ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ישראל פרי נגד מדינת ישראל :

מ"ח 8618/11

המבקשים:
1. ישראל פרי

2. הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשה לקיום משפט חוזר

בשם המבקשים:
עו"ד צבי אגמון; עו"ד פרופ' מרדכי קרמניצר; עו"ד ישראל וולנרמן; עו"ד פרופ' עמרי ידלין

בשם המשיבה:
עו"ד אביה אלף

החלטה

1. המבקשים – ישראל פרי (להלן: המבקש) והארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (להלן: הארגון) – הורשעו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ז' כספי) בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, תיווך בביטוח שלא בהיתר ועיסוק בביטוח, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. בשל עבירות אלו, הושת על המבקש עונש של 12 שנות מאסר בפועל וקנס של 21.75 מיליון ש"ח. על הארגון הושת קנס בסך של 2.6 מיליון ש"ח. ערעור המבקשים לבית המשפט העליון (ע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.2.2009), לפני כבוד השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן וי' דנציגר) נסב על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ונדחה ברובו, למעט הפחתה חלקית בעונש המאסר של המבקש שהועמד על 10 שנות מאסר בפועל.

בהמשך, עתרו המבקשים בבקשה להורות על עריכת דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.10.2009)). בהחלטתי בעניין, הוריתי על קיום דיון נוסף בשאלות הנוגעות לעבירת הגניבה בידי מורשה. הרכב מורחב של בית המשפט זה (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, א' גרוניס, מ' נאור, ס' ג'ובראן, א' חיות, י' דנציגר וי' עמית) קבע כללים מנחים פרשניים לעניין עבירת הגניבה בידי מורשה, ופסק כי מעשי המבקשים מקיימים את כל יסודותיה של עבירה זו. על-כן, נפסק כי אין לשנות מהכרעת הדין ומגזר הדין שנקבעו על-ידי הערכאות הקודמות (דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.05.2011)). במקביל לדיון הנוסף בנוגע לעבירת הגניבה, פנה המבקש בבקשה למשפט חוזר ביחס לעבירות אחרות בהן הורשע – הדחה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט וקבלת דבר במרמה. בהחלטתי מיום 2.11.2010 נדחתה בקשה זו (מ"ח 10262/09 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.11.2010)).

כעת, משנסתיים הדיון הנוסף בנוגע לעבירת הגניבה בידי מורשה, שבים המבקשים ועותרים בבקשה נוספת למשפט חוזר. במוקד בקשה זו מצויה הטענה כי נוכח האופן שבו הוגדרה עבירת הגניבה בידי מורשה בפסק הדין בדיון הנוסף, יש להתיר למבקשים להגיש ראיות נוספות ולקיים משפט חוזר, אשר במסגרתו יוכח – כך נטען – כי לא נתקיימו יסודותיה של עבירה זו כפי שהוגדרו בדיון הנוסף.

הרקע העובדתי

2. עובדות פרשה זו תוארו בהרחבה בפסקי הדין הקודמים, ועל-כן, ניתן להסתפק בתיאור תמציתי של העובדות הרלוונטיות לבקשה זו בלבד. בשנת 1973 חתמו ישראל ומערב גרמניה על אמנה לביטחון סוציאלי, לפיה אפשרה מערב גרמניה לתושבים ישראלים שעונים על קריטריונים מסוימים להצטרף לתוכנית הביטוח הפנסיוני שלה. ההצטרפות לתוכנית הותנתה בתשלום חד-פעמי של פרמיות העבר, שהיה המבוטח נדרש לשלם לביטוח הפנסיוני הגרמני בין השנים 1980-1956, ובתמורה זכו המבוטחים הישראלים לרנטה חודשית בסכום מסוים עם הגיעם לגיל 65. בשנת 1983 הקים המבקש את הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (המבקש 2) שהציע לתושבים ישראלים סיוע בפניה למוסדות הגרמניים ובמימון ההשקעה הראשונית הנדרשת להצטרפות לתוכנית הפנסיה. הלקוחות שילמו עבור כלל השירותים שקיבלו על-ידי העברת אחוז מסוים מהרנטה החודשית שקיבלו מהביטוח הפנסיוני הגרמני, כאשר יתר הרנטה הועברה לחשבונם (להלן: הסכום הפנוי). התמורה ששולמה עבור כלל השירותים מדי חודש בחודשו התחלקה למספר רכיבים. העיקריים שבהם – הם: החזר קרן ההלוואה, שכר טרחה, פרמיות ביטוח חיים שערכו המבקשים עבור הלקוחות, וריבית על כל רכיבי החוב. ביטוח החיים, שהוא העומד במוקד דיוננו, הוצג על-ידי המבקשים כביטוח שנועד לכסות את חובו של הלקוח במקרה של פטירה בטרם עת, ובגינו זכה הלקוח לפטור מהחזר חובות במקרה של מוות (להלן: סעיף הפטור).

להשלמת התמונה, יש לציין כי שירותי מימון ההלוואות ניתנו ללקוחות על-ידי שתי חברות זרות שונות (להלן: BGA ו-BGF), וחלק ניכר מן הלקוחות נזקקו לשתי הלוואות משתי החברות. חברות אלה הוצגו ללקוחות בתחילה כשתי חברות שונות, אך בהמשך נתגלה כי המבקש היה זה ששלט בשתיהן, ובעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים. החלוקה לשתי חברות שונות, שנדרשה בשל הוראות רגולטוריות מסוימות של הביטוח הפנסיוני הגרמני, וההבדלים בין השתיים, אינם בעלי משמעות לעניין הליך זה, אשר ממוקד בהרשעה בעבירת הגניבה. ההבדל הרלוונטי היחיד לענייננו הוא שחברת BGA חייבה את הלקוח בפרמיות ביטוח מגולמות מראש לכל תקופת ההלוואה, שהצטרפו לכלל חובו של הלקוח אליה, ואילו חברת BGF גבתה את פרמיית הביטוח מדי חודש בחודשו.

בשנת 2001 הוגש כתב אישום בו הואשמו המבקשים, בין השאר, בעבירה של גניבה בידי מורשה על-פי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי כתב האישום, אף שהמבקשים הודיעו ללקוחות כי הם גובים מהם סך מסוים כפרמיית ביטוח חיים שמועברת לחברת ביטוח, הרוב המכריע של הפרמיות הללו נשארו בידי המבקשים. לפיכך, נטען בכתב האישום כי שליחת ידם של המבקשים בפרמיות הביטוח עולה כדי גניבה בידי מורשה.

תיאור ההליכים הקודמים בכל הנוגע לעבירת הגניבה

3. בהכרעת דינו (להלן: הכרעת הדין; כל ההפניות להכרעת הדין הן לגירסת "נבו" שהיא זו שצורפה לבקשה), קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש הסתיר במשך שנים ארוכות את העובדה שלא העביר את פרמיות הביטוח לחברת ביטוח כלשהי, ושיקר ביודעין ללקוחותיו, לוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, ולבתי משפט בהליכים שונים. עוד נקבע כי המבקש הקים חברה בשם "בריטניה" שנחזתה להיות חברת ביטוח חיצונית אשר מבטחת את חיי הלקוחות, אך בפועל הייתה זו חברה נוספת בבעלותו והכספים שהועברו אליה הגיעו לבסוף לכיסו. אמנם, כך קבע בית המשפט המחוזי, אין חולק כי הלקוחות נהנו בסופו של דבר מהחלתו של סעיף הפטור, אך בכך אין כדי להתיר למבקשים לשלוח את ידם בפרמיות הביטוח בניגוד להרשאת הלקוחות. על-פי בית המשפט המחוזי, האפקט הפסיכולוגי הטמון בביטוח על-ידי חברת ביטוח מוכרת השפיע על נכונות הלקוחות להתקשר עם המבקשים, ועל-כן קמה למבקשים חובה להעביר את הכספים לחברת ביטוח. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי נגרם ללקוחות גם נזק כלכלי שכן פרמיות הביטוח שנגבו מהם עולות על אלו שהיו נגבות מהם לו חושבו על-פי לוחות הביטוח של חברות ביטוח מוכרות. בהקשר זה, נקבע כי האופן שבו חישבו המבקשים את פרמיות הביטוח אינו מוכר על-ידי חברת ביטוח כלשהי. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשים כי אמנם קיימים בספריהם חיובים ללקוחות בגין פרמיות ביטוח אך חלקים ניכרים מחיובים אלה כלל לא נגבו בפועל. לשיטת בית המשפט המחוזי "דין החיוב כדין הגבייה" (עמ' 197), שכן הגדלת יתרת החוב מובילה לדרישה לתשלום כספים בפועל. אשר על-כן, פסק בית המשפט המחוזי כי המבקשים גנבו מהלקוחות את כל הסכומים שנגבו על מנת לשמש כפרמיות ביטוח ולא הועברו לחברת ביטוח. בית המשפט המחוזי העריך את סכום הגניבה הכולל בכ-320 מיליון מרק גרמני.

4. בפסק-הדין שניתן בערעור, אישר בית-המשפט העליון את מסקנות בית המשפט המחוזי בנוגע לעבירת הגניבה. ביחס לטענת המבקשים כי פרמיות הביטוח לא נגנבו ושימשו למעשה למימון "סעיף הפטור" שניתן ללקוחות, קבע בית המשפט העליון כי אילו כך היה הדבר, ודאי יכלו המבקשים להודיע ללקוחות כי הם אלו שמבטחים אותם. מהסתרת המידע הסיק בית המשפט העליון כי המבקשים ידעו שלקוחותיהם היו מתרעמים אילו היו מגלים מיהי חברת הביטוח ומהו הבסיס לחישוב גובה הפרמיות, ובוודאי לא היו מסכימים לתנאי העסקה הללו. על-כן, פסק בית המשפט העליון כי שליחת היד בפרמיות הביטוח עונה על יסודות עבירת הגניבה בידי מורשה, ודחה את ערעור המבקשים על הכרעת הדין. עם זאת, כאמור, סבר בית המשפט העליון כי עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש היה חמור מדי, וקיצר את עונשו לכדי עשר שנות מאסר.

5. בדיון הנוסף שקיים בית המשפט העליון בעניין עבירת הגניבה, נדונו בהרחבה יסודות עבירת הגניבה בידי מורשה, ובייחוד הוגדרה נפקותה של עבירה זו במקרה שבו צד להסכם מפר את תנאי ההתקשרות. בית המשפט העליון קבע (בפס' 78) כי עבירת הגניבה בידי מורשה נועדה להגן על שני אינטרסים – יחסי האמון בין המרשה למורשה והאינטרס הרכושי של המרשה. פגיעה ביחסי האמון נגרמת בכל מקרה בו הופקד נכס בידי אדם, ניתנו הוראות לשימוש בו, והוראות אלה לא בוצעו. ואולם, קבע בית המשפט העליון, פגיעה ביחסי האמון לכשעצמה אינה מגשימה את יסודות עבירת הגניבה בידי מורשה, אלא אם נלווית אליה פגיעה ממשית באינטרס רכושי של המפקיד. ביישמו עקרון זה על עובדות המקרה שלפנינו, קבע בית המשפט העליון כי כספי פרמיות הביטוח הופקדו על-ידי הלקוחות בידי המבקשים, ואי-העברתם לחברת ביטוח חיצונית פגעה ביחסי האמון בין הלקוחות לבין המבקשים. הפגיעה באינטרס הרכושי של הלקוחות התקיימה כתוצאה מן העובדה שעלות פרמיות הביטוח שנגבו מן הלקוחות עלתה על זו שצריכה הייתה להיגבות מהם, אילו עלות הפרמיות הייתה נקבעת על-ידי חברת ביטוח חיצונית בתנאי שוק (פס' 100-97). על-כן, קבע בית המשפט העליון כי על יסוד הניתוח המשפטי של עבירת הגניבה, בשילוב עם התשתית העובדתית שנקבעה בערכאות הקודמות, אין מקום להתערב בהרשעת המבקשים בעבירת הגניבה בידי מורשה. משכך, כך נקבע, לא קמה גם עילה להתערב בעונש שנגזר על המבקש.

בשולי הדברים, התייחס בית המשפט העליון לבקשה שהגישו המבקשים במסגרת הליך הדיון הנוסף, בה ביקשו להציג ראיות חדשות לעניין הוגנות פרמיות הביטוח שגבו מן הלקוחות. נקבע כי אין מקום להוספת ראיות חדשות במסגרת הליך הדיון הנוסף, שכן זה נועד לבחון קביעות משפטיות בלבד. גם לגופו של עניין, קבע בית המשפט העליון כי חוות הדעת האקטואריות שהציגו המבקשים אינן יכולות לשנות את הממצא העובדתי שנקבע בערכאות הקודמות – בדבר חריגת סכום הפרמיות מן המקובל בשוק. הטעם העיקרי לכך, כך נקבע, הוא שהמבקש עצמו העיד שהפרמיות ביטחו סיכונים החורגים מן הסיכון למות הלקוח, שהוא הסיכון היחידי שאותו הסכימו הלקוחות לבטח. כך למשל, אין חולק כי היו לקוחות שסך פרמיות הביטוח ששילמו עלה על סכום ההלוואה שאת פירעונה הן נועדו לבטח. לפיכך, קבע בית המשפט העליון, כי אף אם היה ממש בחוות הדעת שגרסו כי חלק מדרך חישוב הפרמיות נעשה כיאות (כגון שימוש בלוחות תמותה ראויים ומקובלים), הרי שהגדרת הסיכון המבוטח חרגה מזה שהיו המבקשים רשאים לבטח. על-כן, נפסק כי פרמיות הביטוח שגבו המבקשים חרגו מן הפרמיות שהיו רשאים לגבות על-פי ההסכם עם הלקוחות.

טענות המבקשים בהליך זה

6. המבקשים טוענים כי פסק הדין בדיון הנוסף חולל שינוי משפטי מהותי בעניינם, ביחס לפסקי הדין של הערכאות הקודמות. לטענתם, הערכאה הדיונית וערכאת הערעור קבעו כי כל פרמיות הביטוח בהן חויבו לקוחות המבקשים נגנבו. לעומת זאת, כך טוענים המבקשים, במסגרת הדיון הנוסף נקבע כי עבירת הגניבה מתקיימת רק כאשר ישנה פגיעה באינטרס רכושי – דהיינו, להבנתם, כאשר נוצר חסרון כיס ממשי לנגנב. אלא שחסרון הכיס קורם עור וגידים רק כאשר נגבים בפועל סכומים העולים על אלה שהיו נגבים אילו היו המבקשים מתקשרים עם חברת ביטוח חיצונית. לטענתם, בעוד שהערכאה הדיונית קבעה כי המבקשים גנבו כ-320 מיליון מרק גרמני, טוענים המבקשים כי כעת, נוכח הגדרת עבירת הגניבה בידי מורשה בפסק הדין בדיון הנוסף, לא ניתן לדעת מהו הסכום שנגנב. ראשית, טוענים המבקשים, אף ערכאה לא קבעה ממצא פוזיטיבי בדבר גובה פרמיית השוק לביטוח לקוחות המבקשים. על-כן, אין כל דרך לדעת מהו ההפרש בין פרמיית השוק לבין הפרמיה בה חייבו המבקשים את לקוחותיהם. שנית, ממשיכה טענתם, בית המשפט המחוזי התייחס רק לסכומי החיוב בפרמיות ביטוח, ולא לסכומים שנגבו בפועל. המבקשים טוענים כי פעמים רבות מחלו הם ללקוחות על חלק מחובם, ועל-כן גם אם החיוב "בספרים" היה גבוה, הוא לא מומש במלואו, ועל-כן ספק אם נפגע האינטרס הרכושי של הלקוחות. כלומר, לטענת המבקשים, מחומר הראיות שהוגש עד כה בתיק זה, בכל הערכאות, אין כל דרך לדעת מהו הסכום שבגינו הורשעו בעבירת הגניבה.

7. לשם השלמת החסר הראייתי הקיים לשיטתם בתיק, צירפו המבקשים לבקשה זו ראיות חדשות המוכיחות, להבנתם, כי סכום הפרמיות שגבו בפועל נמוך מסכום הפרמיות שהייתה גובה חברת ביטוח חיצונית. במילים אחרות, טענתם היא כי על-פי אופן הגדרת עבירת הגניבה בערכאת הדיון הנוסף, המדגישה את הפגיעה באינטרס הרכושי, יש לזכותם מהרשעה בעבירה זו.

הראיה הראשונה עליה נסמכים המבקשים היא חוות דעתו של פרופ' אמיר ברנע (להלן: ברנע), מומחה בתחום הפיננסי. ברנע בחן את הפער בין פרמיות הביטוח שבהן חויבו הלקוחות בספרי המבקשים לבין הפרמיות שנגבו בפועל. חישוב היקף הגביה בפועל של פרמיות הביטוח נעשה הן על-פי הנתונים שהציגה המשיבה בבית המשפט המחוזי, הן על-פי נתוני האמת המעודכנים שקיבל מן החברות BGA ו-BGF. את שיעור הגביה בפועל חישב ברנע על-ידי התייחסות לפרמיות הביטוח כאל ההכנסה השיורית של כל אחת מהחברות. כלומר, ברנע חישב את כלל ההכנסות של כל חברה וניכה מהן את יתר מרכיבי הכנסת החברה מלבד פרמיות הביטוח – שכר טרחה, עמלות שונות, החזר ההלוואה, וכדומה. ליתרת ההכנסה המצויה בספרי החברה התייחס ברנע כאל פרמיות ביטוח שנגבו בפועל. לבסוף, היוון ברנע את כל תזרימי החברה לתאריך ממוצע מסוים, על מנת להתאים נכונה את התשלומים השונים שהתקבלו בקופת החברה למועד קבלתם. סיכום חישוב זה מורה, אליבא דברנע, כי עד לתום ההתקשרות בין המבקשים לבין אחרון הלקוחות, תגבה חברת BGA בפועל רק 20% מפרמיות הביטוח שבגינם חייבה את הלקוחות בספריה, וחברת BGF תגבה 39%. בחישוב כולל, מתוך 722 מיליון מרק של חיובים בפרמיות ביטוח בשתי החברות, כלל הגביה בפועל תעמוד, לכל היותר, על 189 מיליון מרק – כ-26%. זאת, על-פי ברנע, בהנחה שמרנית כי הממשלה הגרמנית תתמיד בתשלומי הפנסיה ואף לקוח לא ילך לעולמו עד למועד פירעון ההלוואה האחרונה בשנת 2038. נוסף על חישוב זה, ביצע ברנע גם חישוב של היקף הגביה עד למועד כתיבת חוות דעתו בשנת 2011, וכן עד לשנת 2004 בה בוצע חישוב מקביל על-ידי המשיבה. מטבע הדברים, נמצא כי היקף הגביה עד למועדים אלה היה נמוך עוד יותר.

על בסיס חוות דעתו של ברנע, טוענים המבקשים כי מעשיהם לא קיימו את יסודות עבירת הגניבה. לטענתם, גם אם תתקבל הקביעה המחמירה ביותר שנקבעה בפסיקת הערכאות הקודמות, לפיה גובה פרמיית הביטוח היה לעיתים כפול מזה של חברת ביטוח רגילה, ואפילו אם נניח כי הפרמיה שחושבה לכל הלקוחות הייתה כפולה, עדיין לא נפגע אינטרס רכושי של הלקוחות. הסיבה לכך היא שמחישוב זה עולה כי חברת ביטוח רגילה הייתה גובה, לכל הפחות, 50% מהסכום שבו חייבו את לקוחותיהם; ואילו המבקשים גבו, על-פי ממצאי ברנע, סכום נמוך באופן משמעותי. על-כן, טוענים המבקשים, לא סבלו הלקוחות מחסרון כיס ביחס למצב בו היו מצויים אילו היו פרמיות הביטוח מועברות לחברת ביטוח חיצונית, ובכך נשלל אחד מיסודות העבירה – כפי שהוגדרה בפסק הדין בדיון הנוסף.

8. אסופת הראיות השנייה עליה נסמכים המבקשים, כוללת חוות דעת של מספר אקטוארים, אשר בחנו את האופן שבו חושבו פרמיות הביטוח ללקוחות המבקשים, ואת העלות האלטרנטיבית שהייתה נדרשת אילו היה נרכש ביטוח מחברת ביטוח חיצונית. בהקשר זה צורפו חוות הדעת של ד"ר צבי ליבר, פרופ' יאיר באב"ד והאקטוארים דפנה קאופמן ואלן פפרמן (להלן: ליבר, באב"ד, קאופמן ופפרמן). קאופמן ופפרמן חישבו בנפרד את הסכום שהייתה גובה חברת ביטוח חיצונית עבור ביטוח כלל לקוחות המבקשים, ושניהם מצאו כי הוא נמוך מזה שנגבה בפועל. ליבר ערך חישוב דומה ביחס לשלושה לקוחות ספציפיים, ומצא כי אף פרמיות הביטוח בהן חויבו לקוחות אלה, נמוכות מאלו שהייתה מחייבת חברת ביטוח חיצונית. לבסוף, באב"ד וקאופמן פורשים בחוות דעתם הסבר נרחב להיגיון העומד מאחורי האופן שבו חושבו פרמיות הביטוח של הלקוחות. לשיטתם, פרמיות אלה עומדות בכללים אקטוארים מקובלים בהתאם לחוזרים של המפקח על הביטוח מאותה תקופה, ואינן מבטחות כנגד סיכונים החורגים מן הסיכון למות המבוטח. בפרט, מסבירים באב"ד וקאופמן מדוע חלק מהפרמיות המגולמות מראש לביטוח הלוואת BGA עולות על כלל סכום ההלוואה. לשיטתם, אין אמנם כל היגיון בתשלום מראש של פרמיות שעולות על הסכום המבוטח, אך איש מלקוחות המבקש לא שילם מכיסו מראש את פרמיות הביטוח, אלא הן נזקפו לו כחוב שהוחזר רק לאחר שהגיעו הרנטות מגרמניה ורק כאחוז מסוים מתוכן. במקרה שכזה, מסבירים באב"ד וקאופמן, חברת הביטוח צריכה לבטח את עצמה גם כנגד האפשרות שפרמיות הביטוח כלל לא ישולמו עד למועד פטירת המבוטח, או שישולמו באופן חלקי בלבד. ביטוח משני זה, אליבא דקאופמן ובאב"ד, צריך להיזקף גם הוא כחוב של המבוטח, וחוזר החשש שאף הוא לא ישולם, וכן הלאה.

המבקשים סבורים כי חוות דעת אלו מוכיחות שלקוחותיהם לא חויבו בפרמיות ביטוח גבוהות יותר מאלה שהייתה גובה חברת ביטוח חיצונית, ועל-כן יש לזכותם מעבירת הגניבה, נוכח האופן שבו הוגדרה בפסק הדין בדיון הנוסף. עוד נטען כי חוות הדעת מבהירות את עדויותיהם של המבקש ושל האקטואר שפעל מטעמו, יצחק בלס (להלן: בלס), שבגינן נקבע מלכתחילה ממצא עובדתי בדבר גובהן המופרז של הפרמיות. לטענת המבקשים, הרקע האקטוארי המקצועי שנפרש בחוות הדעת מוכיח כי עדויות המבקש ובלס אינן מפלילות.

9. בשל כל זאת, סבורים המבקשים כי מתקיימות בעניינם שתיים מהעילות לקיום משפט חוזר – עילת הראיות החדשות ועילת החשש לעיוות דין (סעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לשיטתם, מדובר במקרה חריג ביותר בו נגרם להם עוול דיוני משמעותי בכך שבערכאה הדיונית נאלצו להתגונן כנגד ההאשמה כי עצם החיוב בפרמיה שלא הועברה לחברת ביטוח היא גניבה, ורק לאחר הדיון הנוסף נתברר כי עליהם להצדיק את גובה הפרמיה שנגבתה. על-פי המבקשים, חומר הראיות שהציגו בערכאה הדיונית אינו מספק לשם הוכחת סבירות הפרמיות שנגבו, ולכן יש צורך במשפט חוזר שבו יוכלו להתגונן כנגד האשמתם בעבירת הגניבה, כפי שהוגדרה בדיון הנוסף. חוות הדעת האקטואריות וחוות הדעת של ברנע עומדות, לטענת המבקשים, במבחן "המסה הקריטית" שנקבע בפסיקה ולפיו יקבע משפט חוזר כאשר קיימת מסה קריטית של ראיות המעלות חשש של ממש לעיוות דין. לבסוף, מפנים המבקשים את תשומת הלב למ"ח 8390/11 אקסלרוד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 607 (2005) (להלן: פרשת אקסלרוד), בו זיכה בית המשפט העליון נידון שהורשע בפלילים, בשל שינוי בהלכה המשפטית לאחר ההרשעה. לשיטתם, יש מקום להחיל הלכה זאת גם בעניינם ולזכותם מעבירת הגניבה בידי מורשה. בייחוד, טוענים המבקשים כי לא נקבע מעולם ממצא עובדתי בדבר גבייה מופרזת של פרמיות בחברת BGF, ועל-כן יש לזכותם לאלתר מן האישום השני בכתב האישום, בו הואשמו בגניבת פרמיות ביטוח בחברה זו.

טענות המשיבה

10. המשיבה טוענת כי בניגוד למצג שהציגו המבקשים, אשר לפיו בידיהם ראיות וטענות חדשות, הרי שכל הטענות המצויות בבקשה זו כבר נדונו בהרחבה בעבר ונדחו לגופן. ההבחנה בין חיוב לגבייה, כך טוענת המשיבה, הודגשה על-ידי המבקשים בכל הערכאות, וכולן קבעו כי המבקשים לא רק חייבו את לקוחותיהם בחיובים מופרזים אלא גם גבו בפועל גביית יתר. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי חיוב בפרמיות ביטוח מופרזות הוביל להקטנת הסכום הפנוי המגיע ללקוח כבר מן החודש הראשון, ובכך נפגע אינטרס רכושי שלו. זאת, על-פי המשיבה, אף אם בשלב כלשהו בעתיד החליטו המבקשים למחול על חלק מחוב הלקוח; לא ניתן, לשיטת המשיבה, להתעלם מכך שהסכום הפנוי החודשי היה נמוך מזה שהיו הלקוחות אמורים לקבל. עוד טוענת המשיבה כי אין שחר לייחוס ההפחתות שבוצעו ביתרות החוב של הלקוחות דווקא לרכיב הביטוח, שהרי החוב הוא חוב מאוחד ולא ניתן להפריד בין רכיביו השונים. כמו כן, טוענת המשיבה כי לא הייתה כל סיבה ממשית לגילום מראש של הפרמיות להלוואת BGA ולטענתה זקיפת הפרמיה המגולמת מראש כחוב הובילה לגביית ריבית במהלך השנים, באופן שנועד אך להעצמת רווחי המבקשים וללא היגיון ביטוחי או כלכלי. לבסוף, טוענת המשיבה כי נקבע שהמבקש שיקר פעמים רבות בנוגע לזהות חברות הביטוח החיצוניות והמניע לכך היה האדרת רווחיו. על-כן, סבורה המשיבה, אין להאמין למבקש כעת בטוענו כי שיקר והסתיר את פעילותו האמיתית במשך שנים כה רבות, אך למעשה לא הפיק מכך רווח ממשי ואף גבה מהלקוחות סכומים נמוכים מאלה שהייתה גובה חברת ביטוח.

11. אשר לטענה כי אף חיובי הפרמיות לא היו מופרזים, טוענת המשיבה כי גם שאלה זו הוכרעה לחובת המבקשים בכל הערכאות הקודמות, ואין מקום לשוב ולדון בה פעם נוספת. בייחוד, מדגישה המשיבה כי ערכאת הדיון הנוסף בחנה חוות דעת של האקטואר דוד נצר ז"ל (להלן: נצר) ואת הודעתה במשטרה של קאופמן, וסברה כי הללו אינן יכולות להפריך את ממצאי העובדה שנקבעו על סמך עדות המבקש ובלס, שלפיהם הפרמיות היו מופרזות. אשר לחוות דעתה העדכנית של קאופמן, סבורה המשיבה כי אין מקום לאפשר למבקשים לערוך "מקצה שיפורים" להודעתה של קאופמן במשטרה שהרלוונטיות שלה נדחתה בפסק הדין בדיון הנוסף. ככלל, סבורה המשיבה כי אין מקום לבחון חוות דעת נוספות, לאחר ששורה של מומחים מטעם המבקשים כבר העידו בערכאה הדיונית, ועמדתם נדחתה. חוות הדעת החדשות אף אינן עומדות – כך טוענת המשיבה – במבחן האמינות הלכאורית, שכן התיזה המוצגת בהן היא כי המבקשים חייבו את לקוחותיהם בפרמיות ביטוח סבירות ועדיין גבו רק כחמישית מן הסכום. אילו כך היה, מחדדת המשיבה, הרי שהמבקשים היו סופגים את רוב עלויות הביטוח, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם רצונם ברווחים גבוהים.

בשל כל אלה, טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר. בפרט, טוענת המשיבה כי ההפניה לפרשת אקסלרוד אינה רלוונטית. לטענתה, בעוד בפרשת אקסלרוד זכה הנידון במשפט חוזר עקב שינוי ההלכה בפרשה אחרת, במקרה זה שונתה ההלכה בפסק הדין בדיון הנוסף שעסק במבקשים עצמם. במקרה שכזה, סבורה המשיבה, אילו היה סבור ההרכב המורכב שדן בדיון הנוסף כי שינוי הכלל המשפטי משנה את הכרעת הדין, ודאי שהיה מתערב בה. על-כן, משנמנעה ערכאת הדיון הנוסף להתערב בהרשעה, שוב – לטענת המשיבה – אין מקום לעשות כן.

הדין

12. לאחר שבחנתי את טענותיהם המפורטות והנרחבות של הצדדים, עיינתי בחוות הדעת שצורפו לבקשה ומן הנימוקים שאפרט בהמשך, באתי לכלל מסקנה כי לא נתקיימה עילה במקרה זה לקיים משפט חוזר בהרשעתם של המבקשים.

13. סעיפים 31-30 לחוק בתי המשפט עוסקים בשני ההליכים החורגים מכלל סופיות הדיון – הליך הדיון הנוסף והליך המשפט החוזר. כפי שציין בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בדיון הנוסף, הדין יצר שני מסלולים לביקורת שיפוטית על פסק דין שניתן בערעור בבית המשפט העליון. המסלול האחד הוא הדיון הנוסף, הבוחן הלכה משפטית שנפסקה, בהתקיים תנאים מסוימים לכך; והמסלול האחר הוא המשפט החוזר בדין הפלילי, העשוי בתנאים מסוימים לפתוח לדיון מחודש גם את הרובד העובדתי של הפרשה. שתי תבניות דיוניות אלה נועדו להשלים זו את זו ולהבטיח אפשרות בחינה מחודשת של קביעות חלוטות, הטעונות עיון מחדש, בין במישור המשפטי ובין במישור העובדתי (שם, בפס' 33).

סעיף 31 לחוק בתי המשפט מסמיך את נשיא בית המשפט העליון או את המשנה לו להורות על קיום משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית בהתקיים אחד מארבעת המקרים המנויים בסעיפים קטנים 4-1 שבאותו סעיף, וביניהם המקרה בו נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין והמקרה בו הוצגו עובדות או ראיות, העשויות לבדן או ביחד עם החומר שהיה בידי בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון. כפי שאבהיר בהמשך הדברים, אין זה המקרה בו מתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

אשר לאפשרות לקיים משפט חוזר מקום בו "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות... לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" (ס"ק (2)) – הלכה פסוקה היא כי "נדרש... שאותן ראיות או עובדות נוספות יהיו בעלות אותו משקל סגולי – אם כשלעצמן ואם בהצטרפותן לראיות שבהן הורשע המבקש – אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט" (מ"ח 4132/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.2006)). "נדרשת 'מסה קריטית' של ראיות ועובדות... מסה... זו יכולה להתבטא הן בכמות הראיות... והן בחוזקן היחסי, שיש בכוחו להתגבר על העובדות שהיו יסוד להרשעה" (מ"ח 5048/04 אייזן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 20.11.2005)).

עילת הראיות הנוספות

14. בעניין זה מעוררת הבקשה שתי טענות: האחת, נוגעת לפער בין חיוב לגבייה והאחרת, נוגעת לשאלת מופרזותן של הפרמיות.

על-מנת להוכיח את הטענה בדבר הפער בין החיוב לבין הגבייה, צירפו המבקשים לבקשתם את חוות דעתו של ברנע המוכיחה, לטעמם, כי סך הפרמיות שנגבו מלקוחות המבקש נמוך מזה שהייתה גובה חברת ביטוח חיצונית. ואמנם, עצם קיומו של פער בין חיוב וגבייה אינו מצוי במחלוקת בין הצדדים, וכך גם נקבע מפורשות בהכרעת הדין (ראו למשל: עמ' 144). מחומר הראיות עולה כי המבקשים הפחיתו את יתרות החוב של לקוחות מסוימים, כך שבהזדמנויות לא מעטות – הסכום שבו חויבו הלקוחות לא היה זהה לזה שנגבה מהם בסופו של יום. על-פי חוות דעתו של ברנע, פער זה הינו משמעותי ביותר וסך הגביה עומד על כ-20%-25% מסך החיוב. במאמר מוסגר יש לציין כי אף שנקודה זו היא מהותית ביותר לטיעוני המבקשים, לא הבהירו הם את טיבן של הפחתות חוב אלה. כך למשל, לא ברור אם ההפחתות בוצעו באופן שיטתי ללקוחות שעמדו בקריטריונים כאלו או אחרים, ולא ברור מה היה המניע להפחתות החוב.

על כל פנים, לאור טענת המבקשים כי חובם של חלק מהלקוחות הופחת במהלך השנים, יש לבחון את נפקותה של עובדה זו להרשעת המבקשים בגניבה. בית המשפט המחוזי התייחס לנקודה זו, וקבע כי הפחתות החוב הקטינו את יתרת החוב הכללית של הלקוח אך לא קושרו במישרין דווקא לרכיב פרמיות הביטוח (שם), ולכן אין לראות בהן כהפחתה של החיוב בפרמיית הביטוח. המשיבה מצדדת בטענה זו גם בתגובתה לבקשה זו.

על-כן, השאלה העובדתית הרלוונטית היא אם המבקשים גבו מלקוחותיהם בפועל את הסכום שרשאים היו לגבות מהם. ביתר פירוט, בשלב הדיוני בו אנו מצויים, עלינו לבחון האם התשתית הראייתית שפרשו המבקשים צפויה לשנות את תוצאת המשפט; אלא שאף אם נקבל את ראיות המבקשים כלשונן, ונניח שהפער בין החיוב והגבייה אכן עומד על יחס של אחד לחמש, לא מתעורר חשש כי הרשעתם בעבירת הגניבה אינה מוצדקת. הסיבה העיקרית לכך היא שהחישוב שהציגו המבקשים כולל את סך הגביה מכלל הלקוחות, וכלל לא מתיימר לטעון כי הגביה מכל לקוח ולקוח הייתה תקינה. ואולם, עבירת הגניבה בשליחות יד התקיימה בכל פעם שבו שלחו המבקשים את ידם בכספו של לקוח בודד. למותר לציין כי גביית חסר מלקוח אחד אינה מתקנת את העוול שבגביית היתר מלקוח אחר. המבקשים לא הציגו בפנינו חוות דעת המתארת את סך הגביה מכל לקוח ולקוח ומוכיחה כי הסכום שנגבה מכל אחד מן הלקוחות היה זהה לזה שהיה נגבה אילו היו עומדים המבקשים בהסדר הביטוחי אליו התחייבו. יתירה מכך, המבקשים כלל אינם טוענים כי הפחתות החוב בוצעו בחשבונם של כל הלקוחות, וממילא מודים כי ביחס לחלק מהלקוחות, בהנחה שהחיוב בפרמיות היה מופרז, הרי שגם הגביה הייתה מופרזת. משכך, אין בחוות דעתו של ברנע ובטענות המבקשים בנוגע אליה כדי לעורר ספק בצדקת ההרשעה בעבירת הגניבה.

15. המבקשים עותרים לצירוף חוות דעת אקטואריות הנוגעות לסבירות תשלומי הפרמיה שניגבו על-ידיהם, ובין השאר מבקשים הם להוכיח כי לא נפל כל פסול בכך שחלק מן הלקוחות חויבו בפרמיה מגולמת מראש שעולה על הסכום המבוטח. בית המשפט העליון, במסגרת הדיון הנוסף, התייחס לגופה של הטענה כי הפרמיות שניגבו לא היו מופרזות. בעניין זה נדרש בית המשפט בדיון הנוסף לחוות דעתו של האקטואר נצר ז"ל ולחוות דעתה של האקטוארית, קאופמן, אשר נערכה כזיכרון-דברים במסגרת החקירה המשטרתית. בית המשפט מתייחס בהרחבה לחוות הדעת, ומפרט את הקושי שהן מעוררות, והוסיף כי הנתונים העומדים ביסוד אותו קושי עמדו כולם בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית המשפט העליון, וקיבלו ביטוי בפסקי-הדין. בית המשפט קובע גם כי אין טעם של ממש לשנות ממסקנת הערכאות הקודמות, כי אין מקום להסתמך על חוות הדעת של נצר, כראיה המבססת את הוגנות פרמיות הביטוח, ובאשר לחוות-דעתה של קאופמן, הוא מסתמך על הודעתה, ומסיק ממנה כי הבדיקה האקטוארית שביצעה התבססה על הנתונים שסיפקו לה המבקש ובלס, אקטואר הארגון. בית המשפט בא לכלל מסקנה כי גם חוות דעת זו נושאת משקל דל בשאלת תמיכתה בעמדת העותרים באשר להוגנות פרמיות הביטוח. בצד אלה, קובע בית המשפט העליון במסגרת פסק-הדין בדיון הנוסף, כי ניתן למצוא תמיכה ראייתית משמעותית, הן בעדויות המבקש עצמו, הן בעדותו של בלס, לכך שסכומי הפרמיות שניגבו מלקוחות המבקשים בעבור ביטוח חיים היו גבוהים באופן משמעותי מהמקובל בתנאי השוק לביטוח כזה. בית המשפט מאזכר בהסכמה את דברי בית המשפט המחוזי, כי הפרמיות היו גבוהות יתר על המידה. זאת ועוד. שיעורי הפרמיות חושבו על-יסוד סיכונים החורגים מן הסיכון האחד, שאליו אמור היה הביטוח להתייחס – הוא הסיכון למות הלקוח בטרם פירעון מלוא ההלוואה. חריגה זו מתנאי ההתקשרות, כך נקבע במסגרת הדיון הנוסף, הביאה להעלאה משמעותית ביותר בסכומי הפרמיות שניגבו. על רקע כל האמור, בא בית המשפט העליון, במסגרת הדיון הנוסף, למסקנה כי גם בעניין זה אין לסטות מן התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי ערכאת הערעור. על רקע התשתית הזו, ותוך ניתוח אופייה של עבירת הגניבה בידי מורשה, לאור גדריה כפי שנקבעו בדיון הנוסף, בחן בית המשפט העליון את השאלה אם נתקיימו יסודות העבירה של גניבה והשיב על שאלה זו בחיוב. הנה כי כן, התשתית העובדתית נבחנה גם על רקע ההגדרה המשפטית של עבירת הגניבה בידי מורשה, כפי שנקבעה בדיון הנוסף, ונקבע כי התשתית העובדתית הקיימת – די בה כדי להוכיח שנתקיימו יסודות העבירה.

עילת עיוות הדין

16. עילת עיוות הדין אינה כוללת יסודות מוגדרים והיא נועדה לתת מענה לפגם דיוני שורשי, שהתגלה בהליך הפלילי. זהו סעיף סל, אשר לצורך בחינתו ראוי להשקיף "במבט על על מלוא חומר הראיות – המקורי והנוסף – ולשאול... אם... קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין..." (מ"ח 2847/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.2007)). במסגרת זו, ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב, ונפסק כבר בנוגע לעילה זו כי אין היא באה לגרוע מסופיות הדיון, ויש לנקוט בה רק כשהוכח כי מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 241 (1997)). בענייננו, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי נתקיימה עבירת הגניבה בסכומים גבוהים ביותר – כ-21.5 מיליון מרק (עמ' 186 להכרעת-הדין). ביחס ללקוחות שבוטחו בחברת ביטוח חיצונית בין השנים 1993-1987, והפרמיה שגבתה מהם BGF גבוהה מזו שהועברה לחברת ביטוח, מתקיימת עבירת הגניבה על-פי כל הגדרה שהיא. לקוחות המבקשים, שילמו סכום מסוים למבקשים, וסכום נמוך ממנו שימש לרכישת פוליסת הביטוח. אין צורך במציאת "פרמיית השוק", שהרי המבקשים זכו לכיסוי ביטוחי מ"שמשון" ו"הסנה" עבור סכום נמוך מזה שגבו מלקוחותיהם. בשליחת ידם בסכום העודף על זה שהועבר לחברת הביטוח, הפרו המבקשים את יחסי האמון עם הלקוחות שסברו כי מדובר בתשלום עבור פרמיות ביטוח, ופגעו באינטרס רכושי שלהם. הפגיעה באינטרס הרכושי נובעת מכך שאילו הייתה נגבית מהם הפרמיה שהועברה לחברת הביטוח החיצונית בלבד, הסכום הפנוי שהיה מועבר לחשבונם היה גדול יותר, או לחלופין חובם לחברת BGF היה נפרע מוקדם יותר. על-כן, גם על-פי הדרך שבה הוגדרה עבירת הגניבה בידי מורשה בפסק הדין בדיון הנוסף – גנבו המבקשים את כספם של לקוחות אלה.

המבקשים טוענים אמנם כי כל הלקוחות חויבו בפרמיית ביטוח חודשית זהה (5 פרומיל מהיתרה הבלתי מסולקת של החוב), וכשם שפעמים היא הייתה גבוהה מן הפרמיה שהועברה לחברת הביטוח, פעמים היא גם הייתה נמוכה יותר. אלא שכאמור, גביית חסר מלקוח אחד אינה מתקנת גביית יתר מלקוח אחר, והמבקשים לא היו רשאים לסבסד לקוחות מסוימים על חשבונם של לקוחות אחרים.

17. סוף דבר, לא נתקיימו כאן העילות הנטענות לקיום משפט חוזר. המבקשים ביצעו עבירה של גניבה בידי מורשה, גם על-פי ההגדרה שהותוותה בדיון הנוסף שנערך בעניינם, וכל שהם מבקשים להוכיח היום הוא כי סכום הגניבות נמוך יותר. אלא שגם טענה זו כבר נבחנה בכל הערכאות השיפוטיות האפשריות.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י' באלול התשע"ב (28.8.2012).

המשנה-לנשיא (בדימ')


מעורבים
תובע: ישראל פרי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: