ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אינג' יוסף בלס נגד מדינת ישראל :

רע"פ 257/12

המבקש:
אינג' יוסף בלס

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.12.11 בעפ"א 22149-07-11 שניתן על ידי כבוד השופטת אביגיל כהן

בשם המשיבה:
עו"ד אבי-טל שלומי

בית משפט השלום דחה את הטענות העובדתיות לעניין הפרות הבניה, וקבע כי הן בוצעו במכוון, ושלא כשלב ביניים בהליך הבניה. לעניין ריצוף המרתף, קבע בית המשפט כי גם אם נדרש הדבר מטעמים הנדסיים (אף שטעמים אלו לא הוכחו ומהנדס הקרקע כלל לא זומן לעדות) אין בכך כדי לאיין את העובדה שנוצר חלל חדש שלא בהיתר המהווה בניה לא חוקית. בהמשך לכך, עמד בית המשפט על אחריותם העקרונית של אדריכל ומהנדס לביצוען התקין של תוכניות בניה, אף אם, כטענתם, לא היו מודעים להפרות בעת שבוצעו. במסגרת זאת, קבע בית המשפט כי סעיף 208(א)(8) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) מטיל אחריות במישרין על האדריכל והמהנדס לביצוע של התוכנית על פי דין. עוד קבע בית המשפט כי אחריות זו מוטלת רק על הגורמים המנויים בסעיף החוק, ואין לדרוש מהמדינה ליטול את האחריות לתקינות פעולתם. כמו כן, קבע בית המשפט כי לא עומדת לשניים ההגנה המנויה בסעיף 208(ב) לחוק, שכן הם לא הוכיחו כי ביצוע כל מאמץ שהוא למניעת הבניה הלא חוקית.

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"א 22149-07-11, כבוד השופטת א' כהן) מיום 14.12.2011, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו ונתקבל בחלקו ערעורו על גזר הדין (ת"פ 01/08/0010872, כבוד השופט ג' הימן).

בעלת ההיתר, שהייתה הנאשמת 1 בהליך בפני בית משפט השלום, הורשעה על בסיס הודאתה במסגרת הסדר טיעון בעבירה המיוחסת לה. משכך, התמקדה הכרעת הדין בעניינם של הנאשם 2, הוא האדריכל, והמבקש, שצוין כנאשם 3, הוא מהנדס השלד. טענתו של האדריכל הייתה כי המפקחים נכנסו לאתר הבניה בעת הבניה, וכי החריגות שמצאו היו חלק מתהליך הבניה ולא הייתה כל כוונה שהמבנה הסופי יכלול חריגות אלו. טענתו של המבקש הייתה כי הוא שימש כאחראי על תכנון השלד בלבד, וכי בשום שלב לא שימש כ"מהנדס אחראי". לגופו של עניין טען המבקש כי ריצוף הבטון נדרש מבחינה הנדסית על מנת לייצב את הבניינים הסמוכים. עוד טען כי מרגע שהבחינו הפקחים בהפרות הבניה היה עליהם להורות על הפסקת העבודות באופן מיידי, או לדרוש ממנו להתפטר מתפקידו, ומשלא עשו כן, מנועה המדינה להעמידו לדין בגין חריגות הבניה.

בית משפט השלום דחה את הטענות העובדתיות לעניין הפרות הבניה, וקבע כי הן בוצעו במכוון, ושלא כשלב ביניים בהליך הבניה. לעניין ריצוף המרתף, קבע בית המשפט כי גם אם נדרש הדבר מטעמים הנדסיים (אף שטעמים אלו לא הוכחו ומהנדס הקרקע כלל לא זומן לעדות) אין בכך כדי לאיין את העובדה שנוצר חלל חדש שלא בהיתר המהווה בניה לא חוקית. בהמשך לכך, עמד בית המשפט על אחריותם העקרונית של אדריכל ומהנדס לביצוען התקין של תוכניות בניה, אף אם, כטענתם, לא היו מודעים להפרות בעת שבוצעו. במסגרת זאת, קבע בית המשפט כי סעיף 208(א)(8) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) מטיל אחריות במישרין על האדריכל והמהנדס לביצוע של התוכנית על פי דין. עוד קבע בית המשפט כי אחריות זו מוטלת רק על הגורמים המנויים בסעיף החוק, ואין לדרוש מהמדינה ליטול את האחריות לתקינות פעולתם. כמו כן, קבע בית המשפט כי לא עומדת לשניים ההגנה המנויה בסעיף 208(ב) לחוק, שכן הם לא הוכיחו כי ביצוע כל מאמץ שהוא למניעת הבניה הלא חוקית.

מכאן פנה בית המשפט לגזירת הדין. בית המשפט שקל לחומרה את חוסר ההפנמה של ביצוע העבירה על ידי האדריכל והמבקש, ואת הצורך בהרתעת הרבים. מנגד, נוכח עקרון האחידות בענישה והסדר הטיעון המקל במסגרתו הורשעה בעלת ההיתר, אשר השית עליה עונש קנס של 8,000 ש"ח בלבד, מצא בית המשפט לנכון לגזור על האדריכל והמבקש קנס בסכום של 15,000 ש"ח וכן להורות כי יחתמו על התחייבות בסכום של 12,000 שלא יבצעו את אותה העבירה במשך שנתיים. על פסק הדין ערערו הן האדריכל הן המבקש לבית המשפט המחוזי.

במסגרת טיעונו בבית המשפט המחוזי, טען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שלא החיל את ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה בעניינו, חרף עדותו של מהנדס הפיקוח מטעם המשיבה, שהעיד כי החריגות בוצעו לאחר סיום השלב הקונסטרוקטיבי של הבניה. טיעונו של האדריכל היה כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לפעולותיו לתיקון הפרות הבניה ולקבלת היתר להן, וכן לא התחשב בפער בין הפרות הבניה הנטענות לבין ההפרה שבוצעה בפועל, של כ-35 מטרים בלבד. כמו כן טענו השניים כי העונש שהוטל עליהם חורג ממתחם הענישה המקובל, וכן כי הוא חמור במיוחד ביחס לעונש שהוטל על בעלת ההיתר. בית המשפט המחוזי קיבל את ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, וכן את אחריותם העקרונית של האדריכל והמבקש להפרות הבניה. באשר לטיעוניו של האדריכל, קבע בית המשפט כי אף אם הפרות הבניה הוכשרו בדיעבד, אין בכך כדי להשפיע על אי חוקיותם בעת שבוצעו. עוד קבע בית המשפט כי לא התקיימו בעניינו של האדריכל תנאי סעיף 208(ב) לחוק, שכן הוא לא עמד בנטל ההוכחה שנקט את כל הצעדים הנאותים למניעת הפרת הבניה. בעניינו של המבקש, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום, וקבע כי אף אם התעורר צורך הנדסי בהפרת הבניה, אין בכך לאיין את ביצוע העבירה, וכי האחריות הייתה על המבקש למנוע את הפער בין ההיתר שניתן לבין הביצוע בשטח. יתר על כן, בית המשפט קבע כי העולה מחומר הראיות הוא שהמבקש ידע טרם הגשת הבקשה להיתר כי ריצוף המרתף דרוש לשם ייצוב המבנה, ומשכך, אינו יכול להסיר את אחריותו להפרת הבניה. משכך, דחה בית המשפט את ערעורי השניים ככל שהם נוגעים להכרעת הדין. יחד עם זאת, לעניין גזר הדין, מצא בית המשפט לנכון להורות על הפחתת סכום הקנס שהוטל על האדריכל לסכום של 5,000 ש"ח בלבד, ואת סכום הקנס שהוטל על המבקש לסכום של 3,000 ש"ח בלבד. זאת, הן נוכח הסדר הטיעון במסגרתו הורשעה בעלת ההיתר, הן בשל העובדה כי בפועל חלקים גדולים מהמרתף היו חסומים על ידי תמיכות בטון, הן בשל הכשרת עבירות הבניה טרם המשפט והן נוכח ההתחייבות הכספית עליה חתמו השניים. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

במסגרת הבקשה, טוען המבקש כי מתעוררת בהליך הנוכחי השאלה העקרונית של אמצעי הזהירות הנדרשים ממהנדס כדי שתעמוד לו ההגנה המנויה בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה. לצד זאת, טוען המבקש כי יש לזכותו מהעבירות מאחר שהן בוצעו לאחר השלמת בניית השלד.

במענה, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן אינה מעוררת כל סוגיה כללית החורגת מעניינם של הצדדים. במסגרת זאת, טוענת המשיבה כי היקף אחריותו של מתכנן השלד נידון בפסיקת בית משפט זה ואין מקום לבוחנו מחדש. כמו כן, טוענת המשיבה כי לא נגרם כל עיוות דין למבקש וכי אין מקום לקבל את הבקשה מטעם זה. בהמשך לכך, לגישתה אף לגופו של עניין לא נפל כל פגם בפסק הדין, מקום שבו לא הביא המבקש כל ראייה לכך שהוא עומד בתנאי סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, ומקום שבו לכל הפחות ביחס לרצפת הבטון, ידע המבקש בפועל על החריגה.

במענה לתשובה זו, הגיש המבקש ברשות בית המשפט תגובה מטעמו. בתגובה זו פירש המבקש שורה ארוכה של טענות חדשות, בראשן אי קיום שימוע תקין טרם הגשת כתב האישום, ומדיניות הגשת כתבי אישום לא תקינה של המשיבה.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, בקשת רשות ערעור תתקבל רק במקום בו מעוררת הבקשה סוגיה עקרונית ציבורית חדשה שטרם נדונה או במקרים חריגים בהם ימצא בית המשפט לנכון לקבלה משיקולי צדק (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). צודקת המשיבה כי במקרה הנוכחי, המבקש כלל לא הציג בפני שתי הערכאות הקודמות כל ראיות לכך שפעל על פי חובתו בדין למניעת הפרות הבניה. משכך, ממילא לא היה מקום לבחון האם ההגנה המנויה בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה עומדת לו (ראו: רע"פ 9911/08 גז נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "לודים" (טרם פורסם, 4.1.2009)). יתר על כן, אף לו היה המבקש מביא ראיות לעניין זה, לא היה מקום לבוחנן ב"גלגול שלישי", נוכח ההלכה הברורה הקיימת לעניין היקף אחריותו של מהנדס שלד (ראו ד"נ 12/81 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 645 (1982); ע"פ 9815/07 רון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2008)). לבסוף, טיעוניו הנוספים של המבקש, לעניין זכות השימוע ומדיניות האכיפה של המשיבה, היו צריכים למצוא את ביטויים בערכאות הקודמות, ואינם יכולים להתעורר לראשונה בשלב זה של ההליך. זאת, מקל וחומר מקום בו הטענות בעלמא, ללא כל ראשית ראייה לאמיתותן.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ד באב התשע"ב (12.8.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: אינג' יוסף בלס
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: