ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ויקטוריה נעימי נגד בנק הפועלים בע"מ :

ע"א 4958/09

לפני: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין

כבוד השופט י' עמית

המערערים:
1. ויקטוריה נעימי

2. שרה כהן

3. רחל עמדי

4. דן עמדי

5. פהימה מולדוזה

6. כוכביא ירושלים בע"מ

7. האחים אמיר בע"מ

8. ברודר שותפות לא רשומה

9. עזבון נעימי דוד ז"ל

10. וואלפר מנוצ'ר

11. יעקב נעימי

12. אמיר נעימי

נ ג ד

המשיב:
בנק הפועלים בע"מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 23.04.2009 בתיק הפ -007467/08 שניתן על ידי כבוד השופט יוסף שפירא

בשם המערערים 10-1:
עו"ד רענן בר-זוהר

בשם המשיב:
עו"ד יואב הירש ועו"ד גלית פליישר

פסק-דין

השופט י' עמית:

עיקרי העובדות וההליכים המשפטיים

1. הערעור שלפנינו הוא אחד מני מספר רב של הליכים שהתנהלו ומתנהלים בין הצדדים מאז תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. על מנת להבין את הערעור שלפנינו, נפתח בסקירה של ההליכים והעובדות הצריכות לעניין, ונעשה כמיטב יכולתנו לפשט את הדברים.

2. בסוף שנות השמונים ניהלו המערערים או חלק מהם, כולם בני משפחה אחת, וחברות משפחתיות שבשליטתם (להלן: קבוצת נעימי או המערערים או נעימי) מספר חשבונות בנק אצל בנק אמריקאי לישראל בע"מ, שנרכש מאוחר יותר על ידי המשיב (וייקרא להלן לשם הנוחות: הבנק). נעימי התחייבו לרשום על נכס מסוים משכנתא לזכות הבנק להבטחת חובותיהם לבנק, אך בשל טעות שנפלה אצל רשם המקרקעין המשכנתא לא נרשמה, ונעימי שעבדו את הנכס כבטחון לזכות בנק אחר (הבנק למסחר), כך שביום פקודה הבנק לא יכול היה לממש את הנכס כדי לפרוע את חובם של נעימי.

3. בשנת 1991 הגיש הבנק תביעה כספית בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד יחידי נעימי, בגין יתרות חוב בסכום של מליוני שקלים בחשבונותיהם, כחייבים וכערבים. התביעה התבררה לפני כבוד הנשיא ו' זיילר (ת"א 143/91, להלן: התביעה הראשונה), אשר הורה על פיצול הדיון באופן שבשלב הראשון תידונה טענות נעימי. בהחלטתו בתום השלב הראשון, קיבל הנשיא זיילר את טענת נעימי כי הבנק חטא בהתניית שירות בשירות לגבי 41 תוכניות חסכון שנפתחו על ידם, וכן קיבל טענת נעימי כי היה על הבנק לבצע את עסקאות הפורוורד הרבות שבוצעו על ידם באותו שער בו הבנק מבצע את העסקה. בסיפא להחלטתו, הורה הנשיא זיילר לבנק ולנעימי "לתרגם" את החלטתו למישור הכספי והביע תקוותו כי הצדדים ישכילו להסדיר את הדברים בינם לבין עצמם, שאם לא כן, בדעתו למנות מומחה מטעם בית המשפט שיעשה כן.

לאחר החלטה זו, הגיעו הצדדים ביום 19.1.1995 להסכם פשרה לסילוק כל התביעות ביניהם מכל מין וסוג שהוא. במסגרת הפשרה התחייבו נעימי לשלם לבנק, תוך ששה חודשים מיום אישור הפשרה, סכום של 1.4 מליון דולר. ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין (להלן: פסק דין הפשרה). נקדים ונספר לקורא כי פסק דין הפשרה ימשיך וילווה אותנו לכל אורך הדרך, לאור טענת נעימי כי הם זכאים לבטלו או כי יש לראותו כמבוטל.

4. בחודש דצמבר 1997 הגיש הבנק תביעה נגד מדינת ישראל בשל רשלנותו של רשם המקרקעין באי רישום המשכנתא (ת"א 1664/97, להלן: התביעה השניה), רשלנות שגרמה לטענת הבנק לנזק גדול, שכן עקב אובדן השעבוד נאלץ הבנק להתפשר עם קבוצת נעימי בסכום נמוך בהרבה מגובה החוב האמיתי של הקבוצה. המדינה הגישה הודעת צד ג' כנגד קבוצת נעימי, וזו שלחה לבנק הודעת צד ד' ובמקביל הגישה תביעה שכנגד במסגרתה עתרה לסעד הצהרתי בדבר ביטול פסק דין הפשרה [במאמר מוסגר: לטעמי לא ניתן להגיש תביעה שכנגד בתגובה להודעת צד ג' – י.ע.]. כך, שבה לתחיה הפרשה עליה נסתם הגולל, לכאורה, בתביעה הראשונה.

גם התביעה השנייה נתבררה בפני כבוד הנשיא זיילר, שהורה לצדדים "להריץ" את חשבונות הבנק של נעימי מחדש, מתוך נקודת מוצא לפיה יש להעמיד את נעימי במצב הריאלי בו היו נתונים אילו ידעו בזמן אמת כי עומדת לזכותם יתרת זכות (החלטה מיום 6.1.2000). בהמשך, העלו הצדדים בפני הנשיא זיילר סוגיות נוספות לגבי הפרמטרים "להרצת" החשבונות וניתנו על ידו הנחיות נוספות.

5. תוך כדי התנהלות ההליכים בתביעה השניה, החל הבנק לממש את זכויותיו לפי פסק דין הפשרה במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ונעימי התגוננו בטענת "פרעתי", בטענה כי התביעה שכנגד שהגישו במסגרת התביעה השניה, מהווה הודעת ביטול של הסכם הפשרה. כן הפנו נעימי להחלטות הביניים של השופט זיילר וטענו כי ניתן להסיק מהן שבית המשפט ראה את פסק דין הפשרה כבטל ולכן הורה כי החוב לבנק ייקבע לפי החשבונות החדשים שייערכו על פי הנחיותיו. טענות נעימי נדחו על-ידי ראש ההוצאה לפועל, כבוד הרשם ארנברג (החלטה מיום 13.9.2000), שקבע כי כל עוד לא ניתנה החלטה מפורשת של הנשיא זיילר אודות ביטולו/בטלותו של פסק דין הפשרה, אין להסיק מהחלטותיו ומהנחיותיו "להריץ" את החשבונות מחדש, משום החלטה על בטלות פסק דין הפשרה. נהפוך הוא, ההחלטה ניתנה דווקא לצורך בדיקת טענת הבנק כנגד המדינה כי התרשלותה בגין אי רישום המשכנתא גרמה לבנק נזק עקב הצורך להתפשר על סכום קטן מסכום החוב הנכון. בשורה התחתונה נקבע על ידי רשם ההוצאה לפועל כי "בשלב זה, וכל עוד לא הוחלט אחרת, פסק הדין בת.א. 143/91 (פסק דין הפשרה– י.ע.) קיים ויש לבצעו".

6. ויהי אחר הדברים האלה, מחק הבנק את התביעה השניה כנגד המדינה וממילא נמחקה הודעת צד ג' שהגישה המדינה כנגד נעימי ונמחקה הודעת צד ד' שהגישו נעימי כנגד הבנק, והוסכם גם על מחיקת התביעה שכנגד שהגישו נעימי נגד הבנק. המחיקות ההדדיות נעשו תוך הסכמה כי "עצם המחיקות שנעשות בהליך זה הן עצמן אינן גורעות או מוסיפות זכות או חובה כלשהי שהייתה קיימת אלמלא מחיקות אלה". להסדר זה ניתן ביום 12.7.2001 תוקף של החלטה (צ"ל פסק דין – י ע.) על ידי הנשיא זיילר, שבמסגרתה הוסכם כי הצדדים יטענו לנושא ההוצאות.

לאחר שהצדדים טענו להוצאות, ניתנה החלטתו של הנשיא זיילר מיום 20.8.2001, בה נקבע כי נעימי ידעו אודות התקלה שנפלה ואשר בגינה לא נרשמה המשכנתא לזכות הבנק, וכי פעילותם הייתה "בלתי מוסרית, שלא בתום לב, הגובלת (אם לא נגועה) במרמה". מנגד, נקבע כי הבנק ידע או צריך היה לדעת כי הגשת תביעה נגד המדינה תביא לכך שנעימי ייתבעו על ידי המדינה בהודעת צד ג', וזאת בניגוד לציפיותיהם הסבירות בעת חתימת הסכם הפשרה בתביעה הראשונה כי ההליכים יגיעו לקצם. לכן, ומשנגררו נעימי אל תוך התביעה השניה שלא בטובתם, ומשנפתח מחדש "הפצע שהגליד" בפסק דין הפשרה, חייב הנשיא זיילר את הבנק בשכר טרחה ובהוצאות לזכות נעימי בסכום של 300,000 ₪ בצירוף מע"מ.

7. כחמש שנים חלפו להן בשקט ובשלווה, ובחודש יולי 2006 הגישה קבוצת נעימי תובענה כספית נגד הבנק בסכום הצנוע של כ-125,000,000 ש"ח (מאה עשרים וחמישה מליון) (ת"א 8275/06; להלן: התביעה השלישית או התובענה הכספית). בתביעה נטען כי לא רק שקבוצת נעימי לא הייתה חייבת לבנק אלא שבעקבות עריכת החשבונות מחדש, על פי הפרמטרים שהותוו בהחלטתו של הנשיא זיילר בתביעה הראשונה, ועל פי חוות דעת כלכליות שנערכו לפי פרמטרים אלה, שולם על ידי קבוצת נעימי לבנק סכום ביתר של 19 מליון ₪. מכאן, שעל הבנק להשיב סכום זה לנעימי בצירוף ריבית חריגה וכן את הכספים שנגבו מנעימי בהליכי הוצאה לפועל בצירוף ריבית חובה הנהוגה בבנק.

8. בעקבות דיון שנערך בפני כבוד השופטת ג' כנפי-שטיינץ בשאלת האגרה, ובעקבות הערותיה וטענות ב"כ הבנק כי התביעה הכספית הוגשה בעוד שפסק דין הפשרה עדיין בתוקף, התיר בית המשפט לנעימי להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה. בחודש פברואר 2007 הגישו נעימי בקשה לתיקון כתב התביעה, כך שיתווסף הסעד של ביטול פסק דין הפשרה משתי עילות עיקריות: הפרת פסק דין הפשרה על ידי הבנק בעצם הגשת התביעה השניה נגד המדינה, למרות שידע כי הדבר יגרור את נעימי מחדש להתדיינות; וכן טעות והטעייה, מאחר שכבר בעת חתימתו על הסכם הפשרה הבנק התכוון להפר אותו בכך שיחדש את ההליכים בדרך עקיפה באמצעות תביעה כנגד המדינה. בהחלטתו מיום 17.8.2007, אישר רשם בית המשפט המחוזי, כבוד השופט ר' כרמל, את תיקון כתב התביעה כמבוקש (בש"א 4388/07; להלן: החלטת הביניים או ההחלטה לתיקון כתב התביעה).

9. הבנק הגיש ערעור על החלטת הרשם, וזו נהפכה בפסק דינו של השופט מ' רביד מיום 4.11.2007 (ע"א 11304/07), שניתן על אתר באולם בית המשפט (והוכתר בטעות בכותרת "החלטה", להלן: פסק דין רביד).

פסק דין רביד הושתת על שני נימוקים, והם:

א. התיישנות התביעה - הקבוצה טענה כי אין להתחשב בפרק הזמן החל מהגשת התביעה השניה בשנת 1997 ועד לסיום ההליכים בשנת 2001, לאור סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). השופט רביד דחה את הטענה מן הטעם שסעיף 15 לחוק ההתיישנות לא חל מקום בו התובע (נעימי בתביעה שכנגד – י.ע.) החליט מיוזמתו לחזור בו מהתביעה, מה עוד שמאז מחיקת התביעה השניה חלפו חמש שנים, וחלף פרק זמן נוסף מיום הגשת התביעה השלישית ועד ליום הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה.

ב. חלף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול לפי סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

10. על פסק דינו של השופט רביד הגישה קבוצת נעימי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שנדחתה בהחלטת כבוד השופטת ע' ארבל מן הטעם שלא מדובר בשאלה עקרונית המצדיקה דיון בגלגול שלישי. בהערת אגב ציינה השופטת ארבל כי גם בהנחה שטעה בית המשפט בנוגע להלכה בדבר סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הרי שלא היה מקום להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה, גם נוכח הנימוק השני של חלוף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול (רע"א 401/08 מיום 7.8.2008).

[במאמר מוסגר נספר לקורא, כי קבוצת נעימי הגישה בקשה לפטור מאגרה בתביעה השלישית, אך הבקשה נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי כבוד השופט ר' כרמל בהחלטתו מיום 30.12.2007, מן הטעם שסיכויי התביעה וקיומה של עילה נראים קלושים, בין היתר לאור התיישנות לכאורית של התביעה, ובהיעדר בסיס של ממש לסכום התביעה שהועמד על כ-125 מליון ₪. ערעור על החלטת הרשם נדחה בפסק דינו של השופט מ' סובול מיום 5.4.2011 (ע"א 2174/08) בשל סיכוייה האפסיים של התובענה והעדר עילת תביעה לכאורית. בשלב זה, התביעה השלישית עדיין תלויה ועומדת, ככל הנראה בהמתנה לפסק דיננו בערעור דכאן].

11. משנדחתה בקשתם של נעימי לתיקון כתב התביעה בתובענה השלישית, הגיש נעימי יעקב, הנמצא בהליכי פשיטת רגל, בקשה לבית משפט של פשיטת רגל להורות על ביטול פסק דין הפשרה. בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי דרך המלך בבקשה מעין זו היא בתביעה אזרחית נפרדת ולא בהליכי פש"ר (תיק פש"ר 1720/01, החלטה מיום 10.12.2008).

12. משלא צלחה דרכם של נעימי לתקן את כתב התביעה כך שייכלל בה סעד של ביטול פסק דין הפשרה, הגישו נעימי ביום 22.12.2008 המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 7467/08; להלן: המרצת הפתיחה או התביעה הרביעית), בגדרה עתרו להכריז על בטלותו של פסק דין הפשרה בשתי עילות: האחת - הפרתו על ידי הבנק בעצם הגשת התביעה השנייה נגד המדינה. השניה - בשל טעות והטעייה כפולים מצידו של הבנק: הן בכך שהבנק התכוון מלכתחילה להפר את הסכם הפשרה בהגשת תביעה נגד המדינה, למרות שהיה ברור לו כי הליך זה יביא לפתיחת הליכי צד ג' כנגד נעימי, והן בכך שהבנק הסתיר מנעימי את גובה החוב הנכון על פי הפרמטרים שהותוו על ידי הנשיא זיילר בתום השלב הראשון בתביעה הראשונה. כן נטען בהמרצת הפתיחה כי הודעת צד ד' שנשלחה על ידי הקבוצה לבנק במסגרת התביעה השניה מהווה הודעת ביטול של פסק דין הפשרה.

הבנק עתר למחיקת התביעה הרביעית על הסף - בהסתמך על פסק דין רביד שדחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה השלישית בשל התיישנות ובשל אי מתן הודעת ביטול תוך זמן סביר - בטענה כי קביעותיו של פסק דין רביד מחייבות כמעשה בית דין או כהשתק פלוגתא בשאלת ההתיישנות.

13. ביום 23.4.2009 ניתן פסק הדין מושא הערעור שלפנינו על ידי השופט י' שפירא, ולפיו נדחתה התביעה הרביעית על הסף. נקבע, כי פסק דין רביד – שעבר תחת ביקורתו של בית המשפט העליון בהחלטת השופטת ארבל בבקשת רשות הערעור – מהווה השתק פלוגתא בסוגיה של התיישנות העילה, ומשכך, מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות. בשולי הדברים דחה השופט שפירא את טענת נעימי כי פסק דין הפשרה בטל מעיקרו עקב הפרתו, באשר פסק דין של בית משפט יכול להתבטל רק באמצעות בית המשפט.

14. על פסק דינו של השופט שפירא בתביעה הרביעית נסב הערעור שלפנינו.

אציין כי בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המערערים בקשה לפטור מאגרה וערבון, בנימוק של דלות כלכלית וסיכויי ערעור גבוהים. הרשם (כתוארו אז) י' מרזל דחה את הבקשה, בין היתר, מאחר שסיכויי הערעור אינם נחזים לטובים (החלטה מיום 22.2.2010). ערעור על החלטת הרשם נדחה בפסק דינו של כבוד השופט נ' הנדל מיום 7.7.21010 נוכח סיכויי הערעור.

15. עד כאן סקירת ההליכים שהביאונו עד הלום. מבולבלים? לנוחות הקורא נציג את הדברים בתרשים:

טענות הצדדים

16. לטענת נעימי, שגה בית המשפט משדחה את תביעתם בנימוק של השתק פלוגתא על סמך פסק דין רביד, הנסב על החלטת ביניים בשאלת תיקון כתב התביעה, ומבלי שהמערערים מיצו את זכות הערעור נגד אותה החלטה. לטענת המערערים, ממילא עומדת להם זכות ערעור על פסק דין רביד על פי ההלכה שנקבעה ברע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר ורדן, פ"ד נח(1) 854 (2003) (להלן: עניין אריה). במקרה דנן, מאחר שלא ניתן פסק דין סופי בתביעה השלישית-הכספית, ומשעומדת לנעימי הזכות לערער על החלטת הביניים שלא לאפשר לה לתקן את כתב התביעה במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי לכשיינתן, אין בפסק דין רביד – שניתן ללא שמיעת ראיות – כדי ליצור השתק פלוגתא בשאלת ההתיישנות.

לחלופין, טוענים המערערים כי ככל שקיים השתק פלוגתא בעקבות פסק דין רביד, הוא מתייחס רק לאחת משתי העילות לביטול פסק דין הפשרה, היא העילה של הפרת ההסכם על-ידי הבנק בעצם הגשת התביעה השניה. אולם אין בפסק דין רביד התייחסות לעילה של פגם בכריתת ההסכם עקב טעות והטעיה מצד הבנק שהסתיר מנעימי את העובדה כי חשבונותיהם צריכים למעשה לעמוד ביתרת זכות ולא ביתרת חובה. לכן, ככל שמתקיים השתק פלוגתא בסוגיית ההתיישנות, הוא מתייחס רק לעילת הביטול בגין ההפרה ולא ביחס לעילת הביטול בגין טעות והטעיה, ועילה זו לא התיישנה.

למעלה מן הצורך טענו המערערים כנגד פסק דין רביד לגופו. לטענתם, הפרשנות שנתן השופט רביד לסעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה. מכל מקום, לא נעימי מחקו את התביעה אלא שהודעת צד ד' נמחקה מאליה בשל הטקטיקה של הבנק שמחק את התביעה נגד המדינה. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי לא תובא בחשבון תקופה בה היה תלוי ועומד הליך בבית משפט וסעיף 16 לחוק מוסיף שנה לתקופת ההתיישנות. על-כן, תקופת ההתיישנות לביטול פסק דין הפשרה מכוח עילת ההפרה, חלפה רק ביום 20.8.2009 (שבע שנים מיום מתן החלטתו האחרונה של השופט זיילר בשאלת ההוצאות בתביעה השניה + שנה לפי סעיף 16 לחוק ההתיישנות), בעוד המרצת הפתיחה דנן, וכן התביעה הכספית והבקשה לתיקון כתב התביעה בתביעה הכספית הוגשו לפני שחלפה תקופת ההתיישנות הנ"ל.

17. הבנק תומך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו קיים השתק פלוגתא לעניין התיישנות התובענה. לדעת הבנק, המקרה שלפנינו שונה מהמקרה שנדון בעניין אריה ואין להקיש בין המקרים, הואיל ומתן זכות ערעור על החלטת הביניים בענייננו תביא למצב שבו ההחלטה נדונה לפני שלוש ערכאות ערעוריות. כמו כן, אין ממש בטענות החלופיות של נעימי, הואיל ואין לומר כי השתק הפלוגתא לא חל ביחס לעילת הטעות וההטעיה, באשר אין טעם בהפרדה בין שתי העילות. אף לגופו של עניין, עילת הטעות וההטעיה התיישנה, שכן טענות נעימי לגבי החשבונות הועלו על ידם כטענות הגנה כבר בתביעה הראשונה בשנת 1991. באשר להחלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תומך הבנק בקביעתו של בית משפט קמא כי אין מקום להחלתו במקרה דנן, באשר חלפו שמונה שנים וחצי מסיום ההליך בתביעה השניה ועד להגשת המרצת הפתיחה. בשולי הדברים טען הבנק כי גם בעילה של הפרת פסק דין הפשרה אין ממש, מאחר שאין לראות בהגשת התביעה נגד המדינה כהפרה של פסק דין הפשרה.

דיון והכרעה

18. אקדים ואבהיר כי השאלה העומדת לדיון איננה אם פסק דין רביד נכון לגופו בשאלה אם העילה של ביטול פסק דין הפשרה – מחמת הפרה או מחמת פגם בכריתה – אכן התיישנה. השאלה הלכאורית העומדת לדיון היא, האם פסק דין רביד חוסם את דרכם של נעימי בהמרצת הפתיחה בשל השתק פלוגתא בסוגיית ההתיישנות.

הצדדים הרחיבו בשאלה זו, נוכח הלכת אריה, ואקדים ואציג הלכה זו בקצרה. בעניין אריה דחה בית משפט השלום בקשה למינוי מומחה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי שדחה את הבקשה בדן יחיד. משניתן פסק דין סופי בבית משפט השלום, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי שנדון בהרכב תלתא. במסגרת הערעור שב התובע והשיג על החלטת בית משפט השלום שלא למנות מומחה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור התובע בעניין זה ואף מינה מומחה מטעמו. על החלטה זו הוגשה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור שנדונה בהרכב שלושה, ונקבעה ההלכה כי ניתן במסגרת הערעור על פסק הדין, לחזור ולבחון החלטת ביניים שכבר נבחנה לגופא בדן יחיד במסגרת בקשת רשות ערעור.

"תרשים הזרימה" בענייננו שונה מזה שבהלכת אריה, ולשם הנוחות, אציג שוב את המסלול שעברה החלטת הרשם לגבי תיקון כתב התביעה השלישית, תוך השוואה להלכת אריה.

הלכת אריה

התביעה השלישית

החלטת ביניים של בית משפט השלום שדחתה בקשה למינוי מומחה

החלטת ביניים של רשם המחוזי להתיר תיקון כתב תביעה

â

â

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי נדחית

ערעור בזכות לשופט מחוזי בו נקבע כי התיקון המבוקש התיישן ולכן אין להתיר את התיקון (פס"ד רביד)

â

â

במסגרת הערעור בזכות על פסק הדין לבית המשפט המחוזי ניתן לחזור ולתקוף את החלטת הביניים

בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחית

â

השאלה: האם יש ערעור בזכות על החלטת הביניים במסגרת הערעור על פסק הדין בתביעה הכספית שטרם ניתן (לא הערעור שלפנינו)

19. הנה כי כן, על פניו יש הבדל בין הלכת אריה למקרה שבפנינו. בעניין אריה נדונה החלטת הביניים בערכאת ערעור אחת ופעם שניה במסגרת פסק הדין הסופי, בעוד שבמקרה שלפנינו היא נדונה כבר פעמיים (בערעור בזכות על החלטת הרשם ובבקשת רשות ערעור על ההחלטה שניתנה באותו ערעור). אם נחיל את הלכת אריה בענייננו, הרי שבמסגרת פסק הדין הסופי בתביעה הכספית (שטרם ניתן) יתאפשר דיון בהחלטה זו בערכאת הערעור בפעם השלישית. מכאן טענת הבנק כי נעימי חסומים ומנועים מלעורר שוב את הסוגיה של ביטול פסק דין הפשרה עקב הפרה או טעות והטעייה, משנקבע כי עילות אלה התיישנו, וקביעה זו מהווה השתק פלוגתא.

חברי, השופט הנדל, בהחלטתו מיום 7.7.2010 – בגדרה דחה את ערעור המערערים על החלטת הרשם שלא לפטור אותו מתשלום אגרה וערבון – סבר כי אכן אין בענייננו תחולה להלכת אריה (שם, בפסקה 5):

"באשר לסיכויי ההליך, המערערים טוענים כי יש להחיל את הלכת אריה בנסיבות המקרה דנן באופן המאפשר השגה על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור וזאת במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי בהליך העיקרי. אמנם, נכון הוא כי הלכת אריה מאפשרת כאמור הגשת ערעור על החלטות ביניים שבקשת רשות ערעור לגביהם נדחתה, במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. ברם, כטענת המשיבה, אין זה המצב שלפנינו. ההחלטה הראשונה שהייתה נתונה לזכות ערעור הינה החלטתו של הרשם ר' כרמל אשר אפשר למערערים לתקן את כתב התביעה. על החלטה זו הוגש ערעור בזכות, אשר נתקבל. בשל כך – בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט העליון אינה אלא בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". משכך, אין המדובר במצב עליו תחול הלכת אריה המאפשרת השגה על החלטה שבקשת הרשות נדחתה עליה וזאת מכיוון שבקשת הערעור שם הייתה בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים. ברם, כאן, המדובר בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה כערכאת ערעור שלישית במספר על החלטת רשם בית המשפט המחוזי" (ההדגשה הוספה – י.ע.).

יכול הטוען לטעון כי יש להחיל במקרה דנן את הלכת אריה ואפילו מקל וחומר. בעניין אריה החלטת הביניים ניתנה על ידי בית משפט השלום ונבחנה בבר"ע דן יחיד על ידי ערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי, ולמרות זאת נקבע כי שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי רשאים במסגרת הערעור "להפוך" את ההחלטה שנקבעה על ידי שופט מחוזי בדן יחיד. ואילו במקרה דנן, החלטת הביניים ניתנה על ידי רשם בית המשפט המחוזי ונדונה בערעור באותה ערכאה על ידי שופט בית המשפט המחוזי, כאשר פסק הדין בערעור יידון בבית המשפט העליון, קרי, לא באותה ערכאה בה נדון הערעור על החלטת הביניים המקורית.

הדרא קושיא לדוכתא (חזרה השאלה למקומה) – האם כוחה של הלכת אריה יפה גם לענייננו?

אותיר בצריך עיון שאלה מרתקת זו, באשר לטעמי, דין הערעור להידחות מסיבה אחרת ועל כך אעמוד להלן.

20. דרך המלך לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין היא בהגשת תובענה לביטול פסק הדין. בדרך זו היה על נעימי לפעול מלכתחילה, ולא בדרכים עקלקלות של הגשת תביעה שכנגד לצד הודעת צד ד' בתביעה השניה (תביעה שנמחקה), או בדרך של "פרשנות" החלטות ביניים של הנשיא זיילר בתביעה הראשונה והשניה - ועמד על כך ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו בה דחה את טענת "פרעתי" שהעלו נעימי.

אילו היו נעימי מקדימים ומגישים את התביעה הרביעית למתן סעד הצהרתי על ביטול פסק דין הפשרה, לפני התביעה השלישית-הכספית, כל התסבוכת שלפנינו לא הייתה מתעוררת. אולם, נעימי העדיפו לנקוט בדרך אחרת וניסו על דרך של תיקון התביעה לכלול את הסעד של ביטול פסק דין הפשרה בתביעה השלישית-הכספית. גם דרך זו היא לגיטימית, ובדומה לתביעה למתן חשבונות במסגרתה יש להוכיח בשלב הראשון את עילת הזכאות, כך גם לצורך התביעה הכספית היה על נעימי להראות כי פסק דין הפשרה אינו חוסם את דרכם. נעימי ביקשו כאמור לתקן את כתב התביעה השלישית, כך שיתווסף הסעד של ביטול פשרת פסק הדין (מחמת הפרה ופגם בכריתה). דא עקא, שבקשתם נדחתה בפסק דין רביד מחמת התיישנות. במצב דברים זה, הגשת התביעה הרביעית כדי לעקוף את פסק דין רביד גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט.

ודוק: ברי כי לא כל אימת שבית משפט דוחה בקשה לתיקון כתב תביעה, יש בכך כדי לחסום הגשת תובענה נפרדת, וכל מקרה צריך להידון לגופו. כך, לדוגמה, יכול שבית משפט ידחה בקשה לתיקון כתב תביעה מן הטעם שמדובר בפרשה נוספת או שונה מזו הנדונה בכתב התביעה המקורי, או שבקשת התיקון כוללת נתבעים נוספים שצירופם יסבך את הדיון. ברי כי במצב דברים זה, אין מניעה להגשת תובענה נפרדת. לא כך במקרה שלפנינו, משנקבע בפסק דין רביד כי העילה של ביטול פסק דין הפשרה התיישנה, הגשת תובענה נפרדת באותה עילה שכבר נדחתה מחמת התיישנות, גובלת בשימוש לרעה בהליכי בית משפט, באשר אותה שאלה מועלית בפני בית המשפט בשני מסלולים – האחת במסגרת התביעה השלישית והשניה במסגרת התביעה הרביעית.

21. ומזוית נוספת: השאלה אם יש להחיל את הלכת אריה אם לאו, מקומה בהליך העיקרי בו היא מתעוררת, קרי, במסגרת התביעה השלישית, ולא בהליך שבפנינו, שהוא ערעור על פסק הדין בתביעה הרביעית. הנה כי כן, לשיטתם של נעימי עצמם (סעיף 71 לכתב הערעור), הם רשאים מכוח הלכת אריה להגיש ערעור בזכות על פסק הדין שיינתן בתביעה השלישית, ובמסגרת הערעור להשיג גם על החלטת הביניים שלא לאפשר להם לתקן את כתב התביעה, ובכך להעמיד לראשונה את סוגיית ההתיישנות בפני ערכאת הערעור והפעם בזכות ובהרכב שלושה. יש להניח כי אם כך יפעלו נעימי, הבנק יתנגד לכך בטענה כי פסק דין רביד בסוגית ההתיישנות מהווה מעשה בית דין וכי לא חלה הלכת אריה. אם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם, שאותה סוגיה בה אנו דנים כעת, תעלה שוב לדיון, והפעם במסגרת פסק הדין הסופי בתביעה השלישית?

רוצה לומר, כי המקום הטבעי של הסוגיה שלפנינו הוא במסגרת התביעה השלישית. ייכבדו אפוא נעימי, ימשיכו בניהול התביעה השלישית אם וכפי שימצאו לנכון (ואזכיר כי ככל הנראה בתביעה שם טרם שולמה האגרה עד עצם היום הזה), וככל שתביעתם תידחה בשל קיומו של פסק דין הפשרה, וככל שיגישו ערעור על פסק הדין הסופי, וככל שיטענו כי היה צריך לאפשר להם לתקן את כתב התביעה באופן שתיווסף העילה של ביטול פסק דין הפשרה – או-אז יידרש בית המשפט שלערעור לשאלת תחולת הלכת אריה, אלא שאז ייעשה הדבר בהליך הנכון, בזמן הנכון ובמסגרת הנכונה, כשכל התמונה נפרסת נגד עיני בית המשפט.

22. בשולי הדברים אציין כי גם אם ייקבע כי הלכת אריה חלה במצב הדברים דכאן וכי צריך היה לאפשר לנעימי לתקן את כתב התביעה ולכלול בו סעד של ביטול הסכם הפשרה, הרי שבפני נעימי עומדות משוכות רבות עוד טרם בירור התובענה לגופה, כגון: סוגיית ההתיישנות על שני ראשיה - התיישנות העילה של הפרת פסק דין הפשרה והתיישנות העילה של פגם בכריתת פסק דין הפשרה; האם הגשת התביעה השנייה אכן מהווה הפרה של פסק דין הפשרה? ואם כן, האם ניתנה הודעת ביטול כדין? האם להחלטת רשם ההוצאה לפועל שדחה טענת "פרעתי" יש נפקות לענייננו; ועוד. שאלות אלה, מקומן כאמור בתביעה השלישית, ומובן כי איננו נדרשים להן לגופן.

אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור, ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא (בדימ')

השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

ניתן היום, ד' באלול התשע"ב (22.8.2012).

המשנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט


מעורבים
תובע: ויקטוריה נעימי
נתבע: בנק הפועלים בע"מ
שופט :
עורכי דין: