ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלום גרידי נגד מדינת ישראל :

ע"פ 3266/10

המערער:
שלום גרידי

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב
(השופטת ד' רייך-שפירא), מיום 25.4.2010, שלא
לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי 5614/09

בשם המערער: עו"ד המפל עמית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת ד' רייך-שפירא) מיום 25.04.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פלילי 5614/09.

1. ביום 16.1.2009 הוגש לבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום כנגד המערער המייחס לו עבירות של הטרדה מינית לפי סעיף 4 בצירוף סעיף 5(א) וסעיפים 3(א)(3), 3(א)(4) ו-3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, מעשים מגונים לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

2. בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה שנערכה ביום 3.3.2010 בפני השופטת רייך-שפירא, הודיע הסנגור כי מרשו נאלץ להתאשפז בבית חולים ועל כן לא יוכל להתייצב לדיון. לפיכך, ביקש הסנגור לדחות את מועד הדיון. החלטת השופטת, אשר ניתנה במעמד הצדדים, ביטלה את הדיון שנקבע לאותו יום, אך הותירה את הדיון שנקבע ליום המחרת על כנו. כן הורתה השופטת כי אם במועד זה ישהה עדיין המערער בבית החולים, תשמע עדותה הראשית של המתלוננת בלבד. ההחלטה נומקה באינטרס הציבורי שבבירור משפט תוך זמן סביר לצד האינטרס האישי של הנאשם שלא לסבול מעינוי דין, וכן בצורך להתחשב ביומנו העמוס של בית המשפט.

בפתח הישיבה שנערכה ביום המחרת, 4.3.2010, שב וטען הסנגור כי יש לדחות את דיון ההוכחות בכדי לאפשר למרשו לנכוח בדיון בעת שמיעת עדות המתלוננת. התובע התנגד לדחייה בטענה שנסיבות המקרה מצדיקות את עריכת הדיון גם בהעדרו של המערער. לבסוף, החליט בית המשפט לקיים את הדיון כפי שנקבע. בית המשפט ביסס את החלטתו על הוראת סעיף 130(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ממנה עולה, בין היתר, כי בית המשפט רשאי לקיים את הדיון שלא בנוכחות הנאשם כאשר הדבר לא צפוי לגרום לו עיוות דין.

3. במהלך עדותה הראשית של המתלוננת שנשמעה, כאמור, באותו מועד, הזכיר התובע הקלטה אשר תיעדה, לכאורה, אירוע שבמהלכו הטריד המערער את המתלוננת. המתלוננת אישרה את קיומה של ההקלטה וסיפרה כי זו התבצעה באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלה והועברה במועד מאוחר יותר על-ידי בתה לתקליטור. בתגובה, התנגד הסנגור להגשת התקליטור כראיה. בית המשפט החליט שלא לקבל את התקליטור כראיה עקב העדר הוכחות לכך שמתקיימים בו התנאים הקבועים בפסיקה לצורך קבילות הקלטה שאיננה מקורית. במסגרת אותה החלטה, גער בית המשפט בסנגור וציין כי האחרון המשיך לעמוד בתוקף על רצונו להגיב ולהעיר לבקשת התובע אף על פי שבית המשפט הורה לו מספר פעמים לחדול מכך וחרף העובדה שההחלטה שנתקבלה בעניין התקליטור תאמה את עמדתו. כן ציין בית המשפט כי אם התנהגות הסנגור תחזור על עצמה, יאלץ בית המשפט להגיב באופן מחמיר יותר.

4. ביום 25.4.2010 נערך דיון ההוכחות הבא. בפתח הדיון ביקש הסנגור מהשופטת לפסול את עצמה מלדון בתיק (להלן: בקשת הפסלות). לטענתו, ההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט במהלך דיון ההוכחות הקודם, פגעו בזכויותיו של המערער והיוו ניסיון מצידו של בית המשפט להלך אימים על הסנגור. כן טען הסנגור לרישום מגמתי של הפרוטוקול. במסגרת בקשת הפסלות אף הלין הסנגור על כך שלאחר סיום עדותה הראשית של המתלוננת פנה אליה בית המשפט תוך גילוי הבנה לקושי שבמתן עדות מסוג זה וציין כי עליה להיות מודעת לכך שהחקירה הנגדית צפויה להיות קשה עוד יותר. לשיטת הסנגור, דברים אלו מעידים על נטייתו של בית המשפט לצד התביעה.

בא-כוח המדינה התנגד לבקשת הפסלות וטען כי החלטותיו של בית המשפט במהלך הדיון הקודם היו מוצדקות לגופן וכי הנאמר בהן שיקף נכונה את אשר התחולל באולם בית המשפט. כן ציין בא-כוח המדינה כי דבריו של בית המשפט למתלוננת אינם מצביעים על אהדה מיוחדת כלפיה ובכל מקרה אינם מקימים עילת פסילה.

5. בהחלטתו, אשר ניתנה במעמד הצדדים, דחה בית המשפט את הבקשה (להלן: החלטת הפסלות) וקבע כי אף אחד מנימוקיה אינו מגלה עילת פסלות. בית המשפט התייחס בדבריו לכל טענה מטענות המערער וקבע כי לחלקן לא היה מקום כלל (כגון הטענה בדבר אי-קבילות ההקלטה כראיה לאחר שבית המשפט כבר החליט שלא לקבלה) ואת חלקן ראוי היה להשמיע במסגרת אחרת ובאופן שונה. בית המשפט התייחס בהחלטתו לדברים שאמר למתלוננת לאחר עדותה הראשית, והבהיר כי אין בהם משום הבעת עמדה בנוגע לתוצאה הסופית של ההליך. כן ציין בית המשפט כי למעלה מהנדרש הוא מביע צער והתנצלות אם כתוצאה מהחלטותיו או דבריו נעלבו המערער או בא-כוחו. בהמשך הדיון ציין בית המשפט כי בקשת הפסלות אף הוגשה בשיהוי ניכר שיצר עיכוב נוסף בהתנהלות ההליכים שהתמשכו עד כה מסיבות שונות.

6. על החלטה זו הוגש הערעור שלפני בו מעלה המערער, ובלשון חריפה, טענות שונות באשר לאופן ניהול ההליך על ידי השופטת רייך-שפירא. בפרט מלין המערער על החלטת בית המשפט לקיים את דיון ההוכחות חרף היעדרותו ועל ההחלטה בה הוזהר בא-כוחו לבל יחזור על התפרצויותיו באולם בית המשפט. לטענתו, החלטה אחרונה זו מהווה ניסיון לרפות את ידי סנגורו ולהלך עליו אימים. כן, שב וטוען המערער כי פנייתו של בית המשפט למתלוננת בסיום עדותה הראשית מצביעה על נקיטת עמדה מצדו של בית המשפט לטובת התביעה ועל קבלת עדותה של המתלוננת כאמת מוחלטת. בשולי דבריו מציין המערער כי הרקע "הפרקליטותי-תביעתי" של השופטת מצביע על נטייתה לטובת התביעה באופן כללי וכי "במצב עניינים זה חוששים נאשמים ממשוא פנים".

7. דין הערעור להידחות. טענותיו של המערער מבוססות ברובן על החלטותיו הדיוניות של בית המשפט. הלכה היא, כי אין בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, כדי לבסס עילת פסלות. רק במקרים קיצוניים, בהם החלטותיו הדיוניות של בית המשפט פוגעות בזכותו של בעל דין להליך הוגן, וכאשר עולה מהנסיבות כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המשפט, תקום עילה לפסילתו של המותב הדן בתיק (ע"פ 1504/07 אליהו נעים ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2007); ע"פ 10796/05 שליסל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.12.2005); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 176-175(2006)). גם חילופי דברים קשים בין בית המשפט לבאי-כוחם של הצדדים, או השתת סנקציות על באי כוח הצדדים בשל התנהלותם, מהווים חלק מניהול המשפט ואין בהם, לעצמם, כדי להקים עילת פסלות (ע"פ 6288/08 גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז (לא פורסם, 23.10.2008)). כידוע תחושתו של המערער כי נוצרה אצל בית המשפט דעה קדומה ביחס אליו אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות ויש לבחון לגופן של ההחלטות אם נמצא בסיס לחשש ממשי כאמור (ראו, למשל: ע"פ 10076/09 אלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.2010)).

8. המקרה שלפני אינו נמנה על אותם מקרים קיצוניים בהם החלטות דיוניות של בית המשפט פוגעות בזכותו של בעל דין להליך הוגן. נהפוך הוא, מבחינת כל החומר שהוצג בפני התרשמתי כי החלטות בית המשפט היו ענייניות ומקצועיות ונועדו לאפשר את התנהלותו התקינה של ההליך כמתחייב. לפיכך, ניסיונו של המערער להטיל דופי בשופטת אינו ראוי ומשולל יסוד. הדברים מקבלים משנה תוקף ביחס לטענה שהעלה המערער בנוגע לעברה של השופטת כתובעת אשר מוטב היה לה אילו לא נטענה (ראו והשוו: ע"פ 489/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2010)).

9. גם בטענתו של המערער בנוגע לדברים שאמרה השופטת למתלוננת בסיום עדותה הראשית, אין כל ממש. בהתאם להלכה שהתגבשה בבית משפט זה, התבטאויותיו של שופט במסגרת ניהול ההליך השיפוטי יהוו עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 9627/09 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.12.2009); מרזל, בעמ' 196-195 (2006)). המקרה הנדון אינו נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן. בחנתי את דבריה של השופטת למתלוננת ולא מצאתי בהם את המשמעות שתולה בהם בא-כוח המערער. יתר על כן, בית המשפט ציין בהחלטת הפסלות כי עמדתו תקבע רק לאחר שקילת מכלול הראיות הקבילות שיוצגו בפניו, וחזקה עליו שכך יעשה.

משהגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות לגופו, ממילא מתייתר הצורך להכריע בשאלה האם השיהוי בו הוגשה בקשת הפסילה מצדיק, כשלעצמו, את דחייתה.

בהתחשב בכל אלה, דין הערעור להידחות.

ניתן היום, כ"ו באייר התש"ע (10.5.2010).

ה נ ש י א ה


מעורבים
תובע: שלום גרידי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: