ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סלמאן אלענאמי נגד מדינת ישראל :

ע"פ 5451/11

ע"פ 5500/11

ע"פ 5526/11

ע"פ 7522/11

כבוד השופט א' שהם

המערער בע"פ 7522/11:
עלי אלענאמי

המערער בע"פ 5500/11:
חסן ג'הלין

נ ג ד

תאריך הישיבה:
א' בתמוז התשע"ב
(21.06.2012)

בשם המערער בע"פ 5526/11:
עו"ד דוד יפתח

בשם המערער בע"פ 5500/11:
עו"ד משה מרוז

בית משפט קמא ציין, כי חזרתה מהתלונה נעשתה על רקע "הפחדים" ו"המצב בו הייתה נתונה המתלוננת" וכי סירובה להעיד בבית המשפט, נובע מרצונה להתרחק מאירועי העבר, כאשר היום היא כבר אשה נשואה ובהריון, לאחר שהצליחה להשתקם ולהתחיל בחיים חדשים.

פסק-דין

השופט א' שהם:

המערער 4 אף הורשע בשתי עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245 (א) לחוק, וזאת במסגרת האישום הרביעי לכתב האישום.

יצויין, כי אשת המערער 4 (להלן:הנאשמת 5) הורשעה אף היא בפרשה, במסגרת שלושת האישומים הראשונים, אך לא ערערה על הרשעתה לפני בית משפט זה.

עובדות כתב האישום

2. כתב האישום מחולק לארבעה אישומים, ומגולל סיפור חטיפה, כליאה וסחיטה באיומים של המתלוננת, ילידת 1989, על ידי המערערים, וזאת במטרה לקבל הימנה מידע אודות קשריה עם גבר אחר, ולאלצה להנשא לאחד מבני משפחתה. למערער 4 יוחסו גם עבירות מין שאותן, עפ"י הטענה, ביצע במתלוננת , לאחר שכלא אותה במערה המצויה מתחת לביתו.

3. עפ"י עובדות האישום הראשון, המתלוננת, צעירה המתגוררת בעיירה הבדואית כסייפה, ברחה ביום 29.05.08 מבית הוריה. בהמשך, היא אותרה על ידי המשטרה, והועברה על-ידי רשויות הרווחה לחסות המערער 1, אשר בזמנו שימש כשייח' של שבט אלענאמי, וזאת על מנת שישמור עליה. המתלוננת שהתה בביתו כעשרה ימים, ולאחר מכן הוחזרה לבית הוריה. במהלך שהותה בבית המערער 1, נודע לו כי המתלוננת משוחחת בטלפון הנייד עם גבר בשם ריאד אבו עביד, והוא אסר עליה לשוחח עם גברים.

שלושה ימים לאחר שהוחזרה לבית הוריה, ברחה המתלוננת מביתה, פעם נוספת, אותרה והועברה לחסות גורמי הרווחה, ללא ידיעת בני משפחה, וביום 23.06.08, עזבה את המקום בו שהתה.

כאן המקום לציין, כי המתלוננת ניהלה קשר עם ריאד אבו עביד (להלן: ריאד), אשר שימש נהג הסעות בבית ספרה, וזאת למגינת ליבו של אביה. משום החשש מתגובתו של האב, היא ברחה לראשונה מביתה, ובהמשך, הסכימה לשהות אצל המערער 1. לביתה היא חזרה בעקבות הסכם "סולחה", שנערך בינה לבין משפחתה. ואולם, מאחר שאביה אסר עליה לצאת מביתה, היא ברחה בשנית, אותרה, והובאה למקלט של רשויות הרווחה, אותו עזבה ביום חטיפתה.

בני משפחת המתלוננת, ביניהם דודה, הוא המערער 2, וכן אנשים נוספים, בהם המערער 1 והמערער 3, עסקו בחיפוש אחר המתלוננת. ביום 21.07.08, כך עפ"י כתב האישום, קשרו המערערים 3-1 קשר לחטוף את המתלוננת ולסחוט ממנה, באיומים ובכוח, מידע על מקום המצאו של ריאד, וטיב יחסיה עימו, וכן לאלץ אותה להפסיק עימו את הקשר ולהנשא לאחר. במסגרת הקשר ולשם קידומו, פנו המערערים 3-1 לשלושה אנשים אחרים (להלן:החוטפים), על מנת שאלו יחטפו את המתלוננת ויביאו אותה בכוח אל המערערים.

בלילה של יום ה-21.07.08, המתינו שלושת החוטפים למתלוננת בצומת כסייפה, לשם הגיעה באמצעות הסעה, ולאחר שוידאו את זהותה, הם תפסו אותה, ודחפו אותה בכוח לרכב. בהמשך, הועברה המתלוננת, בניגוד לרצונה, לרכב בו היו המערער 1 ואדם נוסף, ואלה נסעו עימה לאזור תחנת דלק "סיירים", כשבמהלך הנסיעה המערער 1 תחקר את המתלוננת אודות בריחתה מהבית, ואמר לה שהיא "חייבת למות". בעקבות הרכב נסעו המערערים 2 ו-3. כשהגיעו הרכבים לצומת הסיירים, חזרו המערערים 2 ו-3 לבאר שבע, והמתלוננת המתינה במקום, מספר שעות, יחד עם המערער 1.

בצהרי יום ה-22.07.08, הופיעו המערערים 2 ו-3 בצומת, העלו את המתלוננת אל רכבם, והביאו אותה לצריף עץ בכפר שמואל. לפי כתב האישום, המערער 3 תחקר את המתלוננת בצריף, תוך שהוא מאיים עליה שיצמיד לפניה חוט או מקל בוער, והטיח בה, כי ריאד מפעיל אותה כזונה, וכי היא משתמשת בסמים. משהכחישה זאת המתלוננת, היכה אותה המערער 3 בסנטרה. לאחר מכן, המערערים 2 ו-3 העבירו את המתלוננת, בניגוד לרצונה, לביתם של המערער 4, שיח' שבט ג'הלין, ואשתו, הנאשמת 5, בעזריה, וביקשו מהם להשגיח עליה, לבל תברח מהמקום. המערער 3 אף אמר למערער 4 כי יהרוג את המתלוננת אם תנסה לברוח, והמערער 2 שאל את המתלוננת למספרי הטלפון שלה ושל ריאד ואיים עליה, כי הוא יכול להרוג אותה במקום.

4. האישום השני מתייחס לאשר אירע בעקבות נסיון בריחה של המתלוננת מביתם של המערער 4 והנאשמת 5 בעזריה, לאחר ששהתה בו חמישה ימים. הנסיון לא צלח, ובתגובה, איים המערער 4 כי יהרוג את המתלוננת, ובהמשך כבל אותה בשלשלאות במערה שמתחת לביתו, ונעל את דלתה. באותה מערה, וקודם לכליאת המתלוננת, התקין המערער 4 שירותים מאולתרים והניח גיגית רחצה, ובמשך שבועיים ימים בהם היתה המתלוננת כבולה למערה, דאגה הנאשמת 5 להביא לה מזון ושתיה. באחד הימים, הגיעו המערערים 2 ו-3 אל המערה, והמשיכו לתחקר את המתלוננת אודות קשריה עם ריאד, תוך שהם דורשים ממנה באיומים להנשא לאדם אחר. המערער 3 אף איים שישרוף אותה ואת ריאד, אם לא תמסור לו פרטים אודותיו, ואף הכה אותה בחלקים שונים בגופה.

ביום 8.8.08 , כך עפ"י כתב האישום, הוציאו המערערים 2 ו-3 את המתלוננת מהמערה, והודיעו לה כי תנשא לבן דודה מכסייפה, דבר שבוצע מספר שעות לאחר מכן.

5. האישום השלישי נוגע בעיקרו למערער 4, ולפיו, במהלך שהותה של המתלוננת במערה, ניסה המערער 4 לנשקה, ומשזו התנגדה, הוא הכה אותה באגרופים בכל חלקי גופה וסטר על פניה. בהמשך, הפיל המערער 4 את המתלוננת על הרצפה, הוריד את מכנסיה ותחתוניה, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, בכוח ובניגוד להסכמת המתלוננת, וזאת בשתי הזדמנויות. המערער 4 אף נשך את המתלוננת בחזה, ומשסירבה המתלוננת לבקשתו להכניס את איבר מינו לפיה, הוא הגיע לסיפוקו המיני על חזה וצווארה של המתלוננת. למחרת מעשים אלו, ומשנכנסה הנאשמת 5 למערה, סיפרה לה המתלוננת על אשר ארע, וזו, בתגובה, הכתה אותה באגרופים בפניה.

6. במסגרת האישום הרביעי נאמר, כי עת שהמערער 4 והנאשמת 5 היו עצורים לצרכי חקירה, אמר המערער 4 לנאשמת 5 "תיזהרי להגיד אף מילה", בכוונה להניאה מלמסור הודעה בחקירתה. באותו מועד, כשישבו המערער 4 והנאשמת 5 ברכב משטרתי, אמר המערער 4 לנאשמת 5, כי ייתכן שיביאו את המתלוננת כדי לזהותם, ועל הנאשמת 5 לומר כי הם אינם מכירים אותה, וזאת בכוונה לגרום לנאשמת 5 למסור הודעת שקר בחקירה.

התפתחות חדשה לאחר הגשת כתב האישום

7. לאחר הגשת סיכומי טענות הצדדים, התברר כי ביום 16.08.09 הגישה המתלוננת תלונה נגד אדם אחר, י.א., בגין אינוס, כליאת שווא ואיומים, ולאחר מכן חזרה בה מהתלונה. המתלוננת נחקרה במשטרה בגין מסירת הודעה כוזבת, וחומר החקירה הועבר לבאי כוח הצדדים בתיק זה. בהתאם לבקשת באי כוח המערערים, הוחלט לזמן את המתלוננת לעדות נוספת, אודות תלונתה האמורה. המתלוננת מסרה שתתייצב בבית המשפט, ואולם סירבה להופיע לדיון, ולא עלה בידי המשטרה לאתר את מקום המצאה.

חומר החקירה החדש כלל גם את עדות בנו של י.א., אשר מסר, במסגרת הודעתו מיום 17.08.2009, כי שמע מהמתלוננת, כי נאנסה, וכי "2 אנשים חפים מפשע שבגללה הם בכלא...היו נאשמים ובחורה אחת ועוד בחור שכביכול נכנסו סתם לכלא ומפחדת שלא ישתחררו וינקמו בה". בהודעתו השניה, מיום 30.07.2010, טען הבן כי המתלוננת מסרה לו כי "יש אנשים שהם בכלא והם לא צריכים להיות בכלא" וכי "היו אנשים שלא בדיוק השתתפו באונס".

בהמשך, הוגש נגד המתלוננת כתב אישום בגין מסירת ידיעות כוזבות (ת"פ 19563-11-10 בבית משפט השלום בתל אביב), ולאחר שהמתלוננת לא אותרה, הוחלט, ביום 20.03.11, על מחיקת כתב האישום.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

8. בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת הדין, כי עדות המתלוננת הינה מהימנה, וזאת על אף הסתירות בין גרסאותיה השונות במשטרה, בינן לבין עצמן ובינן לבין עדותה בבית המשפט. עוד צויין בהכרעת הדין, כי תיאור האירועים על ידי המתלוננת בבית המשפט היה בלתי מוגזם, וכי המתלוננת הותירה רושם אמין, משום שלא ניסתה להסתיר פרטים, או להשחיר את פניהם של המערערים וגם לא ביקשה לרקום נגדם עלילה. עדותה, כך נאמר בהכרעת הדין, היתה "עקבית ואחידה וניכר שהעידה בפתיחות ובכנות" (עמ' 78 להכרעת הדין). לאור זאת, מצא בית המשפט כי יש להרשיע את המערערים באישומים הראשון עד השלישי לכתב האישום. המערער 4 הורשע גם באישום הרביעי, שעניינו הדחה בחקירה, ואשר אינו מושתת על עדות המתלוננת, אלא על הקלטת שיחות בינו לבין הנאשמת 5.

9. בית משפט קמא שת ליבו לעובדה, כי, לא אחת, טענה המתלוננת בעדותה כי שיקרה בחלק מחקירותיה במשטרה, וכי לא מסרה את הגרסה המפלילה את המערערים, בהזדמנות הראשונה שהיתה לה. ואולם, כך נקבע, אין באמור כדי להפריך את העדות שמסרה המתלוננת בבית המשפט, וזאת לאור התנהגותה על דוכן העדים, האופן בו השיבה לשאלות שנשאלה, וההסברים שמסרה לכבישת עדותה, ולסתירות שעלו בגרסאותיה. בהכרעת הדין נקבע, כי באותם מקרים, בהם המתלוננת לא דבקה בגרסתה בבית המשפט, נעשה הדבר מתוך כוונה להקל עם המערערים, כשבעיקר ניכרה בעדותה מגמה לחפות על המערער 2, שהוא דודה.

בית המשפט ציין עוד, כי בנסיבות האמורות, ניתן לפלג את עדות המתלוננת וליתן אמון בעדותה בבית המשפט, למרות גרסאותיה השונות במשטרה, שכן המתלוננת עצמה הבחינה בין דברי האמת לבין אמרות השקר שמסרה במשטרה, ועמדה על כך שעדותה בבית המשפט הינה עדות אמת.

לעדותה של המתלוננת מצא בית משפט קמא חיזוקים שונים בראיות, כדוגמת איכוני הטלפון הנייד שלה ושל ריאד, פלט השיחות מהטלפון הנייד שלה, ושלוש שיחות שביצעה למוקד 100 של המשטרה, בתאריכים 2.6.2008-1.06.2008.

10. בית משפט קמא, דחה את טענת המערערים, כי המתלוננת העלילה עליהם עלילת שווא. לפי הכרעת הדין, המתלוננת חששה מפני פעולות נקמניות מצדם או מטעמם של המערערים, ואין זה סביר כי היתה מסתכנת "שבעתיים", באמצעות הפללתם בעדות שקר. המתלוננת טענה, אמנם, בחקירתה, כי היא רוצה להתנקם במערער 4 ובאשתו, משום שהלה אנס אותה ואילו הנאשמת 5 פגעה בה, ואולם היא הבהירה כי כוונתה היתה לחשוף את מעשיהם כלפיה, ולא לנקמה כפשוטה. היא גם לא הסתירה את העובדה כי לא היתה בתולה טרם אינוסה על ידי המערער 4, וגם בכך יש כדי ללמד, לדברי בית המשפט המחוזי, על כי המתלוננת לא ביקשה להעליל עליו כי ביצע בה מעשה אינוס, על מנת להסביר את אובדן בתוליה. חיזוק נוסף למסקנה, כי אין מדובר בעלילה, מצא בית משפט קמא בעובדה, כי המתלוננת לא הסתירה את כעסה על המערער 1, כאשר זה נטל את מכשיר הטלפון הנייד ממנה, בעת ששהתה בביתו.

לאור זאת, נפסק, כי אף שיש לבחון את עדות המתלוננת בזהירות, כלל הנסיבות מצביעות כי גרסתה סבירה ומהימנה.

11. בית משפט קמא בחן, מנגד, את גרסאות המערערים, וקבע כי הינן בלתי סבירות, ואינן מעוגנות בראיות. עוד צויין, כי חלקם שיקרו באמרות הראשונות שמסרו במשטרה, בהכחישם, כי המתלוננת שהתה בעזריה. כמו כן, טענת המערערים 3-1, לפיה לא ידעו על הקשר בין המתלוננת לבין ריאד ועל הסיבה בעטייה ברחה המתלוננת מביתה, מהווה התנהגות מפלילה המחזקת את הראיות נגדם.

בית משפט קמא ציין, כי חזרתה מהתלונה נעשתה על רקע "הפחדים" ו"המצב בו הייתה נתונה המתלוננת" וכי סירובה להעיד בבית המשפט, נובע מרצונה להתרחק מאירועי העבר, כאשר היום היא כבר אשה נשואה ובהריון, לאחר שהצליחה להשתקם ולהתחיל בחיים חדשים.

לאור האמור, סבר בית המשפט, כי אין בעובדה כי המתלוננת חזרה בה מהתלונה בעניינו של י.א., כדי לפגום במסקנתו בדבר מהימנותה, וזאת בשים לב לכך, כי מדובר ב"בחורה צעירה כבת 22, אשר חיה בתנאי הישרדות יומיומיים, שניהלה קשר עם אדם בן 54...שאסף אותה לביתו, בעוד שהיא נאלצה להכנע ולכלכל את עצמה בדרכים לא דרכים, כדוגמת העובדה שהסכימה לקיים יחסי מין..., ולו רק כדי שזה ירכוש עבורה כרטיס חיוג לפלאפון או שיספק לה מגורים ויאפשר לה לצאת מהדירה בה השתכנה.."(עמ' 84 להכרעת הדין).

אשר לדברים שנאמרו על-ידי המתלוננת לבנו של י.א., קיבל בית משפט קמא את הסבריה של המתלוננת, בהודעתה מיום 30.07.2010, לפיהם היא לא התכוונה לומר שהמערערים בתיק זה חפים מפשע אלא "הכוונה שלי שלא מגיע לו עונש בכלא, כי זה גורם לעונש של המשפחה שלו ויש לו ילדים,..ואם היו שואלים אותי איזה עונש הייתי נותנת להם, הייתי אומרת שמבחינתי שיחתמו על מסמך שיתרחקו ממני ויעזבו אותי לנפשי". בית משפט קמא גרס, כי ההסבר האמור מתיישב עם העובדה, כי המתלוננת יחסה את עבירת האינוס רק למערער 4, וכי, לאור מארג הראיות הכולל, אין לדברים האמורים כל השפעה על אמינות גרסת המתלוננת, כפי שהוצגה בבית המשפט.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

13. ביום 14.06.2011 נגזר דינם של שלושה מתוך ארבעת המערערים.

על המערער 1 הושת עונש מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים, בניכוי ימי מעצרו, מאסר על תנאי לתקופה של ששה חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירה על סימן י' לפרק ח' לחוק העונשין שהיא מסוג פשע או עבירות אלימות שהיא פשע, וכן הוא חוייב בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 10,000 ₪.

על המערער 2 הושת עונש מאסר בפועל לתקופה של 5 שנים בניכוי ימי מעצרו, עונש מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, בדומה לתנאי שנקבע בעניינו של המערער 1, ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 10,000 ₪.

המערער 4, נדון ל-13 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו. כמו כן, הושת עליו עונש מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה על סימן י' לפרק ח' לחוק שהיא מסוג פשע, או עבירות מין או עבירת אלימות שהיא פשע. המערער אף חוייב בפיצוי למתלוננת בסכום של 50,000 ₪.

לקראת קביעת גזר דינו של המערער 3, נתבקשה חוות דעת מטעם הממונה על עבודות השירות, ובעקבותיה, הושת עליו, ביום 21.09.2011, עונש מאסר לתקופה של ששה חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות, עונש מאסר על תנאי לתקופה של שנה, והתנאי הוא שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה מן העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות שהיא פשע, וכן חוייב בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 10,000 ₪.

ביצוע גזרי הדין, פרט לגזר דינו של המערער 4, עוכב עד למתן פסק דין בערעור דנן.

14. יצויין, כבר עתה, כי, ככל הנראה, נפלה טעות קולמוס בהשתת עונש המאסר המותנה על המערערים 2,1 ו-4. סימן י' לפרק ח' לחוק העונשין, עניינו עבירות זנות ותועבה. לעומת זאת, סימן ז' לפרק י' הוא הקובע את עבירות החטיפה וכליאת השווא, בהן הורשעו המערערים, ואליו, כך יש להניח, כיוון בית המשפט המחוזי, בקובעו בגזר הדין את העבירות המפעילות את המאסר המותנה.

הערעור על הכרעת הדין

15. המערערים משיגים על הכרעת הדין בעניינם, ולחילופין מערערים על חומרת העונש, אשר הושת עליהם.

16. עיקרו של הערעור, נסוב על החלטת בית משפט קמא לבסס את הכרעת הדין המרשיעה על גרסתה של המתלוננת, שהינה לגישת המערערים בלתי מהימנה בעליל. כך נטען, כי הכרעת בית המשפט התייחסה באופן כוללני לעדות המתלוננת, מבלי שהובהר במסגרתה, באופן פרטני, כיצד נקבעו ממצאים על פיה, ביחס לחלקים השונים בפרשה, ואילו חיזוקים הובאו לממצאים אלו. בית המשפט קמא אף לא ביאר, כיצד, לאור שקריה הרבים של המתלוננת בחקירתה במשטרה, ואף בבית המשפט, שקרים שעליהם לא היתה מחלוקת, ניתן להבחין אימתי העידה המתלוננת דברי אמת ואימתי שיקרה, תוך שבית המשפט מתייחס למהימנותה, בהתאם לכלל של "פלגינן דיבורא". עוד נטען כי, ובניגוד לקביעת בית משפט קמא, המתלוננת הסתירה פרטים בעדותה, אשר לא התיישבו עם גרסתה האחרונה לאירועים, וניסתה להשחיר את פני המערערים, ולאור זאת, אין כל אפשרות לקבוע כי עדותה שיקפה את אשר התרחש במציאות.

17. באי כוח המערערים הוסיפו וטענו, כי המסקנה בדבר אמינותה של המתלוננת הינה מסקנה מופרכת, בעיקר לאור שתי עובדות שנתגלו במהלך המשפט. הראשונה, הינה הודאת המתלוננת בבית המשפט, כי הגרסה המפורטת שמסרה במהלך חקירתה אודות מעשי המערער 3, ואשר שכנעה את חוקריה באמיתותה, הינה גרסה שקרית ובדיונית. זאת, כאשר הלכה ולמעשה, המעשים שיחסה למערער 3, בוצעו, לדבריה, על ידי דודה, הוא המערער 2, ושנגדו חששה להעיד בבית המשפט. השניה, היא העובדה שנתגלתה בשלב סיכומי טענות הצדדים, לפיה המתלוננת הגישה תלונת שווא נגד י.א., איתו התגוררה תקופה לא קצרה, בטענה כי זה ביצע עבירות שונות, ובכללן מעשי אינוס. כאשר נחקרה המתלוננת בנוגע לתלונתה במשטרה, היא לא ידעה להסביר, באופן ענייני, מדוע החליטה להעליל עלילת שווא נגד אותו אדם, וסירבה להעיד בנושא זה בבית המשפט. לאור זאת, כך נטען, לא ניתן לייחס כל אמון לעדות המתלוננת ולהשתית עליה הרשעה בפלילים.

בא כוח המערער 4 הצטרף לטיעונים האמורים, והוסיף כי לא ניתן להרשיע את מרשו בביצוע עבירות מין על בסיס עדות המתלוננת, הן משום שבנסיבות אשר תוארו על ידה, ביצוע מעשי האינוס בלתי אפשריים מבחינה פיזית, והן משום שלא נמצאו חיזוקים מהימנים לעדותה, לרבות חיזוקים הנוגעים למצבה הנפשי בעת חשיפת המעשים, ובמהלך עדותה אודותם.

18. בין יתר נימוקי הערעור, ציינו באי כוח המערערים, כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, לא ניתן למצוא חיזוק לעדות המתלוננת באיכוני המכשירים הסלולריים של המערערים. זאת, משום שהמערערים, ככלל, לא הכחישו את נוכחותם במסלול "החטיפה" של המתלוננת, אלא שגרסתם היא כי הם ביקשו להציל את חייה, אשר עמדו בסכנה מיידית, לאור התרועעותה עם גברים והעובדה שחיללה את כבוד משפחתה. בשל כך, החליט המערער 2, אשר רתם לעזרתו את המערערים 1 ו- 3, להרחיקה מאזור מגוריה, לתקופת מה, ולהשיאה לאחר, והכל בהסכמתה של המתלוננת.

19. באי כוח המערערים הבהירו עוד, כי עדות המתלוננת, גם אם היתה מהימנה, אינה מוכיחה כלל כי הם ביצעו את העבירות המיוחסות להם. בהקשר לכך נטען, כי מעדותה של המתלוננת לא עולים ממצאים בדבר קשירת הקשר לחטוף אותה, ולא היו בפני בית המשפט ראיות נסיבתיות להוכחת הדבר. אירוע החטיפה עצמו לא נחקר במשטרה, המתלוננת לא שחזרה את מסלול החטיפה, ואותם שלושה אלמונים, אשר חטפו אותה, לכאורה בהוראת המערערים 1 -3, מעולם לא זוהו. דווקא הפרטים שאישרה המתלוננת בעדותה, מוכיחים כי נסיעתה עם המערערים היתה נסיעה ספונטנית ובלתי מתוכננת, שאינה מתיישבת עם הטענה כי מדובר בקשירת קשר. עוד נטען כי גם העבירה שעניינה כליאת השווא לא הוכחה, משום שהמתלוננת העידה, כי הסכימה לנסוע לעזריה עם המערער 2 ולשהות בביתו של המערער 4 , ואף נתנה הסכמתה להנשא לבן דודה. בא כוח המערער 4 טען בנוסף, כי עדות המתלוננת לגבי אופן ביצוע עבירות המין, וכן כבישת עדותה ללא הסבר מספק, והדרך בה נמסרה העדות בבית המשפט, מוכיחים כי גם לעבירות אלו אין כל אחיזה במציאות.

20. בא כוח המערער 4 הוסיף וטען כי הודעות בנו של י.א. במשטרה, מעידות על חפותו של מרשו, שהוא היחיד אשר עשוי לרצות עונש מאסר בגין מעשי אינוס, ואליו כיוונה המתלוננת בדבריה.

באי כוח המערערים 1 ו-3 סברו בטיעוניהם, בכתב ובעל- פה, כי אמירות אלו של המתלוננת מעידות, דווקא, כי מרשיהם חפים מפשע, וזאת גם לאור ראיה נוספת, שלא בא זכרה בהכרעת הדין, והיא שיחה שניהלה המתלוננת עם אחותה, לאחר תום חקירתה במשטרה, בה מסרה לה כי מערערים אלו "לא הרביצו לה" (מוצג ת/ 40 א').

תשובת המשיבה

21. באת כוח המשיבה, עו"ד מאיה חדד, טענה כי למרות הקשיים שבעדות המתלוננת, זו אומתה בראיות חיצוניות, המחזקות את גרסתה, ואף מהוות תשתית ראייתית עצמאית להרשעת המערערים, בעבירות שיוחסו להם. עיקר המחלוקת בין הצדדים אינה נוגעת להשתלשלות האירועים, אלא לשאלה, האם הדברים נעשו על דעתה של המתלוננת, ועל מנת להצילה, או שמא נעשה שימוש בכוח ובאיומים, במסגרת חטיפתה. לשיטת המאשימה, עדויות המערער 4 והנאשמת 5 מהוות ראיית סיוע משמעותית לגרסת המתלוננת בדבר חטיפתה, שכן הם מאשרים את הבאתה לעזריה בניגוד לרצונה, על -ידי המערער 2, את כליאתה במערה שמתחת לביתם בעקבות נסיון הבריחה, ואת ביקוריו של המערער 2 במקום. ראיה נוספת היא איכוני הטלפון של המערער 1 והמערער 3, התואמים את מהלך הנסיעה במסלול החטיפה, כפי שהוערך על ידי המתלוננת, ומנוגדים לטענת המערערים, כי מיהרו להרחיק את המתלוננת מאזור מגוריה. ראייה נוספת לאמינות המתלוננת, מצויה בעובדה, כי הפרשה נחשפה על דרך המקרה, ולא ביוזמת המתלוננת, באופן השולל אפשרות כי מדובר בגרסה בדויה. בנוסף לאמור, עדויות המערערים אופיינו בחוסר הגיון ובסתירות פנימיות, אותם לא הצליחו להסביר.

22. באת כוח המשיבה התייחסה בטיעוניה למשמעותו של חומר החקירה החדש, שהתגלה במהלך המשפט, ולטענתה, העובדה כי המתלוננת טפלה על אדם אחר האשמת שווא בעבירת אינוס, אינה מעידה כי כך הוא במקרה דידן. אמנם, אין מחלוקת, כי בענייננו מדובר במתלוננת בעלת "פרופיל בעייתי", ואולם בבית המשפט הוצגו ראיות התומכות בעדות המתלוננת, והשוללות את הטענה, כי זו העלילה עלילת שווא בעניינם של המערערים. בנוסף, בית משפט קמא מצא הסבר סביר לעובדה, כי המתלוננת חזרה בה מתלונתה בנוגע לי.א., ונמנעה מלהעיד בבית המשפט בנושא. גם ההודעות שמסר בנו של הנילון, אינן יכולות לסייע למערערים. ראשית, המתלוננת הסבירה, במהלך חקירתה, כי בדברים שאמרה לבנו של י.א., לא התכוונה כי מי מהמערערים הינו חף מפשע, אלא שלטובת משפחותיהם היא היתה מסתפקת בכך שיתרחקו ממנה, ולא ירצו את עונשם בכלא. שנית, מאותן אמירות ניתן להבין כי המתלוננת אכן נאנסה, וכי לא כל המעורבים בפרשה אנסו אותה, ובכך אין כל חידוש, שכן ממילא מיקדה המתלוננת את תלונתה לעניין האונס, במערער 4 בלבד. באת כוח המשיבה ציינה עוד כי כאשר בוחנים את האמירות, יש גם להתחשב בעובדה, כי בנו של הנילון חשף, לראשונה, את הדברים ששמע מפי המתלוננת, בתקופה בה נחשד אביו באינוסה, ומתוך כוונה להפנות את תשומת לב השוטרים לקיומה של "מתלוננת סידרתית".

דיון והכרעה

מהימנות עדות המתלוננת

23. כלל ידוע הוא כי בית משפט זה אינו מתערב בממצאי מהימנות ועובדה, אשר נקבעו על-ידי בית משפט קמא (ע"פ 8273/07 כואזבה נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 18.07.2012]; ע"א 6861/09 ליאני נ' עזבון המנוח משה מלכי [לא פורסם, 18.07.2012]), וזאת לאור העובדה כי ערכאת הערעור חסרה את היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים, שנשמעו בפני הערכאה הדיונית, ומהראיות שהוצגו לפניה (ע"פ 5382/11 פלוני נ' מדינת ישראל [ לא פורסם, 10.05.2012]; ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 16.4.2012]1 ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 30.11.2009]). הכלל האמור מקבל משנה תוקף כאשר עסקינן בעדות מתלוננת בעבירות מין (ע"פ 7004/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 17.07.2012]).

24. במרוצת הזמן, התגבשו לכלל אי ההתערבות מספר חריגים, שבהתקיימם יכולה ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. חריגים אלו, סוכמו בע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 06.06.2012), כדלקמן :

" הראשון - כאשר מתבססים הממצאים על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה, שכן הן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור מקבלות לפניהן את המסמך כפי שהוא ...
השני - עניינו במקרים בו ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, בנבדל משיקולי התרשמות או מערבוב בין שיקולי התרשמות והיגיון ...
השלישי - מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית. טעויות שכאלה עניינן למשל התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות ...
הרביעי – מצב בו הערכאה המבררת מסיקה מסקנות מהעובדות, ובמיוחד כאשר אלה עומדות בליבת הבדיקה של מרכיבי העבירה ..." (וראו גם ע"פ 8149/09 אבשלום נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 8.9.2011]; ע"פ 10477/08 פיזולויב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 25.1.2010]).

בענייננו, יש להדרש לשאלה, האם בהכרעת הדין של בית משפט קמא נפלה טעות מהותית בהערכת מהימנות עדותה של המתלוננת בפרשה האמורה?

25. אין כל מחלוקת, כי המתלוננת מסרה מספר גרסאות שקריות במהלך חקירתה במשטרה, שם מסרה שלוש עשרה הודעות, ולא עלה בידה ליתן הסבר ענייני ומשכנע להתנהלותה זו. בית משפט קמא היה מודע לעובדה, כי המתלוננת נתפסה, פעמים רבות, בקלקלתה, ובכל זאת, החליט כי יש מקום לקבל את עדותה, תוך שהוא דוחה חלק מהגרסאות שנמסרו בחקירתה במשטרה. זאת, משום שהמתלוננת "ידעה להבחין אימתי מסרה אמת ואימתי מסרה שקר", כאשר לטענתה דבריה בבית המשפט הינם דברי אמת. לגישתו של בית משפט קמא, עדויותיה של המתלוננת בבית המשפט הינן "סבירות ומהימנות", ונתמכות ביתר הראיות שהוצגו לפניו, ובפרט עם העדרו של מניע להעליל על המערערים עלילת שווא.

אין בידי לקבל עמדה זו.

26. עיון בעדותה של המתלוננת בבית המשפט, ובין היתר, גם לאור ההפניות שאוזכרו על ידי בית משפט קמא עצמו בהכרעת הדין, מובילני למסקנה, כי יש קושי רב להשתית על עדותה של המתלוננת ממצאים עובדתיים, ובוודאי שאין בעדותה כדי להוכיח, מעבר לספק סביר, את אשמת המערערים.

כך למשל, הודתה המתלוננת בבית המשפט (עמ' 44 לפרוטוקול), כי הסכימה שהמערער 1 יחזירה לבית הוריה, בהתאם להסכם שנערך עם משפחתה, כאשר במהלך חקירתה במשטרה מסרה כי התנגדה לכך. כמו כן, הודתה המתלוננת בעדותה, כי בעת שהותה מרצון אצל המערער 1, היא צלצלה למשטרה ולעובדת הסוציאלית שטיפלה בה, לשם קבלת סיוע, למרות שבאותה עת לא היתה כלל במצוקה. לדבריה "הבנתי ששם אני לא אוכל לצאת ולעשות מה שאני רוצה כמו שאני רגילה ... וזו הסיבה שהתקשרתי וכנראה שאם היו עונים לי הייתי משקרת וממציאה סיבה כדי לצאת משם"(עמ' 61 לפרוטוקול, ש' 23-21). עוד טענה המתלוננת בעדותה, כי שיקרה כאשר מסרה בחקירתה, כי לאחר בריחתה השנייה מביתה, היא שהתה, בין היתר, אצל מורה מרהט, אשר התגורר בבאר שבע. בבית המשפט הסבירה את השקר באמירה כי "אני חופשיה להגיד מה שאני רוצה", וכאשר הטיחו בה כי היה עליה למסור את האמת במשטרה, היא הבהירה כי "בסוף אמרתי את האמת. בהתחלה אני חופשית להגיד מה שאני רוצה " (עמ' 44 לפרוטוקול). המתלוננת אף אישרה בעדותה, כי לאחר שברחה בשנית מבית הוריה, והגיעה למקלט של רשויות הרווחה, היא סיפרה למנהלת המקלט, כי חוותה אלימות מצד אביה ואחיה, בעקבות הסתה מטעם אשתו השניה של אביה, על אף שמדובר בדברי שקר (עמ' 74 לפרוטוקול, ש'6). לשאלה, מדוע הרבתה לשקר במהלך חקירתה, לא ידעה המתלוננת להשיב, ושללה את הטענה כי ביקשה לרצות את חוקריה.

27. זאת ועוד, מצאתי, כפי שנטען על-ידי באי כוח המערערים, כי בשני עניינים מהותיים, הודתה המתלוננת כי לא בחלה במסירת דברי שקר, מבלי שניתן על-ידה הסבר משכנע לכך.

העניין הראשון, נעוץ בעובדה כי במהלך חקירתה במשטרה, הפלילה המתלוננת את המערער 3 בביצוע חלק מהמעשים המנויים באישום השני, כאשר כוונתה היתה למערער 2, וכי היא אף ייחסה לו מעורבות באישום השלישי, בעוד שהתברר כי המערער 3 לא ביקר כלל בעזריה, לאחר שהסיע את המתלוננת למקום. בחקירתה הנגדית נשאלה המתלוננת, לפשר הסתירות בין דבריה במשטרה לעדותה בבית המשפט, והשיבה כי "אין לי מה להסביר פה. בהתחלה אמרתי מה שאמרתי ואחר כך אמרתי משהו אחר" (עמ' 52 לפרוטוקול, ש' 11-10). לשאלת בית המשפט, אם היא יכולה "לתת כיוון כדי לדעת מתי אני אומרת את האמת ומתי לא" (עמ' 52, ש' 13) הבהירה המתלוננת, כי בשתי חקירותיה הראשונות במשטרה, היא לא דיברה אמת, אולם לאחר מכן מסרה את האמת. לשאלה, מדוע לא מסרה דברי אמת מלכתחילה, השיבה "אני לא יודעת. בדרך כלל אמרתי את האמת אבל לפעמים לא אמרתי את האמת. אני לא זוכרת מתי אמרתי את האמת ומתי לא. פה, בבית המשפט כל מה שאמרתי זה אמת" (עמוד 52 לפרוטוקול, ש' 20-17). בהמשך, ציינה המתלוננת כי הסיבה לכך ששיקרה במשטרה, נבעה מפחד.

העניין המהותי האחר, לגביו שיקרה המתלוננת, נוגע לתלונת השווא שהגישה בגין איומים, כליאת שווא ואינוס, בליווי איומי סכין, נגד י.א, עימו התגוררה מרצונה כחודשיים. המתלוננת הודתה, כי רק בהזדמנות אחת היא קיימה עם הנילון יחסי מין שלא בהסכמתה, מבלי שהיה מעורב נשק קר באירוע, ובהמשך התקיימו יחסי המין בהסכמתה. כשנחקרה אודות תלונת השווא במשטרה, לא ידעה המתלוננת להסביר מדוע נהגה כך, ובהודעה מאוחרת יותר היא הפטירה :"הוא סתם עצבן אותי ואני מבקשת שלא תשאלו אותי על העניין הזה". נזכור, כי נגד המתלוננת אף הוגש כתב אישום בעניין זה לבית המשפט השלום בתל-אביב (ת"פ 19563-11-10), ולאחר שהמתלוננת לא אותרה, הוחלט, ביום 20.03.11, על מחיקת כתב האישום.

28. מדוגמאות אלו עולה בברור, כי המתלוננת, בהזדמנויות שונות, בחרה לכזב ולמסור גרסה שקרית לגורמי החקירה, כאשר לרוב היא אף לא ניסתה להציע הסבר סביר או אחר למעשיה אלו. המתלוננת הוכיחה, כי יש בכוחה למסור גרסה מפורטת, הנראית לכאורה אמינה על פניה, אשר הובילה לגיבוש האישום השלישי נגד המערער 3, על אף שאין מחלוקת כי אין מדובר בגרסת אמת. עוד עולה מהתנהלותה, כי אין לה כל חשש לטפול אשמת שווא בגין ביצוע עבירות מין, איומים, וכליאת שווא על אדם אחר, אשר בביתו התגוררה מרצונה החופשי, במשך כחודשיים ימים, ועימו קיימה עימו קשר מיני, מרצונה ובהסכמתה.

29. ער אני לעובדה, כי בית משפט זה לא צפה במתלוננת במהלך עדותה, וכי הוא נעדר יכולת להצביע על קיומם או העדרם של אותות האמת בעדות זו. אף לא נעלמה מעיניי ההלכה, כי עדות מתלוננת בעבירות מין, וכוונתי בעיקר לעדותה בנוגע למעשים המיניים המנויים באישום השלישי, עשויה להיות מאופיינת באי דיוקים ובסתירות, ואינה תמיד קוהרנטית ועקבית (ע"פ 6643/05 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 03.07.2007]).

יחד עם זאת, גרסאותיה השקריות של המתלוננת, העדר הסבר ברור למסירתן, והקלות בה החליטה המתלוננת להטיל אות קלון במי שידעה כי לא הרע לה, אינם מאפשרים לאתר את גרעין האמת בעדותה, ומותירים ספק בדבר אמינות גרסתה וכפועל יוצא מכך גם ספק סביר באשמתם של המערערים. בנסיבות אלו, אינני סבור כי ניתן ליישם את הכלל המכונה "פלגינן דיבורא", ולאמץ רק חלק מעדותה של המתלוננת, כמשקף את אשר ארע לה, הלכה ולמעשה.

אין לשכוח כי בדיני נפשות עסקינן, ועל בית המשפט לנקוט משנה זהירות, טרם שיכריע את הכף לחובת הנאשם, כאשר הרשעתו בדין תעשה רק בהעדר ספק סביר בדבר אשמתו. לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221 (1993):

" במשפט פלילי נדרשת מן התביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר ... על-פי תפיסותנו המשפטיות והחברתיות, איננו שוקלים הרשעה בדין או זיכוי רק על-פי נטיית מאזן ההסתברות לטובת צד אחד. המשמעויות של הרשעה בדין הפלילי הן, בדרך כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים יחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה. אין הרשעה בדין אלא אם הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע".

וכן ראוי להביא את דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 12.01.2012):

יש להבין, כי כאשר שופט או שופטת מעריכים את מהימנותה של עדות המושמעת בפניהם, אין הדברים בהכרח בגדר שחור או לבן. במילים אחרות, האפשרויות העומדות בפניהם אינן שתיים קיצוניות: אמון מלא בדברים או קביעה שהדברים הם דברי שקר. במנעד שבין שתי האפשרויות האמורות נמצאות אפשרויות נוספות. כך, ניתן לקבוע כי מידת האמון הניתנת לדברי העדה או העד הינה כזו שמספיקה לשם קביעה, כי התביעה הוכחה במאזן ההסתברויות, אך אינה מספקת לשם הוכחה מעבר לספק סביר."

30. כאמור, בנסיבות אלו, סברתי כי עדות המתלוננת אינה מהימנה, במידה המאפשרת להשתית עליה הרשעה בפלילים. ודוק, אין באמור כדי להוביל, בהכרח, למסקנה, כי סיפור נסיעתה עם המערערים לעזריה, ושהותה שם, אינם משקפים את שאירע למתלוננת, אלא שלאור עדותה, לא ניתן להגיע למסקנה, במידת הוודאות הדרושה בפלילים, כי במעשי המערערים התקיימו, מעבר לספק סביר, העבירות המנויות באישומים הראשון עד השלישי לכתב האישום, וזאת בכפוף לאמור בפסקאות 41-38, שלהלן.

31. מאחר שסברתי כי המתלוננת אינה אמינה במידה מספקת לשם קביעת ממצאים עובדתיים, דומני כי לא ניתן ליתן אמון בעדותה, על סמך ההנחה, כי היא זו שתדע להבחין בין אמרות האמת לדברי שקר שבפיה, כפי שציין בית משפט קמא. כמו כן, ולאור ריבוי השקרים והסתירות, לא מצאתי תימוכין לקביעת בית משפט קמא, כי מדובר בעדות "סבירה".

32. אבקש להבהיר עוד, כי אינני סמוך ובטוח כבית משפט קמא, כי למתלוננת לא היה כל מניע לטפול עלילת שווא, ולו בחלק מגרסתה, על המערערים. יש טעם בסברת המערערים, כי המתלוננת כעסה עליהם משום פעלו להרחיק אותה מאהובה ריאד, ושכנעו אותה להתחתן עם אחר, כאשר לבסוף ריאד נרצח. אפשר, כי המתלוננת חשדה שלמערערים יש יד בדבר, גם אם בעקיפין, ולא מן הנמנע כי החליטה לנקום בהם ולבדות גרסה המפלילה אותם. זאת, בהנתן העובדה כי המתלוננת בדתה גרסאות מפלילות בעניינים אחרים, מבלי שהיתה לה כל סיבה נראית לעין לכך, כפי שהובהר בעדותה בבית המשפט.

33. למעלה מן הדרוש, אציין, כי אינני שותף למסקנת בית משפט קמא, לפיה נמצאו לעדות המתלוננת חיזוקים מהותיים ביתר הראיות שהוצגו לפניו, באופן המוביל להרשעת המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

34. הראיות הנסיבתיות, אשר שימשו חיזוק לעדות המתלוננת בנוגע לאישום הראשון, הינם איכוני הטלפונים הניידים של המערערים 1 ו-3 (ת/43 ו-ת/54). איכונים אלה אכן מאמתים את גרסת המתלוננת באשר למסלול "חטיפתה", ואולם הם מתיישבים גם עם גרסתו של המערער 1, בדבר המסלול בו נסע, והעובדה כי הגיע עם המתלוננת לאזור תחנת דלק "סיירים" למחרת היום, לפנות בוקר. אינני סבור כי יש בעובדה, שעל פי איכון הטלפון הנייד, המערערים השתהו באזור הדרום, ולא הזדרזו להתרחק מאזור מגורי המתלוננת, למרות טענתם בדבר הסכנה שארבה לחייה, כדי להוות חיזוק משמעותי לעדותה. עוד אציין, כי בית משפט קמא מצא חיזוק לעניין כליאתה של המתלוננת באזור כפר שמואל, באיכון הטלפון של המערער 3, המוכיח, כי למחרת ה"חטיפה" וטרם הגיע לעזריה, שהה המערער באזור כפר שמואל, בין השעות 12:46 ל- 18:02 (ת/54). ואולם, גם בכך אין כדי להוות חיזוק מהותי לגרסת המתלוננת, שכן היא עצמה העידה כי השהייה באותו אזור נמשכה כשעתיים, ולא כפי שעולה מאיכון הטלפון, וממילא, ראוי להבהיר כי, מסלול הנסיעה, לא היה עיקר המחלוקת בתיק זה. העובדה, כי המערער 3 לא זכר את העצירה הממושכת האמורה, אכן עשויה לחזק, במידה מסויימת, את הראיות נגדו, ואולם לנוכח עדותה הרעועה של המתלוננת, כפי שפורט לעיל, אין בחיזוק זה כדי לבסס את הרשעתו.

יצויין, כי תיעוד שיחותיה של המתלוננת למוקד החירום של המשטרה ולעובדת הסוציאלית, בעת שהותה בבית המערער 1, אינו מחזק את מהימנותה של המתלוננת. נהפוך הוא, המתלוננת הבהירה בבית המשפט כי באמצעות שיחות אלו היא ביקשה לעזוב את בית המערער, משום המגבלות שהוטלו על חירותה, וכי היתה משתמשת בכל אמתלה אפשרית על מנת להשיג את מבוקשה זה.

35. אוסיף ואציין, כי לא סברתי, שעדותם של המערער 4 והנאשמת 5, ביחס למעורבותו של המערער 2 בכליאת המתלוננת בעזריה, כמפורט באישומים הראשון והשני, יכולים להוות חיזוק מספיק לעדות המתלוננת בעניין זה. זאת, משום שניכר כי לשני אלו היה מניע "לגלגל" את האחריות בעניין כליאת השווא על כתפי המערער 2, אשר הביא את המתלוננת לביתם. יתר על כן, העובדה כי בית משפט קמא החליט להשתית את הרשעתו של המערער 2, על גרסת המערער 4, מעוררת קושי מיוחד, כאשר במסגרת האישום השלישי, העוסק בעבירות המין, קבע בית המשפט כי גרסתו של המערער 4 אינה מהימנה, וכי יש לדחותה מפני גרסת המתלוננת.

36. אשר לחיזוקים הנטענים לגרסת המתלוננת בדבר ביצוע עבירות האינוס והמעשים המגונים, אין חולק כי עמדה לפני בית משפט קמא ראיה הנוגעת לאופן חשיפת המעשים המיניים על- ידי המתלוננת, בזמן אמת. העובדת הסוציאלית, אשר שמעה לראשונה אודותיהם, לא העידה במשפט, וכך גם השוטרת, אליה הועבר המידע מפי העובדת הסוציאלית. ראייה למצבה הנפשי של המתלוננת במועד חשיפת המעשים, עשויה להוות חיזוק משמעותי לעדותה, אך המאשימה הסתפקה במזכרו של חוקר המשטרה, אשר שוחח בטלפון עם המתלוננת, כחודש וחצי לאחר האירועים, וביקש לאמת עמה את ביצוע המעשים (ת/37). אותו חוקר שמע לטענתו, מבלי לצפות במתלוננת, כי היא "כאילו בוכה או מתנשפת והיה לה קשה לדבר", וזאת בתגובה לשאלתו אם נאנסה בביתו של המערער 4. סבורני, כי התרשמותו זו של החוקר, כאשר מבוססת כאמור על שיחת טלפון עם המתלוננת, אין בה כדי להוות ראיה משכנעת בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת, ולפיכך אין בה כדי לחזק את עדותה באשר לאינוסה על-ידי המערער 4.

37. כך או כך, ולאחר שמצאתי כי נפלה שגגה בהערכת מהימנותה של המתלוננת, אין בכוחם של החיזוקים, ככל שאלה נמצאו לעדותה, שברובם אינם משכנעים כלל ועיקר, כדי לבסס תשתית ראייתית עצמאית להרשעת המערערים בעבירות שיוחסו להם, במסגרת האישומים הראשון עד השלישי.

סיכום ומסקנות לעניין האישומים הראשון עד השלישי

38. לאור האמור לעיל, הנני סבור כי יש לזכות את המערערים מהאישומים הראשון עד השלישי לכתב האישום, ככל שאלו מושתתים על עדותה של המתלוננת, וזאת מחמת הספק. יחד עם זאת, עיון בהכרעת הדין מעלה, כי הרשעתו של המערער 4 בכליאת השווא של המתלוננת בביתו שבעזריה, לפי האישום הראשון, ובמערה המצויה מתחתיו, בהתאם לאישום השני, מבוססת על הודאתו שלו ועל עדותה של אשתו, הנאשמת 5.

39. אשר לאישום הראשון, ציין בית משפט קמא, כי לגרסת המערער 4 ואשתו, הובאה המתלוננת לביתם על ידי המערער 2 ושהתה בבית, במשך חמשה ימים, בניגוד לרצונה, כאשר הנאשמת 5 מפקחת עליה, לבל תברח מהבית. עוד הובהר, כי העובדה שהשניים הודיעו למערער 2 על נסיונה של המתלוננת לברוח, נסיון שסוכל על ידי הנאשמת 5, מלמדת, כי המתלוננת הוחזקה בביתם בניגוד לרצונה, וזאת חרף העובדה כי המתלוננת העידה, שבימים הראשונים לשהותה, העניקו לה המערער 4 ואשתו יחס ראוי.

לאור האמור, קבע בית משפט קמא, ובצדק, כי יש ראיות מספיקות להרשעת המערער 4 ואשתו בעבירה של כליאת שווא, לפי סעיף 373 לחוק.

מהכרעת הדין אף עולה, כי המערער 4 ואשתו שיתפו פעולה עם כליאת המתלוננת במערה שמתחת לביתם, ולא פעלו לשחררה משם. לגרסת המערער 4 ואשתו, המערער 2 החליט להוריד את המתלוננת לקומה התחתונה בביתם, לאחר שזו ניסתה לברוח מהבית. המערער 4 התקין אסלה במקום, והמתלוננת שהתה במקום, תחת פיקוחו של המערער 2. יצויין, כי באותה קומה אכן אותרה מערה (ת/41), כאשר לדברי בית משפט קמא "תנאי המחיה בה מעידים כשלעצמם כי שום אדם לא יכול להיות מוחזק בה מרצונו החופשי".

אשר לכליאת המתלוננת במערה, קבע בית משפט קמא, והנני מצטרף למסקנתו, כי די בכך שהמערער 4 ואשתו היו מודעים לכליאתה במקום בניגוד לרצונה, ולא עשו דבר כדי לסייע לה, כפי שעולה מעדותם, להוביל למסקנה כי הם אחראים לכליאת השווא של המתלוננת, כמפורט באישום השני לכתב האישום. מעבר לדרוש, ציין בית משפט קמא, כי מעדות המתלוננת עולה, כי למערער 4 ואשתו היה חלק פעיל בכליאתה במערה, ואולם, כאמור, אינני סבור כי יש לבסס ממצא כלשהוא על עדותה של המתלוננת, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

40. אוסיף ואציין, כי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה יש להרשיע את המערער 4 בעבירות של כליאת השווא, מקבלת משנה תוקף מעצם העובדה, כי שותפתו לביצוע המעשים, היא הנאשמת 5, בחרה שלא לערער על הרשעתה באותן עבירות.

41. סיכומם של דברים; אציע לחבריי לזכות את המערערים 3-1 מכלל העבירות שיוחסו להם באישומים הראשון והשני לכתב האישום, וזאת מחמת הספק. הרשעת המערער 4 בכליאת שווא של המתלוננת, כאמור באישומים אלו, תיוותר על כנה. המערער 4 יזוכה מיתר העבירות שיוחסו לו באישומים הראשון, השני והשלישי לכתב האישום, ואף זאת מחמת הספק.

42. לאחר שמצאתי כי יש לזכות את המערערים כאמור לעיל, אינני מוצא טעם לבחון את משמעות הדברים שמסר בנו של י.א. במשטרה, ומידת השפעתן על חפותם של המערערים. כאמור, המתלוננת לא העידה בבית המשפט אודות חומר החקירה החדש, כמו גם מוסר ההודעה עצמו.

הרשעה באישום הרביעי

43. בא כוח המערער 4, משיג לפנינו גם על הרשעת מרשו באישום הרביעי, שעניינו הדחת הנאשמת 5 בחקירתה. לעניין זה נטען, כי למרשו לא היתה כל כוונה להניא את הנאשמת 5 מלמסור הודעת אמת במהלך חקירתה, ובדבריו אליה, התכוון להזהירה לשמור על זכות השתיקה, לאור הפחד הרב שחשה לקראת חקירתה.

44. אינני סבור כי נפלה טעות בקביעתו של בית משפט קמא, כי באמצעות דבריו לנאשמת 5, אשר עליהם אין כל מחלוקת (ת/70), התכוון המערער 4 כי זו תמנע מלמסור בחקירתה כל מידע אודות היכרותם עם המתלוננת, ואשר עשוי להפלילם.

כפי שצויין בהכרעת הדין, לאחר שהמערער 4 ואשתו נעצרו לצרכי חקירה, אמר המערער 4 לאשתו "תיזהרי להגיד אף מילה", בעודם יושבים במשרדי התשאול של ימ"ר נגב. בהזדמנות אחרת, כשישבו יחדיו ברכב משטרתי, אמר המערער 4 לנאשמת 5, כי אם יביאו לפניהם את המתלוננת, על מנת שזו תזהה אותם "אנחנו לא מכירים אותה", וכן "לא מכירים בכלל את השם הזה". ובהמשך "אם ישימו איתך מישהי את לא יודעת כלום...גם אם ישאלו אותך בעברית את לא מכירה".

טענת בא כוח המערער כי ביקש להרגיע את אשתו שהיתה שרויה בפחד, שכן מעולם לא הסתבכה עם החוק והעברית אינה שגורה בפיה, אינה יכולה להסביר את הדברים שנאמרו לה. קל וחומר, כאשר הנאשמת 5 אכן נהגה לפי המלצת בעלה, וכאשר הוצגה לנאשמת 5 תמונתה של המתלוננת, היא השיבה כי אינה מכירה אותה (ת/21).

45. בנסיבות אלו, יש לדחות את השגות המערער 4 על הרשעתו באישום הרביעי לכתב האישום.

הערעור על גזר הדין של המערער 4

46. כאמור, דעתי היא כי אין לקבל את טיעוניו של המערער 4, ככל שאלו נוגעים להרשעתו בעבירת כליאת השווא, במסגרת האישומים הראשון והשני, ולהרשעתו בשתי עבירות של הדחה בחקירה, בהתאם לאישום הרביעי. לאור מסקנתי בדבר מהימנות עדות המתלוננת, קבעתי כי יש לזכותו מיתר העבירות שיוחסו לו, ובכלל זה עבירות המין, המפורטות במסגרת האישום השלישי.

בנסיבות אלו, יש לבחון מחדש את העונש הראוי למערער 4, בהתאם לעבירות בהן הורשע, כמפורט לעיל.

47. יצוין, כי בעת קביעת עונשו של המערער 4, נאמר על-ידי בית משפט קמא כי יש ליתן משקל לעובדה, כי המערער לא הפנים את חומרת מעשיו, המשיך להכחישם, ולא נטל אחריות לעשייתם. במסגרת השיקולים לקולא, נקבע, כי יש להתחשב בעברו הנקי של המערער, ובעובדה כי הוא נתון במעצר תקופה ממושכת, מאז 26.10.08.

48. סבורני, כי אף שהמערער זוכה מעבירות המין החמורות שיוחסו לו בכתב האישום, אין להקל ראש בחומרת העבירות שעניינן כליאת השווא והדחה בחקירה, בהן הורשע. המערער, ביחד עם הנאשמת 5, סגר את המתלוננת בביתו, הגביל את חירותה והצר את צעדיה. הוא דאג לדווח למערער 3 כשזו ניסתה לברוח, וידע כי זו נכלאה, לאחר מכן, במערה מתחת לביתו, מערה שלא היו בה תנאי מחייה ראויים. הוא העלים עין ממצוקתה, ולא עשה דבר כדי לסייע לה. גם לאחר שנעצר, לא בחל המערער 4 מביצוע עבירה, שנועדה לשבש את הליכי החקירה, כאשר פקד על אשתו שלא לאשר כל היכרות עם המתלוננת.

49. לאור חומרת המעשים, ריבוי העבירות, ומסקנת בית משפט קמא, כי המערער לא נטל אחריות למעשיו, מבלי שסייג מסקנה זו לעבירות המין בלבד, אציע לחבריי לגזור על המערער את העונשים הבאים:

א. עונש מאסר בפועל בן 48 חודשים, החל מיום מעצרו, 26.10.08.

ב. מאסר על תנאי בן 12 חודשים, והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, לא יעבור אחת העבירות בהן הורשע.

ג. פיצוי המתלוננת בסכום של 15,000 ₪.

סוף דבר

50. לו תשמע דעתי, יזוכו המערערים 3-1, מחמת הספק, מכלל העבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום.

הרשעת המערער 4 בשתי עבירות של כליאת שווא, כאמור באישומים הראשון והשני לכתב האישום, ובשתי עבירות של הדחה בחקירה, כמפורט באישום הרביעי, תוותר על כנה. המערער יזוכה מיתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

מוצע כי גזר דינו של המערער 4, יהא כמפורט בפסקה 49 לעיל.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט נ' הנדל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.

ניתן היום, י"ב באלול התשע"ב (‏30.8.2012).

ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: סלמאן אלענאמי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: