ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנק מזרחי טפחות בע"מ נגד כרמלה נגר :

רע"א 2006/06

ע"א 9495/06

כבוד השופט י' דנציגר

המבקש ברע"א 2006/06 והמשיב בע"א 9495/06:
בנק מזרחי טפחות בע"מ

בשם המבקש ברע"א 2006/06 והמשיב בע"א 9495/06:
עו"ד אמיר דולב; עו"ד יוני פישר

פסק-דין

הליכים קודמים

השאלה שעמדה לדיון בפני בית המשפט המחוזי במסגרת ה"פ 671/04 היתה האם נכרת בין הצדדים הסכם ליווי בעל פה, והאם זה הופר, ולחלופין, נבחנה השאלה האם היתה התחייבות של הבנק להשלמת ליווי בפרויקט יבנה שלא במסגרת הסכם ליווי, או האם התנהלות הבנק במקרה זה עולה לכדי התנהלות בחוסר תום לב במשא ומתן.

ראשית, דן בית המשפט בטענת ההתיישנות שהעלה הבנק. בהקשר זה נקבע, על בסיס החלטות קודמות בהליך, כי התביעה של החברה לא התיישנה שכן העילה נוצרה בסביבות חודש יולי 1997 והמרצת הפתיחה הוגשה במאי 2004.

לעניין הסכם הליווי בעל פה, קבע בית המשפט כי הסכם שכזה לא נכרת. זאת, על בסיס קביעותיו העובדתיות באשר לשלבים השונים בהתקשרות של הבנק והחברה בהקשר של פרויקט יבנה, כמו גם על בסיס ההשוואה לפרויקט אור יהודה. כך, בין היתר, במסגרת פרויקט אור יהודה, ובשונה מפרויקט יבנה, נחתם הסכם הליווי בכתב לאחר שהוגשה בקשה לליווי פיננסי, ולאחר שעמדו מול הבנק הצעות מפורטות באשר למהות הפרויקט ועלותו, וכן הערכה של מהנדס ביחס לעלויות. בנוסף, בעסקה זו אושר הסכם הליווי על ידי מחלקת אשראים בבנק ולא על ידי הסניף. כמו כן, הסכם הליווי עצמו ניתן רק ביחס לחלק מהסכום המבוקש, וזאת תוך חיוב החברה בביצוע שורה של פעולות משפטיות.

בעניין פרויקט יבנה, למד בית המשפט מהסכום הראשוני שניתן לחברה כי מנהל הסניף היה נכון להמליץ על ליווי הפרויקט. יחד עם זאת, בית המשפט קבע שלא ניתן ללמוד מהמלצה זו על כריתתו של הסכם ליווי. במסגרת זו, דחה בית המשפט את האפשרות כי החברה יכלה ללמוד מעמדת מנהל הסניף שהובעה בעל פה על כריתתו של חוזה, מקום בו לא סוכמו פרטים מרכזיים, דוגמת היקף הליווי וגובה הריבית. עוד נקבע כי על החברה היה לדעת שלמנהל הסניף אין כלל סמכות לכרות הסכם שכזה. כמו כן, בית המשפט עמד על כך שלא ניתן ללמוד מהסכום הנוסף שניתן לחברה על כך שנכרת הסכם ליווי בעל פה, שכן בהסכם ותנאי העסקה הכלליים שנכרתו בין החברה לבנק בשנת 1982 מצוין מפורשות כי ההסכם חל על כל אשראי שניתן לחברה למעט אם סוכם אחרת בכתב. בתוך כך, עמד בית המשפט על העובדה שבהסכם משנת 1982 לא הוזכרו מפורשות הסכמי ליווי, אך ייחס זאת לעובדה כי במועד זה היו הסכמי הליווי בחיתוליהם, וכי הסכום אושר למשיכה על ידי מנהל הסניף, ולא על ידי ועדת האשראים. בדומה, קבע בית המשפט כי לא ניתן ללמוד ממכתב מטעם מנהל מקרקעי ישראל בדבר קיומו של אישור עקרוני לרישום משכנתא על המקרקעין ביבנה (מיום 12.2.1995) ומשטר מישכון הזכויות (מיום 29.10.1995), כי אלו הועמדו כערובה להסכם הליווי דווקא, ולא ליתר האשראי שהעניק הבנק לחברה.

בהמשך לכך, עמד בית המשפט על חוות הדעת לעניין כדאיות הפרויקט ביבנה, במסגרתה נכתב כי מטרת הבדיקה היא "לאפשר לחברה קבלת מימון בנקאי במסגרת ליווי פיננסי לצורך הקמת הפרויקט". מכך הסיק בית המשפט כי הבדיקה נעשתה שלא תחת ההנחה שליווי כזה כבר אושר. כן התייחס בית המשפט לכך שביום 27.5.1996 נכתב על ידי החברה למנהל הסניף כי "הננו מחכים לתשובותיכם לגבי הליווי, ערבויות וכיו"ב...". אף מכאן למד בית המשפט כי לא נכרת הסכם ליווי בשלב זה. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שבשלב מאוחר יותר, בשלהי שנת 1996 התקיימה פגישה בין מנהלת סקטור בנייה ונדל"ן בבנק באותן השנים עם החברה, במסגרתה הובהר מפורשות כי הבנק לא יעמיד מימון לבניית המבנה ביבנה ולא ילווה את הפרויקט פיננסית. דיון נוסף שנערך בסוגיה בבנק ביום 29.5.1997 הוביל אף הוא למסקנה כי הבקשה לליווי נדחית. לבסוף, התייחס בית המשפט לכך שביום 26.10.1997 החברה שלחה לבנק מכתב במסגרתו נכתב כי היא מכירה בכך שהוא לא ילווה את הפרויקט ומצהירה כי יש לה מקורות מימון אחרים, תוך שהיא מבקשת מהבנק שלא להפעיל עליה לחץ להחזר חובותיה. בהקשר זה התייחס בית המשפט גם לעמדת החברה, שלפיה הבנק הכתיב לה את נוסח המכתב, ודחה אותה. נוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי יש לפרש את ההלוואות שנתן הבנק לחברה כחלק מההלוואות השוטפות שניתנו לה, ולא ניתן ללמוד מהן על כריתת חוזה מסוג של הסכם ליווי.

בהמשך לכך, דחה בית המשפט את טענת החברה בדבר חוסר תום ליבו של הבנק בניהול המשא ומתן. בית המשפט קבע בהקשר זה כי לצד למשא ומתן זכות לשקול את כל שיקולי הכדאיות בטרם יגבש את עמדתו, ולא ניתן ללמוד מנכונותו הראשונית של מנהל הסניף להמליץ על ליווי הפרויקט כי דחיית הבקשה לאחר מכן היא בחוסר תום לב. בסוף הדברים ציין בית המשפט כי טענותיה של החברה לפיהן הבנק התחייב לסייע במימון אף ללא הסכם ליווי, אינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהוצגו במשפט, ואף עומדות בניגוד להן.

טענות הצדדים

במסגרת הערעור, חוזרת החברה על טענותיה שהועלו בפני בית המשפט המחוזי, וטוענת כי על בסיס התשתית העובדתית שנפרשה בפסק הדין ואשר לגביה אין מחלוקת, היה מקום לקבוע כי נכרת הסכם ליווי בעל פה, ולחלופין, כי הבנק ניהל משא ומתן בחוסר תום לב.

לב טיעוניה של החברה הוא בכך שבית המשפט המחוזי נתן משקל יתר להעדר קיומו של הסכם ליווי בכתב, ומשקל חסר להקשר הכלכלי וליחסיהם ארוכי הטווח של הצדדים. לגישתה, בנסיבות שבהן הסכם ליווי מוצלח הסתיים רק בשנת 1995 (הוא ליווי פרויקט אור יהודה), ונוכח נכונותו של מנהל הסניף להמליץ על הסכם הליווי, כמו גם הזרמת הכספים לחברה ומישכון הקרקע, יש לקבוע כי נכרת חוזה ליווי בעל פה. לחלופין, לגישתה, יש לקבוע כי התנהלות הבנק, אשר החזיק בערובות ובאפשרות לכריתת הסכם ליווי מחד, ואשר נמנע ממתן תשובה מפורשת בעניין הסכם הליווי מאידך, היא התנהלות בחוסר תום לב במשא ומתן.

במענה, טוען הבנק כי דין הערעור להידחות. בפתח הדברים, טוען הבנק כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא דחה את התובענה על הסף מטעמי התיישנות. לגישתו, משקבע בית המשפט כי כבר בשנת 1996 נדחתה בקשת החברה לליווי הפרויקט, הרי שחלפה תקופת ההתיישנות, ולא היה מקום כלל להידרש לטענות החברה.

לגופו של עניין, טוען הבנק כי היחסים בינו לבין החברה היו ארוכי טווח, במסגרתם ניתנה לחברה מסגרת אשראי רחבה. בהמשך לכך, טוען הבנק כי החברה ידעה שאין בסמכותו של מנהל הסניף לכרות הסכם ליווי, נוכח התקשרויותיהם הקודמות, ולפיכך אין מקום לטענה כי פעולות שנעשו בסניף מהוות תחילתו של הסכם ליווי שכזה. כמו כן, לטענתו, אין מקום לקבוע כי נכרת הסכם ליווי, מקום בו הבנק כלל לא ידע על היקף הפרויקט, עלותו, הריביות בגין ההלוואה והבטוחות לה וכיוצא בזה פרטים בסיסיים באשר לטיבה של ההתקשרות. בהקשר זה טוען הבנק כי פרטים אלו, העומדים בלב החוזה, אינם פרטים הניתנים להשלמה מהנוהג בין הצדדים או מנוהג בענף. בהמשך לכך, טוען הבנק כי לא ניתן לראות את התנהלותו כחסרת תום לב, וכי דחיית הבקשה לליווי נעשתה בזמן סביר לאחר המצאת דו"ח כדאיות הפרויקט. אף את הטענה כי לאחר שנת 1997 התחייב הבנק ללוות את הפרויקט מבלי שייכרת הסכם ליווי מבקש הבנק לדחות, הן מהטעם שמדובר בהרחבת חזית, הן מהטעם שטענה זו נסתרה עובדתית בעדותו של מנהלה המנוח של החברה בבית המשפט המחוזי, עדות אשר התקבלה על ידי בית המשפט. לבסוף, טוען הבנק כי נכונותה של החברה לפריסת חובות פעם אחר פעם בטרם פתיחת ההליך בבית המשפט המחוזי מהווה אף היא ראייה לכך שהחברה עצמה קיבלה על עצמה את החוב.

במענה לתשובת הבנק, הגישה החברה הודעה נוספת, שבה היא שבה וחזרה על עמדתה, על פיה נסיבות המקרה מלמדות כי נכרת חוזה ליווי בעל פה.

דיון והכרעה

בפתח הדברים יצוין כי יש ממש בטענת ההתיישנות שמעלה הבנק. לגישת הבנק, עילת התביעה קמה כבר בשנת 1996, ומכאן שהיא התיישנה טרם הגשת המרצת הפתיחה על ידי החברה. לעומתו, טוענת החברה כי העילה קמה רק בשלהי 1997, ומשכך, לא חלה התיישנות על ההליך.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.7.2005 נדחתה טענת ההתיישנות משני טעמים. ראשית, קבע בית המשפט כי נוכח העיקרון הכללי, על פיו יש לפרש את כללי ההתיישנות באופן המצמצם ככל הניתן את חסימת דרכו של בעל דין לבית המשפט, ראוי במקרה זה, שעניינו יחסים ארוכי טווח, שלא למנוע את פתיחת ההליך רק בשל חלוף הזמן מיום שנגלתה העילה. שנית, קבע בית המשפט כי ככלל, במקרים של בקשה לסעד הצהרתי יש להגמיש את דיני ההתיישנות נוכח האפשרות שהצורך בסעד הצהרתי יתעורר בשלב מאוחר של היחסים בין הצדדים. בהקשר הקונקרטי קבע בית המשפט כי: "סבורני שאף בנידון דידן מן הדין שמחסום ההתיישנות לא יעמוד בפני המשיבה המבקשת סעד הצהרתי, שכן מדובר באותם מקרים חריגים בהם הצורך במתן אותה הצהרה מתעורר בדרך כלל בשלב מאוחרנ". משכך, נמנע בית המשפט המחוזי מבחינת טענת ההתיישנות לגופה.

מסקנתי באשר לתחולת דיני ההתיישנות על המקרה הנוכחי שונה. אכן, ככלל, יש לפרש את דיני ההתיישנות באופן הנותן פתח לבעל דין לטעון את טענותיו המהותיות בפני בית המשפט, ובכך תשמר זכות הגישה לערכאות (ראו: ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה(5) 365 (1991) (להלן: פרשת רוז'נסקי)). יחד עם זאת, האינטרס של הצד שכנגד אף הוא בעל משקל של ממש, והוא אינטרס סופיות הדיון. לצד זאת, משקפים דיני ההתיישנות את הרצון שבקיום הליך משפטי יעיל, אשר הינו מיטבי ככל שפרק הזמן ממועד היווצרות העילה ועד למועד הדיון בה קצר יותר, נוכח הידלדלות הראיות עם חלוף הזמן והיווצרות הקושי בחשיפת האמת (ראו פסק דיני בע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (טרם פורסם, 31.8.2008)). הניסיון להסדיר את המתח בין שיקולים נוגדים אלו, הוא שהוביל לעיצוב דיני ההתיישנות, והם משקפים את האיזון הראוי לדעת המחוקק באשר לתקופת ההתיישנות שיש להחיל על סוגי הליכים שונים. משכך, אף תחת ההנחה שיש לפרש את דיני ההתיישנות באופן מצמצם, אין בעיקרון זה בכדי להוביל לעיקורם מתוכן, ויש לעצב את פרשנות דיני ההתיישנות באופן שיעלה בקנה אחד עם לשון החוק וישרת את תכליתו.

בהקשר זה, מסכים אני לקביעת בית המשפט המחוזי כי יש לייחד את אופן החלת דיני ההתיישנות על חוזי יחס ארוכי טווח מאופן החלתם על חוזי מכר מיידיים. ברי, כי בעוד שחוזים שנכרתים ומסתיימים תוך פרק זמן קצר מאפשרים את גילוי ההפרה ובירורה בפרקי זמן קצרים, חוזי יחס מתאפיינים במערכת של הדדיות שיכולה להימשך לאורך שנים ארוכות ומושתתת על אמון. במערכת יחסים מסוג זה, ההנחה היא כי הצדדים מקיימים את חובותיהם על פי החוזה, ואין לדרוש כי בכל רגע ורגע יבחנו הצדדים לחוזה האחד את השני. משכך, בבואנו לבחון טענת התיישנות במערכת יחסים חוזית ארוכת טווח, ראוי לבחון האם בנסיבות הספציפיות היה ניתן להעלות את הטענות בדבר הפרת החוזה במהלך חיי החוזה, או שמא הצורך לבררן קם רק עם סיום חיי החוזה. במילים אחרות, אף אם עילת התביעה נוצרה במהלך חיי החוזה, יש מקום, במסגרת חוזי יחס, לפרשנות מרחיבה של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), הקובע כי:

התיישנות שלא מדעת

8
נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

במילים אחרות, במקרה של חוזה יחס, נטל ההוכחה המוטל על תובע להוכיח כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה, וכי לא היה יכול למנוע בזהירות סבירה את התרחשותן, יהיה נמוך יותר מאשר בחוזים קצרי טווח. ברי, כי על בית המשפט לקבוע האם מדובר, בנסיבותיו של כל מקרה קונקרטי, בנסיבות שלא היו תלויות בתובע ושהוא לא יכול היה למנוע אותן בנוקטו זהירות סבירה (ראו בהקשר זה: ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485 (1996)).

מכל מקום, אין ללמוד מהאמור כי למי שמצוי במערכת יחסים חוזית ארוכת טווח תעמוד תמיד זכות להגיש תביעות שונות ומשונות שהתעוררו במסגרת מערכת יחסים חוזית זו. אף אם תאומץ הגישה המרחיבה ביותר לפרשנותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ויקבע כי המועד ממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות הוא מועד סיום היחסים החוזיים, או גילוי העובדה כי הצד שכנגד כלל לא מכיר בהתקיימותם של יחסים אלו מלכתחילה, הרי שהעילה נולדת לכל המאוחר בעת שהסתיימו היחסים החוזיים ארוכי הטווח בין הצדדים. ברי, כי לא ניתן ללמוד מסעיף 8 לחוק שהמועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא מאוחר למועד שבו היה ידוע וגלוי לצדדים כי התעוררה ביניהם מחלוקת באשר לעצם קיומו של החוזה. אם ממועד זה חלפו השנים ועברו, ובעל הדין נמנע מפתיחה בכל הליך משפטי לבירור טענותיו, יראו אותו כמי שוויתר על זכותו לבירור טענותיו בבית המשפט. משכך, אף במערכות יחסים חוזיות ארוכות טווח, למן הראוי כי בית המשפט יידרש לשאלה העובדתית באשר למועד סיום ההתקשרות בין הצדדים, ואם חלפה תקופת ההתיישנות מיום זה הרי שטענות בעל הדין יידחו על הסף.

עוד יצוין בהקשר זה כי אפשר שתיווצר מחלוקת עובדתית באשר למועד סיום היחסים החוזיים בין הצדדים לאור אופיים של חוזי יחס, הנמשכים בעל פה לא פעם, וללא תיעוד בכתב (לייחודם של חוזי יחס ראו רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל ואח' נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145 (1998); והשוו, לעניין האפשרות להגביל טענות התיישנות בחוזי יחס לע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 18.2.2010)). במקרים שבהם קיים קושי להכריע באשר למועד סיום ההתקשרות, ראוי לאמץ את המועד המקל עם המבקש להעלות טענותיו בפני בית המשפט. יחד עם זאת, אין בכך בכדי לפתור את בית המשפט מלהידרש לסוגיה.

בהמשך לאמור לעיל, אף היות הסעד המבוקש סעד הצהרתי אינו מייתר, לגישתי, את הצורך להכריע בעניין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. בהקשר זה, שונה גישתי מגישת בית המשפט המחוזי באשר לאופן החלת הלכת רוז'נסקי על המקרה הנוכחי. אכן, פנייה בבקשה לסעד הצהרתי לבית המשפט שונה, במידה רבה, מפנייה בבקשה לסעד כספי. זאת, מאחר שבעוד שבסעד כספי העילה נוצרת בד בבד עם היווצרות האינטרס בפתיחת ההליך המשפטי, הרי שבמקרים של בקשה לסעד הצהרתי יכולה העילה להיווצר שנים ארוכות לפני שנוצר הצורך במתן הסעד. יחד עם זאת, אף במקרים של בקשה לסעד הצהרתי על המבקש לגבור על טענת התיישנות להצביע על טעם טוב לכך שבית המשפט יחרוג מהמסגרת הקבועה בדין. זאת, שכן ככלל, חלה תקופת ההתיישנות אף על סעד מסוג זה (ראו: ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846 (1993)).

בתוך כך, ניתן לזהות שני מצבים אפשריים. המצב האחד הוא מצב במסגרתו חלפה תקופת ההתיישנות מהמועד הראשון שבו ניתן היה לבקש את הסעד ההצהרתי (המועד לו מיוחסת כריתת החוזה), אך טרם חלפה תקופת ההתיישנות מהמועד בו נודע לצד המבקש סעד על כפירת הצד שכנגד בקיומו של החוזה. במקרים מסוג זה ראוי לבחון את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולבחון האם יכול היה מבקש הסעד בזהירות סבירה לגלות את דבר הכפירה בחוזה. באם יתברר כי לא היה על מבקש הסעד לדעת על הכפירה בחוזה, יתחיל מירוץ ההתיישנות ממועד הידיעה, ולא ממועד היווצרות העילה. המקרה השני הוא מקרה בו חלפה תקופת ההתיישנות מהמועד בו ידע הצד המבקש את הסעד על הכפירה בחוזה. במקרה זה אין מקום להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן כלל לא נעלמו מהמבקש עובדות המהוות את עילת התובענה.

מהכלל אל הפרט – במקרה הנוכחי, אין מחלוקת שעברו למעלה משבע שנים מיום שנוצרה העילה לבקשת הסעד ההצהרתי, הוא יום כריתתו לכאורה של החוזה. יחד עם זאת, הצדדים חלוקים באשר לשאלה האם חלפה תקופת ההתיישנות מיום שנודע בוודאות על המחלוקת באשר לקיומו של החוזה (משמע, יום היווצרות האינטרס בקבלת הסעד). במצב דברים זה, אין מקום שלא להחיל את דיני ההתיישנות בשל היות החוזה חוזה יחס או מהטעם שמדובר בבקשה לסעד הצהרתי ויש מקום להידרש לשאלה העובדתית בדבר המועד שבו נודע לחברה כי הבנק כופר בקיומו של חוזה הליווי.

יצוין בהקשר זה כי יכולה להתעורר התמיהה מה הצורך בסעד הצהרתי שעניינו התקיימותו של חוזה, אשר אין בצידו כל דרישה שהיא לסעד אופרטיבי. על פניו, סעד הצהרתי זה חסר משמעות הוא, שכן אינו משנה דבר במצבם של הצדדים (בשונה מבפרשת רוז'נסקי, במסגרתה ביקשה המבקשת כי תוכר כבעלת מניות במשיבה, משמע, להצהרה היתה משמעות כלכלית ברורה). הפיתרון לתמיהה זו נעוץ בעובדה כי בהליך נפרד ביקש הבנק לממש את הבטוחה שניתנה לו, לטענתו, נגד חובותיה של החברה, היא שטר המשכון. משכך, משמעותו של הסעד ההצהרתי במקרה זה היא כלכלית מטבעה. קביעה הצהרתית כי נכרת חוזה ליווי, וכי המשכון ניתן כבטוחה נגד חוזה ליווי זה בלבד, תוביל, במסגרת ההליך המקביל (שכאמור לעיל, אוחד במסגרת הדיון בפנינו, ולבסוף נמחק לבקשת הצדדים) למסקנה כי לא ניתן לממש את שטר המשכון, משהפר הבנק את התחייבותו. משכך, מתן סעד הצהרתי במקרה זה יוביל לתוצאה שבה בית משפט אחד פוסק בסוגיה עובדתית אשר תלויה ועומדת במסגרת הליך אחר בין הצדדים. טעם זה הוא טעם נוסף לנקוט במשנה זהירות מפני הרחבה יתרה של דיני ההתיישנות ביחס לסעדים הצהרתיים, אשר ההיבטים הממוניים שלהם נדונים בנפרד בפני ערכאה אחרת.

נוכח כל האמור, וקביעתי כי לא היה מקום לדחיית טענת ההתיישנות מבלי לבררה לגופה, הרי שנדרשים אנו למחלוקת העובדתית בעניין ההתיישנות. כידוע, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, למעט אם נפלה בהם טעות של ממש (ראו, למשל, ע"א 4126/05 חג'אזי דרויש סולימאן נ' עמותת ועד עדת הספרדים (לא פורסם, 20.6.2006); ע"א 5621/97 התהת נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 26.3.2006); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' סאלח, פ"ד נ(1) 499 (1996)). במקרה הנוכחי, צודק הבנק בטענתו לפיה בית המשפט המחוזי פסק שהחברה ידעה על אי הכרת הבנק בהסכם הליווי בשלהי 1996 ולכל המאוחר בראשית 1997. במצב דברים זה, אף לפי הגישה המרחיבה לפרשנות תחולת דיני ההתיישנות על חוזי יחס ועל בקשות לסעדים הצהרתיים, מצאתי לנכון לקבוע כי חלה התיישנות. אמנם, המדובר הוא באיחור של חודשים ספורים בלבד. יחד עם זאת, החברה לא נתנה כל טעם המצדיק דיון בהליך לגופו חרף קיומה של התיישנות. משכך, מצאתי כי דין הערעור להידחות על הסף מטעם זה.

למעלה מן הצורך אציין כי לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על צרופותיה, בתשובת הבנק על צרופותיה ובתגובת החברה לתשובת הבנק, מצאתי כי אף לגופו של עניין אין מקום לקבל את הערעור. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא עובדתי בעיקרו וכאמור, אינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לעניין כריתת הסכם הליווי, לא מצאתי כל פגם בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה לא ניתן לקבוע שנכרת חוזה בעל פה על בסיס הצהרה לא מחייבת של מנהל הסניף, שכלל לא היה מוסמך לכרות הסכם מסוג זה, ועל בסיס העברות כספים שבוצעו על ידו. כמו כן, לא מצאתי פגם בקביעת בית המשפט המחוזי כי במצב בו לא סוכם על היקף הליווי ותנאיו כמו גם במצב בו לבנק כלל לא היו הנתונים אודות כדאיות הפרויקט, חסר ההסכם את המסוימות המינימאלית הנדרשת כדי שיוכל להשתכלל. בדומה, לא מצאתי כי נפל כל פגם בדחיית בית המשפט המחוזי את הטענה על פיה פעל הבנק בחוסר תום לב. הבנק לא התחייב בשום שלב, ואף לא יצר מצג המלמד על התחייבות שכזו, להסכם הליווי. בקשת הליווי נדונה בפני הגורמים המוסמכים ונדחתה. ברצונו של גורם פיננסי לקבל החלטות מושכלות אין כל פסול והוא אינו יכול לעלות לכדי חוסר תום לב. לבסוף, משלא הובאו כל ראיות של ממש לקיומה של התחייבות למימון הפרויקט שלא במסגרת הסכם ליווי לאחר שנת 1997, לא מצאתי כי נפל פסול בקביעת בית המשפט שהתחייבות שכזו לא נוצרה.

סוף דבר

משקבעתי כי חלה התיישנות באשר לטענות החברה הנוגעות לכריתתו של הסכם ליווי, אמליץ לחבריי לדחות את ערעור החברה (ע"א 9454/06) ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. בקשת רשות הערעור שהגיש הבנק (רע"א 2006/06) נמחקת. יצוין כי במסגרת הבקשה למחיקת בקשת רשות הערעור ביקש הבנק החזר עירבון ואגרה. העירבון שהופקד בהליך יוחזר על פי דין. הבקשה להחזר האגרה תובא בפני רשם בית המשפט (יצוין כי בית המשפט קיים שתי ישיבות במסגרת ההליך). בנסיבות העניין אמליץ לחבריי שלא לפסוק הוצאות.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן.

על רקע המסד העובדתי שנפרש לפנינו בעניין זה, אבקש להוסיף הערה קצרה.

בין הצדדים דנן התנהלה מערכת יחסים חוזית ארוכת שנים, במהלכה העמיד הבנק לחברת בנייה מסגרת אשראי בחשבונות שהתנהלו אצלו כנגד בטוחות שונות שהעמידה החברה. מטבע הדברים, מסגרת אשראי הינה מסגרת "גמישה" שמשתנה במהלך השנים, בין היתר בהתאם לצרכי החברה ולבטוחות שהיא יכולה להעמיד לטובת הבנק. מהנתונים שלפנינו עולה כי לפחות בפרויקט אחד (פרויקט אור יהודה) נכרת הסכם ליווי בכתב בין הבנק לבין החברה, דהיינו הפרויקט נוהל כ"פרויקט סגור".

הסכם ליווי שונה ממסגרת אשראי "רגילה" בכך שהוא יוצר מערכת כלכלית סגורה המנתקת את הפרויקט המלוּוה מפרויקטים אחרים של החברה היזמית. באופן זה מרוכזות ההכנסות וההוצאות של הפרויקט בחשבון ליווי, מבלי להתערבב בכספים אחרים של החברה היזמית. שיטה זו מאפשרת לצדדים לגדר את סיכוניהם – מחד, לבנק יש יכולת שליטה ופיקוח גבוהה בכל הנוגע למקורות הכספיים של הפרויקט ולשימושים הנעשים בהם. כמו כן הבנק מבטיח את עצמו בדרך כלל בעסקאות מסוג זה בשעבוד מקרקעי הפרויקט (וכל הבנוי עליהם) ובשעבוד כל הזכויות לקבלת כספי הרוכשים, כך שבמקרה של קריסת החברה היזמית יוכל להשלים את הפרויקט ולהיפרע ממנו. לא למותר לציין בנקודה זו ששיטת הליווי הפיננסי מטילה בצד יתרונותיה גם חובות על הבנק כלפי רוכשי הדירות וכלפי צדדים שלישיים המסתמכים על ניהול הפרויקט כ"פרויקט סגור", הן מכוח הפסיקה והן מכוח חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974. מאידך, החברה היזמית מקטינה ומגדרת סיכוניה, כך שקריסתו של אחד מהפרויקטים שלה (ככל שמדובר בפרויקט מלוּוה) אינה גוררת "אפקט דומינו" של מימוש הבטוחות בפרויקטים האחרים שמתנהלים באותו הבנק וקריסתם כתוצאה מכך [להרחבה בנוגע לשיטת הליווי הפיננסי ראו: רות פלאטו-שנער דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית 451-415 (2010); אבי וינרוט ובועז אדלשטיין "אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות ובעלי קרקע" הפרקליט מח 68 (2004); יחיאל בהט "מימון בניה ב"פרויקט סגור" – בטוחות ואחריות הבנק" הפרקליט מה, חוברת א 56 (2000)]

סבורני כי כאשר מדובר בחברת בנייה המנהלת מערכת יחסים חוזית ארוכת שנים עם בנק במהלכה היא מקבלת מסגרת אשראי כללית משתנה, נקודת המוצא הינה כי החרגתו של פרויקט מסוים ממסגרת האשראי הכללית וניהולו כ"פרויקט סגור" צריכה להיעשות באופן ברור ומפורש. כפועל יוצא, יוטל נטל ההוכחה בנסיבות אלה לפתחה של החברה להוכיח כי פרויקט מסוים הינו "פרויקט סגור" שהופרד ממסגרת האשראי הכללית. על רקע האמור לעיל, תיבחן בזהירות יתרה טענתה של החברה בדבר כריתת הסכם ליווי בעל פה או בהתנהגות. אמנם עיקרון חופש הצורה, כחלק מעיקרון חופש החוזים, חל כאן כבכל חוזה שלא הוגדרה לגביו בדין דרישה צורנית מפורשת, אך ספק רב אם זו "דרך המלך" לכריתת הסכם ליווי, על כל המורכבות שבו. בנסיבות אלה סבורני שצדק בית המשפט המחוזי כשייחס משקל ניכר לעובדה שלא נכרת הסכם ליווי בכתב. זאת ועוד, כפי שציין חברי השופט ג'ובראן, מקום בו לא סוכמו היקף הליווי ותנאיו ולא היו בידי הבנק נתונים אודות כדאיות הפרויקט, ספק רב אם ניתן לומר שהתקיימה דרישת המסוימות המינימאלית הנדרשת לכריתת חוזה, אף אם הושמעו הצהרות כלשהן של מנהל הסניף.

יחד עם זאת, ההתדיינות ארוכת השנים בעניין שלפנינו צריכה להדליק "נורת אזהרה" גם אצל הבנק. הדין הטיל במהלך השנים חובות רבות על בנקים כלפי ציבור לקוחותיהם ובנסיבות מסוימות כלפי צדדים שלישיים. לא זה המקום לפרט ולהרחיב בנוגע לחובות אלה, אולם על רקע הנסיבות דנן מוצא אני לנכון להעיר הערה אחת הצופה פני עתיד: כאשר מדובר במערכת יחסים ארוכת שנים בין בנק לבין חברת בנייה, אשר מתאפיינת במסגרת אשראי משתנה ובשינויים תדירים בבטוחות שניתנות לבנק על ידי החברה, על הבנק לצמצם ככל הניתן התנהלות "עמומה" מצידו ולהבהיר בכל נקודת זמן בה מבקשת החברה להגדיל את מסגרת האשראי או להתחיל בפרויקט חדש מהם תנאי האשראי ומהי הגדרת הפרויקט. כך תדע החברה היכן היא עומדת ומהם הסיכונים שהיא נוטלת וכך יימנע הבנק מליטיגציה ארוכת שנים בשאלות של פרשנות מצגים כאלו או אחרים ובשאלות של תום לב במשא ומתן.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

א. מסכים אני לתוצאת חוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן ולעיקרי מסקנותיו, ולהערותיו של חברי השופט דנציגר.

ב. אודה כי התלבטתי במידה מסוימת באשר לנושא ההתישנות. התלבטותי בעניין זה באה הן נוכח עמדתו של בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 15.6.05, והן נוכח עמדת חברי עצמו בחוות דעתו. במישור העקרוני, עמדה המקובלת עלי, כי בהסכמים ארוכי טווח המכונים בשם שבעיני אינו מוצלח במיוחד, "חוזי יחס" (תרגום מן השם האנגליrelational contracts ), יש מקום לעמדה גמישה מן הרגיל גם בנושא ההתישנות. אציין כאן כי השם "חוזה יחס" מסופקני אם הוא מובן אף למשפטן מן השורה, לא כל שכן לאדם מן היישוב, ואולי עדיף השם "חוזה ארוך טווח", או "חוזה ליחסים ארוכי טווח". מכל מקום חוזה כזה, כדברי הנשיא ברק ברע"א 1105/97 עזבון מילגרום נ' מרכז משען פ"ד נב(4) 145, 160 שהזכיר חברי, "מתאפיין ביחסים ארוכי טווח ומורכבים. חוזים אלה רגישים לקיומן של נסיבות עתידיות שלא הוסדרו במפורש בחוזה. הם מנסים ליצור במסגרתם שלהם איזון בין הצורך בודאות וצפיות לבין הצורך בגמישות ויכולת הסתגלות לתנאים משתנים". כאמור, מסכים אני בהחלט לעמדת חברי השופט ג'ובראן, בדרך שגם הילך בה בית המשפט המחוזי, כי במקרה של חוזה כזה נטל ההוכחה לעניין סעיף 8 לחוק ההתישנות, תשי"ח-1958, בקשר להתישנות שלא מדעת, יהא קל יותר מאשר בחוזים קצרי טווח, נוכח האמון ביחסים, וההנחה כי לא בכל שעה ושעה בודק צד לחוזה את קיומו על-ידי הצד האחר. אל נכון, אין בכך כל עיקר משום רישיון לאיון ההתישנות על-ידי העמדתה ברקמה פתוחה ללא גבול, אולם הגישה כמדיניות היא גמישה יותר. במקרה דנא, לצורך הדיון אצא כשלעצמי מן ההנחה כי לא הוכחה התישנות. נדרשת איפוא הכרעה בתיק לגופו, וכאן מצטרף אני במלואה לקביעת חברי בדבר אי הוכחתו של הסכם ליווי פיננסי, ולתוצאה המתחייבת.

ג. להערת חברי השופט דנציגר הצופה פני עתיד בעניין הצורך לצמצם עמימות ולהבטיח ככל הניתן כי לקוחו של הבנק יידע "היכן הוא עומד", אבקש להוסיף: בתיק דנא היו, על פי פסק הדין קמא, בתחום העובדתי, הבדלים מסוימים בין הגישה שנקט, או לפחות שידר והקרין, מנהל הסניף עמו עבדה המערערת, ובין ההחלטות שהיו בסמכות ההנהלה הראשית והלכו בכיוון שונה. מטבע המציאות היוצרת מצבים מעין אלה חשוב ביותר כי הבנק - וכמותו בנקים אחרים - אכן יתן את לבו לצמצום העמימות ככל הניתן, מאינטרס כל הצדדים. ולבסוף אציין, כי בעקבות קריסתה של חברת הבניה "חפציבה" פירסם המפקח על הבנקים בבנק ישראל הוראה האמורה להפיק לקחים ולשפר את המצב בפרויקטים שבהם יש ליווי פיננסי, כדי להבטיח את הפקדת הכספים לחשבון הפרויקט; ראו רות פלאוט-שנער, דיני עסקאות - חובת האמון הבנקאית (תש"ע-2010), 230-229. נושא זה מדגיש את ייחודו של הליווי הפיננסי לעומת אשראי "רגיל", ואת ההבהרה הראויה והנחוצה.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

ניתן היום, כ"ז באב התשע"ב (15.8.2012).

ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: בנק מזרחי טפחות בע"מ
נתבע: כרמלה נגר
שופט :
עורכי דין: