפלילי הכללי של ישראל ביחס לעבירות על התקנות האלה כשהן נדונות או יש לדון עליהן כן". לשיטת המבקש, מכיוון שהעבירות בהן הורשע אינן נושאות בצידן מאסר עולם כעונש חובה, הרי נוכח הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, עונש המאסר המרבי אותו ניתן היה להטיל עליו הוא של 20 שנה. את טענתו זו תומך המבקש גם בהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, לפיה "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין", ובהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. המבקש אף טוען כי כאשר נגזר דינו לא ערער על כך, נוכח סברתו כי מדובר בעונש מאסר של 20 שנה.

מכיוון שלשיטת המבקש עונש מאסר העולם שהוטל עליו הוא למעשה עונש מאסר של עשרים שנה, הרי על ועדת השחרורים המיוחדת (כהגדרתה בסעיף 1 לחוק שחרור על תנאי ממאסר) לדון בבקשתו לשחרור מוקדם; זאת משום שחלפו, זה מכבר, שני שלישים מתקופת מאסרו, כנדרש בהוראת סעיף 5 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, שזו לשונה:

"שחרור על-תנאי ממאסר עולם
"אסיר עולם שעונשו נקצב ושנשא לפחות שני שלישים מהתקופה שנקצבה, רשאית ועדת שחרורים מיוחדת לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים המיוחדת אסיר עולם כאמור אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".

3. המדינה טוענת, כטענת סף, כי היה על המבקש להעלות טענותיו לפני ערכאת הערעור – בית המשפט הצבאי לערעורים, ולא בגדרי עתירת אסיר. לגופם של דברים טוענת המדינה כי עונש מאסר העולם שהוטל על המבקש הוא מאסר עולם "כלשונו" – קרי, לכל ימי חייו (להלן: מאסר עולם בלתי קצוב). לשיטת המדינה, הוראת סעיף 41 לחוק העונשין לא חלה על עניינו של המבקש, אשר הורשע, בין היתר, בעבירה על תקנה 58 לתקנות ההגנה, שעונשה מיתה. לשיטתה, קובע החוק הישראלי מדרג לחומרת העבירות, בהתאם לעונש המוטל על מבצען. הוראת סעיף 41 חלה רק על עבירות שהעונש בצידן הוא מאסר עולם או פחות מכך. אין היא חלה על עבירות שהעונש שניתן להטיל על מבצען הוא מיתה, או מאסר עולם חובה. המדינה טוענת עוד, כי הפרשנות לה טוען המבקש תביא לתוצאות בלתי הגיוניות, לפיהן בעבירות חמורות רבות (כדוגמת אלה המנויות בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י – 1950; להלן: חוק לעשיית דין בנאצים) ניתן יהיה להטיל על מי שהורשע בביצוע עבירות – ולא נגזר עליו עונש מוות – עונש מאסר מרבי של 20 שנה. נוכח עמדתה זו של המדינה – כי על המבקש הוטל עונש מאסר עולם בלתי קצוב – נטען כי בדין נדחתה בקשתו להביא את עניינו לפני ועדת השחרורים המיוחדת כדי שתדון בשחרורו המוקדם, שכן עונשו טרם נקצב, כנדרש בסעיף 5 לחוק שחרור על תנאי ממאסר. הוסף כי בידי המבקש לפנות לועדת שחרורים מיוחדת כאמור בסעיף 29 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, כדי שתמליץ לנשיא המדינה לקצוב את עונשו.

4. בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את העתירה. נקבע כי הוראת סעיף 41 לחוק העונשין אינה חלה מקום בו נקבע לעבירה עונש חמור ממאסר עולם. כך הוא בהרשעה לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה אשר העונש בצידה הוא של "מיתה או אותו עונש פחות מזה". נקבע כי הפרשנות המוצעת על ידי המבקש אינה מתיישבת עם תכלית הוראת החוק, ובפרט נוכח ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 41 לחוק העונשין; עם הגיונו של הדין הפלילי; ועם מדרג העבירות שנקבע בדין.

גדר המחלוקת

5. המערער הורשע בעבירות על ארבעה סעיפי עבירה שבתקנות ההגנה. מכוח שניים מסעיפים אלה ניתן להטיל עונש של מאסר עולם, אותו גזר בית המשפט הצבאי: תקנה 58 לתקנות ההגנה אשר העונש המוטל על מבצעה הוא "מיתה או אותו עונש פחות מזה, אשר בית-המשפט יצווה עליו"; ותקנה 59 לתקנות ההגנה אשר העונש המוטל על מבצעה הוא "מאסר עולם או אותו עונש פחות מזה, אשר בית-המשפט יצווה עליו". המוקד לבחינה הינו אפוא, "מאסר העולם" שהיה מוסמך בית המשפט הצבאי לגזור מכוח ההוראות האמורות – האם זהו עונש מאסר עולם בלתי קצוב, או שמא מאסר בן 20 שנה. שאלה זו עומדת להכרעתנו בהליך זה. תשובה לשאלה זו משליכה במישרין על גדר סמכותה של ועדת השחרורים להיזקק לבקשת המבקש לשחרור על תנאי ממאסר. ככל שמדובר במאסר עולם בלתי קצוב, ועדת שחרורים אינה מוסמכת לדון בבקשת המבקש לשחרור על תנאי לפי סעיף 5 לחוק, שכן עונשו טרם נקצב.

המדינה מיקדה טענותיה לפנינו בהוראת תקנה 58 לתקנות ההגנה, וטענה כי מכוחה ניתן להטיל מאסר עולם בלתי קצוב. המדינה לא העלתה לפנינו טענה הנוגעת להוראת תקנה 59 לתקנות ההגנה (אשר, כאמור, גם מכוחה ניתן להטיל עונש של "מאסר עולם"). דיוננו יתמקד, אפוא, בהוראת תקנה 58 לתקנות ההגנה בלבד. תקנה זו נושאת בצידה עונש של "מיתה או אותו עונש פחות מזה" וזה נוסחה המלא:

"עבירות ביחס לכלי-יריה, חמרי-נפץ, רכוש וכו'
"שום אדם לא - (א) יירה בכל כלי-יריה על כל אדם או על כל קבוצה של בני-אדם, או לכל מקום שבני-אדם עשויים להימצא בו, או (ב) יזרוק או יניח פצצה, רימון-יד או חפץ מבעיר מתוך כוונה לגרום מוות או חבלה לכל אדם או נזק לכל רכוש, או (ג) יישא כל כלי-יריה, תחמושת, פצצה, רימון-יד או חפץ נפיץ או מבעיר ללא תעודת-היתר שהוענקה בידי מפקד צבאי או מטעמו, או בדרך אחרת מאשר בהתאם לדבריה ולתנאיה של אותה תעודת-היתר, או
(ד) יהיה חבר לכל קבוצה או חבר של בני-אדם, שחבר אחד או יותר מהם עברו, בזמן היותם חברים לקבוצה או לחבר, או עוברים עבירה על התקנות האלה.
הענשה: מיתה או אותו עונש פחות מזה, אשר בית-המשפט יצווה עליו".

עלינו לבחון, אפוא, האם הוראת סעיף 41 לחוק העונשין חלה על הוראה זו. בחינה זו מחייבת מענה לשתי שאלות: האחת, האם הוראות החלק הכללי לחוק העונשין (והוראת סעיף 41 לחוק העונשין בכללן) חלות על תקנות ההגנה. אם התשובה לכך חיובית, עלינו לבחון האם הוראת סעיף 41 לחוק העונשין חלה על הרשעה בעבירה לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה.

דיון והכרעה

6. השאלות אותן מעלה הבקשה הן שאלות משפטיות כלליות, שעניינן בהיקף תחולתה של הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, ופרשנותה, בהקשר זה, של תקנה 58 לתקנות ההגנה. לפיכך, החלטנו לתת רשות ערעור, ולדון בערעור כאילו ניתנה הרשות.

תחולת החלק הכללי לחוק העונשין על תקנות ההגנה

7. השאלה הראשונה העומדת לדיון עניינה בתחולת החלק הכללי לחוק העונשין על הוראות תקנות ההגנה. בנושא זה נפסק כי הוראות החלק הכללי של חוק העונשין (אשר סעיף 41 נמנה עליו) חלות על תקנות ההגנה, הן מכוח ההוראה שבסיפא לתקנה 68 לתקנות ההגנה, הן מכוח ההוראה שבסעיף 34כג לחוק העונשין (וזאת החל ממועד חקיקתה לראשונה, עם הוספת סעיף 3א לפקודת החוק הפלילי, 1936 – ס"ח (תשכ"ה) 181); ראו: בג"צ 4562/94 אבו דקה נ' בית המשפט הצבאי בלוד, פ"ד מח(4) 742, 745 – 747 (1994); מיכל צור נייר עמדה – תקנות ההגנה [שעת חירום] 1945 15 (1999).

תחולת סעיף 41 לחוק העונשין על הרשעה בעבירה לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה

8. משמצאנו כי באופן עקרוני חלות הוראות החלק הכללי שבחוק העונשין על העבירות שבתקנות ההגנה, עלינו להמשיך ולבחון האם לפי פרשנותה הראויה, חלה הוראת סעיף 41 לחוק העונשין על הרשעה בעבירה לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה.

לשונו של סעיף 41 לחוק העונשין

9. את התהליך הפרשני נפתח בבחינת לשונו של החוק, כדי לבחון, האם לפרשנות המוצעת על ידי המבקש – לפיה הוראת סעיף 41 לחוק העונשין חלה גם על תקנה 58 לתקנות ההגנה – יש אחיזה בלשון החוק (עע"מ 2775/01 ויטנר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "שרונים" (לא פורסם, 4.9.05) פסקה 8 לפסק דינה של כבוד השופטת – כתוארה אז – ד' ביניש)). על הפרשן ליתן ללשון החוק אך אותה פרשנות שהוא יכול לשאת מבחינה לשונית. אין לך משמעות "נכונה" של דיבור, אם אין לה עיגון לשוני ולו מינימאלי בתורת הלשון. חייבת להיות נקודת אחיזה ארכימדית לפירוש הנכון בלשון החוק (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 74 (1985)). הוראת סעיף 41 לחוק העונשין חלה על "עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה". הוראה זו, כלשונה, אינה חלה על עבירה לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה, אשר דינה אינו "מאסר עולם", אלא "מיתה או עונש פחות מזה". נראה אפוא, כי יש קושי של ממש לאתר אחיזה בלשון החוק לפרשנות המוצעת על ידי המבקש. על אף האמור, לא נסיים פה את מסענו הפרשני; נמשיך ונבחן אם הפרשנות המוצעת על ידי המבקש עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה.

תכלית החקיקה

10. המובן המשפטי של טקסט הוא אותו מובן לשוני המגשים את תכליתו של הטקסט. תכלית זו עניינה המטרות, היעדים, האינטרסים, המדיניות והפונקציות שאותו חוק נועד להגשים (ראו בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763 (1993); אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 398 (תשס"ג) – להלן: ברק). תכליתו של החוק נלמדת ממקורות פנימיים וחיצוניים כאחד. היא נלמדת מלשונו של החוק, מעיון בחוק בכללותו וממקורות חיצוניים לחוק, לרבות ההיסטוריה החקיקתית שלו (ראו: ברק, בעמ' 397 – 427; ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.9.06) פסקה 32 לפסק דינו של כבוד השופט א' א' לוי). נפנה, אם כן, להיסטוריה החקיקתית של הסעיף.

ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 41 לחוק העונשין

11. נעמוד להלן על ההיסטוריה החקיקתית של הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, אשר כפי שנראה, מקורה בהוראה בנוסח דומה שנכללה עוד בהצעת חוק ביטול עונש מוות, התש"ט – 1949 (להלן: הצעת חוק ביטול עונש מוות).

בשנת תש"ט פורסמה ברשומות הצעת חוק ביטול עונש מוות (ה"ח 159). הצעת החוק ביקשה להביא לביטולו המוחלט של עונש המוות בישראל (ראו סעיף 1 להצעת החוק: "לא יהא עונש מוות במדינה"), למעט בגין עבירה של בגידה בשעת חירום (סעיף 3 להצעת החוק). בעקבות תמורות שונות שעברה הצעת חוק ביטול עונש מוות צומצם היקף תחולתה, והיא נחקקה לבסוף ביום 16.2.54 כחוק לתיקון דיני עונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד – 1954 (להלן: חוק ביטול עונש מוות על רצח). בגדרי חוק זה בוטל עונש המוות בגין עבירת הרצח בלבד (למעט בגין עבירת רצח לפי חוק לעשיית דין בנאצים), אך לא בוטל עונש המוות בגין עבירות אחרות (ראו דברי יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר-הכנסת משה אונא, בדיונים בקריאה שניה ושלישית בהצעת חוק ביטול עונש מוות (ד"כ 15 (תשי"ד) 907 – 908); בועז סנג'רו "על עונש המוות בכלל ועל עונש המוות בגין רצח בפעולת טרור בפרט" עלי משפט ב 127, 179 – 180 (2002) – להלן: סנג'רו).

סעיף 2 להצעת חוק ביטול עונש מוות קבע כי במקום עונש המוות יוטל מאסר עולם. סעיף 4 להצעת החוק קבע כי הוראות חוק הקובעות עונש מאסר עולם יראו אותן כקובעות עונש מאסר של עשרים שנה:

"4. מאסר עשרים שנה במקום מאסר עולם
כל הוראה במשפט הקיים הקובעת שאדם שעבר עבירה מסויימת צפוי לעונש מאסר עולם, יראו אותה כקובעת שאדם שעבר אותה עבירה צפוי לעונש מאסר עד עשרים שנה"

בדברי ההסבר להצעת חוק ביטול עונש המוות הוסברה הוראה זו כך:

"פקודת החוק הפלילי, 1936, קובעת מאסר עולם כעונש מכסימלי על מספר ניכר של עבירות ... מאחר שעונש מאסר עולם יהיה מעתה העונש שיוטל על העבירות החמורות ביותר, כגון רצח, בגידה וכו' מן הראוי הוא שעונש המכסימלי שאפשר להטיל על עבירות קלות מאלה יהיה קל יותר. לפיכך קובע החוק המוצע בזה שכל מקום שהחוק הקיים קובע מאסר עולם כעונש מכסימלי על עבירה מסויימת, יהיה מעתה העונש המכסימלי עשרים שנות מאסר" (ה"ח 161).

בחוק ביטול עונש מוות, אשר כאמור ביטל לבסוף את עונש המוות בגין עבירת הרצח בלבד, לא נכללה ההוראה שבסעיף 4 להצעת חוק ביטול עונש מוות. תחת זאת, נכללה הוראה דומה בסעיף 2 לחוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה), התשי"ד – 1954 (להלן: חוק דרכי ענישה), שהתקבל בכנסת מספר חודשים לאחר מכן, ביום 8.9.54 (ס"ח 234). נוסחה של הוראת סעיף 2 לחוק דרכי ענישה נותר בעינו, והיא מצאה את מקומה בסעיף 41 לחוק העונשין, הוא העומד לדיון לפנינו (ראו ש' ז' פלר "מאסר 'עולם חובה', מאסר 'עולם' ומאסר 'עשרים שנה'" משפט וממשל ב 507, 516 (תשנ"ה) – להלן: פלר). יוער, כי בהצעת חוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי"ד – 1953 (ה"ח 6), הוצע נוסח שונה להוראה האמורה, כדלקמן: "נקבע בחוק מאסר עולם, רשאי בית המשפט להטיל עונש זה או מאסר לתקופה קצובה" (והשוו לנוסח הדומה כפי שהוצע בהצעת חוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), התשי"ג – 1952 (ה"ח 39)). בסופו של יום, כאמור, נקבע הנוסח המופיע כיום בסעיף 41 לחוק העונשין, ואשר ראשיתו בסעיף 4 להצעת חוק ביטול עונש מוות (ראו גם פלר, בעמ' 514 – 516; כן ראו דברי יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, ח"כ משה אונא, בעת הדיון בכנסת בקריאה שניה ושלישית – ד"כ 16 (תשי"ד) 2633).

12. מן ההיסטוריה החקיקתית ניתן אפוא ללמוד, כי הגם שהמחוקק לא ראה לבטל את עונש המוות באופן כולל, אלא בגין עבירת הרצח בלבד, סבר הוא כי שינוי זה במדרג הענישה, לפיו חלף עונש מוות מוטל מאסר עולם חובה על מורשעים ברצח, מחייב שינוי במדרג הענישה בעבירות שהעונש המרבי שניתן לגזור בגינן הוא עונש של מאסר עולם.

התכלית האובייקטיבית

13. על תכליתה של הוראת סעיף 41 לחוק העונשין נאמרו הדברים הבאים מפי כבוד המשנה לנשיא מ' חשין:

"בין אם סבר המחוקק כי לאחר ביטול עונש-המוות וקביעת עונש מאסר עולם חובה תחתיו, יש וראוי ליצור מידרג עונשים חדש בפיסגת הפירמידה (שמא נאמר: בתחתית הפירמידה); בין אם סבר כי עונש מאסר עולם שאינו חובה כפי שנקבע בפח"פ עונש כבד הוא יתר-על-המידה; בין כך ובין כך, העונש של 'מאסר עולם' על דרך הסתם נעלם, ומעתה נקבעו ל'מאסר עולם' שאינו חובה קרי וכתיב; כתיב: 'מאסר עולם', קרי: 'עשרים שנות מאסר' ... למיטב הבנתי, נתכוונה הוראת סעיף 2 שלחוק דרכי ענישה לחולל מהפכה זוטא בעיקר בדרכי ענישה שבפח"פ. אותה עת היו עבירות רבות בפח"פ שהעונש שבצידן היה 'מאסר עולם'. וכך, תחת אשר יעשה שינוי בכל סעיף וסעיף שבפח"פ, קבע המחוקק בהוראת סעיף 2 לחוק דרכי ענישה נורמה כללית המחילה עצמה על כל מקום בו נקבע 'מאסר עולם' שלא כעונש חובה. הוראת סעיף 2 צופה אפוא פני עבר ואין היא קובעת נורמה לעתיד ... כהבנתי, אפוא, הוראת סעיף 2 לחוק דרכי ענישה, פניה פני-עבר: ייעודה היה לשנות את עונשי 'מאסר עולם' שנקבעו עד אותה עת (ואשר אינם עונשי מאסר עולם חובה), ולקבוע תחתיהם עשרים שנות מאסר. סעיף 2 מיצה עצמו, אפוא, עם חקיקתו ועם השינוי שחולל בחוק שהיה קיים אותה עת. לעתיד-לבוא אין לו למחוקק צורך עוד לקבוע בצידה של עבירה עונש של 'מאסר עולם' שפירושו אינו אלא עשרים שנה, כלומר: לומר חנה שעה שכוונתו היא לפנינה. תחת אשר ידבר בשפת סתרים, שפה שזר לא יביננה; תחת אשר יכתוב 'מאסר עולם' ובקריצת-עין ירמוז כי הכוונה אינה למאסר עולם כפשוטו אלא לעשרים שנות מאסר; תחת כל אלה יכול המחוקק לקבוע במישרין עונש בן עשרים שנות מאסר והכל יידעו ויבינו" (ע"פ 4379/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.1.06) פסקה 17 – להלן: עניין פלוני).

מדברים אלה, כמו גם מן ההיסטוריה החקיקתית, למדים אנו כי תכלית החקיקה הינה להקל בעונש המרבי אותו ניתן להטיל על מבצעי עבירות שדינן מאסר עולם. על הסיבה להקלה זו עמדנו לעיל, ויסודה, כך נראה, בשינוי מדרג הענישה נוכח ביטולו של עונש המוות בגין רצח. האם תכליתה של הוראת סעיף 41 לשנות גם את עונש המאסר המרבי שניתן להטיל בגין עבירה אשר העונש בצידה הוא "מיתה"? כפי שנראה להלן, יש להשיב על כך בשלילה.

14. עקרון יסוד בדיני העונשין הוא כי לכל עבירה עונש בצידה ההולם את חומרתה והמבטא את מידת פגיעתה בערכי יסוד של החברה (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 45 – 48 (1984); פלר, בעמ' 508; דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547, 569 (2004) (השופטת א' פרוקצ'יה)). עקרון זה פועל במישור הנורמאטיבי, ובגדרו נקבעים גבולות העונש ודרכי הטיפול בעבריין; ובמישור שיקול הדעת השיפוטי, בגדרו נגזר העונש על העבריין, בשים לב, בין היתר, לנסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של העבריין (השוו: פלר, בעמ' 508; כן ראו: רות קנאי "היחס בין מטרות הענישה ושיקולי הענישה לשיקול הדעת של השופט בקביעת העונש" מחקרי משפט י 39, 39 – 40 (תשנ"ג)). שינוי בהתייחסות אל מידת הפגיעה בחברה הגלומה בעבירה פלונית יבוא לעיתים לכלל ביטוי במישור הנורמטיבי, בדרך של שינוי רף הענישה הקבוע בחוק (השוו לדברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 29), התשכ"ו – 1966, ה"ח 42). שינוי כאמור יכול ויבוא לידי ביטוי במישור שיקול הדעת השיפוטי, בדרך של שינוי ברמת הענישה הנוהגת בבתי המשפט (השוו: ע"פ 4831/03 אבו בכר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.04)).

סעיף 2 לחוק דרכי ענישה (הוא סעיף 41 לחוק העונשין) הביא לשינוי במישור הנורמטיבי. הוא מבטא בחירה של המחוקק להקל בעונש המוטל על מי שהורשע בעבירה שקודם לכן דינה היה מאסר עולם (נוכח הסיבות עליהן עמדנו לעיל). לשון אחר – וכאמור בדברי המשנה לנשיא מ' חשין שצוטטו לעיל – המחוקק בחר להקל בעונש שלצד עבירות, אשר קודם לכן העונש המרבי שניתן היה להטיל בגינן הוא מאסר עולם. נוכח תכלית זו של החוק, הפרשנות המוצעת על ידי המבקש, לפיה ההקלה תחול גם על עבירה שדינה מיתה, אינה יכולה להתקבל. נוכח הזיקה שבין החומרה הגלומה בעבירה לעונש המוטל על מבצעה, מתחייבת המסקנה כי החומרה המיוחסת לעבירות שהעונש המרבי המוטל על מבצען הוא עונש מוות, שונה מזו המיוחסת לעבירות אשר העונש המרבי המוטל על מבצען הוא מאסר עולם. הוראת החוק המקלה בעונש המרבי בגין עבירות שדינן מאסר עולם, המצויות בדרגת חומרה אחת, אינה חלה על עבירות שדינן מיתה, המצויות בדרגת חומרה אחרת.

נציין כי מדרג חומרה זה של העבירות נלמד גם מהוראות נוספות שבחוק העונשין. כך למשל, בסעיף 32 לחוק העונשין, בו נקבע העונש המרבי למבצע עבירת סיוע, נקבע לאמור:

"עונש על סיוע
הסיוע לעבור עבירה, עונשו – מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל ביצועה העיקרי; ואולם אם נקבע לה -
(1) עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר עשרים שנה;
(2) מאסר עולם - עונשו מאסר עשר שנים;
(3) עונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי;
(4) עונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי.

גם ממדרג זה ניתן ללמוד, כי המחוקק רואה את העבירות שהעונש לצידן הוא מיתה (או מאסר עולם חובה) כמצויות ברף חומרה שונה מאשר אלו שהעונש לצידן הוא מאסר עולם שלא כעונש חובה (וראו ברוח דומה גם את הוראת סעיף 33 לחוק העונשין).

15. אכן, יכולה להישמע הטענה, כי שינוי רף הענישה בגין העבירות שדינן היה מאסר עולם, מחייב גם הקלה בעונש שלצד העבירה שלפי תקנה 58 לתקנות ההגנה. לשון אחר – ניתן לטעון כי ההקלה בענישה בגין העבירות שעונשן היה מאסר עולם, מחייבת הקלה דומה בענישה בעבירות אשר העונש לצידן חמור יותר. טענה זו אינה יכולה לסייע למבקש. ככל שטענה זו נטענת במישור הנורמטיבי, מקומה בפני המחוקק, שכן הוא, והוא בלבד, רשאי לשנות את העונש המרבי שלצד העבירה. ככל שטענה זו נטענת במישור שיקול הדעת השיפוטי (קרי – בשיקול הדעת בעת גזירת עונשו של המבקש), מקומה היה לפני הערכאה הדיונית או לפני ערכאת הערעור, ולא בהליך שלפנינו, שעניינו בבחינת סמכותו של בית המשפט להטיל עונש מאסר עולם בלתי קצוב (וראו בהקשר למדיניות הענישה לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה: עופר בן חיים "עונש המוות בפסיקת בתי המשפט הצבאיים בישראל ובאיזורים המוחזקים" משפט וצבא 10 35 (1989) ; סנג'רו, בעמ' 184 – 185).

16. הפרשנות לה טוען המבקש מעוררת קושי נוסף עליו עמדה המדינה. קבלת גישת המבקש תביא לכך שבעבירות אשר דינן מיתה, ובית המשפט מצא שלא להטיל עונש זה, יהיה העונש המרבי שיוטל על מי שהורשע – מאסר עשרים שנה. "קפיצה" זו במדרג הענישה עלולה לעורר קושי, עליו עמד בית משפט זה בהקשר דומה, בהתייחסו להוראת סעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א – 1971 (להלן: חוק הנוער), אשר מורה כי על אף האמור בכל דין אין חובה להטיל על קטין מאסר עולם מאסר חובה או עונש מינימום:

"הגבלת שיקול דעתו של בית המשפט להטלת עונש מאסר בן עשרים שנה, הגבלה בלתי ראויה היא שכן יש בה כדי לחסום את דרכו של בית המשפט להטיל על רוצח עונש מאסר כפרי מעללו, ולו בעונש העולה על עשרים שנות מאסר. הקפיצה ממאסר עולם כפשוטו - עונש שבית המשפט מוסמך להטילו גם על רוצח קטין - לעונש בן עשרים שנות מאסר, קפיצה גדולה היא יתר על המידה. ראוי ונכון שיהיו על הדרך גם תחנות ביניים, שכך לא יידחף בית המשפט ולו בעל כורחו להטיל דווקא מאסר עולם כפשוטו" (עניין פלוני, פסקה 29).

דברים אלה יפים, בשינויים המחויבים, גם בענייננו.

17. עולה מן המקובץ כי הוראת סעיף 41 לחוק העונשין אינה חלה על עבירה לפי תקנה 58 לתקנות ההגנה, אשר העונש המרבי שניתן להטיל על מי שמורשע בגינה הוא עונש מוות. ודוק: מסקנתנו זו מתבססת על העונש שנקבע לעבירה זו. אין היא משתנה בשל העובדה, כי כעולה מגזר הדין, במקרה הקונקרטי לא התבקשה הטלת עונש מוות על המבקש; החלטת רשויות התביעה שלא למצות את הדין עם העבריין אין בה לשנות את סיווגה הנורמטיבי של העבירה, עליו עמדנו לעיל, אשר נלמד מן העונש המירבי המוטל בגינה.

18. נוסיף, למען שלמות התמונה, כי – כמוזכר לעיל – דן בית משפט זה בטענה ברוח דומה שהתייחסה לעניינם של קטינים שהורשעו ברצח, אשר אין חובה להטיל עליהם עונש מאסר עולם, נוכח הוראת סעיף 25(ב) לחוק הנוער. נטען כי שילוב הוראה זו עם הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, מביא לכך שעל קטינים שהורשעו ברצח ניתן להטיל לכל היותר עונש מאסר של עשרים שנה. הטענה נדונה במספר פסקי דין ונדחתה (החל מדעת הרוב בע"פ 530/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 648 (1992), ועד לאחרונה בעניין פלוני).

בא כוחו המלומד של המבקש הפנה אותנו בטיעונו למקרה אחר בו הורשע אדם, בין היתר, בעבירה לפי סעיף 99 לחוק העונשין, שעונשה המירבי "מיתה או מאסר עולם". באותו מקרה נגזר עליו בבית המשפט המחוזי מאסר עולם. בית משפט זה, שדן בערעור על חומרת העונש, ציין כי נוכח הוראת סעיף 41 לחוק העונשין, עונש מאסר העולם משמעו עשרים שנות מאסר (ע"פ 1932/04 רג'בי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.05)). ככל העולה מהכתובים, נושא זה לא היה שנוי במחלוקת באותו מקרה. לפיכך, אין באמור כדי להשליך על מסקנתנו, ומכאן גם שלא נדרש לניסוחו השונה של העונש בגין העבירה לפי סעיף 99 לחוק העונשין, וליחסי הגומלין בין הוראה זו לבין הוראת סעיף 96 לחוק העונשין.

סעיף 34כא לחוק העונשין

19. הכלל הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין, המורה להעדיף פרשנות המקלה עם נאשם על פני זו המחמירה עמו, יוחל "רק בתום התהליך הפרשני של החוק, לאחר שנבחנו הן לשונו והן תכליתו, ורק לאחר שמוצו כל האמצעים הפרשניים המאפשרים עמידה על תכליתו האמיתית. רק אם בסוף תהליך זה יעמדו שני פירושים שווי מעמד להוראת חוק פלילית, כי אז יש להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם" (דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, 20.11.06, פיסקה 7; כן ראו: דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547, 557 (2004); ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.11.07) פסקות 9 – 11 לפסק דינו של השופט א' גרוניס; וכן ראו פסק דינו של השופט א' א' לוי).

בענייננו, לא מצאנו כי קיימות מספר פרשנויות סבירות העולות בקנה אחד עם תכלית הוראת סעיף 41 לחוק העונשין. ראינו, כי הפרשנות המוצעת על ידי המבקש אינה עולה בקנה אחד תכליתו של סעיף 41 לחוק העונשין, ואף אין לה אחיזה בלשונו של הסעיף. הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין אינה יכולה אפוא לסייע בידי המבקש. גם ניסיונו של המבקש להיתלות בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו יכול לסייע לו. בלשונו של המשנה לנשיא מ' חשין – "אין לעמוס על כתפיו של חוק היסוד שינוי בפירושו של חוק בלא שנמצא טעם ראוי לכך בגופו של החוק" (עניין פלוני, פסקה 23; השוו גם: ע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 738, 748 – 749).

20. נוכח התוצאה אליה הגענו, לפיה דין הערעור להידחות, אין לנו צורך להידרש לטענת המדינה כי הסמכות לדון בטענות העותר מוקנית לבית המשפט הצבאי לערעורים. כן נעיר, בשולי הדברים, כי כפי שציינה המדינה, רשאי המבקש לפנות לועדת השחרורים המיוחדת בבקשה להמליץ על קציבת עונשו, בהליך לפי סעיף 29 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, ואין אנו מחווים דעה לגופה של פנייה כזו, אם תיעשה.

סיכום

21. נוכח כלל האמור, מסקנתנו הינה כי בית המשפט הצבאי היה מוסמך להטיל על המבקש עונש של מאסר עולם בלתי קצוב, וכי לסעיף 41 לחוק העונשין אין תחולה בעניינו. משכך, ומשטרם נקצב עונשו של המבקש, בדין נדחתה בקשתו להביא את עניינו בפני ועדת השחרורים. לפיכך, דין הערעור להידחות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.

ניתן היום, י"ח בטבת התשס"ח (27.12.07).

המשנה לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: מנסור מוחמד זיאדה
נתבע: שירות בתי הסוהר
שופט :
עורכי דין: