ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אהרון אבדר נגד מדינת ישראל :

רע"פ 3425/10

המבקש:
אהרון אבדר

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 21.3.2010 בע"פ 22077-11-09, שניתן על ידי כבוד השופטת נ' אהד

בבית המשפט העליון

החלטה

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 22077-11-09, כבוד השופטת נ' אהד) מיום 21.3.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה ברמלה (פ"ל 1020/07, כבוד השופט ח' טרסי).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח. על פי הנטען בכתב האישום ביום 10.1.2007 נשפט המבקש בנוכחותו בבית משפט השלום לתעבורה, ונדון בין היתר לפסילה בפועל למשך שנתיים. בהמשך, קוצרה תקופת הפסילה על ידי בית המשפט המחוזי, לתקופה של 20 חודשים. המבקש הפקיד את רישיון הנהיגה בבית המשפט ביום 18.1.2007 ואף על פי כן, ובידעו כי הוא נוהג בפסילה, נהג המבקש ברכב, ביום 2.6.2007, ברחוב רייסר בלוד. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש במיוחס לו. המבקש צירף תיק נוסף (ת.ד. 12464/06) של בית משפט לתעבורה בתל אביב. במסגרת תיק זה, הורשע המבקש בעבירות של נהיגה על המדרכה בחוסר זהירות ונהיגה בקלות ראש. על פי עובדות כתב האישום אשר פורטו במסגרת גזר הדין, ביום 9.8.2006 בשעה 17:00, נהג המבקש ברכבו ברחוב הירקון בתל אביב. בהגיעו לצומת עם רחוב אלנבי, פנה מזרחה. באותה שעה חלפו על המדרכה בכיוון נסיעתו שני הולכי רגל. הוא עלה עם רכבו על המדרכה, נסע לארכה, לא שם לב להולכי הרגל, פגע בהם וגם להם לחבלות.

בית המשפט לתעבורה גזר על המבקש 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות. בנוסף הופעלו בחופף 6 חודשי מאסר על תנאי שהוטלו על המבקש בתיק אחר. כן הוטלו עליו 9 חודשי מאסר על תנאי, רישיון הנהיגה שלו נפסל למשך 5 שנים והושת עליו קנס בסך 1,500 ש"ח. בית המשפט לתעבורה קבע כי לחובת המבקש עבר מכביד ביותר בתחום התעבורה. הוא מחזיק רישיון נהיגה מאז שנת 1973 ולחובתו נרשמו לא פחות מ-77 הרשעות. בית המשפט לתעבורה ציין כי בעבר הוא הורשע כבר פעמיים בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, כשלאחד המקרים התלוותה גרימת תאונת דרכים. עוד בעברו, גרימת 4 תאונות נוספות, מספר עבירות מהירות ומספר רב של עבירות בגין אי ציות להוראת שוטר. בנוסף כנגד המבקש תלוי ועומד מאסר על תנאי למשך 6 חודשים אשר הינו חב הפעלה בגין התיק העיקרי בו הורשע. על כן נקבע כי הצטברותן של נסיבות מחמירות אלה מצביעה בעליל על כך, כי המשך נהיגתו תסכן את הציבור באופן משמעותי. כמו כן, נקבע כי אין מנוס מן המסקנה כי המבקש אינו מייחס כל חשיבות להוראות החוק ולהחלטות בית המשפט, וממשיך פעם אחר פעם לנהוג על אף שרישיון הנהיגה שלו נפסל על ידי בתי המשפט. בנסיבות אלה, העונש הראוי למבקש זה הינו ללא ספק, מאסר בפועל לתקופה ממושכת מאחורי סורג ובריח. אולם נקבע כי אכן מדובר בנסיבות חריגות ביותר המחייבות התחשבות מיוחדת, שכן מדובר בנכה צה"ל הנעזר בכסא גלגלים, אך עם זאת, ציין בית המשפט לתעבורה, ספק אם יש מקום לאורך זמן לאפשר לו להיאחז בנכותו כתירוץ והצדקה להפרת הוראות החוק והחלטות בתי המשפט פעם אחר פעם. באיזון בין כלל השיקולים, ובהתחשבות בהסכמה שהושגה בין הצדדים לעניין ריצוי עונש המאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, נגזרו על המבקש העונשים שפורטו לעיל.

המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי מרכז. ביום 21.3.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ספק שמדובר באדם שנהיגתו מסוכנת לציבור. עוד נקבע כי עם כל הכבוד וההערכה, ללוחמי צה"ל, לקורבנות המלחמה ולנכי מלחמה, עדיין אין בכך כדי להקנות זכות לבצע עבירות תעבורה. נקבע כי משהלך בית המשפט המחוזי לקראת המבקש, הקל בעונש פסילה שגזר עליו בשל נסיבותיו האישיות, לא יעלה על הדעת שהמבקש ישוב וינהג בזמן פסילה זמן קצר לאחר שבית המשפט הלך לקראתו, ומשנגזר עליו עונש כבד יותר יבקש פעם נוספת הקלה בעונשו בשל אותן נסיבות אישיות. עוד נקבע כי מדובר במבקש שכבר היה מעורב בתאונות דרכים בעבר. עוד נקבע כי אין זה מעניינם של קורבנות תאונות דרכים מי יושב מאחורי ההגה שפגע בהם, אם מדובר באדם בוגר, בקטין, מי שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה, מי שנוהג בזמן פסילה, נכה או בריא, ועל כן כולם בכביש שווים וכולם חייבים לשלם עבור מעשיהם. במקרה זה, נוכח עברו הכבד של המבקש, נוכח העובדה כי בית המשפט הקל עימו במקרה קודם, ולאור נימוקי בית המשפט לתעבורה, נדחה ערעורו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו עונש הפסילה אשר נגזר עליו מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, שכן לאור נכותו, הרכב משמש לו למעשה כרגליים ואין הוא יכול להמשיך ולתפקד באופן תקין ללא רישיון הנהיגה. לטענתו הענישה אשר נגזרה עליו נוגדת את עקרון השוויון המהותי ופוגעת בצורה קשה ביותר ביכולתו לתפקד בעתיד, ומכאן שהאיזון שערכו הערכאות הקודמות נוגד את מדיניות הענישה הראויה במקרים מעין אלו.

לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור ובפסק הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש ביצע עבירות חמורות ביותר המעידות על זלזול בשלטון החוק ובצווים של רשויות שיפוטיות. על אף עונש הפסילה שהוטל עליו ועל אף עונש מאסר על תנאי שרבץ לפתחו נהג המבקש ברכב ועשה דין לעצמו. התנהגות שכזו דורשת ענישה משמעותית ומרתיעה שהרי "בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור - נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב" (רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן (טרם פורסם, 8.5.2007); רע"פ 410/04 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2004); רע"פ 7019/04 אופיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 12.8.2004)). במקרה הנדון נראה כי העונש אשר הוטל על המבקש נוטה לקולה בהתחשב בחומרת העבירות ועברו התעבורתי המכביד.

יתר על כן, בתי המשפט בעבר התחשבו בנסיבותיו האישיות של המבקש, וכך ראוי לאור עקרון הענישה האינדיבידואלי. אולם לאור התנהגותו של המבקש, אשר זלזל פעם אחר פעם בחוק ובזולת מן הראוי להעמיד כיום את האינטרס הציבורי בראש ולהשית עליו עונש משמעותי, למען שלום ציבור משתמשי הדרך ולמען שלומו האישי. זהו המקום לומר למבקש בצורה ברורה וחדה כי נסיבותיו האישיות, הראויות לכל ההתחשבות, אינן מהוות היתר לביצוע עבירות המסכנות את שלום הציבור, על כן האינטרס הפרטני במקרה זה חייב לקבל משקל פחות. יפים לעניינו דברים שכתבתי ברע"פ 11031/08 חסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.1.2009):

"נסיבותיו האישיות של המבקש באו לפני הערכאות שקדמו לי ואף על פי כן אלו בחרו לבכר שיקולים אחרים לחומרא בעת גזירת דינו. ולא בכדי, שהרי לא מדובר במעידה חד פעמית של המבקש אלא בדפוס חוזר של נהיגה שלא כחוק. במקרה שלפניי, כאשר בחר המבקש לנהוג ברכבו, הפגין במעשה זה זלזול בוטה בבית המשפט אשר אסר עליו לנהוג ואף גזר עליו מאסר על תנאי. אך חמור מזאת, במעשהו הראה המבקש כי לא ניתן למצות איתו את הדין בעצם פסילת רישיונו או בהטלת מאסר על תנאי עליו, אלא שהדרך היחידה שנותרה לצורך הרחקתו ממושב הנהג והגנה על שלום הציבור היא על ידי השמתו מאחורי סורג ובריח"

מכל הטעמים שפורטו הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ו באייר תש"ע (10.5.2010).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: אהרון אבדר
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: