ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנשה אלי נובק נגד עירית חולון :

רע"א 6495/11

המבקשים:
1. מנשה אלי נובק

2. גילה אלי נובק

נ ג ד

המשיבה:
עירית חולון

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 08.07.2011 בתיק א 10414-06-08 שניתנה על ידי כבוד השופט א' יעקב

בשם המבקשים: עו"ד שחר הררי
בשם המשיבה: עו"ד הילה וינטרוב

בבית המשפט העליון

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב), בה נדחתה בקשתם של המבקשים לתיקון שני של כתב תביעתם. הבקשה נדחתה בשל כך שהעילה העומדת ביסוד בקשת התיקון – התיישנה.

הרקע לבקשה

2. ביום 29.11.1981 החליטה מועצת עיריית חולון "לאשר למבקש שטח של 1000 מ"ר ממגרש מס' 52 בתוכנית ח/2/152 מתוך השטחים שהעירייה מקבלת לבעלותה להקמת בית מלאכה לתריסים. השטח הוקצה במטרה לפנות בית מלאכה שלו באיזור מגורים". בהחלטה צוין כי המבקש הוא נכה צה"ל. החלטה זו, אליה אחזור, עומדת בבסיס התיקון המבוקש לכתב התביעה, תיקון אותו לא התיר בית המשפט.

3. בשנת 1982 נחתם הסכם בין המבקש לבין המשיבה, לפיו המבקש קיבל רשות שימוש זמנית במקרקעין נשוא הבקשה ל-5 שנים או עד שמינהל מקרקעי ישראל יקצה לו קרקע לבקשתו - לפי המועד המוקדם. (להלן: הסכם ההרשאה) (ראו, לענין זה, סעיף 5 לפסק דינו של השופט גדול ב-ת"א 5575/01 בבית משפט השלום בכפר סבא, עליו אעמוד בהמשך). בהמשך, בהחלטת הנהלת המשיבה מיום 27.3.1985, הוארך תוקף ההרשאה למבקש מ-5 שנים ל-15 שנים, קרי, עד לשנת 1997. להארכה זו לא התבקש, וממילא לא ניתן, אישור שר הפנים.

4. ביום 30.8.2000 שלחה המשיבה מכתב למבקש, בו נדרש האחרון לפנות את המקרקעין. במכתב זה צוין, כי על פי הסכם ההרשאה וההארכה שבוצעה, תקופת ההרשאה פגה בתחילת שנת 1997. המשיבה הדגישה, כי המקרקעין דרושים לה בדחיפות לצרכי ציבור, לשם התווית דרך. לאור האמור, נדרש המבקש לפנות את המקרקעין. המבקש לא עשה כן.

5. ביום 9.9.2001 הוגשה על-ידי המשיבה לבית משפט השלום בכפר סבא התביעה ב-ת"א 5575/01 הנזכרת, תביעה לפינוי ולסילוק יד של המבקש מן המקרקעין. ביום 9.6.2003 נתן בית המשפט פסק-דין לפינוי (להלן: פסק הדין לפינוי). בית המשפט קיבל את התביעה והורה למבקש לפנות את המקרקעין ולהחזירו לעירייה ללא כל התנאה עד 1.9.03. לפסק דין זה עוד אשוב. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה בהסכמה ביום 22.11.2005 (ע"א 2442/03), תוך שמירת זכויות המבקש להגיש תביעה כספית.

6. ביום 22.6.2004 הגישה המשיבה תביעה לדמי שימוש ראויים, בה ניתן פסק דין ביום 5.2.2009 בת"א 4643/04 (השופטת ר' קרלינסקי) המחייב בתשלום דמי שימוש (להלן: פסק הדין לדמי שימוש) המבקשים הגישו ערעור. מכתבי בית הדין שלפני לא ברור מה עלה בגורלו.

7. ביום 26.6.2008 הגישו המבקשים תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בגין נזקים שלפי הנטען גרמה להם המשיבה, בסך 2,600,000 ש"ח. זוהי התביעה במסגרתה ההליך שלפנינו. בתביעתם טענו כי מעמדו של המבקש הוא של בר רשות בתמורה ולפיכך זכאי הוא לפיצוי בשל ביטול הרשות ופינויו מן המקרקעין. בהמשך, נעתר בית המשפט לבקשת המבקשים לתקן את כתב תביעתם, בין היתר על דרך של הגדלת סכום התביעה ל-4,250,000 ש"ח, וביום 4.8.2009 הוגש כתב תביעה מתוקן מטעמם.

8. ביום 22.12.2010 הגישו המבקשים בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה. בבקשה התבקש כי כסעד עיקרי בתביעה יינתן צו לאכיפת עסקה במקרקעין באופן שהעירייה תחויב לפנות לשר הפנים כדי לקבל את אישורו להקצאה משנת 1981. כן התבקשו סעדים כספיים שונים. המבקשים טוענים כי הסכם ההקצאה שנחתם עמם והוארך היה הסכם למראית עין בלבד. הזכות שניתנה להם במקרקעין מכוח החלטת מועצת העירייה בשנת 1981 היא לאמיתו של דבר זכות בעלות או חכירה מהוונת.

9. המשיבה התנגדה לתיקון המבוקש, בטענה כי בנוגע לסעדים החדשים שהוספתם מתבקשת חלים התיישנות, שיהוי, העדר עילה, מניעות, השתק, ועוד. המשיבה טענה, כי התיקון המבוקש עתיד לפגוע בזכויותיה הדיוניות והמהותיות. לגוף העניין טענה המשיבה, כי למבקש ניתנה רשות להשתמש בקרקע באופן זמני בלבד – עד שנת 1997. בתיקון המבוקש מנסים המבקשים, על פי הטענה, לשים ידם על אדמות ציבור, שנים רבות לאחר שכבר התקיים דיון בערכאות השונות בדבר הזכויות במקרקעין.

10. לאחר קבלת תשובת המבקשים לתגובת המשיבה, ניתנה ביום 1.2.2011 החלטת בית המשפט המחוזי, בזו הלשון:

"מאחר והשתכנעתי כי תיקון כתב התביעה יביא לבירור מקיף וממצה של כלל המחלוקות שבין הצדדים, אני מתיר תיקון כתב התביעה כמבוקש".

על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור קודמת לבית משפט זה (רע"א 1819/11).

רע"א 1819/11

11. בבקשה זו טענה המשיבה, כי בית המשפט המחוזי התיר הוספתם של "סעדים שהתיישנו, סעדים שקמות לגביהם טענות של השתק, מניעות, שיהוי, סעדים נעדרי עילה, סעדים שלבית המשפט הנכבד קמא אין סמכות עניינית ביחס אליהם, ועוד". עוד טענה המשיבה, כי הסעד העיקרי שהוספתו מתבקשת – סעד האכיפה – התיישן זה מכבר, ועל כן אין להתיר הוספתו על דרך של תיקון כתב התביעה. לטענתה, מירוץ ההתיישנות בתביעה לאכיפת ההקצאה – שלשיטת המבקשים משמעה כי הם בעלי זכויות במקרקעין – החל עם מתן החלטת העירייה בשנת 1981, המאשרת את ההקצאה באופן זמני. לשיטת המבקשים, לעומת זאת, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד קבלת דרישת הפינוי של העירייה, קרי מיום 30.8.2000. עוד טענה המשיבה, כי "התביעה החדשה" שמבקשים להעלותה במסגרת התיקון אינה מגלה עילה, שכן החלטת מועצת העירייה היתה להקצות למבקש קרקע לשימוש זמני. על פי הטענה, המבקשים לא יוכלו לקבל את הסעדים שהוספתם התבקשה, ומכאן שאין להתיר את התיקון אף בשל העדר עילה.

12. בהחלטתי מיום 11.5.2011 דנתי בבקשה כבערעור, וקיבלתי את הערעור במובן הבא: "השיקול בדבר פרישת יריעת המחלוקת במלואה אינו שיקול בלעדי, וטענות המבקשת (המשיבה כאן) - ראוי שידונו לגופן. לאור האמור לעיל, אין מנוס מהשבת התיק לבית המשפט המחוזי, לשם דיון והכרעה בטענות המבקשת נגד התיקון. למצער יש להחליט, לפני תיקון כתב התביעה, בשאלת ההתיישנות ולהותיר את ההכרעה בשאר הטענות להמשך ההליך. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.2.2011 מבוטלת, אפוא, כולל פסיקת ההוצאות. כל טענות הצדדים שמורות להם ואיני מחווה לגביהן דעה".

החלטת בית המשפט המחוזי

13. בעקבות החלטתי האמורה ברע"א 1819/11, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.7.2011, עליה מבוקש לערער בהליך הנוכחי. בהחלטתו זו קבע בית המשפט המחוזי, כי תביעתם של המבקשים לאכיפת הסכם הקצאת המקרקעין התיישנה זה מכבר, ולפיכך דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה.

14. בית המשפט המחוזי ציין כי לטענת המבקשים, המשיבה לא עמדה בהתחייבות להקצות להם את המקרקעין, התחייבות אשר באה לידי ביטוי בהחלטת מועצת העירייה משנת 1981. המבקשים טוענים, כי את תקופת ההתיישנות יש למנות משנת 2000 – הוא המועד בו פנתה אליהם המשיבה וביקשה לפנותם מהמקרקעין, שכן עד למועד זה פעלו הצדדים על פי ההסכם ולא היה יסוד להניח שלא יעשו כן בעתיד. בית המשפט דחה טענה זו של המבקשים. נקבע כי אין חולק, שהקצאת המקרקעין, כפי שנעשתה בהחלטת מועצת העירייה משנת 1981, לא אושרה על ידי שר הפנים כנדרש. בבקשתם לתיקון כתב התביעה מבקשים התובעים אף לכוף על המשיבה לפנות לשר הפנים לשם קבלת אישור זה. מכאן, שלשיטת המבקשים, המשיבה הפרה את ההסכם כאשר נמנעה מלפנות לשר הפנים לשם קבלת האישור להקצאה. ממועד זה – מועד ההפרה לכאורה – קמה בידי המבקשים עילת התביעה. מאחר שמדובר בחיוב אשר לא נקבע מועד לקיומו, הרי שיש לקיימו בתוך פרק זמן סביר, על פי הנסיבות. בית המשפט קבע, כי פרק זמן של שנה, לכל היותר, הוא פרק זמן סביר לשם קיום התחייבות זו. בהינתן שההקצאה נעשתה בשנת 1981, כבר בשנת 1982 היה בידי המבקשים כוח התביעה בגין הפרת ההסכם ואי הסדרת זכויותיהם במקרקעין. לפיכך נקבע, כי תביעתם התיישנה זה מכבר, וכך גם הסעדים הכספיים הנובעים מן ההפרה.

לבסוף דחה בית המשפט את בקשת תיקון כתב התביעה, משהגיע למסקנה כי לא ניתן יהיה לקבל את תביעתם של המבקשים לאכיפת הסכם הקצאת המקרקעין, מכיוון שסעד זה התיישן.

15. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

16. בבקשתם טוענים המבקשים, כי מועצת העירייה החליטה בשנת 1981 להקצות להם זכויות חכירה לדורות מהוונת/בעלות במקרקעין מושא הבקשה, לבקשתו של ראש העיר, וזאת בתמורה לפינויים של עסקים אותם הפעיל המבקש במרכז העיר חולון, עסקים שגרמו למטרדים. לטענתם, משנת 1981 לא התכחשה המשיבה להקצאה, נתנה למבקש שני היתרי בניה לבניית מוסך והבהירה למבקשים בכתב ובעל-פה כי רישום זכויותיהם במקרקעין, ייעשה רק עם אישור תוכניות הפרצלציה ורישום הזכויות על שם המשיבה.

עוד טוענים המבקשים כי בין המשיבה למבקש נוצרה נאמנות קונסטרוקטיבית, כאשר למבקש זכות שביושר לקבלת זכות בעלות במקרקעין. עד שנת 2000 לא ניתן היה לרשום את הזכויות ולכן המשיבה פעלה לשיטתו כנאמן עבור המבקש. לבסוף טוען המבקש כי רק ביום 30.8.2000 התכחשה לראשונה המשיבה לזכויותיו וממועד זה נוצרה עילת התביעה, ממנה יש למנות את תקופת ההתיישנות במקרקעין שהיא תקופה של 25 שנים. לפיכך, מבקשים המבקשים כי תינתן להם הזכות לתקן את כתב תביעתם בהוספת סעד האכיפה ביחס למקרקעין.

17. בתגובתה טוענת המשיבה, כי התביעה לסעד "אכיפת הקצאת מקרקעין" אותו עותרים המבקשים להוסיף לתביעתם, התיישנה ואף קמות כנגדם טענות של השתק, מניעות, שיהוי, היעדר עילה, מעשה בית דין, ועוד. לטענתה, מועד היווצרות העילה הנטענת הוא המועד בו ניתנה החלטת מועצת העירייה בשנת 1981, אשר יצרה את הזכות הנטענת, וממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות, אשר חלפה זה מכבר. לחילופין, ההפרה אירעה כבר בשעה שהמשיבה לא פנתה לשר הפנים, בבקשה לקבלת אישור ולא בשעה שהודיעה למבקש 1, כשני עשורים מאוחר יותר, כי עליו לפנות את המקרקעין.

לטענת המשיבה ניתנה למבקשים בשנת 1981 רשות שימוש במקרקעין לתקופה קצובה וכעת המבקשים טוענים לזכויות בעלות או חכירה לדורות. בהחלטת מועצת העירייה נאמר כי השטח שאושר לשימוש המבקש הינו "מתוך השטחים שהעירייה מקבלת לבעלותה"; אף בבקשות להיתרי בניה, היתה המשיבה חתומה כבעלים של המקרקעין. לפיכך, אין להתיר את התיקון אף בשל העדר עילה.

עוד מוסיפה המשיבה, כי לא ניתן להחיל את דיני היושר על עניינם של המבקשים. דיני היושר יכולים לחול אך ורק על מי שרכש את זכותו "בתום לב ובתמורה". הואיל והמבקש לא רכש כל זכות בתמורה, הרי שממילא אין יכולה לקום לטובתו זכות קניין שביושר. נוסף על כך, עד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה לא טענו המבקשים כי הם זכאים לקבל זכויות במקרקעין וזכויות כספיות נילוות. כעת עומדים בפני המבקשים מחסומים של השתק ומניעות, הן משום שלא העלו את דרישותיהם בעבר, הן משום שקיים ביחס לטענותיהם מעשה בית דין והן משום שבקשתם כעת הנה חסרת תום לב.

דיון והכרעה

18. דין הבקשה להידחות. לצורך הדיון אניח אף שרחוק ממני להניח כך - כי החלטת מועצת העירייה משנת 1981 שעיקרה צוטט לעיל אכן יוצרת למבקש כטענתו, וכפוף לאישורו של שר הפנים הנדרש לפי סעיף 188 לפקודת העירייה - זכות בעלות או חכירה במקרקעין (סעיף 5 לנימוקי הבקשה לתיקון כתב התביעה). בהנחה שכך הוא, הרי עד יום הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה בשנית, בקשה שהוגשה ביום 22.12.2010 חלפו כ-29 שנים. לשיטת המבקשים, החלטת מועצת העירייה – לא בוצעה עשרות שנים. אישור שר הפנים מעולם לא התבקש. ועוד: כשנה לאחר החלטת מועצת העירייה נחתם עם המבקש הסכם הרשאה. הסכם ההרשאה אינו עולה בקנה אחד עם פרשנות המבקש להחלטת מועצת העירייה. מדובר בהסכם המעניק למבקש זכות שימוש זמנית במקרקעין ל-5 שנים. הסכם ההרשאה המוגבל בזמן כשלעצמו מהווה כפירה במשמעות שמייחס המבקש להחלטה משנת 1981, ולטענתו כי ניתנה לו הרשאה לזמן בלתי מוגבל, שהיא למעשה בעלות. בנוסחו של הסכם ההרשאה הבהירה המשיבה עמדתה כי אין למבקש אלא זכות מוגבלת.

19. על כך משיב המבקש וטוען כי הסכמי ההרשאה לא היו אלא הסכמים למראית עין, ועד שלא נדרש לפנות את המקרקעין, בשנת 2000 לא ידע שהעירייה כופרת בזכותו (הנטענת) להחזיק במקרקעין החזקה של קבע. בכך מנסה הוא "להדוף" את טענת ההתיישנות. לטענתו אין לתת להסכמי ההרשאה את המשמעות העולה מחזותם ומתוכנם, כי לא זה הסיכום האמיתי.

20. ואולם הטענה כי הסכם ההרשאה היה חוזה למראית עין אינה חדשה בהתדיינות שבין הצדדים. המבקש העלה אותה עוד בהליך שהתנהל, כמתואר, בתביעת הפינוי. השופט גדול מתח אמנם ביקורת חריפה על התנהלות העירייה בפרשה, אך בד בבד ציין כי בפני המבקש (הנתבע בפניו), עומדת מכשלה בלתי עבירה – סעיפים 188 ו-197 לפקודת העיריות. אין בכוחו של מעשה וגם לא של מחדל כדי לגרוע, להפחית ולאיין את זכות הציבור במקרקעין השייכים לו, לחרוג מהוראות הסעיפים הללו. ודוק: איני סומכת הכרעתי על טענת מעשה בית דין שהועלתה, אף שלכאורה טענה חזקה היא. כיוון שלא זה העניין שנדון בהכרעת בית המשפט. את מה שטוען המבקש היום – שעל העירייה לפנות, כדרישת הדין, לשר הפנים לבקש אישור למה שלטענת המבקש הוא בגדר הקצאה, צריך היה הוא לדרוש (לכל המאוחר) תוך תקופת ההתיישנות. בצדק קבע בית המשפט כי הזמן הסביר לבקשת אישור משר הפנים, הוא לכל המאוחר שנה לאחר "ההקצאה". מכאן שחלפה תקופת ההתיישנות במקרקעין.

21. בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי לכאורה יש ממש גם בטענות נוספות שהעלתה המשיבה, ואולם כיוון שהצדדים לא טענו לעניין זה, לא על כך אשתית את החלטתי.

22. לא ראיתי מקום להתיר השלמת טיעון. הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח.

ניתנה היום, ‏ה' באלול התשע"ב (‏23.8.2012).

המשנָה לנשיא


מעורבים
תובע: מנשה אלי נובק
נתבע: עירית חולון
שופט :
עורכי דין: