ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון רביבו נגד מדינת ישראל :

רע"ב 6234/12

המבקש:
שמעון רביבו

נ ג ד

המשיב:
מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת מיום 15.08.2012 בעת"א 047218-07-12 שניתן על ידי השופטים ז' הווארי, ב' ארבל ו-י' אברהם

החלטה

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.8.2012 בעת"א 47218-07-12 (השופטים ז' הווארי, ב' ארבל ו-י' אברהם), במסגרתו קיבל בית המשפט המחוזי את עתירת המשיבה והורה על ביטול החלטת ועדת השחרורים מיום 23.7.2012 לשחרר את המבקש שחרור מוקדם בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו.

רקע עובדתי והחלטת ועדת השחרורים
1. המבקש מרצה עונש מאסר בן 38 חודשים, לאחר שהורשע בביצוע עבירות שונות שעניינן סחר בסמים מסוכנים, בהן שבע עבירות של סחר בסם מסוכן מסוג קוקאין ושתי עבירות נוספות שעניינן החזקת סם מסוכן.

2. מועד ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר חל ביום 15.5.2012. ביום 23.7.2012 התקיים דיון לפני ועדת השחרורים בבקשתו של המבקש לשחרור מוקדם על תנאי ממאסר. המשיבה התנגדה נחרצות לשחרורו המוקדם של המבקש, על בסיס הנימוקים הבאים: חומרתן המופלגת של העבירות בהן הורשע – לרבות אופיין, תדירותן ואופן ביצוען שמעידים על עיסוק שיטתי בסחר בסמים מסוכנים; התנהלותו הבעייתית של המבקש בין כותלי בית הסוהר – לרבות העובדה כי בבדיקת שתן שנתן המבקש בחודש נובמבר 2011 התגלה ממצא חיובי לסם מסוכן וכי בסמוך למועד זה נמצא כי המבקש החביא דגימת שתן שנטל מחברו, בניסיון לסלף את בדיקת השתן שהיה עליו למסור; דו"ח גורמי טיפול שלילי בעניינו של המבקש – במסגרתו נקבע שאין למשיב מודעות לבעיית הסמים ממנה הוא סובל וכי הוא אינו מוכן לעבור טיפול במסגרת קבוצה בנושא הסמים; המבקש לא יצא לחופשות נוכח התנהגותו הפלילית; דו"חות מידע מודיעיני שליליים ביותר, הן מטעם שירות בתי הסוהר והן מטעם משטרת ישראל, וכמו כן חוות דעת של משטרת ישראל המתנגדת לשחרורו נוכח המסוכנות שנשקפת ממנו והסבירות הגבוהה להישנות ביצוע עבירות עם השחרור.

3. חרף התנגדותה של המשיבה, קיבלה ועדת השחרורים את הבקשה והורתה על שחרורו המוקדם של המבקש. ועדת השחרורים קבעה כי שחרורו המוקדם של המבקש יותנה בתנאים המחמירים הבאים: השתתפות בתוכנית שיקום שהוכנה עבורו על ידי פסיכולוג קליני ותעסוקה במסעדה; המבקש ישהה בביתו בשעות הלילה; המבקש ייתן בדיקות שתן אחת לשבועיים ויתייצב אחת לשבועיים בתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו. ועדת השחרורים קבעה כי המבקש עבר שינוי משמעותי במהלך ריצוי מאסרו. נקבע כי המבקש השתתף באופן פעיל ומלא בקורס טבחות רציני ביותר, אותו עבר בהצלחה, וכי הדבר מעיד על כוונה רצינית מצידו לשנות את דפוסי חייו ככל שמדובר בתעסוקה. ועדת השחרורים ציינה כי היא ערה לכך שמדובר בסוחר סמים "מקצועי" אך התרשמה כי בעניין זה חל שינוי בהתנהגותו. ועדת השחרורים הגדירה את בדיקת השתן "המלוכלכת" מחודש נובמבר 2011 כ"מעידה" וציינה כי הבדיקות שנערכו לאחר מכן (שבע בדיקות) נמצאו נקיות ויש לייחס לכך משקל מהותי. בכל הנוגע למידעים החסויים, קבעה ועדת השחרורים כי אין המדובר במידעים חמורים, כי מהימנותם של המידעים בתוך בית הסוהר הינה ברמה נמוכה יחסית וכי לא נפתחו בגינם תיקי חקירה. עוד צוין כי נגד המבקש נפתח תיק חקירה חדש ואולם תיק זה טרם הבשיל לכדי כתב אישום. נוכח כל האמור, קבעה ועדת השחרורים כי יש ליתן למבקש הזדמנות להתחיל מחדש ולעבוד בצורה מכובדת בעבודה ששכר בצידה, במסגרת התוכנית הפרטית שהוצגה לועדה ובהתאם למיומנויות שרכש בבית הסוהר.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי
4. המשיבה הגישה עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים, אשר נימוקיה זהים לנימוקי התנגדותה לפני ועדת השחרורים שפורטו לעיל. כמו כן, נטען כי החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, כאשר ניתן משקל נמוך מדי לשורת השיקולים לחומרא בעניינו של המבקש.
5. בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה וביטל את החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט קבע כי מקובלת עליו עמדת המבקש לפיה הוא "החל לצעוד לכיוון הנכון", וכי הפער בין דו"חות גורמי הטיפול מעיד על כברת הדרך שעשה ו"פער מעין זה אינו חיזיון נפוץ בתיקיהם של אסירים המופיעים בפנינו". יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי ועדת השחרורים לא ערכה כראוי את כל האיזונים הנדרשים בנסיבות העניין בהתאם לסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק). נקבע כי לפני ועדת השחרורים הובאו ראיות שליליות, אשר יש להן השלכות כבדות משקל על ההחלטה, ואשר לא קיבלו את המשקל הראוי: ראשית, נקבע כי התנהגותו של המבקש בין כותלי בית הסוהר לא הייתה ראויה – הן ההתנהגות הגלויה שנוגעת לבדיקות השתן והן ההתנהגות הנסתרת שעולה מדוחות המידע החסויים של שירות בתי הסוהר, אשר הועדה כמעט ולא התייחסה אליהם ואשר נוגעים לעיסוקים עברייניים שליליים ובעלי חומרה יתרה. שנית, לעניין המסוכנות הנשקפת מהמבקש, נקבע כי המבקש ביצע עבירות חמורות שנוגעות לסחר בסמים מסוכנים וכי מהדו"חות החסויים עולה כי המבקש נשא עימו את "מקצועו" אל בין כותלי בית הסוהר והמשיך בפעולות אינטנסיביות בתוך בית הסוהר. כמו כן, נקבע כי דו"ח גורמי הטיפול בעניינו של המבקש אינו כה חיובי כפי שנצטייר על ידי הועדה. לפיכך, נקבע כי לעת הזו טרם בשלו התנאים לשחרורו של המבקש ו"יש לבחון לאורך תקופה ממושכת יותר האם אכן חדל [המבקש] מעיסוקיו הרעים בתוך הכלא – כפי שהשתקפו בדו"חות המידע". עוד נקבע כי אם אכן יתמיד המבקש משך תקופה של שנה לפחות בדרכו החדשה, ולא יתקבלו דיווחים שליליים נוספים, ניתן יהיה להביאו פעם נוספת לפני ועדת שחרורים בחודש דצמבר 2012.

הבקשה שלפני 6. לטענת המבקש, יש מקום לקיים דיון עקרוני בדבר מדיניות המשיבה בהגשת עתירות כנגד החלטות ועדות השחרורים. נטען כי המשיבה נוקטת במדיניות לא ברורה ולא עקבית שעה שהיא שוקלת אם להגיש עתירות על החלטות ועדות השחרורים. נטען כי בהחלטות רבות של ועדת השחרורים, שעניינן בנסיבות חמורות מהמקרה דנן, המשיבה לא הגישה עתירות כנגד החלטות הועדה, ואילו במקרה זה בחרה להגיש עתירה. נטען כי מדיניות לא עקבית פירושה חוסר שוויון ואפליה פסולה. בנוסף טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם לו עוול ולא מתחשב בנסיבותיו האישיות, בהן העובדה שהוא נשוי ואב לשלושה ילדים. לבסוף נטען כי בית המשפט שגה כשנתן משקל מכריע לעובדה שלא הייתה ידועה לועדה (פתיחת חקירה פלילית נגד המשיב), כאשר היה עליו להחזיר את הדיון לועדה.

דיון והכרעה
7. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בהחלטת ועדת השחרורים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8. ככלל, רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעתירות בענייני אסירים אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים בהם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או נושא אחר שהוא בעל חשיבות כללית [ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986); רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מז(3) 802 (1993)]. כלל זה השתרש בפסיקתו של בית משפט זה, מכוח קל וחומר, כאשר מדובר בבקשות רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בעתירות אסיר כנגד החלטות ועדת השחרורים על פי חוק שחרור על תנאי, מכיוון שהלכה למעשה מדובר ב"גלגול שלישי" לאחר שעניינו של האסיר נבחן פעמיים - על ידי ועדת השחרורים שהיא גוף מעין-שיפוטי ועל ידי בית המשפט לעניינים מנהליים [ראו: דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 11.3.2009); ודברי השופט א' רובינשטיין בפסקאות י"ג-י"ד ברע"ב 2112/09 עמאראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2009); עוד ראו והשוו: רע"ב 2547/09 אבו מעיוף נ' ועדת השחרורים – גוש הדרום (לא פורסם, 23.4.2009); רע"ב 6438/08 אבו גידאן נ' ועדת השחרורים המיוחדת לאסירי עולם (לא פורסם, 7.10.2008)].

9. חרף ניסיונו של המבקש "לעטוף" את טענותיו בעטיפה עקרונית וכללית, לא מצאתי כי המקרה דנן מעורר שאלה ציבורית או משפטית שחורגת מעניינו הפרטני של המשיב, ולפיכך איני סבור שיש מקום ליתן רשות ערעור בבקשה.

10. בבסיס הבקשה שלפני עומדת טענת המבקש כי לא היה מקום להגשת עתירה על החלטת ועדת השחרורים וכפועל יוצא לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטת הועדה. כמו כן נטען כי בית המשפט שגה במשקל שהעניק לנתונים מסוימים ביחס לנתונים אחרים. במילים אחרות, במסגרת הבקשה שלפני טוען המבקש כי בית משפט זה צריך להתערב במדיניות המשיבה בכל הנוגע להגשת עתירות על החלטות ועדות השחרורים, ולחלופין על בית המשפט לבחון מחדש – ב"גלגול שלישי" – את הנתונים השונים בעניינו הספציפי של המבקש, תוך מתן משקל אחר מהמשקל שהעניק בית המשפט המחוזי לנתונים השונים. אלא שנימוקים אלו כשלעצמם אינם מצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

ראשית, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות המשיבה בנוגע להגשת עתירות על החלטות ועדות השחרורים ובוודאי שלא יחליף את שיקול דעתה של המשיבה בעניינים אלו בשיקול דעתו. בלאו הכי נראה שמדובר בטענה בעלמא, באשר לא הוצגו נתונים כלשהם בנוגע למדיניות (או היעדר מדיניות) מצד המשיבה בכגון דא.

שנית, העובדה שבית המשפט המחוזי מצא לנכון להתערב בהחלטת ועדת השחרורים אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור. עיון בהחלטת ועדת השחרורים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי התוצאות ההפוכות אליהן הגיעו הועדה ובית המשפט נובעות בעיקר מהמשקל השונה שנתנו לרכיבים הרלוונטיים בעניינו של המבקש. ככלל, אין מקום להפוך את בקשת רשות הערעור המוגשת לבית משפט זה – כאשר עסקינן בעתירות אסירים בדבר שחרורם שנדונו בשתי ערכאות – לערעור בזכות. לפיכך, גישתו של בית משפט זה תהיה גישה זהירה של אי-התערבות, ככלל, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעתירות אסירים בנוגע לשחרורם, אף אם התערב בית המשפט בהחלטת ועדת השחרורים. כך ראוי שיהיה – מכוח עקרונות של הגינות ושוויון – במקרים בהם מקבל בית המשפט המחוזי עתירה שמגישה המדינה כנגד החלטת ועדת השחרורים לשחרר אסיר בטרם ריצה מלוא עונשו, וכך גם במקרים בהם מקבל בית המשפט המחוזי עתירה שמגיש האסיר כנגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו על תנאי [ראו והשוו להחלטתי ברע"ב 805/12 מדינת ישראל נ' איסקוב (טרם פורסם, 15.2.2012) והאסמכתאות המובאות שם].

11. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי אף לגופו של עניין איני סבור שיש מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט בחן מחדש את כל החומר בעניינו של המבקש, לרבות חוות הדעת של הגורמים המקצועיים ומידעים חסויים של המשטרה ושל שירות בתי הסוהר. למרות שהמידע שהונח לפני בית המשפט המחוזי היה זהה ברובו למידע שהונח לפני ועדת השחרורים, הגיע בית המשפט למסקנה שונה ממסקנת הועדה. ועדת השחרורים נתנה משקל רב לשיקולים הנוגעים לשינוי החיובי שחל במשיב במהלך מאסרו (בהם השתתפותו הרצינית בקורס טבחות ובדיקות השתן הנקיות שנתן בחודשים שקדמו לכינוס הועדה) ומשקל נמוך יחסית למידעים החסויים בדבר המשך פעילות פלילית של המבקש בין כותלי בית הסוהר. מנגד, בית המשפט נתן משקל רב למידעים החסויים ולהתנהלותו השלילית בנוגע לבדיקות השתן (בדיקת השתן מחודש נובמבר 2011 שנמצאה "מלוכלכת" והניסיון לסלף תוצאת בדיקת שתן אחרת) ומשקל נמוך יחסית לשינוי החיובי האמור. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי לא התעלם כליל מהתהליך החיובי שעבר המבקש, אלא סבר שיש להמתין ולבחון את השינוי לאורך פרק זמן ממושך יותר על מנת לוודא שאכן חדל המבקש מעיסוקיו הפליליים בין כותלי בית הסוהר. סבורני כי קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה יש להמתין פרק זמן ממושך יותר על מנת לבחון אם השינוי החיובי שחל במבקש הוא קבוע או זמני, הינה סבירה ביותר נוכח "ההיסטוריה" של המבקש שכוללת המשך פעילות פלילית בתקופת המאסר בין כותלי בית הסוהר.

12. בלאו הכי, אחזור ואדגיש כי לטעמי הבקשה דנן נטועה כולה בעובדות המקרה הספציפי ובנסיבותיו האישיות של המבקש ואינה מעוררת שאלה ציבורית כללית המצדיקה מתן רשות ערעור.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ‏י"ב אלול תשע"ב (2.9.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: שמעון רביבו
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: