ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאגד אבו גאליה נגד מדינת ישראל :

בש"פ 5900/12

העורר:
מאגד אבו גאליה

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

תאריך הישיבה: כ' באב התשע"ב (8.8.2012)
בשם העורר: עו"ד ראובן בר-חיים
בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן

בבית המשפט העליון

החלטה

1. לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן), בתיק מ"ת 48801-06-12, מיום 26.7.2012, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד העורר

2. ביום 26.6.2012, הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, נגד שני נאשמים, מוסא אבו גאליה (הנאשם 1 בכתב האישום) ואחיו מאגד אבו גאליה (הנאשם 2 בכתב האישום) (להלן: העורר). במהלך השנים 2012-2007, עסקו הנאשמים, המתגוררים בעזרייה, בעבודות חפירה ומתן שירותי שמירה לאתרי בניה במעלה אדומים. בכתב האישום נטען, כי במהלך תקופה זו סחטו הנאשמים באיומים, קבלנים באזור מעלה אדומים, כדי שיעסיקו אותם במתן שירותי שמירה וחפירה באתרי בניה, וכן ביצעו עבירות נוספות. כמו כן, צויין, כי מאחר שלא היו בידי הנאשמים היתרי כניסה לישראל, שילם הנאשם 1 שוחד לאחראי הביטחון בעיריית מעלה אדומים, תמורת כניסתו לעיר.

כתב האישום מגולל מסכת של שבעה אישומים, מהם שלושה מיוחסים לעורר, להלן תמציתם:

א. האישום השני לכתב האישום – במהלך שנת 2012, עסק דורון בן ציון (להלן: דורון) בסחר בפסולת מתכת, יחד עם שותפו, מושיקו לוי (להלן: מושיקו). דורון היה חייב לנאשם 1 סכום של 2,000 ₪ ולעורר סכום של 8,000 ₪. נטען, כי במספר רב של מועדים, שאינם ידועים במדויק, התקשרו הנאשמים אל דורון ודרשו את כספם באיומים וכן דרשו ממנו להפסיק להתחרות בהם, בתחום הסחר בפסולת מתכת. עוד נטען, כי במועד שאינו ידוע במדויק, התקשר העורר אל דורון, דרש את כספו, ואמר לו שהוא "יחכה לו בפינה" ויתפוס אותו בחוסאן, היכן שדורון פורק סחורה. במועד אחר, שאינו ידוע במדויק, סמוך לחג ל"ג בעומר בשנת 2010, התקשר אל מושיקו אדם בשם עומר, שפרטיו המלאים אינם ידועים, ואמר לו "מה קורה עם החוב שאתה חייב (לעורר)", וכי "יהיה לך רע אם לא תחזיר את החוב". נטען, כי במועד אחר, שאינו ידוע במדויק גם הוא, התקשר העורר אל מושיקו וביקש לשוחח עם דורון. העורר שאל את מושיקו מה עם הכסף, והלה ענה כי דורון הוא זה שחייב לו כסף, ובתגובה לכך אמר למושיקו כי ייפגע בדורון. כמו כן, במועד נוסף, שאינו ידוע במדויק, בשנת 2012, נכנס הנאשם 1 לישראל ללא היתר כדין, הגיע לביתו של דורון בירושלים, קרא לו בצעקות לרדת לרחוב ושאל אותו מה עם הכסף. בתגובה מסר דורון לנאשם 1 סכום של 800 ₪ שהיו בידו אותה עת. לימים, במועד אחר, התקשרה נורית משלי, אשתו של דורון (להלן: נורית) אל הנאשם 1 וזה עמד על תשלום יתרת חובו של דורון בסך 1,200 ₪. בתגובה לטענתה כי היא מתכוונת לפנות למשטרה, ענה לה הנאשם 1 כי אין צורך בכך, וכי "גם אם ייתנו לו מכות ותלכי למשטרה, מה יעשו לנו? יעכבו אותנו לשעה". ובהמשך השיחה אמר הנאשם 1 לנורית כי דורון מחויב להם ולא יכול לעבוד עם מישהו אחר, וכן הוסיף כי איננו סובל את מושיקו וכי היה "מפוצץ אותו".

על יסוד עובדות האישום השני, הואשם העורר בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא וסיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

ב. האישום החמישי לכתב האישום – במהלך שנים 2010-2008, עסק איסמאעיל דאוד (להלן: דאוד), במתן שירותי שמירה לאתרי בניה במעלה אדומים. נטען בכתב האישום, כי דאוד עבד בשיתוף פעולה עם העורר, אשר סיפק את שירותי השמירה בפועל, ודאוד העביר אליו את התשלום שקיבל מן הקבלנים. במהלך עבודתם, התלונן דאוד בפני העורר כי פעמים רבות אין כלל שמירה באתרי הבניה, וכן דרש ממנו פיצוי בשל אירועי גניבה ונזק שנגרמו לאתרי הבניה. כמו כן, הפחית דאוד מן התשלומים שהעביר לעורר עבור שירותי השמירה, בשל טענות אלו. עוד נטען, כי במועדים שאינם ידועים במדויק, במהלך התקופה הרלבנטית לאישום זה, התקשר העורר אל דאוד פעמים רבות, דרש את כספו ואמר לדאוד שהוא "יביא אותו" ו"ישיג אותו". במועד אחר שאינו ידוע במדויק, פנה העורר אל דאוד ודרש העלאה בשכרו. נטען בכתב האישום, כי בשל חששו מהעורר, העלה דאוד את שכרו של העורר כפי שדרש. במועד אחר, שאינו ידוע במדויק, לאחר שעזב דאוד את עבודתו באתר הבניה במעלה אדומים, חסם העורר את דרכו של דאוד בשועפט, באמצעות רכבו. העורר ניגש אליו ואמר לו שאם הוא חושב שלא יצליח להשיג אותו הוא טועה, ושהוא ישיג אותו, גם אם יהיה "מתחת לאדמה או אצל אלוהים". כמו כן, נטען, כי במועד אחר, שאינו ידוע במדויק, תפס העורר את דאוד במחנה הפליטים שועפט ולא הסכים לשחררו, עד שהגיע למקום חברו של דאוד – מוחמד, שהבטיח לערוב לחובו של דאוד. סמוך לאחר מכן, נפגשו דאוד, העורר ומוחמד בביתו של מוחמד. העורר דרש מדאוד לשלם לו 80,000 ₪ ולבסוף דאוד הסכים לשלם 70,000 ₪, בשל חששו מהעורר. העורר דרש שדאוד יעביר אליו כל חודש סכום של 4,000 ₪. נטען, כי בסך הכל העביר דאוד לעורר סכום של 80,000 ₪ בדרך זו, באמצעות מוחמד.

על יסוד עובדות האישום החמישי, הואשם העורר בעבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין.

ג. האישום השישי לכתב האישום – במהלך השנים האחרונות, עבד משה לוי (להלן: לוי) כקבלן ביצוע עבור הקבלן עמוס הדר (להלן: הדר) במעלה אדומים. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, סיפקו הנאשם 1 והעורר שירותי שמירה וחפירה ללוי, באתרי בנייה שונים במעלה אדומים. בכתב האישום מתואר, כי במהלך שנת 2012, או בסמוך לכך, סיפק העורר שירותי שמירה באתר של הקבלן הדר במעלה אדומים. העורר דרש מלוי לקבל תשלום עבור השמירה בשלושת החודשים האחרונים של התקופה, הגם שלא ניתנו שירותים כאלה בפועל. בחודש יוני 2012, או בסמוך לכך, שוחח העורר עם לוי ודרש ממנו להגיע לפגישה שאם לא כן "יזיין אותו". עוד נטען, כי לוי הסכים לפגוש את העורר בשל חששו כי יבולע לו. בכתב האישום מתואר בנוסף, כי ביום 3.6.2012, נפגש לוי עם העורר בעזרייה. העורר אמר ללוי שאם הדר לא ישלם את כספו, הוא יגרום לו לנזק של 2 מיליון ₪ באתר הבניה. העורר צעק ודרש מלוי שיאמר להדר כי באתר נכח שומר וכי עליו לחתום על כרטיסי העבודה, אך לוי סירב.

על יסוד עובדות האישום השישי הואשם העורר בעבירה נוספת של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

3. עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את הנאשמים, וביניהם את העורר, עד לתום ההליכים בעניינם.

בבקשה נטען כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של הנאשמים. נטען בנוסף, כי העבירות המיוחסות לנאשמים מקימות חשש סביר ששחרורם יסכן ביטחונו של אדם ואת ביטחון הציבור, ולפיכך, קמה עילת מעצר נגדם, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). כן נטען, כי נגד הנאשמים קמה עילת מעצר נוספת, מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש ששחרורם יביא לשיבוש הליכי משפט, והתחמקות מההליך המשפטי, או מריצוי עונש מאסר, או יביא להשפעה על עדים, או לפגיעה בראיות בדרך אחרת. עוד טענה המשיבה, כי לנאשמים עבר פלילי, וכי באמתחתו של העורר, 5 הרשעות קודמות בשלל עבירות, אשר בשל חלקן הוא אף ריצה עונשי מאסר בפועל. לפיכך, נטען, כי בנסיבות דנן אין כל חלופה שיש בה כדי להבטיח את מטרות המעצר, ועל כן, יש להורות על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

החלטת בית משפט קמא

4. ביום 26.7.2012, התקבלה החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינם של הנאשמים, לאחר ששמע את טענות הצדדים ובחן את חומר הראיות שבפניו. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין מנוס ממעצרם של הנאשמים, וביניהם העורר, עד לתום ההליכים נגדם.

בית המשפט פירט את הראיות אשר הוצגו, במהלך הדיון בבקשה. אשר לאישום השני, הוצגו הודעותיהם של דורון, מושיקו ונורית, ובהם השתלשלות העניינים המתוארים בכתב האישום, וטענותיהם כי חשו מאוימים. כן הוצג תמליל השיחה שהתנהלה בין הנאשם 1 לדורון, ביום 10.5.2012, ובו שאל הנאשם 1 את דורון האם ברצונו להתלונן במשטרה, והוסיף "שגם אתה תבין הכלא לא נסגר על אף אחד" וכן "אתה יש לך בית אבל אתה אל תקלקל דורון".

אשר לאישום החמישי, המייחס לעורר עבירה של סחיטה באיומים כלפי דאוד, הוצגה הודעתו של דאוד, מיום 4.6.2012, ובה מסר כי עמד בדרישותיו של העורר המתוארות בכתב האישום, מאחר שפחד על שלום ילדיו. כן, הוצגה הודעתו של דאוד, מיום 5.6.2012, בה חזר על דבריו והוסיף כי לאחר שהודיע לעורר שהוא מפסיק לעבוד איתו, התחיל העורר להתקשר אליו ולדרוש ממנו כספים, שכביכול מגיעים לו בגין שומרים, כאשר למעשה כלל לא שמרו. כמו כן, מסר דאוד בהודעתו, כי כעבור מספר חודשים, החל העורר להגיע לכפרו ולחכות לו. נטען, כי באחת מאותם פעמים חסם העורר את דאוד עם רכבו, ואמר לו שאם הוא חושב שהוא לא יצליח להשיגו אז הוא טועה והוסיף כי "גם אם אני יהיה מתחת האדמה או אצל אלוהים הוא יביא אותי". בפעם אחרת, מסר דאוד, כי העורר אכן תפס אותו, והוא הצליח להשתחרר ממנו רק בהתערבות חבר שהסכים להיות ערב לתשלום. בסופו של דבר, כך טען, שילם לעורר כספים רבים שכלל לא היה חייב לו. ביחס לאותו אישום, הוצגה אף הודעתו של הדר, אשר מסר כי הוא לא ראה בדבריו של העורר איומים אלא רק דיבורים של אדם פשוט שאין לו שפה תרבותית וזהו סגנון הדיבור שלו.

בהתייחס לאישום השישי, המייחס לעורר עבירה של סחיטה באיומים כלפי לוי, הוצגה הודעתו של לוי מיום 4.6.2012, בה ציין כי פחד מהעורר וחש מאוים. כן הוסיף כי "...אתמול הייתי בפגישה אצל מאגד בעזריה ומאגד אמר לי שאם עמוס לא ישלם לו הוא יעשה לו נזק של שתי מיליון שקל באתר." וטען כי "אם לא הייתי מגיע הוא היה יכול לשים לי סכין בבטן, ככה אני חושב".

בית המשפט קבע כי קיימות עדויות נוספות התומכות בעמדת המשיבה לגבי המעשים המיוחסים לנאשמים בכתב האישום: הודעתו של אברהם לוי, קבלן עבודות העפר, מיום 5.10.2010, בה נמסר כי ידוע שהנאשמים מנסים להשתלט על כל עבודות הבניה באזור מעלה אדומים, וכי הוא חושד כי הם חיבלו בכלי עבודה שלו ואף גנבו כלי אחר; הודעתו של דוד דיאר, קבלן אינסטלציה, מיום 11.6.2012, בה נמסר כי בדרך כלל היה שוכר כלי עבודה מהנאשמים, מאחר שהוא חש מאוים מהעורר ומפחד ממנו; הודעתו של גדעון מזרחי, מפקח בניה ומנהל עבודה, מיום 19.10.2010, בה נמסר כי שכרו את שירותי העורר עקב ההבנה כי אם לא יעשו כן, יהיו גניבות ונזקים. וכי אכן, כאשר לא שכרו מהעורר כלי עבודה מסוים, כעבור זמן מה הוא שבק חיים; הודעתו של ברק מזרחי, יזם בניה, מיום 3.10.2010, בה נמסר כי להבנתו התשלום לעורר עבור שירותי השמירה, משמש בפועל כתשלום דמי חסות. וכי כאשר לא שכרו מהנאשמים כלי עבודה מסוים, אזיי הכלי ניזוק, וכך גם כלים חלופיים שהובאו להחליפו; הודעתו של דוד זלום מיום 12.10.2010, בה נמסר כי הוא נאלץ לשכור שירותי שמירה מהנאשם 1 כי פחד והבין שאם לא ישלם, יגרמו נזקים באתר הבניה; וכן הודעתו של חזאם שוויקי, קבלן חפירות ותשתיות, מיום 10.6.2012, בה נטען כי הנאשמים איימו על מפעילי הכלים שלו, וכי העורר לא איים עליו מפורשות אלא ברמזים.

לאחר עיון בחומר הראיות, קבע בית משפט קמא כי הראיות שבפניו תומכות, מחזקות ומשלימות זו את זו, וכי די בהן לצורך כדי לשמש ראיות לכאורה, במסגרת בקשה למעצר עד לתום ההליכים. כמו כן, ציין בית המשפט, כי אין בעדויותיהם של אלו שטענו כי לא אויימו על-ידי הנאשמים, כמו למשל עדותו של הדר, כדי לכרסם באופן ממשי בראיות הקיימות נגד הנאשמים, לצורך שאלת המעצר.

בהתייחס לשאלת מסוכנותם של הנאשמים, קבע בית משפט קמא, כי ממכלול הראיות שהוצגו בפניו, עולה תמונה של שני אחים המטילים את אימתם על העוסקים בתחום הבניה באזור מעלה אדומים. בית המשפט עמד על כך שהנאשמים נוהגים לאיים, לכאורה, על בעלי חובם, וכי מההודעות עולה כי אנשים רבים חשים מאוימים מפניהם. כן קבע, שאין בעובדה כי לא אירע דבר לאיש מהעדים, כדי לאיין את מסוכנותם של הנאשמים, היות שמסוכנות זו נלמדת מהמעשים ולאו דווקא מתוצאותיהם. על כן, נקבע, כי די בהודעותיהם של אנשים כה רבים שהעידו כי חשו מאוימים מהנאשמים, בשל מעשיהם לכאורה, כדי להצביע על מסוכנותם.

אשר לחשש מהימלטות מאימת הדין ושיבוש הליכי משפט, קבע בית משפט קמא, כי אכן ישנו חשש כי הנאשמים, תושבי השטחים, ינסו להימלט מאימת הדין ומעונש המאסר הצפוי להם, אם יורשעו. כן נקבע, כי לאור המעשים המיוחסים להם, ישנו חשש שהמשיבים ינסו להשפיע על עדים במשפט. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אין בערבויות כספיות או במעצר בית, שבמקרה זה הינו מחוץ לשטח ישראל ולא ניתן לפקח על הנאשמים, כדי לאיין את מסוכנותם או למנוע את יכולתם להגיע לעדים.

לאור האמור, קבע בית משפט קמא, כי יש לעצור את הנאשמים, וביניהם את העורר, עד לתום ההליכים כנגדם.

עררו של העורר

5. בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, טוען בא כוח העורר, כי יש להורות על שחרור העורר בערבות וללא תנאים, או, לחילופין, להורות על שחרורו בתנאי שלא ייצור קשר, ישיר או עקיף, עם עדי התביעה ולא ייכנס לשטח ישראל.

בנימוקי הערר, נטען, כי נעשה לעורר עוול שעה שהחלטת בית משפט קמא מתבססת על ראיות ועניינים שאינם נוגעים לו במישרין. לשיטתו של בא כוח העורר, העדר ההפרדה בין שני הנאשמים, עת שחלק ניכר מהעדים נוגע לעניינו של הנאשם 1 בלבד, השפיע לרעה על ניתוח הראיות כלפי העורר. כמו כן נטען, כי בית משפט קמא שגה בדרך התייחסותו לכל אחד מהיסודות החיוניים למעצר.

אשר לשאלת הראיות לכאורה, טוען בא כוח העורר את הטענות הבאות ביחס לאישום השני: לא נטען כי העורר קיבל דבר מה בגין ה"סחיטה", ולפיכך אין לייחס לו עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, המחייבת הוכחת קבלת דבר מה בגין הסחיטה; העובדה שה"נסחטים" באישום השני, דורון ומושיקו, לא שילמו לעורר ולא הגישו תלונה נגדו, וזאת חרף "איומיו", מצביעה כל כך שלא חששו מפניו; חלק מהראיות באישום השני אינו קביל נגד העורר, וחלקן אינו נוגע למעשים המיוחסים לו; טענתו של דורון במשטרה בדבר פחדו מהעורר היא טענת פחד סובייקטיבית שאין לה בסיס בהתנהגותו; עובדות האישום השני, המייחסות התנהגות מפלילה לאחד בשם עומר מהוות עדות שמיעה, וכך גם הודעתה של נורית ביחס לעורר; מושיקו ודורון טענו בהודעותיהם כי אין הם חוששים מהעורר.

בהתייחס לאישום החמישי, טוען בא כוח העורר, כי יש לדחות את טענתו של דאוד כי לא היה חייב כספים לעורר, שכן הוא הסכים מרצונו החופשי לגשת לבוררות שנערכה בפני מוחמד, אשר מסר בהודעתו כי דאוד הודה בפניו על דבר קיומו של חוב העומד על כ- 50-40 אלף ₪. לבסוף, כך מסר מוחמד, התפשרו העורר ודאוד, על תשלום 68 אלף ₪, ונחתם הסכם ביניהם, בכתב ידו של דאוד, ואף על פי כן, בשלב מסוים, הפסיק דאוד לשלם את שארית חובו. עוד נטען, כי בית משפט קמא התעלם מהעובדות הבאות: מהודעתו של מוחמד בה נמסר כי לא נראה היה כי דאוד פעל מתוך פחד; מהודעתו של דאוד עצמו, לפיה אינו פוחד מהעורר; מעצם העובדה שאף הוא לא הגיש תלונה למשטרה נגד העורר; וכן מכך שהודעתו של דאוד נמסרה בעת שנחקר במשטרה תחת אזהרה בעניין אחר.

אשר לאישום השישי, נטען, כי בית משפט קמא התעלם מהודעתו המפורטת של הדר, ממנה עולה, כי העורר הוא אדם פשוט, נעדר עושר לשוני, הצועק ומקלל, אך איננו עבריין; כי הדר מסר שמעולם לא שמע כי העורר איים שיגרום לו נזק של שני מיליון ₪, אם לא ישלם לו; וכי אין בלבו שום פחד מהעורר. כן טוען בא כוח העורר, כי בית משפט קמא התעלם מהודעתו של תופיק חמאד (להלן: חמאד), לפיה הויכוחים בין העורר לבין ה"נסחטים" נפתרו בצורה טובה, ללא איומים ובלחיצת ידיים. נטען בנוסף, כי בית משפט קמא סטה מהנחיות בית משפט זה לעניין בדיקת הראיות לכאורה, בהתעלמותו מהראיות התומכות בעמדת העורר.

בהתייחס לעילת המסוכנות, טוען בא כוח העורר, כי בית משפט קמא לא ערך הפרדה בין העורר לבין הנאשם 1. לטענתו, הפרדה זו מתבקשת לנוכח העובדה שהעורר, בניגוד לנאשם 1, מואשם בעבירת סחיטה באיומים בלבד; כי בית משפט קמא ייחס משקל יתר לחששות הסובייקטיביים של ה"נסחטים", לשם קביעת המסוכנות, שכן, בפועל, ה"נסחטים" העיקריים בכל האישומים המיוחסים לעורר מסרו כי אינם חוששים מהעורר; כי אין להתעלם מכך שהעורר מעולם לא מימש שום איום; וכי הרשעותיו הקודמות של העורר אינן מהוות ראיה למסוכנותו, בהיותן הרשעות ישנות, שנסיבותיהן קלות, ושאין להם קשר לסחיטות או איומים.

אשר לחשש מהימלטות מאימת הדין ושיבוש הליכי משפט, טוען בא כוח העורר, כי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה יש חשש להשפעה על עדים, הינה "השערה לא מבוססת". כן נטען, כי אין בעובדה שהעורר תושב השטחים כדי לבסס חשש מהימלטות מאימת הדין. שכן ביתו של העורר נמצא במרחק של פחות מ- 1000 מטרים מתחנת משטרת ש"י; ביתו בעזרייה ניתן לו על-ידי הממשל האזרחי, ובחסדיו הוא מתגורר שם; יחד עימו גרים אשתו ושמונת ילדיהם, שהוא מפרנסם היחיד; וכן, כי אין לו סיבה לברוח כאשר יש לו סיכוי טוב לצאת זכאי, וכשלכל היותר, הוא צפוי לעונש קל יחסית.

עוד מוסיף וטוען בא כוח העורר, כי טעה בית משפט קמא בכך שלא שקל, כלל ועיקר, חלופת מעצר, שעה שלפי נסיבות העניין היה חייב לעשות כן, ובשעה שהוצגה בפניו חלופה הולמת. כמו כן, נטען, כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי אין לשקול חלופת מעצר בשל מסוכנות העורר, שכן עצם קיומה של עילה איננה שוללת בחינת חלופה.

לפיכך, סבור בא כוח העורר, כי אין מנוס מלהורות על שחרור העורר בערבות וללא תנאים, או, לחילופין, להורות על שחרורו, בתנאי שלא ייצור קשר עם עדי התביעה ולא ייכנס לשטח ישראל.

6. בדיון שנערך בפני בית משפט זה, ביום 8.8.2012, שב בא כוח העורר וחזר על טענותיו, והוסיף, כי יש לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר, תוך שהציע שהעורר יתייצב מידי יום בתחנת המשטרה, הממוקמת בסמוך לביתו שבעזרייה. כמו כן, הועלתה לראשונה, טענתו בדבר העדר סמכות לדון בעניינו של העורר, בהיותו תושב השטחים כאשר העבירות אותן ביצע, לכאורה, נעשו בשטחים ולא בישראל. בנוסף, הגיש בא כוח העורר, החלטות של בית משפט זה המצביעות על כך שבעבירות של סחיטה, ככלל, אין נוהגים להורות על מעצר עד תום ההליכים.

מנגד, טענה המשיבה, כי מכלול הראיות מלמד שהעורר נהג להלך אימים על אחרים, ומכאן מסוכנותו והחשש לשיבוש הליכי משפט. אשר לאפשרות לחלופת מעצר, נטען, כי קיימת בעייתיות בשחרורו לביתו, בשל קרבתו לזירת העבירות שבוצעו, לכאורה.

אשר לנושא הראיות לכאורה, נטען כי יש לראות את הראיות בתיק זה כמכלול, ושלא לבודד ראיה זו או אחרת, ולהתייחס אליה בנפרד. מתוך ראיה כוללת של חומר הראיות עולה בבירור כי העורר ואחיו איימו על חייבים ועל אחרים, וסחטו אותם שלא כדין.

דיון והכרעה

7. נפנה עתה לדון בערר. את הדיון נחלק לשלושה חלקים: חלקו הראשון של הדיון יוקדש לשאלת סמכות השיפוט. בחלקו השני נידרש לשאלת הראיות לכאורה. בחלקו השלישי והאחרון נדון בעילות המעצר ובהיתכנותה של חלופה מעצר הולמת.

סמכות השיפוט

8. בא כוח העורר טוען להעדר סמכות שיפוט לדון בעניינו של העורר, היות שהעבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום בוצעו בכפר עזרייה, במחנה הפליטים שועפט ובמעלה אדומים שכולם, נמצאים באזור יהודה ושומרון, מבלי שחלק מהעבירות או מקצתן נעשה בישראל.

9. פרק ג' לחוק העונשין מסדיר את הסוגייה שעניינה תחולת דיני העונשין לפי מקום עשיית העבירה. סעיף 7(ב) חוק העונשין מגדיר "עבירת-חוץ" על דרך השלילה, ככזו שאיננה "עבירת-פנים". ואכן, אין ספק כי במקרה דנן, לאור מקום ביצוע העבירות, בעבירת חוץ עסקינן. ומכאן, עולה שאלת התחולה של דיני העונשין בישראל, על עבירות חוץ כגון דא. נראה, כי בהינתן העובדה כי קורבנות העבירות הנטענות, הינם אזרחים ישראלים, הרי, שיש תחולה, לכאורה, לסעיף 13(ב)(1) לחוק העונשין המקנה לבית משפט בישראל סמכות לדון בעניינם של נאשמים שביצעו עבירות כנגד "חיי אזרח ישראלי, תושב ישראל או עובד הציבור, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו, באשר הוא כזה". משמע, מדובר בתחולה הקמה מתוקף הזיקה הפרסונאלית הפסיבית, קרי, כאשר קורבן העבירה הוא אזרח המדינה.

10. לצד סמכויות השיפוט הכלליות הקבועות בחוק העונשין, עומדת תקנה 2(א) לתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967 (להלן: תקנות השיפוט בעבירות), כפי שתוקנו והוארכו בחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשע"ב-2012. מטרתה של תקנה זו, להקנות סמכות שיפוט לבית המשפט בישראל על עבירות שביצע "אדם הנמצא בישראל על מעשהו או מחדלו שאירעו בשטחי המועצה הפלסטינית, והכל אם המעשה או המחדל היו עבירות אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל". הרחבה זו סוייגה, בתקנה 2(ג) לתקנות השיפוט בעבירות, לגבי מי שאינו ישראלי ושבשעת המעשה היה תושב אזור יהודה ושומרון, כדוגמת הנאשמים שבענייננו. ואולם, ידוע הוא, כי אין בסייג זה כדי לאיין את כללי סמכות השיפוט הקבועים בחוק העונשין. יפים לעניין זה, דבריו של השופט ת' אור, בציינו כי:

"האמור בפיסקה (ג) של תקנה 2, כמצוטט לעיל, בא להוציא את מי שבעת ביצוע המעשה היה תושב האזור ולא היה רשום במרשם האוכלוסין בישראל, ועל-ידי כך סִייג את הוראות תקנה 2(א) כך שהוראתה לא תחול על תושבי האזור שלא היו אזרחי ישראל בעת ביצוע העבירה. יוצא, שעל אלה הנזכרים בתקנה 2(ג) אין הוראות תקנה 2(א) חלות. אך תקנה 2(א), שמלכתחילה מיועדת הייתה לחול על ישראלים, לא באה לשנות מהוראתו הכללית של סעיף 7(א) לחוק העונשין, שבהתקיים תנאיו מוקנית סמכות לבית-המשפט בישראל לדון את מי שביצע עבירות בחוץ-לארץ - בין אם הוא ישראלי ובין אם לאו. תקנה 2 לתקנות לא באה במקום או על-מנת לשנות או להצר את סמכות השיפוט המוקנית בסעיף 7(א) לחוק העונשין..." (בש"פ 75/91 אחמד עלא נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 710, 713-712 (1991), וראו גם, בש"פ 4343/08 מאהר עג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2008) (להלן: עניין עג'ג')).

11. מהאמור לעיל עולה, כי חרף החריג הקבוע בתקנה 2(ג) לתקנות השיפוט בעבירות, סמכותו של בית משפט בישראל לדון את העורר עומדת לו מכוח הוראות פרק ג' לחוק העונשין, ובפרט מכוח סעיף 13(ב)(1) לחוק העונשין שבו. יצויין, כי משלא הונחה בפניי תשתית ראייתית, הנדרשת לשם הכרעה בסוגיית הסמכות, ומאחר שעסקינן אך בשלב המקדמי של בירור הבקשה למעצר עד תום ההליכים, אינני רואה צורך לקבוע מסמרות בדבר. לצורך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, די בכך שיש בראיות שהוצגו "כדי להראות כי לכאורה העבירות המיוחסות לנאשם, בנסיבות שנטען כי בוצעו, מקנות סמכות עניינית לבית המשפט לדון בעניינו, כשלב מקדמי לאפשרות הרשעתו בתום ההליך" (עניין עג'ג', פיסקה 10, ראו גם, בש"פ 8780/06 סרור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2006)).

לסיכום סוגייה זו, נוכח העובדה כי קורבנות העבירות שבוצעו, לכאורה, הינם אזרחים ישראלים, ובהעדר תשתית ראייתית לסתור את תחולת הזיקה הפרסונאלית הפסיבית, שוכנעתי כי סמכותו של בית משפט המחוזי בירושלים לדון בעניינו של העורר הוכחה במידה הנדרשת, בשלב דיוני זה.

ראיות לכאורה

12. סעיף 2(ב) לחוק המעצרים קובע כי בית משפט לא יצווה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים "אלא אם נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה...". בחינת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית זו, מחייבת את בית המשפט לבדוק האם בידי התביעה קיימות "... ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (1996) (להלן: עניין זאדה).

לשון אחר, בשלב המעצר, בית המשפט אינו נדרש לשאלה, האם הראיות שברשות המאשימה מלמדות על אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, אלא שהפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר כי חומר זה, לאחר עיבודו במהלך המשפט, יוביל לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (ראו, לעניין זה, בש"פ 2916/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.4.2012); בש"פ 4329/12 אימאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.6.2012); בש"פ 4667/12 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2012); בש"פ 5684/12 מדינת ישראל נ' טלאלקה שהר (לא פורסם, 23.7.2012)).

13. עיון בחומר החקירה, בעניינו של העורר, מלמד כי אכן ברשות המשיבה ראיות לכאורה, שיש בהן פוטנציאל ראייתי, המקים סיכוי סביר לביסוס אשמתו של העורר מעבר לספק סביר. לחובת העורר עומדות מספר לא מבוטל של הודעות התומכות בעמדת המשיבה לגבי המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. ביניהן, עדויות על התבטאויותיו של העורר וכן אודות מצבים שונים המלמדים על התנהגותו המאיימת של העורר. כך, למשל, ניתן להביא את המקרה בו חסם העורר את דאוד עם רכבו, ואמר לו שאם הוא חושב שהוא לא יצליח להשיגו, אז הוא טועה והוסיף כי "גם אם אני יהיה מתחת האדמה או אצל אלוהים הוא יביא אותי". וכך גם עולה מהודעותיהם של דורון ומושיקו ביחס לאישום השני; מהודעתו של לוי בדבר ביחס לאישום השישי; וכן מהודעותיהם של אנשי מקצוע נוספים, אשר מסרו כי הנאשמים פעלו בצורה מאיימת ואף נחשדו בעיניהם כמי שחיבלו בכליהם.

14. מנגד, אין להתעלם מראיות התומכות בעמדת העורר, וביניהן: הודעותיהם של הדר, חמאד ומוחמד, מהן עולה כי התנהגותו של העורר היתה אכן בוטה ולא שגרתית, אולם נעדרת כל גוון פלילי; הודעותיהם של אנשי מפתח בפרשה, כדוגמת מושיקו ודורון, בהן מסרו כי אין בליבם פחד או חשש מהעורר; וכן העובדה כי באישומים השני והשישי לא קיבל העורר כל תשלום חרף האיומים שבוצעו על-ידו לכאורה.

לאחר בחינת חומר הראיות בראייה כוללת, נראה לי כי הראיות לחובת העורר תומכות ומחזקות זו את זו, וכי די בהן כדי לשמש ראיות לכאורה, בהליך זה, שבו מדובר בבקשה למעצר עד לתום ההליכים. על כן, יש לדחות את טענותיו של בא כוח העורר, באשר להעדרן של ראיות לכאורה בעניינו של מרשו.

עם זאת, יש בראיות התומכות בגרסתו של העורר, כדי להשליך, במידה כזו או אחרת, על עוצמת הראיות – ואין בידי לומר כי מדובר בראיות לכאורה, בעלות עוצמה גבוהה.

עילת המעצר וחלופת מעצר

15. בית משפט קמא שוכנע בדבר קיומן של עילות מעצר בעניינו של העורר: עילת המסוכנות, המעוגנת בסעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק המעצרים, היינו, קיומו של "יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה"; וכן עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן "קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט". במסגרת זו ציין בית משפט קמא את עברו הפלילי של העורר, אשר באמתחתו 5 הרשעות קודמות.

16. על יסוד הראיות, שמהן עולה, לכאורה, כי העורר ואחיו מטילים אימה על אנשים שונים, אשר באו איתם במגע, הרי שיש לדחות את טענות בא כוח העורר להעדר מסוכנות הנשקפת הימנו. זאת, גם חרף העובדה כי העורר לא מימש את האיומים שהשמיע כלפי העדים. עצם קיומן של ראיות לכאורה המבססות מסכת של איומים המיוחסת לעורר, מעלה חשש כי הוא ישוב ויסכן את שלום הציבור ואת ביטחונו. עם זאת, ראוי לציין, כי בשונה משאלת מסוכנותו של העורר, סבור אני כי בהעדר כל ראייה פוזיטיבית לכוונת הימלטות מאימת הדין, הרי שאין יסוד לגבי קיומה של עילה זו.

בענייננו, די בכך שקמה עילת מעצר אחת – היא עילת המסוכנות – על מנת לצוות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים במשפטו. אשר לעילה הנוגעת לחשש מפני שיבוש הליכי המשפט, ספק אם היא מתקיימת בענייננו, למרות העמדה העולה מהפסיקה, לפיה בעבירות של סחיטה באיומים מתקיים באופן אינהרנטי החשש לשיבוש הליכי המשפט (ראו, למשל, בש"פ 6245/10 מרקוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.2010); בש"פ 931/12 סהלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.2012)).

17. מצוות המחוקק היא כי, גם כאשר קיימת עילת מעצר, אזיי יש לבחון את השאלה, האם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה" (סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים). עיון בפסיקה מלמד כי שחרור לחלופת מעצר וטיב החלופה נגזרים מעוצמתן של הראיות ומחוזקה של עילת המעצר, ויפים לעניין זה, דברי השופט י' עמית, בציינו כי:

"ככל שעוצמת הראיות קטנה יותר ובחינת חומר החקירה, אפילו בשלב הלכאורי, מעוררת ספקות וסתירות, כך תגדל הנכונות לשחרר לחלופת מעצר. ולהיפך, ככל שהראיות לכאורה חזקות וחד-משמעיות יותר, ובהתקיים שאר התנאים להורות על מעצר, כך תקטן הנכונות להסתפק בחלופת מעצר... עם זאת, מקום בו עילת המעצר היא עוצמתית, והאינטרס שביסוד המעצר הוא כזה שכל נטילת סיכון לגביו תהיה בלתי סבירה, כך שאין למעשה חלופת מעצר מתאימה שתוכל להגשים את מטרות המעצר, לא יהא מנוס ממעצרו של הנאשם, על אף הבעייתיות במשקלן של הראיות לכאורה (בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011), פיסקה 4, ראו גם, מרדכי לוי, "הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים – בחינה נוספת" משפטים לד 549 (תשס"ה)).

18. הנה כי כן, מהאמור לעיל למדים אנו על קיומה של זיקה ברורה בין עוצמת הראיות, גם כאשר קיימת עילת מעצר, לבין, הצורך לבחון חלופת מעצר. השלכותיה של זיקה זו ניכרות אף בענייננו, שעה שאין להתעלם מכך שמסוכנותו של העורר אינה עומדת על הרף הגבוה ביותר, ולאור קיומן של ראיות לכאורה התומכות בבירור בגרסת העורר. אל אלו מצטרפות נסיבותיו האישיות של העורר, ובכללן, היותו מפרנס יחיד למשפחה בת תשעה נפשות.

בנסיבות אלה, הנני סבור כי במקרה דנן יש לשקול בכובד ראש את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אשר תגביל את חירותו במידה פחותה, באופן העולה בקנה אחד עם עוצמת הראיות נגדו, רמת מסוכנותו ונסיבותיו האישיות.

19. אשר על כן, דינו של הערר להתקבל בחלקו, כך שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם בחינת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר ראויה והולמת, ולשם כך ניתן להורות על קבלת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, אם יראה זאת בית משפט קמא לנכון.

בשולי החלטה זו, אבקש להעיר, כי עיינתי בהחלטה שניתנה על-ידי השופטת ע' ארבל בעניינו של הנאשם 1, מוסא אבו גאליה (בש"פ 5802/12 מוסא אבו גאליה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.8.2012)). ברצוני להבהיר כי אין בהחלטתי זו כל התייחסות לחומר הראיות הנוגע לנאשם 1, לרבות בשאלת עוצמת הראיות וקיומה של עילת המעצר בעניינו. החלטה זו מתייחסת אך ורק לעניינו של העורר.

ניתנה היום כ"ה באב התשע"ב (13.8.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: מאגד אבו גאליה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: