ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אימן הואשלה נגד מדינת ישראל :

בבית המשפט העליון

בש"פ 5680/12

העורר:
איימן הואשלה

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 28.6.12 ומיום 12.7.12, בתיק מ"ת 29910-06-12, שניתנו על ידי כבוד השופט א' אינפלד

בית משפט קמא קבע, כי על אף המסוכנות העולה ממעשהו של העורר, הרי שלאור העובדה כי אין לו עבר פלילי, אין לשלול את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, ויש לבחון זאת באמצעות תסקיר מעצר. לפיכך, הופנה העורר לקבלת תסקיר מעצר בעניינו.

החלטה

1. לפניי ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (מפי כבוד השופט א' אינפלד), בתיק מ"ת 29910-06-12. החלטה ראשונה מיום 28.6.2012, לפיה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות לצורך מעצרו של העורר, והחלטה שנייה מיום 12.7.2012, בעניין חלופת מעצר, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר

2. ביום 17.6.2012, הוגש נגד העורר כתב אישום, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס לו עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב), לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

על פי עובדות כתב האישום, ביום 7.6.2012, סמוך לשעה 01:30 בלילה, המתין מ.מ, קטין יליד 19.1.1997 (להלן: המתלונן), לאיסוף בתחנת אוטובוס, בצומת ירוחם-דימונה (להלן: הצומת).

באותה שעה, התקרבו לצומת ברגל, מכיוון דימונה, העורר ושלושה אנשים נוספים (להלן: הארבעה). בהתקרבם למתלונן, החלו הארבעה, להשליך לעברו אבנים ואמרו לו "עצור". המתלונן, אשר חשש מפני הארבעה, החל ללכת ברגל לכיוון ירוחם על מנת להתרחק מהם, ואף עצר רכב וביקש מנוסעיו כי יסייעו לו. לאחר מכן, המשיך המתלונן לצעוד רגלית לכיוון ירוחם, והארבעה הלכו בעקבותיו. לאחר שהדביקו את המתלונן, העורר, יחד עם אדם נוסף מהארבעה, פנו אליו, ודרשו ממנו לתת להם שקית עם פלאפל שהחזיק בידו. המתלונן סירב, ואו אז, האדם הנוסף נטל ממנו בכוח את השקית עם הפלאפל.

לאחר מכן, דרשו העורר והאדם הנוסף מהמתלונן, להוציא את תכולת כיסיו. המתלונן סירב, ואז העורר והאדם הנוסף איימו עליו ומיששו את מכנסיו. המתלונן, שחשש מהם, הוציא מכיסיו 24 ₪ במזומן, טלפון נייד, סיגריות ומסטיקים. הארבעה נטלו את הכסף והטלפון הנייד, כמו גם את שקית הפלאפל.

העורר נותר עם המתלונן, בעוד שהיתר התרחקו מהמקום, ותקף אותו, בכך שאחז בידו והזיז את המתלונן לצד, סטר לו בפניו, הכה באגרוף בבטנו, ולאחר מכן, בעט בירכו הימנית. בסוף המעשה, עזב העורר את המקום במהירות.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו, בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). בבקשה נטען כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וקיימות עילות מעצר, הנוגעות למסוכנותו של העורר ולחשש מפני שיבוש הליכי המשפט או התחמקות מאימת הדין.

החלטות בית המשפט קמא

4. בהחלטתו מיום 28.6.2012, ציין בית משפט קמא, כי אמנם קיים פגם בזיהויו של העורר על-ידי המתלונן, כמי שהכה אותו. זאת, בשל העובדה שמסדר הזיהוי, שבגדרו הוצגו שמונה תמונות, וביניהן תמונתו של העורר (להלן: מסדר הזיהוי או המסדר), נערך ללא נוכחות סנגור, ובלא תיעוד חזותי. יחד עם זאת, נקבע כי במקרה דנן, ישנם חיזוקים רבים לזיהוי זה, שחלקם משמעותיים, וביניהם, הפרכת האליבי של העורר והתנהגות מפלילה שלו. לפיכך, כך נקבע, יש לראות את הראיות שברשות המשיבה כמספיקות בהחלט, לצורך הליך המעצר.

בית משפט קמא קבע, כי על אף המסוכנות העולה ממעשהו של העורר, הרי שלאור העובדה כי אין לו עבר פלילי, אין לשלול את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, ויש לבחון זאת באמצעות תסקיר מעצר. לפיכך, הופנה העורר לקבלת תסקיר מעצר בעניינו.

5. ביום 11.7.2012, התקבל תסקיר המעצר מטעם שירות המבחן, בעניינו של העורר. מהתסקיר עלה כי מדובר בצעיר כבן 18.5 שנים, ללא עבר פלילי, וזהו מעצרו הראשון. התרשמות קצינת המבחן היא שהעורר אינו מגלה מצוקה חריגה בשל המצאותו במעצר, אך לצד זאת ניתן להבחין בתגובה רגשית מנותקת, באשר לסיטואציה בה הוא נתון.

לדברי העורר, הוא סיים 11 שנות לימוד, ועזב את המסגרת הלימודית על מנת לצאת ולעבוד. שירות המבחן התרשם, כי מדובר בצעיר שטרם גיבש את זהותו האישית, כאשר דפוסי חשיבתו ילדותיים, וכי קיים טשטוש במידע שהעורר מוסר, סביב קשריו עם חברה בעלת השפעה שלילית עליו, וסביב התנהגויות בעייתיות אצלו. קצינת המבחן העריכה כי העורר מעביר אינפורמציה מגמתית, שעל פי תפיסתו, תסייע לו במצבו. בשים לב לכל אלה, נקבע כי קיימת אצל העורר רמת סיכון להתנהגות פורצת גבולות וחוק ופוגענית.

קצינת המבחן התייחסה לחלופה המוצעת, על פיה ישהה העורר במעצר בית, בבית דודהּ של אימו, וקבעה שעל אף ההתרשמות החיובית מהערֵבים המוצעים, מדובר בחלופה שמשמעותה חזרה לאזור מגוריו של העורר, ולסביבה חברתית שהיא, ככל הנראה, בעלת השפעה שלילית עליו. לפיכך, כך נאמר, חלופה זו אינה נותנת מענה לריחוק הגיאוגרפי הנדרש, ועל כן, שירות המבחן אינו ממליץ לשחרר את העורר לחלופה זו. בתסקיר הודגש, כי עמדת שירות המבחן שלא לבוא בהמלצה לשחרורו של העורר לחלופת המעצר המוצעת, התגבשה, על אף גילו הצעיר ועברו הנקי, ואין כל מניעה להציע חלופה ראוייה אחרת, אשר תיתן מענה לצורך בריחוק גיאוגרפי.

6. ביום 12.7.2012, נתן בית משפט קמא את החלטתו בנוגע לחלופת המעצר המוצעת על ידי העורר, וקבע כי אין בידו לקבלה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך, שמהתסקיר, אשר נערך בעניינו של העורר, עלה כי תנאי חיוני לחלופת המעצר, הינו ריחוק גיאוגרפי מאזור מגוריו וסביבתו של העורר. שירות המבחן ביסס עמדה זו, על המידע שהתקבל ועל התרשמותו, לפיהם מסוכנותו של העורר קשורה באופן הדוק לסביבתו החברתית, ועל מנת להתמודד עם הסכנה הנובעת מהעורר, יש להרחיקו מאותה סביבה.

לפיכך, ולנוכח הודעת משפחתו של העורר לפיה אין בידם להציע חלופה אחרת, קבע בית משפט קמא כי אין מנוס ממעצרו של העורר עם לתום ההליכים בעניינו. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי בידי סנגורו של העורר האפשרות להציע חלופת מעצר חדשה.

הערר

7. בערר שהגיש, נטען על-ידי בא כוח העורר, עו"ד אלמכאווי, כי לא הונחה על-ידי המשיבה תשתית ראייתית מספקת, שיש בה משום ראיות לכאורה להוכחת האשמה. לעניין זה נטען, כי הראיה המרכזית עליה נסמכת המאשימה, הינה מסדר זיהוי, ומדובר בראיה פגומה באופן מהותי, דבר המצדיק את שחרורו של העורר בתנאים שיבטיחו את התייצבותו לדיונים המשפטיים.

8. עו"ד אלמכאווי ציין, כי מסדר הזיהוי, שאמנם נעשה עוד טרם מעצרו של העורר, הינו פגום, היות שבמקום לא נכח סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, והמסדר לא תועד באופן חזותי. בהקשר זה, טען עו"ד אלמכאווי כי החשיבות הנודעת לנוכחות סניגור ותיעוד חזותי של המסדר, מקבלת משנה תוקף, לנוכח העובדה כי המתלונן מסר גרסאות שונות בעדויותיו, לגבי זהותו של השודד שהכה אותו.

לגישתו של עו"ד אלמכאווי, אין בחיזוקים השונים, עליהם הצביע בית משפט קמא, כדי לרפא את הפגם שנפל במסדר הזיהוי. אשר לשתיקת העורר בחקירותיו, נטען כי רק בחקירתו מיום 10.6.2012 שתק העורר, וביתר החקירות, שיתף פעולה. אשר לסירובו של העורר למסור את הטלפון הנייד שהיה ברשותו, נטען כי מדובר בטלפון נייד של משפחתו וזכותו לשמור על פרטיותה. בעניין טענת האליבי של העורר, נטען כי הגם שזו לא הוכחה, אין בכך כדי להוביל למסקנה אחת ויחידה כי הוא נטל חלק במעשים המיוחסים לו, כאשר בשל גילו וחוסר ניסיונו, ניתן להבין שהוא ניסה להרחיק את עצמו מזירת האירוע, בשל חששו ממעצר. אשר לעובדה שמכשיר הטלפון הנייד שנתפס ברשות העורר, אוכן באזור השוד בזמן הרלוונטי, נטען כי, אין לסמוך על איכון זה, משום שלא הובאה ראיה משכנעת כי המכשיר שאוכן הוא זה שהיה ברשות העורר. בהתייחס לטענה בדבר התנהגותו המפלילה של העורר, נטען כי, בית משפט קמא עצמו סבור כי אין בה משום ראיה מחזקת.

עוד נטען על ידי עו"ד אלמכאווי, כי טעה בית משפט קמא בכך שהורה על הגשת תסקיר בעניינו של המשיב, מבלי שבחן קודם לכן, את חלופת המעצר שהוצעה.

אשר להחלטת בית משפט קמא שלא לאשר את חלופת המעצר, בשל קרבתה הגיאוגרפית של החלופה המוצעת לאזור מגוריו וסביבתו של העורר, נטען, כי גם בזאת שגה בית משפט קמא. זאת, בהתעלמו מנתונים שונים, אשר צריכים להוביל למסקנה כי יש להעדיף את שחרורו של העורר על פני מעצרו. בין נתונים אלו, ציין עו"ד אלמכאווי, את גילו הצעיר של העורר, את חווית המעצר הקשה, ואת העובדה כי החלופה שהוצעה הינה חלופה ראויה, כאשר אין בידי העורר להציג חלופה אחרת.

כתמיכה בטענותיו, הפנה עו"ד אלמכאווי לשני מקרים שונים, שהם לטענתו, קשים יותר מהמקרה דנן. במקרה אחד, הורה בית המשפט על בדיקה חוזרת של חלופת המעצר, ובמקרה שני, קבע בית המשפט כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר, אשר נשללה על ידי שירות המבחן.

נוכח האמור לעיל, ביקש עו"ד אלמכאווי, לקבל את הערר ולקבוע כי אין ברשות המשיבה ראיות לכאורה, ובהתאם לכך לשחרר את העורר ללא תנאים, ולחלופין, לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה.

תגובת המשיבה

9. בדיון שהתקיים בערר, טענה באת כוח המשיבה, עו"ד עדי מנחם, כי הראיות לכאורה מדברות על זיהויו של העורר על ידי המתלונן, באמצעות הצבעה על תמונתו שהופיעה באלבום העבריינים שבידי המשטרה. עוד נטען, כי לא נדרשת, בפעולה מעין זו, נוכחות של סנגור ומדובר בפעולת איתור פנימית של המשטרה.

עוד נטען, כי להצבעה של המתלונן על תמונתו של העורר מתווספים חיזוקים שונים, כמו האליבי שהופרך; עדות חברו של העורר, אשר טען כי העורר היה עימו בלילה בו התבצע השוד בתחנת הדלק הסמוכה למקום ההתרחשות; שתיקתו והתנהגותו המפלילה של העורר במהלך החקירות; ואיכונו של מכשיר הטלפון הנייד שנתפס אצל העורר באזור השוד, בזמן הרלוונטי.

עו"ד מנחם הוסיפה וטענה, כי טענתו של העורר, לפיה המתלונן מסר גרסאות שונות לגבי זהות השודד שהכה אותו, אינה מתיישבת עם הראיות בתיק, שכן המתלונן הבחין בין השניים שזיהה, והצביע על העורר לבדו כמי שהיכה אותו, ולגבי האחר, הוא טען כי הוא זה שנטל ממנו את המכשיר הנייד שלו.

לגישתה של עו"ד מנחם, תסקיר שירות המבחן והחלטת בית משפט קמא, מאוזנים, ולאורם אין מנוס מהשארתו של העורר במעצר. עו"ד מנחם ציינה כי, ככל שתוצע חלופה אחרת שתוכל לתת מענה לתנאי שהוצב בתסקיר שירות המבחן, המשיבה תהיה מוכנה לשקול אותה, מתוך גישה חיובית.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

10. טענתו העיקרית של בא כוח העורר נוגעת לפגמים שנפלו, לגישתו, במסדר זיהוי תמונות שנערך למתלונן. הפגם העיקרי נעוץ בהעדר סנגור, שניתן היה לזמנו מהסנגוריה הציבורית, ובהעדר תיעוד חזותי של מהלך המסדר.

דומה, כי בטיעונו זה נקלע עו"ד אלמכאווי לידי טעות עובדתית, שאליה נקלעו גם בית משפט קמא ובא כוח המשיבה בערכאה הראשונה.

עיון בתיק החקירה מלמד, בברור, כי לא התקיים כל מסדר זיהוי, אלא מדובר בדפדוף באלבום העבריינים, שבגדרו זיהה המתלונן את העורר, וטען כי הוא זה ששדד אותו ולאחר מכן הכה אותו. הדבר עולה ממסמך ח' בתיק שעניינו "דו"ח חיפוש תצלומים באלבום העבריינים" מיום 7.6.2012, שלפיו הוצגו בפני המתלונן 183 תצלומים והוא זיהה את העורר, בתצלום מס' 7, באומרו "זה הבחור שאותו אני מזהה והוא הרביץ לי". וראו גם הודעתו של המתלונן מיום 7.6.2012, שבה מסר כי "עכשיו במשטרה איש זיהוי פלילי הציג לי במחשב הרבה מאד תמונות".

יצויין, כי אין גם כל הגיון בעריכת מסדר זיהוי, מסוג כלשהו, שעה שאין היכרות מוקדמת בין המתלונן לבין התוקפים והוא אינו יודע את זהותם. כיצד ניתן, אם כן, לערוך מסדר זיהוי כאשר אין כל ידיעה לגבי זהות החשודים, ולתהייה זו לא היה לעו"ד אלמכאווי כל מענה. אין צריך לומר, כי כאשר מדובר בעיון באלבום העבריינים, אין צורך בהזמנת סנגור, שכן לא ברור מי החשוד, או החשודים שיזוהו, ובלבד שיערך דו"ח המפרט את תהליך העיון והזיהוי, כפי שנעשה בענייננו.

אין גם בסיס לטענה כי לאחר העיון באלבום התמונות, נערך למתלונן מסדר זיהוי נוסף, מסוג כלשהו.

11. כפי שנקבע בע"פ 10360/03 שביד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.2006) "הלכה היא כי מסדר איתור, דהיינו זיהוי על-ידי עיון באלבום תמונות, כל עוד הוא נערך בתקינות ובהגינות, הינו בעל ערך ראייתי של מסדר זיהוי תמונות" (פסקה 16 לפסה"ד, וראו גם ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 353, 398; ע"פ 7130/97 שאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.1999)).

עם זאת, נקבע בפסיקה כי יש להעדיף, ככל שהדבר אפשרי, עריכת מסדר זיהוי חי או מסדר תמונות, ושלא להסתפק בעיון באלבום העבריינים. כאמור, במקרה דנן לא היתה כל אפשרות לערוך מסדר זיהוי, מאחר שזהות החשודים לא היתה ידועה.

בכל מקרה, מתחייבת בחינה זהירה של הזיהוי, אשר נעשה באמצעות עיון באלבום המשטרתי, דבר שיעשה, מן הסתם, בהליך המשפטי גופו (לדיון מפורט באשר לשיטות הזיהוי החזותי, ראו ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2012) בפסקה 84).

בבש"פ 4974/04 קזז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.6.2004), נדון עניינו של עורר אשר הועמד לדין בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. כפי שציינה השופטת ביניש (כתוארה אז) "הראיה המרכזית, אם לא היחידה, כנגד העורר מבוססת על זיהוי שזיהה אותו המתלונן באלבום התמונות של המשטרה".

נאמר בהחלטה כי המתלונן סרב לעימות עם העורר מחמת פחדו, וכי הליך האיתור באלבום המשטרתי לא בוצע מיד עם הגשת התלונה, אלא כחודש לאחר מכן.

השופטת ביניש ציינה כי "גם בנסיבות אלה אין לומר כי הזיהוי של העורר הוא נטול ערך ראייתי; יש לו בודאי משקל, ובנסיבות מסויימות, לאחר בירור הנסיבות בעת שמיעת הראיות, עשוי הוא להתברר כראיה מכרעת ומשכנעת".

עם זאת, נקבע בהחלטה כי עוצמת הראיות אינה מספקת "בהעדר תמיכה בראיות לזיהויו של העורר על ידי המתלונן", ולפיכך הוחלט לשחררו לחלופת מעצר, בתנאי מעצר בית מלא.

12. בענייננו, התקיים ביום 10.6.2012, עימות בין המתלונן לבין העורר, שבמהלכו הטיח המתלונן בעורר כי הוא זה שנטל חלק בשוד חפציו ולאחר מכן סטר לו והכה אותו באגרוף בבטן ובעיטה בירך. העורר הכחיש כי נטל חלק בביצוע העבירה, והרחיק עצמו מזירת האירוע.

עוד ראוי לציין כי בחקירתו הראשונה טען העורר כי הוא שימש כשומר בחברת ISS במפעלי רותם, במועד האירוע, אך הסתבר כי מעולם לא הועסק בחברה זו. לאחר מכן, שינה העורר את טעמו וטען כי עבד בחיפה כימיקלים, אך גם טענתו זו הופרכה.

עוד עולה מחומר החקירה כי העורר סרב למסור את המכשיר הסלולארי שברשותו לצורך בדיקה, אך מאיכונים שנערכו למכשיר זה, מסתבר כי העורר היה באזור האירוע, בשעות הרלבנטיות.

משהוטחו בעורר העובדות שצויינו לעיל, במסגרת חקירתו ביום 10.6.2012, הוא החליט שלא להשיב לשאלות ושמר על זכות השתיקה.

בנוסף, התברר כי אחד מחבריו של העורר אישר, בנוכחות איש משטרה והעורר עצמו, כי ביום האירוע היה העורר ביחד אתו בתחנת דלק, הסמוכה למקום התקיפה.

13. העולה מן המקובץ, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה, די והותר, לביסוס הנטען בכתב האישום, כנדרש בשלב דיוני זה.

כידוע הוא, כי בשלב הדיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, בית המשפט אינו נדרש לשאלה, האם הראיות שברשות המאשימה מלמדות על אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, אלא שהפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר כי חומר זה, לאחר עיבודו במהלך המשפט, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (ראו, לעניין זה, בש"פ 2916/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.4.2012; בש"פ4329/12 אימאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.6.2012); בש"פ 4667/12 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2012); בש"פ 5684/12 מדינת ישראל נ' טלאלקה שהר (לא פורסם, 23.7.2012)).

סבורני, כי התשתית הראייתית שהוצגה בתיק זה די בה כדי לענות על הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה.

עילות המעצר ובחינת האפשרות לחלופת מעצר

14. לא היתה מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומה של עילת מעצר, שכן מוסכם כי עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, מקימה עילת מעצר, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, היא עילת המסוכנות.

כמו כן, קיימת במקרה דנן חזקת מסוכנות, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, שכן העבירה נעברה, לכאורה, באלימות חמורה ובאכזריות רבה כלפי המתלונן. זאת, בהינתן העובדה כי לאחר שוד חפציו, ובלא סיבה נראית לעין, תקף העורר את המתלונן, באכזריות רבה בכך שסטר לו, הכה אותו באגרופו ובעט בו.

כמו כן, יש ממש בטענת המשיבה כי העורר עלול לשבש את הליכי המשפט, לאור התנהגותו כלפי המתלונן והטלת המורא עליו.

15. בית משפט קמא פעל בהתאם למצוות המחוקק, כאמור בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, ובחן את השאלה האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שהפגיעה בחירותו של העורר, תהא פחותה. לשם כך, ביקש בית המשפט לקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, על-מנת לבחון את השאלה האם ניתן לאיין או להפיג את מסוכנותו של העורר, באמצעות חלופת מעצר.

ייאמר כבר עתה, כי לא מצאתי כל בסיס לטרונייתו של עו"ד אלמכאווי, באשר להחלטתו של בית המשפט המחוזי, להיזקק לתסקיר מעצר.

אוסיף עוד, כי לא ירדתי לסוף דעתו של עו"ד אלמכאווי על שום מה היה מחוייב בית משפט קמא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, מבלי להיזקק לעמדה המקצועית של שירות המבחן. כפי שנאמר בבש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2008):

"הבחינה היא אפוא דו שלבית: תחילה יבחן בית המשפט אם ניתן להסיר את עילת המעצר הרלוונטית באמצעות חלופת מעצר כלשהי, ורק בהגיעו למסקנה חיובית, יעבור בית המשפט לבחינת חלופות המעצר הקונקרטיות ומידת התאמתן ולשקילת הצורך בעריכת תסקיר".

סבורני, כי בכל מקרה שבו מדובר בעילת המסוכנות, ובית המשפט סבור כי יש לבחון את האפשרות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, יש לבקש חוות דעת מקצועית של שירות המבחן, באמצעות תסקיר מעצר. בתסקיר זה אמורה להבחן רמת מסוכנותו של הנאשם הקונקרטי, תוך התייחסות לשאלה, עד כמה ניתן לאיין או להפיג מסוכנות זו, באמצעות חלופה ראוייה.

לפיכך, צדק בית משפט קמא בהפנותו את העורר אל שירות המבחן, לצורך הכנת תסקיר מעצר בעניינו.

16. עיון בתסקיר יכול להבהיר על שום מה התנגד עו"ד אלמכאווי לקבלת תסקיר מעצר, ודרש לבחון את החלופה בלא עיון בתסקיר.

מהתסקיר, מיום 11.7.2012, עולה כי לאור הטשטוש שנוקט העורר ביחס לכשלים בהתנהגותו; הניתוק הרגשי שבו הוא נתון, דבר המונע ממנו התבוננות פנימית מעמיקה; והעובדה כי הוא מוסר אינפורמציה מגמתית, אשר לתפיסתו תסייע לו במצבו, הרי שקיימת אצלו "רמת סיכון להתנהגות פורצת גבולות וחוק ופוגענית".

במסגרת התסקיר, נבחנו מספר חלופות וביניהן, האפשרות למעצר בית בביתו של העורר או בביתו של אדם בשם אטיש, המתגורר בקרבת מקום לביתו של העורר.

שירות המבחן נמנע מלהמליץ על החלופות שהוצעו. לגבי ביתו של העורר צויין כי עברו הפלילי של אביו אינו מאפשר לו לשמש כמפקח או כערב, ואשר לחלופה האחרת – זו נפסלה משום שמשמעה "חזרה לאזור מגוריו (של העורר) ולסביבה חברתית מוכרת לו שייתכן ובעלת השפעה שלילית עליו".

בית משפט קמא עיין בתסקיר, ממנו עולה כי תנאי חיוני לחלופת המעצר הוא ריחוקה הגיאוגרפי של החלופה מסביבתו החברתית של העורר, ומאחר שלא הוצגה בפניו כל חלופה אחרת, הוא החליט, בלית ברירה, לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

עם זאת, קבע בית משפט קמא כי פתוחה הדרך בפני הסנגור "להציע חלופת מעצר חדשה לבית המשפט".

17. עו"ד אלמכאווי הפנה לשתי החלטות, אשר ניתנו על-ידי בית משפט זה, שבהן הוחלט לאשר חלופת מעצר, אשר נדחתה על-ידי שירות המבחן.

בבש"פ 8967/11 מינטסנוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.2011) נאמר על-ידי השופטת ארבל כי, הגם שאין להתעלם מעמדת שירות המבחן לגבי שחרורו של העורר למעצר בית בביתו, תחת פיקוחה של אשתו, הרי שניתן להפחית את הסיכון באמצעות מעקב פסיכיאטרי, וטיפול מטעם גורמי הרווחה.

בעניין שנדון בבש"פ 10/12 מקסימנקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2012), הובעה בתסקיר המעצר הסתייגות מהמפקחים המוצעים, היה וישוחרר העורר למעצר בית. השופט רובינשטיין ציין כי אין אפשרות להציע חלופה אחרת, ולפיכך ביקש משירות המבחן לחזור ולבחון את המפקחים המוצעים, ולהניח תסקיר עדכני בפני בית המשפט המחוזי. כמו כן, נאמר בהחלטה כי ככל שיוחלט על שחרור ממעצר, יש להתנות זאת בהפקדת מזומנים, בערבויות גבוהות וכן באיזוק אלקטרוני.

סבורני, כי אין ללמוד מהחלטות אלה כי, בכל מקרה, על בית המשפט להתעלם מהמלצות שירות המבחן, שכן כל עניין צריך להבחן לגופו ולנסיבותיו המיוחדות.

באותם מקרים שאוזכרו על ידי עו"ד אלמכאווי, סבר בית משפט זה, כי ניתן להשיג באמצעות אותה חלופה "רמה סבירה של בטחון כי תאוין הסכנה הנשקפת מן העורר".

דומני, כי אין זה המצב בענייננו.

אינני סבור כי ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות מעצר בית באזור מגוריו, בין אם מדובר בביתו שלו ובין אם במקום המצוי בקרבה גיאוגרפית לאותו בית, מה גם שלא ניתן להוסיף לכך איזוק אלקטרוני.

באזור מגוריו של העורר מתגוררים אותם אחרים שהיו שותפים לפשע, וכעולה מהתסקיר, מצויים בסביבה גורמים שליליים המשפיעים לרעה על העורר.

לפיכך, ובהעדר חלופה אחרת שניתן לאשרה, אשר תספק מענה להתניות שהוצבו על ידי שירות המבחן, אין מנוס מהשארתו של העורר במעצר עד לתום ההליכים בעניינו.

18. מוצע כי בא כוח העורר יעשה מאמץ נוסף על-מנת להציג חלופת מעצר אחרת, הרחק מאזור מגוריו של העורר, לצורך בחינתה, ובמידה שתמצא ראוייה והולמת, ניתן יהיה לשחרר את העורר לחלופה זו.

סוף דבר

19. לאור האמור לעיל, הערר נדחה.

ניתנה היום כ"ז באב התשע"ב (15.8.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: אימן הואשלה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: